הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
תנחום לוי - אלון היה רגיל במסעדות, בכל פעם שהיה נוסע לעיר חדשה, היה יורד מתנשף מהרכבת המרחפת וצועד בכבדות לעבר תחנת מוניות.
לפעמים סתם היה מרים את היד לעבר הכביש וצועק "טקסי", מתעלם כמובן ממבטי העוברים והשבים, הוא כבר סיגל לעצמו חליפת הגנה מהפרצופים האלה שהם היו עושים לו.
"קח אותי למסעדה הכי טובה כאן באזור", הוא היה סומך על חוש הטעם של הנהג, ובמיוחד על העובדה שבעיר הטחובה והעלובה שאליה נזרק אך לפני דקות ספורות, אין היצע גדול של מסעדות.
"אתה צוחק עלי?" שאל הפרצוף הבלתי מגולח שהשתקף בראי הפנורמי המלוכלך של המונית היחידה בלכיש סיטי, טסלה מיושנת שחרקה במעלה השכונה, "איזה מסעדות בראש שלך?"
לכיש סיטי היה בהחלט שם יומרני לאוסף המבנים שהתרומם בפאתי חבל הארץ הכל כך יפה הזה, אחרי המכרזים המהירים של ראש הממשלה ליברמן, שהתחייב לפתור את משבר הדיור, והביא חברה בלארוסית שהתחייבה לבנות הכי מהר שאפשר, את הבניינים הכי מכוערים שניתן לדמיין.
כל בניין היה צבוע בצבע פסטלי אחר, והכיל חמש קומות של חדרונים בתכנון גרוע.
המוני אברכים שעטו על המכרזים, איכלסו את העיר החדשה הזאת, חולקים אותה עם עולים חדשים מאוקראינה החרבה, ופליטים ממלחמת אמריקה הראשונה.
"יש את הסנדויץ של גרינבוים ברחוב נתניהו", הסביר לו נהג המונית, שהיה עסוק בלאכול מחמגשית שהיתה מונחת על ברכיו, נותן למערכת הנהיגה האוטונומית לנווט בכיכרות המפוארים שכוסו בפסלים של פוטין ולוקשנקו, ברחובות הריקים למדי הוא ספר כמה רכבים של 'טסלאדה' הגירסה הסובייטית לטסלה, שמילאה את הארץ ברכבים זולים ומכוערים, שהיו אחראים לרוב התאונות, עד שכמה ישראלים פיצחו את התוכנה של הטסלאדה, והחליפו אותה באפליקציה שזיכתה את הרכבים בשם 'טסלאדה i'.
"פחות בעניין של סנדוויצים", אמר תנחום, "יש אולי משהו ממש מבושל, עם סירים, כמו פעם?"
"אהה", המהם הנהג תוך כדי לעיסת קובה חמוסטה, "נראה לי יש משהו שיכול להתאים לך, כן, בול בשבילך".
הוא סובב את הפנים לכיוון המיקרופון הקדמי של הרכב, "קרני שומרון 10" הוא הכריז, והרכב הגיב במהירות וביצע סיבוב פרסה במקום, וכבר דהר לכיוון הרחוב שנקרא על שם ההתנחלות שפונתה בעבר על ידי ממשלת סמוטריץ - גולן הידועה לשמצה.
הכניסה לרחוב היתה חסומה על ידי רכב מעופף שביצע שם נחיתת חירום, וכמה מתנדבים של ידידים עזרו לנהג להחליף מדחף.
"לשלם לך בפוטינקוין? או שאולי אתה רוצה שאעלה לך את הדירוג הממשלתי? יש לי נקודות זכות אחרונות".
"ברור פוטינקוין", הנהג חייך, "הדירוג הממשלתי הזה שווה לזבל, היה לי דירוג מאה חמישים, ולא נתנו לי רשיון למעופף, עכשיו ירד לי הדירוג כי שמעו אותי אומר דמוקרטיה באוטו".
"עכשיו ירד לך יותר..." מלמל תנחום בצער.
