וואו, בעקבות האשכול הזה נזכרתי בשיר שכתבתי בחופש אשתקד, במר ייאושי. כמעט כל שורה רלוונטית גם להווה, חוץ מהשבוע שנותר לחופש ומזה שהתינוקות דאז כבר בני יותר משנה (ואי לכך הבית מתבלגן מהר יותר).
נפתלי בנט, אם נדבר גלויות
בחופש הזה כבר נמאס לי להיות
בייאוש מביטה בעדת צרחני המתוקים
שיוצאים בסוף יום מצווחים עצבניים ודביקים
ולפעמים אני עצמי על הקונצרט מנצחת
כי אם בתסכול עסקינן, איך אטמון ידי בצלחת?
אז הטונים עולים ב'די כבר', 'תפסיקו', 'אסור'
ארור מי שהמציא את החופש הארוך הזה, ארור!
אין רגע דל, הכל מדי אינטנסיבי
אז אנא, שר החינוך, אל תהיה פאסיבי.
אני מאוהבת בצאצאי, הם יקרים לי מכל
אבל השהות הצפופה מחסלת לי את מיתרי הקול
כישורי הקייטון שלי המה מעטים ודלים
וכוחותיי (עודני יולדת) כבר נגמרים וכלים
וצאן המרעית? הוא אומלל, בכל שכבת גיל משתנים הצרכים
ומשהם לא באים לכדי ביטוי, הצאן אז צורחים
(ופוצחים בכאלו פעיות
שגורמות לי לרצות לא להיות)
מזייף לי חליל הרועים בניגון מקרטע, עילג
והשבוע שנותר עוד לחופש מביט בי במבט לועג.
במטותא, כבוד המיניסטר, החזר לי את השפיות
קצר את החופש הארוךךךךךךך, שיחדל מהיות סיוט.
אזי נברככה בכל הברכות הכתובות בתורה
וליהודים תהיה רוב שמחה וששון ואורה.