אני מאד בקטע להציע, כשיש לי זמן. איך אפשר להתעלם משוועת המחכים? אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו...
רק שלפעמים יש כל מיני טרדות שמונעות פניות הנפש ויישוב הדעת כדי להציע. אני לא יכולה להציע כשהילדים מסתובבים לי בין הרגליים או בשעות שבעלי לומד בבית, הדיבור בטלפון בבית קטן מפריע לו, או כשאני טרודה עם ילד חולה.
וכמו שציינו פה - יש גם תגובות מחלישות, נזיפות וכאלו, אבל לא רק הן, לפעמים יש גם אדישות כזו. למשל בחורה חסידית בת 24! היא עובדת והכסף עובר להורים. אולי לכן הם מוציאים את הנשמה לשדכנים? או תגובה מנומסת 'כבר שמענו פעם את ההצעה הזו'. יתכן מאד שבאמת היא לא מתאימה, אבל בינתיים התרווקתם עוד, הגעתם לגיל מבוגר יותר, אולי כדאי לבחון מחדש? או אם לבחורים בוגרים מאד שאני מנסה לסייע לה, והיא חושבת שכל העולם חייב לה, השדכנים אמורים לרדוף אחריה, היא לא תתקשר כי זה מעבר לגדר השתדלות אם אין לה כוח (ציטוט שלה). מי שמביא לה הצעה צריך להגיע עם אינפורמציה של משרד חקירות, היא לא אמורה לברר בכלל. זה מתיש וממאיס.