"לא נורא", צחק הנהג, "גם ככה יש בחירות, וזה או בן גביר או חנן בן ארי, יש כאלה שאומרים שאולי מנחם טוקר יזכה שוב, והם הבטיחו לבטל את הדירוג בשבת, ככה שבשבת אני יכול לדבר על מי שאני רוצה, ובשאר השבוע לשתוק כמו דג זהב".
הוא ניסה להישאר קצת במונית, המיזוג ברחוב לא עבד כל כך טוב, ולא היה לו כח לצעוד, הוא קיווה שיחליפו את המדחף של המעופף במהירות, והוא יוכל להתקדם עד מספר 10.
"מה נתקעת?" שאל אותו הנהג, "זה לא כמו בתל אביב, יש כאן עדיין מדרכות, אתה יכול לצעוד שתי דקות, תראה שלט המסעדה החרדית, שמה כולם באים מהדרום לאכול כאן, זה גם כשר".
הצעידה באמת היתה קצרה, והמיזוג העירוני היה בסדר יחסית, פה ושם היו פתחי מיזוג שהיו מכוסים בעצים שלא נגזמו כראוי, אבל זה היה נסבל. אחרי כמאה מטרים, בחצר של בנין ורוד הופיע שלט מרובע, בכתב יד ממש: "המסעדה החרדית".
גרם מדרגות נעות לקח אותו למרתף, שם בין יחידות דיור מאולתרות שילדים קטנים לבושים בבגדי כותנה הציצו מהפתחים שלהם, היתה דלת.
הוא נתן לקורא לסרוק את העין שלו והדלת נפתחה.
הריחות התפרצו מתוך הדלת והיממו אותו, הוא לא היה בטוח, אבל נראה לו שכאן לא ממש מקיימים את החוקים.
כבר בשולחן הראשון הוא זיהה עננה קטנה של עשן סיגריה אלקטרונית תוצרת בית, שני בחורי ישיבה שהתאמצו להחזיק את העשן בפנים, ולהחביא את הכלי האסור מתחת לערימת מפיות. הוא תהה מאיפה הם השיגו את החפץ הנדיר הזה, ואיך הם מעיזים להחזיק אותו בפומבי.
כוסות חד פעמיים הוצגו בריש גלי, ומוזיקה חסידית ישנה התנגנה מהרמקולים הנסתרים שבתקרה, הוא זיהה את השיר הישן (שוואנץ מיט גורנישט מאמץ) של הצמד החסידי "סטעטיק ובן קל" מהתקופה שבה הם חזרו בתשובה, גם את הקול של מוטי שטיינמץ בדואט המרגש והמרטיט לא היה קשה לזהות, הוא הכיר את כל המוזיקה של פעם והתרפק בהנאה על הקלאסיקות הישנות והטובות של הימים התמימים האלה.
"היי" הוא ראה אברך צעיר חגור בסינר מלצרים מתקרב לכיוונו, "תרצה לשתות משהו?" הוא שאל אותו מיד.
"קריסטל מנגו", הוא לחש בתקווה, אולי זה המקום האחרון בארץ שניתן להשיג בו את המשקה הנחשק.
"יש", ציין האברך, "רק צריך לקבל אישור מזכריה, ופיקדון של נקודת דירוג אחת, ונוציא לך כוסית".
זכריה, כך הופיע על הקיר מיד, היה זכריה חג'בי-גריינמן, ג'ינג'י שנראה מלא למדי, ומגודל פאות ג'ינג'יות, משקפיים עגולים על קצה אפו השחום, ורבע עוף שעמד על מגש מסתובב על כף ידו.
החוק חייב את כולם להשתמש בשם המשפחה של האישה ובשם המשפחה של הגבר, והיו כאלה שסיפרו שבמאה שערים במחתרת, יש אנשים שעדיין משתמשים בשם משפחה אחד, אבל אלה סיפורים שהשר יואליש קרויס-אפשטיין היה נוהג לספר, ולא כולם האמינו לו.
