בשבועות האחרונים התרחש בפרוג אירוע מסעיר - 'שבוע האיור'. הנהלת האתר החליטה להעלות על נס את המאיירים שבינינו, ולפרגן להם כניסה חופשית לפורום שלנו, באנרים ופרסומות קופצות מכל הכיוונים, והעיקר – ראיונות עם ציירים אגדיים, כדוגמת יוני וגדי פולק.
כידוע שבעלי המוסר תמיד השתדלו להוציא מכל אירוע שראו או ששמעו 'נקודה מוסרית' שתשמש אותם בחיים, וכשקראתי את הראיונות המדהימים הנ"ל, חשבתי מיד 'למה שלא נלמד מזה לקח למקצוע שלנו, הכתיבה והסופרות'. והרי כתבו רבות על נקודות ההשקה בין שני המקצועות. אפשר לראות כבר שנענו לבקשתו של @Natan Galant ונתנו לנו רשיון כתיבה בפורום המאיירים...
אכתוב כאן כמה תובנות שאולי פשוטות מאד לסופרים המקצועיים, אבל חידשו לי בתור כותב לא כל כך ותיק:
· סקיצות רבותי, סקיצות... התפעמתי עד עמקי נשמתי לקרוא את דברי גדי פולק, שעל כל ציור הוא מצייר בין 4 ל-50 סקיצות... זה לא חייב להיות רשום בטאבו על שם המאיירים. גם כותבים מקצועיים יכולים וחייבים לעבוד עם סקיצות. כותבים משפט לאחר חשיבה, מביטים עליו אם הוא מסתדר לנו, ואם לא - מתקנים אותו. למחרת עוברים על כל הפיסקה, מסדרים מחדש את המשפטים, משפצים מילים שאפשר לכתוב בצורה אחרת, מעבירים פסיקים ונקודות, וכן הלאה. וכבר אמר החכם – לכתוב כל אחד יכול, החכמה היא לדעת למחוק.
· @גדי פולק הבהיר חזור והבהר, כי בשביל ללמוד ציור לא לוקחים תמונה ומציירים אותה, אלא מציירים את הדבר האמיתי, ואחרי אלפי פעמים שציירנו אותו, כבר מקבלים 'שטאנץ' בראש איך להוריד את האובייקט על הנייר, ורק אז אפשר להיעזר בתמונות בשביל לראות נקודות מסויימות. לעניינינו - בשביל להיות סופר לא מספיק לקרוא. כשקוראים את דבריו של הסופר, גם אם הוא מאד מקצועי ואהוב, עדיין אתה קורא את הנושא מנקודת המבט של הסופר. אי אפשר לשבת עם ספר ולומר 'איכה יכתוב הסופר סצנה זו ואעשה כן גם אני'. צריך לשבת עם עצמך, לחוות את האירוע בדמיון, ו'להוריד' אותו על הכתב. נכון, בתחילה זה לא יהיה מקצועי, אך לאחר כתיבה חוזרת ונשנית, וביקורת עצמית מהסתכלות אובייקטיבית, תתייצב דרך הכתיבה, ואז יהיה מקום להיעזר בקריאת סופרים מקצועיים, לראות אפקטים ספרותיים, צורות התחלה וסיום, ועוד.
· @יוני גרשטין כתב ש'הרעיונות הם המוטיבציה לצייר. הציור הוא רק המדיום, השפה שלי.
לפני הכל אני חושב. חושב מה אני רוצה להגיד? לחזק רעיון או לתקוף או להמחיש.
צריך לדמיין את הציור מראש בלי פרטים בצורה ערטילאית ורק אחר כך להתחיל בבצוע'. כך לעניינינו, אי אפשר להחליט 'אני רוצה לכתוב סיפור בהמשכים', להמציא דמויות ורקע ו-הופה, הסיפור לפנינו. צריך מראש לשבת ולתכנן – מה המסר שאני מעוניין להעביר? אלו דמויות ישתתפו בסיפור? מה התהליך שהן יעברו בו? איזה סגנון הולך להיות הסיפור? דמיוני או ריאלי? מצחיק או רציני? וכן על זה הדרך.
