הסוגיה הזו היא סוגיה רחבה הדורשת עיון ומחקר, אבל בגדול כדאי לדעת שבארה"ב, הרבה יותר מבישראל, הכל מחולק להרבה יותר חלקים וסגנונות, משתי סיבות מרכזיות:
1. יש הרבה פחות דרישה חברתית להשתייך לקטגוריה מסוימת.
בעוד שבישראל לכל דבר יש קטגוריה, וכל אדם מרגיש צורך להשתייך לקטגוריה מסוימת ולשים לעצמו טייטל מסוים, בארה"ב (ובחו"ל בכלל) יש הרבה פחות נטיה לכך. יש הרבה אזורים אפורים ואנשים שלא ניתן לשייך אותם לקטגוריה ספציפית.
2. ההשתייכות היא הרבה יותר קהילתית מאשר ציבורית.
בעוד שבישראל יש הרבה יותר נטיה להשתייך לציבור הגדול (הציבור החרדי, לענייננו) המונה עשרות אלפי משפחות (נכון, יש זרמים לכאן ולשם, אבל בגדול יש קו כללי המקובל בציבור החרדי וכל חרדי ממוצע משתדל ליישר קו איתו ברמה כזו ואחרת), בארה"ב אנשים נוטים יותר לשייך את עצמם לקהילה ספציפית שמונה כמה עשרות עד כמה מאות משפחות.
אמנם גם זה תלוי במיקום: באזורי ניו יורק והמסתעף (בגדול: ניו יורק על חמשת רבעיה ושלל שכונותיה, מונסי, לייקווד. מה שמכונה In Town) יש יותר נטייה להשתייך לקו כללי יותר (בדומה יותר לישראל, וגם זה רק באופן יחסי), לעומת אזורי הפריפריה (מה שמכונה Out Of Town) שם אנשים נוטים יותר לשייך עצמם לקהילות ספציפיות קטנות יותר.
·
לעצם הענין, אפשר אמנם לדון באופן כללי במנטליות האמריקאית לעומת המנטליות הישראלית (או מזרח תיכונית בכלל) / האירופאית / הלטינית וכדו', אבל כשנכנסים לפרטים כמו "שמים פס / לא שמים פס, לחץ חברתי או לא, רמת חיים גבוהה / נמוכה, וכו' וכו', הדברים משתנים מאוד ממקום למקום ומקהילה לקהילה.
אינה דומה קהילה חרדית סטנדרטית בפלטבוש או בקווינס, לקהילה חרדית סטנדרטית בסילבר ספרינג או באטלנטה.
אינו דומה ההווי החברתי בקהילה בדטרויט להווי החברתי בקהילה בלוס אנג'לס.
אין המרקם הקהילתי במיאמי כהמרקם הקהילתי בבולטימור.
וכמובן יש פערים גדולים בין הקהילות השונות שבכל מקום.
בלוס אנג'לס, למשל, יש עשרות אלפי יהודים דתיים המחולקים לקהילות רבות, ולכל קהילה הסגנון שלה. כנ"ל בשיקגו. כנ"ל בבולטימור. כנ"ל במיאמי. כנ"ל בעוד המון מקומות ברחבי ארה"ב (שהיא, אגב, המדינה השלישית בגודלה בעולם).
·
אמנם אם בכל זאת נרצה להכליל, נוכל לעשות הכללה גדולה שתחלק בין האזורים העירוניים (In Town) לאזורי "הפריפריה" (Out Of Town. ואזור פריפריה אין כוונתו בהכרח לאזור עם מעט תושבים, אלא לציון אזורים מרוחקים גאוגרפית מהמטרופולינים הגדולים בעלי כמות יהודים דתיים גדולה, או לענייננו - אזורי ניו יורק והמסתעף, כפי שכתבתי לעיל).
באופן כללי ניתן לומר שהאזורים העירוניים - ביחס לאזורי הפריפריה - מאופיינים בלחץ כלכלי גבוה יותר, בלחץ חברתי גבוה יותר, במירוץ חיים גבוה יותר, ביותר סטיגמות וקטלוגים וטייטלים וסטטוסים, ברמת חיים גבוהה יותר, בתחכום ובראוותנות.
והדבר הזה נכון בכל מקום בעולם, לא רק בארה"ב ולא רק בציבור החרדי. גם בישראל ניכר ההבדל בין תושבי הפריפריה לתושבים העירוניים, ואפילו בציבור החרדי ניכר ההבדל בין העירוניים לעמיתיהם שבפריפריה. זה ענין מנטלי, לא דתי...
אז נכון, יש הבדל כללי בין התרבות האמריקאית לתרבות הישראלית. למשל האמריקאים - יחסית לישראלים - נוטים יותר ללארג'יות, התנהלות ציבורית* רגועה ולהפנמת המחשבות, לעומת הצמצום, ההתנהלות הציבורית* הלחוצה והדוגריות הישראלית.
אבל מכאן ועד לומר שלאמריקאים יש יותר שמחת חיים מלישראלים? נראה לי שהדרך קצת רחוקה.
כמו שכתבתי למעלה, ההכללה שתהיה קצת יותר מדויקת, היא ההכללה שתחלק בין התושבים העירוניים לתושבי הפריפריה. בכל מקום בעולם. ובאופן כללי מחקרים מראים שבדר"כ לתושבי הפריפריה יותר שמחת חיים מתושבים עירוניים, בין היתר בשל הסיבות שהזכרתי.
*דייקתי וכתבתי התנהלות ציבורית רגועה / לחוצה, כי בכלל לא מוכרח שהאמריקאים באמת יותר רגועים מהישראלים. אחוז החרדות והלחץ בקרב האמריקאים גבוה מאוד. מחקרים שונים מראים ש 19% מהאמריקאים סובלים מחרדות, לעומת 17% מהישראלים. (אז נכון, מחקרים לפה ומחקרים לשם, אבל זה נותן תמונה).
אמנם בהתנהלות ציבורית, כחלק מאופי הפנמת התחושות והמחשבות של האמריקאים ביחס לישראלים, יש התנהלות רגועה יותר.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