התמונה של זכריה התחלפה בתפריט, סטייקים מתורבתים כמו בכל המקומות, דג משובט בטמפורה, חגבים במיונז, הדברים הרגילים.
אבל המלצר האברך דחף לו ליד תפריט מנייר, תפריט מחתרתי.
"עוף אמיתי בפפריקה ומלח גס..." תנחום כמעט השתנק, "מאיפה הצלחתם להבריח דבר כזה? מארצות הברית?"
"ששש", השתיק אותו המלצר, "אל תשמע שקרים, ואל תשאל שאלות".
"כשאני הייתי צעיר, אמריקה היתה סמל של העולם החופשי", הסתובב אליו פתאום קשיש שנראה להוט לשוחח, "מאז שאילון מאסק נבחר וערק לגוש הסובייטי, איוונקה טראמפ תפסה את השלטון, וכולנו יודעים מה קורה שם היום, אבל מזל שיש עדיין מבריחים שמסכימים להסתכן בשביל חתיכה של עוף אמיתי".
"פשוט לא להאמין", הצטרף קשיש אחר, "אני זוכר שראינו בשידור ישיר איך מפוצצים את פסל החירות, פחדנו נורא, אבל היום זה חלום שם, מגדלים בקר, תרנגולות, הכל".
"ומשתמשים בבנזין כמו פעם", התפעל עוזי שהציג את עצמו כקשיש העירוני הרשמי של לכיש סיטי, יש לו כוכב זהב בדירוג, "לא תראה שם טסלאדה אחת, רק שברולט וקאדילאק עם אגזוזים והגה, יש הדלפות של תמונות משם".
הרובוט הניח את המנה על השולחן, זאת היתה חתיכה מכובדת, עוף של חתונות שהוא זוכר מארמונות חן, עם עור חרוך מעט, ועצם בתוך השוק.
הוא נעץ מזלג והניח למחשבות שלו לקחת אותו לתקופת הנערות שלו שבה בכל חתונה היו מגישים את המנה הזאת.
"אתם נולדתם לפני פולמוס הבשר המתורבת?" הוא פנה לבחורי הישיבה שהעיזו לשלוף את הסיגריה האלקטרונית מתחת לשלוחן, ולשאוף בזהירות את הנוזל היקר, הופכים אותו במטה קסם לאדים.
"אני הייתי ממש קטן", ענה אחד מהם, סוגר את גמרת הגיימינג שלו ומנשק אותה קלות, היא השיבה לו בברכה רובוטית במקצת 'חילך לאורייתא' וסיכמה לו במהירות את השורות האחרונות שלמד ממנה. "אבל אצל שכנים שלי, במשך שנים לא היו אוכלים סטייק מתורבת, היה להם חבורה שהיו מדפיסים לבד הודו, כי לא סמכו על המסורת, היום אבל כולם אוכלים את זה".
"אצלנו כולם אוכלים רק בשר מתורבת ליובאוויטש" אמר השני שהזדהה כמנחם מנדל קרלינשטיין-גוראריה, "אבל יבול חו"ל כמובן".
"חומרעס של גרבוזיסטים", ליגלג עליו הבחור השני, "ככה זה שמערבבים את כל השיטות".
"כאילו שאצל האריאליסטים יותר טוב", ענה לו קרלינשטיין-גוראריה, "ראינו מה קרה למי שתמך בבחירות בחנן בן ארי שלא מבחין כבר בין ימינו לשמאלו, רק כדי לקבל עוד איזה שטעלע לנכד שלו במיר דימונה"
תנחום נתן לויכוח לשקוע ברקע, בעודו נוגס בנתחים הרכים של העוף, מדמיין מכמה פוטינקוין הוא יצטרך להיפרד בסוף ארוחת המלכים הזאת.
"לא משלמים כאן בפוטינקוין", הופיע פתאום זכריה במלוא זקנו הג'ינ'י, יש להן כנראה את הגירסה החדשה של קורא המחשבות, הוא היה צריך להבין את זה קודם.