אשמח לתובנות נוספות, ביקורת ושאר ירקות.
כידוע שבעלי המוסר תמיד השתדלו להוציא מכל אירוע שראו או ששמעו 'נקודה מוסרית' שתשמש אותם בחיים, וכשקראתי את הראיונות המדהימים הנ"ל, חשבתי מיד 'למה שלא נלמד מזה לקח למקצוע שלנו, הכתיבה והסופרות'. והרי כתבו רבות על נקודות ההשקה בין שני המקצועות. אפשר לראות כבר שנענו לבקשתו של @Natan Galant ונתנו לנו רשיון כתיבה בפורום המאיירים...
אכתוב כאן כמה תובנות שאולי פשוטות מאד לסופרים המקצועיים, אבל חידשו לי בתור כותב לא כל כך ותיק:
· סקיצות רבותי, סקיצות... התפעמתי עד עמקי נשמתי לקרוא את דברי גדי פולק, שעל כל ציור הוא מצייר בין 4 ל-50 סקיצות... זה לא חייב להיות רשום בטאבו על שם המאיירים. גם כותבים מקצועיים יכולים וחייבים לעבוד עם סקיצות. כותבים משפט לאחר חשיבה, מביטים עליו אם הוא מסתדר לנו, ואם לא - מתקנים אותו. למחרת עוברים על כל הפיסקה, מסדרים מחדש את המשפטים, משפצים מילים שאפשר לכתוב בצורה אחרת, מעבירים פסיקים ונקודות, וכן הלאה. וכבר אמר החכם – לכתוב כל אחד יכול, החכמה היא לדעת למחוק.
· @גדי פולק הבהיר חזור והבהר, כי בשביל ללמוד ציור לא לוקחים תמונה ומציירים אותה, אלא מציירים את הדבר האמיתי, ואחרי אלפי פעמים שציירנו אותו, כבר מקבלים 'שטאנץ' בראש איך להוריד את האובייקט על הנייר, ורק אז אפשר להיעזר בתמונות בשביל לראות נקודות מסויימות. לעניינינו - בשביל להיות סופר לא מספיק לקרוא. כשקוראים את דבריו של הסופר, גם אם הוא מאד מקצועי ואהוב, עדיין אתה קורא את הנושא מנקודת המבט של הסופר. אי אפשר לשבת עם ספר ולומר 'איכה יכתוב הסופר סצנה זו ואעשה כן גם אני'. צריך לשבת עם עצמך, לחוות את האירוע בדמיון, ו'להוריד' אותו על הכתב. נכון, בתחילה זה לא יהיה מקצועי, אך לאחר כתיבה חוזרת ונשנית, וביקורת עצמית מהסתכלות אובייקטיבית, תתייצב דרך הכתיבה, ואז יהיה מקום להיעזר בקריאת סופרים מקצועיים, לראות אפקטים ספרותיים, צורות התחלה וסיום, ועוד.
· @יוני גרשטין כתב ש'הרעיונות הם המוטיבציה לצייר. הציור הוא רק המדיום, השפה שלי.
לפני הכל אני חושב. חושב מה אני רוצה להגיד? לחזק רעיון או לתקוף או להמחיש.
צריך לדמיין את הציור מראש בלי פרטים בצורה ערטילאית ורק אחר כך להתחיל בבצוע'. כך לעניינינו, אי אפשר להחליט 'אני רוצה לכתוב סיפור בהמשכים', להמציא דמויות ורקע ו-הופה, הסיפור לפנינו. צריך מראש לשבת ולתכנן – מה המסר שאני מעוניין להעביר? אלו דמויות ישתתפו בסיפור? מה התהליך שהן יעברו בו? איזה סגנון הולך להיות הסיפור? דמיוני או ריאלי? מצחיק או רציני? וכן על זה הדרך.
אשמח לתובנות נוספות, ביקורת ושאר ירקות.