"בדירוגים?" שאל תנחום, מוצץ את הסחוס של העוף בתאווה.
"אנחנו מתנגדי דירוגים", אמר זכריה וצחק.
"בדפי גמרא", התערב קרלינשטיין גוראריה, "נראה לי שאנחנו נשלם עליו, למה לא נראה שיש לו את הגירסה האחרונה של שוטנשטיין S"
"או בדולרים", הציע האברך המלצר, "יש כאן עדיין פליטים אמריקאים שמחזיקים אותם".
"שנצא החוצה לפרוט?" שאל תנחום, אבל אז נשמע זמזום של סורק מכיוון הדלת. "ביקורת!" הכריז זכריה וטס אל המטבח.
האברך המלצר שלף במהירות את הצלחת מהשולחן של תנחום, פתח דלת קטנה מהצד, ונהימות של כלבים מילאו את חלל המסעדה, "לכלב תשליכון אותו", הוא מלמל, מגש שלם של עופות צלל בעקבותיו אל גוב הכלבים, שמיהרו להשמיד את העופות היקרים.
על השולחן של תנחום נחתה צלחת חדשה של חגבים במיונז, בעקבות ההיתר ההלכתי המיוחד שהתירו בזמן פולמוס הבשר, התחילו לאכול חגבים בלית ברירה, זה המזון היחיד מן החי שהממשלה התירה, והרבנים הסכימו לערוך בירור על פי החגב שנחת על השולחן של ר' חיים, ועדויות של תימנים קשישים שזכרו איך צולים ואיך מזהים בדיוק את החגב הטהור, שגם עליו התחולל פולמוס אדיר שמילא עשרות קונטרסים דיגיטלים בפונטים אדומים וזועקים "זוועת הג'וקים המנתרים", "כל האומר טהור אני ופושט כרעיו" , וכמובן הלהיט "מכת ארבה".
אחרי שכל הראיות סולקו, הדלת נפתחה, ולתוך המסעדה צעד נהג המונית ופנה אל תנחום בפנים מחייכות: "אמרתי לך שזה מקום בשבילך, הא?"
לפעמים סתם היה מרים את היד לעבר הכביש וצועק "טקסי", מתעלם כמובן ממבטי העוברים והשבים, הוא כבר סיגל לעצמו חליפת הגנה מהפרצופים האלה שהם היו עושים לו.
"קח אותי למסעדה הכי טובה כאן באזור", הוא היה סומך על חוש הטעם של הנהג, ובמיוחד על העובדה שבעיר הטחובה והעלובה שאליה נזרק אך לפני דקות ספורות, אין היצע גדול של מסעדות.
"אתה צוחק עלי?" שאל הפרצוף הבלתי מגולח שהשתקף בראי הפנורמי המלוכלך של המונית היחידה בלכיש סיטי, טסלה מיושנת שחרקה במעלה השכונה, "איזה מסעדות בראש שלך?"
לכיש סיטי היה בהחלט שם יומרני לאוסף המבנים שהתרומם בפאתי חבל הארץ הכל כך יפה הזה, אחרי המכרזים המהירים של ראש הממשלה ליברמן, שהתחייב לפתור את משבר הדיור, והביא חברה בלארוסית שהתחייבה לבנות הכי מהר שאפשר, את הבניינים הכי מכוערים שניתן לדמיין.
כל בניין היה צבוע בצבע פסטלי אחר, והכיל חמש קומות של חדרונים בתכנון גרוע.
המוני אברכים שעטו על המכרזים, איכלסו את העיר החדשה הזאת, חולקים אותה עם עולים חדשים מאוקראינה החרבה, ופליטים ממלחמת אמריקה הראשונה.
"יש את הסנדויץ של גרינבוים ברחוב נתניהו", הסביר לו נהג המונית, שהיה עסוק בלאכול מחמגשית שהיתה מונחת על ברכיו, נותן למערכת הנהיגה האוטונומית לנווט בכיכרות המפוארים שכוסו בפסלים של פוטין ולוקשנקו, ברחובות הריקים למדי הוא ספר כמה רכבים של 'טסלאדה' הגירסה הסובייטית לטסלה, שמילאה את הארץ ברכבים זולים ומכוערים, שהיו אחראים לרוב התאונות, עד שכמה ישראלים פיצחו את התוכנה של הטסלאדה, והחליפו אותה באפליקציה שזיכתה את הרכבים בשם 'טסלאדה i'.
"פחות בעניין של סנדוויצים", אמר תנחום, "יש אולי משהו ממש מבושל, עם סירים, כמו פעם?"
"אהה", המהם הנהג תוך כדי לעיסת קובה חמוסטה, "נראה לי יש משהו שיכול להתאים לך, כן, בול בשבילך".
הוא סובב את הפנים לכיוון המיקרופון הקדמי של הרכב, "קרני שומרון 10" הוא הכריז, והרכב הגיב במהירות וביצע סיבוב פרסה במקום, וכבר דהר לכיוון הרחוב שנקרא על שם ההתנחלות שפונתה בעבר על ידי ממשלת סמוטריץ - גולן הידועה לשמצה.
הכניסה לרחוב היתה חסומה על ידי רכב מעופף שביצע שם נחיתת חירום, וכמה מתנדבים של ידידים עזרו לנהג להחליף מדחף.
"לשלם לך בפוטינקוין? או שאולי אתה רוצה שאעלה לך את הדירוג הממשלתי? יש לי נקודות זכות אחרונות".
"ברור פוטינקוין", הנהג חייך, "הדירוג הממשלתי הזה שווה לזבל, היה לי דירוג מאה חמישים, ולא נתנו לי רשיון למעופף, עכשיו ירד לי הדירוג כי שמעו אותי אומר דמוקרטיה באוטו".
"עכשיו ירד לך יותר..." מלמל תנחום בצער.
"לא נורא", צחק הנהג, "גם ככה יש בחירות, וזה או בן גביר או חנן בן ארי, יש כאלה שאומרים שאולי מנחם טוקר יזכה שוב, והם הבטיחו לבטל את הדירוג בשבת, ככה שבשבת אני יכול לדבר על מי שאני רוצה, ובשאר השבוע לשתוק כמו דג זהב".
הוא ניסה להישאר קצת במונית, המיזוג ברחוב לא עבד כל כך טוב, ולא היה לו כח לצעוד, הוא קיווה שיחליפו את המדחף של המעופף במהירות, והוא יוכל להתקדם עד מספר 10.
"מה נתקעת?" שאל אותו הנהג, "זה לא כמו בתל אביב, יש כאן עדיין מדרכות, אתה יכול לצעוד שתי דקות, תראה שלט המסעדה החרדית, שמה כולם באים מהדרום לאכול כאן, זה גם כשר".
הצעידה באמת היתה קצרה, והמיזוג העירוני היה בסדר יחסית, פה ושם היו פתחי מיזוג שהיו מכוסים בעצים שלא נגזמו כראוי, אבל זה היה נסבל. אחרי כמאה מטרים, בחצר של בנין ורוד הופיע שלט מרובע, בכתב יד ממש: "המסעדה החרדית".
גרם מדרגות נעות לקח אותו למרתף, שם בין יחידות דיור מאולתרות שילדים קטנים לבושים בבגדי כותנה הציצו מהפתחים שלהם, היתה דלת.
הוא נתן לקורא לסרוק את העין שלו והדלת נפתחה.
הריחות התפרצו מתוך הדלת והיממו אותו, הוא לא היה בטוח, אבל נראה לו שכאן לא ממש מקיימים את החוקים.
כבר בשולחן הראשון הוא זיהה עננה קטנה של עשן סיגריה אלקטרונית תוצרת בית, שני בחורי ישיבה שהתאמצו להחזיק את העשן בפנים, ולהחביא את הכלי האסור מתחת לערימת מפיות. הוא תהה מאיפה הם השיגו את החפץ הנדיר הזה, ואיך הם מעיזים להחזיק אותו בפומבי.
כוסות חד פעמיים הוצגו בריש גלי, ומוזיקה חסידית ישנה התנגנה מהרמקולים הנסתרים שבתקרה, הוא זיהה את השיר הישן (שוואנץ מיט גורנישט מאמץ) של הצמד החסידי "סטעטיק ובן קל" מהתקופה שבה הם חזרו בתשובה, גם את הקול של מוטי שטיינמץ בדואט המרגש והמרטיט לא היה קשה לזהות, הוא הכיר את כל המוזיקה של פעם והתרפק בהנאה על הקלאסיקות הישנות והטובות של הימים התמימים האלה.
"היי" הוא ראה אברך צעיר חגור בסינר מלצרים מתקרב לכיוונו, "תרצה לשתות משהו?" הוא שאל אותו מיד.
"קריסטל מנגו", הוא לחש בתקווה, אולי זה המקום האחרון בארץ שניתן להשיג בו את המשקה הנחשק.
"יש", ציין האברך, "רק צריך לקבל אישור מזכריה, ופיקדון של נקודת דירוג אחת, ונוציא לך כוסית".
זכריה, כך הופיע על הקיר מיד, היה זכריה חג'בי-גריינמן, ג'ינג'י שנראה מלא למדי, ומגודל פאות ג'ינג'יות, משקפיים עגולים על קצה אפו השחום, ורבע עוף שעמד על מגש מסתובב על כף ידו.
החוק חייב את כולם להשתמש בשם המשפחה של האישה ובשם המשפחה של הגבר, והיו כאלה שסיפרו שבמאה שערים במחתרת, יש אנשים שעדיין משתמשים בשם משפחה אחד, אבל אלה סיפורים שהשר יואליש קרויס-אפשטיין היה נוהג לספר, ולא כולם האמינו לו.
התמונה של זכריה התחלפה בתפריט, סטייקים מתורבתים כמו בכל המקומות, דג משובט בטמפורה, חגבים במיונז, הדברים הרגילים.
אבל המלצר האברך דחף לו ליד תפריט מנייר, תפריט מחתרתי.
"עוף אמיתי בפפריקה ומלח גס..." תנחום כמעט השתנק, "מאיפה הצלחתם להבריח דבר כזה? מארצות הברית?"
"ששש", השתיק אותו המלצר, "אל תשמע שקרים, ואל תשאל שאלות".
"כשאני הייתי צעיר, אמריקה היתה סמל של העולם החופשי", הסתובב אליו פתאום קשיש שנראה להוט לשוחח, "מאז שאילון מאסק נבחר וערק לגוש הסובייטי, איוונקה טראמפ תפסה את השלטון, וכולנו יודעים מה קורה שם היום, אבל מזל שיש עדיין מבריחים שמסכימים להסתכן בשביל חתיכה של עוף אמיתי".
"פשוט לא להאמין", הצטרף קשיש אחר, "אני זוכר שראינו בשידור ישיר איך מפוצצים את פסל החירות, פחדנו נורא, אבל היום זה חלום שם, מגדלים בקר, תרנגולות, הכל".
"ומשתמשים בבנזין כמו פעם", התפעל עוזי שהציג את עצמו כקשיש העירוני הרשמי של לכיש סיטי, יש לו כוכב זהב בדירוג, "לא תראה שם טסלאדה אחת, רק שברולט וקאדילאק עם אגזוזים והגה, יש הדלפות של תמונות משם".
הרובוט הניח את המנה על השולחן, זאת היתה חתיכה מכובדת, עוף של חתונות שהוא זוכר מארמונות חן, עם עור חרוך מעט, ועצם בתוך השוק.
הוא נעץ מזלג והניח למחשבות שלו לקחת אותו לתקופת הנערות שלו שבה בכל חתונה היו מגישים את המנה הזאת.
"אתם נולדתם לפני פולמוס הבשר המתורבת?" הוא פנה לבחורי הישיבה שהעיזו לשלוף את הסיגריה האלקטרונית מתחת לשלוחן, ולשאוף בזהירות את הנוזל היקר, הופכים אותו במטה קסם לאדים.
"אני הייתי ממש קטן", ענה אחד מהם, סוגר את גמרת הגיימינג שלו ומנשק אותה קלות, היא השיבה לו בברכה רובוטית במקצת 'חילך לאורייתא' וסיכמה לו במהירות את השורות האחרונות שלמד ממנה. "אבל אצל שכנים שלי, במשך שנים לא היו אוכלים סטייק מתורבת, היה להם חבורה שהיו מדפיסים לבד הודו, כי לא סמכו על המסורת, היום אבל כולם אוכלים את זה".
"אצלנו כולם אוכלים רק בשר מתורבת ליובאוויטש" אמר השני שהזדהה כמנחם מנדל קרלינשטיין-גוראריה, "אבל יבול חו"ל כמובן".
"חומרעס של גרבוזיסטים", ליגלג עליו הבחור השני, "ככה זה שמערבבים את כל השיטות".
"כאילו שאצל האריאליסטים יותר טוב", ענה לו קרלינשטיין-גוראריה, "ראינו מה קרה למי שתמך בבחירות בחנן בן ארי שלא מבחין כבר בין ימינו לשמאלו, רק כדי לקבל עוד איזה שטעלע לנכד שלו במיר דימונה"
תנחום נתן לויכוח לשקוע ברקע, בעודו נוגס בנתחים הרכים של העוף, מדמיין מכמה פוטינקוין הוא יצטרך להיפרד בסוף ארוחת המלכים הזאת.
"לא משלמים כאן בפוטינקוין", הופיע פתאום זכריה במלוא זקנו הג'ינ'י, יש להן כנראה את הגירסה החדשה של קורא המחשבות, הוא היה צריך להבין את זה קודם.
"בדירוגים?" שאל תנחום, מוצץ את הסחוס של העוף בתאווה.
"אנחנו מתנגדי דירוגים", אמר זכריה וצחק.
"בדפי גמרא", התערב קרלינשטיין גוראריה, "נראה לי שאנחנו נשלם עליו, למה לא נראה שיש לו את הגירסה האחרונה של שוטנשטיין S"
"או בדולרים", הציע האברך המלצר, "יש כאן עדיין פליטים אמריקאים שמחזיקים אותם".
"שנצא החוצה לפרוט?" שאל תנחום, אבל אז נשמע זמזום של סורק מכיוון הדלת. "ביקורת!" הכריז זכריה וטס אל המטבח.
האברך המלצר שלף במהירות את הצלחת מהשולחן של תנחום, פתח דלת קטנה מהצד, ונהימות של כלבים מילאו את חלל המסעדה, "לכלב תשליכון אותו", הוא מלמל, מגש שלם של עופות צלל בעקבותיו אל גוב הכלבים, שמיהרו להשמיד את העופות היקרים.
על השולחן של תנחום נחתה צלחת חדשה של חגבים במיונז, בעקבות ההיתר ההלכתי המיוחד שהתירו בזמן פולמוס הבשר, התחילו לאכול חגבים בלית ברירה, זה המזון היחיד מן החי שהממשלה התירה, והרבנים הסכימו לערוך בירור על פי החגב שנחת על השולחן של ר' חיים, ועדויות של תימנים קשישים שזכרו איך צולים ואיך מזהים בדיוק את החגב הטהור, שגם עליו התחולל פולמוס אדיר שמילא עשרות קונטרסים דיגיטלים בפונטים אדומים וזועקים "זוועת הג'וקים המנתרים", "כל האומר טהור אני ופושט כרעיו" , וכמובן הלהיט "מכת ארבה".
אחרי שכל הראיות סולקו, הדלת נפתחה, ולתוך המסעדה צעד נהג המונית ופנה אל תנחום בפנים מחייכות: "אמרתי לך שזה מקום בשבילך, הא?"
נערך לאחרונה ב:
