סיפור בהמשכים דמעה דוממת

מצב
הנושא נעול.

רוחי בלבוחי

משתמש סופר מקצוען

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ה'

המעלית מזנקת, מנחיתה אותנו בקומה ה21. צועדת כמו מתוך חלום אל חדר 23, הקליניקה המפוארת של פרופ' קליינמן הנודע.

אבא ואמא לצדי, האווירה טעונה ומלאת כובד ראש. "אפי, את יודעת" שוברת אמא את השתיקה. "עשינו הרבה מאמצים כדי להגיע לפה. את יודעת שאנו רוצים את טובתך ועושים הכול בשביל זה. מה שאני מבקשת ממך, בת אהובה שלי, פשוט לשתף פעולה". היא מגניבה ליטוף קל לכתפי.

"את יודעת,אפי" לוחשת באוזני. "אני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך, לשמחת החיים הכובשת. לפעלתנות ומרץ הנעורים שלך. את תעזרי לנו להגיע לזה, נכון אפרתי?".
אני שותקת. לא רוצה להתחייב.

אמא נאנחת ומחליקה ליטוף נוסף. "אני סומכת עלייך, אפוש. תמיד גלית בגרות ותושייה, בכורה אהובה שלי. אני יודעת שלא תאכזבי ותקבלי אחריות".

הדלת שנפתחה קטעה את המונולוג.
'הנה זה בא, אפי' שוב המחשבות הללו. 'זה הגיע. אין מנוס. נכון, מעולם לא שיערת בנפשך שכף רגלך תדרוך במקום נורא שכזה. מה לעשות? תצטרכי להתמודד גם עם זה' כבר התרגלתי להיאנח, ישישה שכמותי.

פרופסור קליינמן היה עניני וחד. שאלותיו קצרות וממוקדות, לא מפספסות שום פרט.
הוא רצה לדעת מה קרה לפני, ומה קורה כעת. העמיק עד שנות ילדותי המוקדמות ולאורך השנים עד עתה.
תחקר אותי בנפרד, ואחר כך את הוריי לבדם.

לבסוף כנס את כולנו לסיכום הפגישה.
"ובכן" כחכח קלות בגרונו. "אספתי את כל הנתונים הרלוונטיים, שהובילו אותי לאבחנה".
ידיי רעדו ללא שליטה. רק מגעה של אמא הרגיע אותי מעט.

"אפרת חווה אפיזודות משתנות בצורה קיצונית. לפני כשנה חווית מצב של היי" פנה אלי, סוקר את שפת גופי במבטו החד, המקצועי.
שתקתי. מאפשרת לו להמשיך.

"וכעת נקלעת למצב דיכאוני מתמשך וארוך. בשפה המקצועית זה נקרא הפרעה דו קוטבית, או במונח השכיח יותר מאניה דפרסיה".

בום!! פיצוץ עז החריש את אוזני. צמרמורת עזה טלטלה אותי.
זה לא יכול להיות!!! זה פשוט לא יכול להיות.
כמו מתוך ערפל, חדרו אלי מילותיו של הפרופסור.

"המחלה מתאפיינת במצבים קוטביים של היי ודאון. לשמחתנו, להפרעה יש טיפול יעיל שמאפשר לרבים מהסובלים ממנה לנהל אורח חיים תקין לגמרי.
הדרך הטובה ביותר להגיע לאיזון מלא, היא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.
אמנם נדרשת השקעה, אך היא נצרכת ביותר כדי לחזור לתפקוד מלא".

"אפרת," הוא פונה אלי. מבטו הבהיר ממוקד, לא מאפשר התחמקויות. "אני יודע שזה לא פשוט להיכנס לתהליך קפדני של נטילת תרופות קבועות וטיפול פסיכולוגי מסודר ועקבי. התרשמתי ממך שיש בך כוחות נפש חזקים. את לא טיפוס שמוותר לעצמו. את טיפוס נלחם עד הסוף, עד לכיבוש המטרה.

את תעמדי בזה. אני בטוח בכך. תוכלי להמשיך בחייך כמעט כרגיל. מה שנדרש ממך, כפי שציינתי, זו הקפדה מוחלטת של נטילת תרופות כסדרן, בשעות קבועות. וליווי פסיכולוגי שבועי. אני פה כדי לתת לך את כל מה שאפשר כדי לנצח. הנייד שלי זמין 24 שעות ביממה לכל שאלה.

אני חייב את ההבטחה שלך לשיתוף פעולה מלא. אחרת, כל המאמצים יוכתרו בכישלון. את תעשי את זה, נכון?".

אני שותקת כהרגלי. דמעות חצופות מתגנבות, מותירות פנינים על לחיי.

הוא המתין, כביכול כל הזמן שבעולם לרשותו.
מבטי העיקש התמודד מול מבטו הנחוש. לבסוף נכנעתי, הנהנתי קלושות.
"מעולם לא טעיתי באיש" חייך בסיפוק. "ידעתי שאת מהנלחמים והמנצחים".

"יש לכם בת חזקה" הוא פונה להוריי ההלומים. "חזקה וגיבורה. היא תנצח, אין לי צל של ספק בכך".

אמא הייתה הראשונה שהגיבה, מנסה לנחות לאדמה הקשה.
"אני רוצה לקבל יותר פרטים, בבקשה" נחרצת כהרגלה. "מה ההשלכות? האם ניתן להבריא? האם יש תופעות לוואי? ואיך אנו מוודאים שזה לא חוזר על עצמו?".

אני כבר לא הייתי שם.
מחשבות אכזריות הטריפו אותי. הכול פעל כנגדי.
הפרופסור הבטוח מדי, האבחנה הקשה. המציאות האכזרית הכתה בי בכל הכוח.

ידעתי שהרגע הזה הוא הרגע הגורלי שיחצה את חיי לשניים.

שלום לך גיל עשרה רגוע ומקסים. שלום לך פסגה נחשקת, כמעט והיית שלי, רק כמעט.
שלום לכם חיים רגועים נטולי דאגות משמעותיות.
לצערי אני נפרדת מכם.

מסלול חיי סוטה בחדות לדרך חשוכה וקודרת, מלווה בתרופות שיחזיקו אותי שפויה. בליווי פסיכיאטרי ופסיכולוגי תמידי.

אני, שתמיד לעגתי בסתר לבי לאומללים שנזקקו לשירותי הרפואה. שקראתי את עלוני 'בית חם' בשקיקה, סקרנית לגלות עולם מלא, כל כך אחר. נושמת בהקלה שברוך השם זה כל כך רחוק ממני.

אני שכבשתי פסגות, אפופת הילה. מלווה בהערצה ויוקרה. מוצאת את עצמי מובלת אחר כבוד לתא המעצר. מתבוננת בעיניים כלות בחופשיים המאושרים, שאזיק התרופות והסטיגמה הנוראית פסח עליהם.

בדרך, נכנסנו לסופר פארם. מצטיידים עם כמות לא מעטה של כדורים, מלווי החדשים מעתה.

המיטה הנאמנה קבלה אותי באהבה. הכול כל כך רגיל לכאורה, אך כל כך שונה ואכזרי.

הבית החמים, חדרי האהוב, כל המוכר לי הצטמק מול קרירותו המצמררת של התא הזה, תא המעצר החוצץ בשקט, בצורה כמעט בלתי נראית. אך כל כך צורבת.

>> לפרק ו'
 

רוחי בלבוחי

משתמש סופר מקצוען
@shevi123 מיוחד , נוגע וחובט...
מאד אהבתי את החוט המקושר בין הפרקים....
השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.
תא המעצר החוצץ בשקט,
זה מחבר מאד לתחושה האמיתית שאפי מרגישה וחווה.

ידעתי שהרגע הזה הוא הרגע הגורלי שיחצה את חיי לשניים.
זו מחשבה אמיתית ובוגרת מאד לילדה בת 17 שיודעת שבזה נגמרה הילדות העליזה והמבטיחה שחלמה עליה...

פרק יפיפה מרב שהוא כואב.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מאוד מאוד יפה. כל פרק אני מוצאת את עצמי נשאבת יותר לתוך הסיפור.


זה לא יכול להיות!!! זה פשוט לא יכול להיות.
למה היא מגיבה ככה למונחים המקצועיים? היא מבינה מה הכוונה? לא יותר מתאים שתגיב כך אחרי ההסבר? (ואולי כאן רק מבט חשדני ותוהה...) אא"כ היא מבינה מהמילים שלו או מהאווירה את מה שהוא עומד להנחית עליה.


מתבוננת בעיניים כלות בחופשיים המאושרים, שאזיק התרופות והסטיגמה הנוראית פסח עליהם.
איי. כואב שעל זה היא חושבת, מוכרחת לחשוב, בזמן כזה. במקום על עצמה ועל איך שהיא ומשפחתה יתמודדו, היא חושבת על הסטיגמה שתלווה אותה מעתה ועד עולם.

לשמחת חיים הכובשת
לשמחת החיים.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
מאוד מאוד יפה. כל פרק אני מוצאת את עצמי נשאבת יותר לתוך הסיפור.
תודה רבה!

למה היא מגיבה ככה למונחים המקצועיים? היא מבינה מה הכוונה? לא יותר מתאים שתגיב כך אחרי ההסבר?
ההלם שלה נובע מעצם האבחנה, מהידיעה שהיא הופכת למוגדרת פסיכיאטרית.
לשמחת החיים
תודה. טופל
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ו

קרני שמש עליזות מדי מסתננות מבעד חרכי התריס. מדלגות בקלילות מתסכלת בין רסיסיי הפזורים לכל עבר.

אני מנסה לפקוח עיניים כדי לגלות שמשהו השתנה פה, בכל זאת. ערפל סמיך אופף אותי, מכביד על עפעפיי כעופרת.

"מה קורה, אפרתי?" אני שומעת את אמא. מנסה לענות, שפתי חרבות. גופי בוגד בי. רעד פנימי מטלטל אותי. מה קורה פה, אלוקים.

"אפרת" קולו הבטוח של אבא מתקרב אלי. "ישנת הרבה, השתדלנו לא להפריע לך. אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר כעת".

הרבה? ממתי אני מצליחה לישון הרבה? מה השעה בכלל?

"כנראה שהכדור השפיע עלייך בצורה חזקה. תנסי לקום לאט, אני פה"

כדור... אופס. פתאום הכול חוזר אלי. מכה בי בעוצמות. ידו של אבא כבר אוחזת בכתפי, מסייעת לי להתיישב, לפקוח עיניים דביקות אל המציאות העלובה. הבלתי ניתנת לעיכול.

כבר אין לי כוח, אלוקים. אני נשמטת אל הכרית. נמלטת ממילותיו של אבא, מבכייה החנוק של אמא. הלאה לעולם מתוק ומעורפל.

"אני כבר לא יכולה, ראובן" קולה של אמא רודף אותי אל תוך שנתי הטרופה, הבלתי טבעית.
"הבנתי מזמן שמשהו קורה פה. לקח לי זמן לעכל ולהפנים שהבכורה שלי תצטרך להסתייע בשרותי הפסיכולוגיה המתקדמים. אבל משם ועד להגיע ל.... מחלה, לכדורים פסיכיאטריים מסממים ומטשטשים?? זה הפתרון?? זה מה שישיב אותה לארץ החיים??

אולי מהרנו מדי, ראובן. אולי היינו ממשיכים עוד קצת בטיפולים הומאופטיים, בטיפול פסיכולוגי. בכל דבר חילופי. רק לא להרוס אותה עם הטיפול הכימיקלי הנוראי וההרסני הזה!!!".

את תגובתו של אבא כבר אינני שומעת. נשאבת אל הערפול המתוק, הממכר.

דפיקות חזקות ומהירות מטלטלות אותי.

"אפי, את פותחת כבר?" לרותי אין מעצורים. "אני כבר כמה דקות פה. יש מצב שאת קמה בשעה טובה? או שאני פשוט נכנסת? זה לא לעניין, אפי. מהבוקר אני מחפשת אותך. את לא עונה, לא חוזרת אלי. מה אני אמורה להבין מזה? מה?"

מנסה לפקוח עיניים. להוציא מילה. אפס. גל רועד שוטף אותי באחת. רגע לפני שאני נכנסת להיסטריה של ממש. בהחלטה של רגע, אני מנסה לקחת שליטה. לוקחת אויר, נושמת באיטיות ונושפת.

חמצן טרי ממלא אותי באחת. משהוא מתחיל להתבהר בדיוק כשרותי מאבדת סבלנות ופותחת את דלת חדרי לרווחה.

שום דבר לא מכין אותה למראה הסתור שנגלה לעיניה.

"אפרת, את רצינית? את רוצה לומר לי שעדיין את במיטה מהלילה??? את יודעת מה השעה בכלל??" היא יורה בלי סוף, מקיאה את הלחץ והבלבול.

אני לוקחת שוב אויר. "תקשיבי, רותי. זה לא בדיוק ככה. אני פשוט...."

"פשוט מה, אפרת??" היא זועמת. "מה אני אמורה לחשוב או לדמיין כשאני רואה אותך ככה?? באמת חשבת שאראה אותך כך נעלמת לי מיום ליום, קמלה ודועכת, ואאמין לך שהכול בסדר?? שאין פה משהו שאת מסתירה ממני?? ממתי את מסתירה דברים ממני, אפי??"

'מאז שהכול השתבש לי' אני שותקת. 'מאז שאבדתי את עצמי. אדישה לגורלי, לחלקיקי המתפוררים. צופה בעיניים כלות אל עולמך השלו, הקסום, השגרתי כל כך'.

משהוא רטוב וחם מציף את עיני. בוקע את החומה הקשוחה שהצבתי בפניו.

"אפי, בבקשה ממך" עיניה סוקרות אותי באימה גלויה. "את יודעת שהקשר בינינו הוא מעל הכול. תרגישי חופשי לספר לי מה קורה. כל דבר יהיה טוב יותר מחוסר הידיעה מה קורה אתך.

אהובה שלי, תסמכי עלי שאסתדר עם כל מה שלא יהיה. שום דבר לא יעיב על הקשר בינינו. את חייבת. חייבת לשתף אותי. בבקשה, אפי. בשבילך ובשבילי".

'איך את בטוחה חברה? יש לך מושג על מה מדובר בכלל? נראה לך שאחרי שתדעי באמת תוכלי להמשיך כאילו הכול כרגיל??'

"את חברה נדירה, רותי". אני מוצאת את מילותיי האבודות. "אני בעצמי עדיין לא ממש מצליחה לעכל מה קורה. תני לי כמה ימים להתאושש ונדבר".

"את לא יכולה להשאיר אותי ככה" עיניה הכהות לא נותנות לי לברוח. "אני לא קונה את ההתחמקויות שלך, סורי. אני יודעת שקשה לך מאד. אני רואה מה קורה. אני מרגישה אותך הכי בעולם. בבקשה, אפוש. תני בי אמון. מבטיחה לך שיהיה לך הרבה יותר קל אחרי שתפרקי".

הבכי סוחף אותי לחלוטין. ממוטט את חומות ההגנה.
ידי נשלחת בתנועה רובוטית אל מגירת השידה. שולפת את המסמך המפליל שהחלקתי לתוכה.
בידיים רועדות אני מושיטה לה. לא מסוגלת להוציא מפי את המילים הנוראיות הללו.

דממה מעיקה. אני שוב מתנתקת. בורחת. לא מעיזה להביט בה.

כשאני מנסה בכול זאת, אני פוגשת במבטה ההמום.
שלא כהרגלה היא שותקת את שאלותיה.
 
נערך לאחרונה ב:

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
אשמח לביקורת בכל כיוון שהוא...
 

Reizy Esh

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
יש כאן תיאור מקסים ומלא רגש, בנושא כל כך מורכב. אפשר ממש לחוש את הכאב.
הייתי מנסה אולי להשתמש בביטויים, במטבעות לשון ובדימויים מוכרים פחות.
יש משהו בביטוי שחוק שהופך את הקריאה לצפויה מידי, והוא גם לא נותן לנו מספיק להרגיש ולהתרגש כי אנחנו רגילים אליו כבר ולא שמים לב למשמעות שלו. מקווה שהסברתי את עצמי מספיק טוב. דוגמאות:
כמו לא נפלו השמיים רק אמש
שפתי חרבות. גופי בוגד בי
שחלומי הגדול התנפץ לרסיסים
זה למשל, בעיניי, לפחות- מפתיע יותר:
מקיאה את הלחץ והבלבול.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
יש כאן תיאור מקסים ומלא רגש, בנושא כל כך מורכב. אפשר ממש לחוש את הכאב.
הייתי מנסה אולי להשתמש בביטויים, במטבעות לשון ובדימויים מוכרים פחות.
יש משהו בביטוי שחוק שהופך את הקריאה לצפויה מידי, והוא גם לא נותן לנו מספיק להרגיש ולהתרגש כי אנחנו רגילים אליו כבר ולא שמים לב למשמעות שלו. מקווה שהסברתי את עצמי מספיק טוב. דוגמאות:



זה למשל, בעיניי, לפחות- מפתיע יותר:
תודה :)
לקחתי לתשומת לבי
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
@reizy esh
ערכתי את הפרק, בפרט בדגשים שציינת
אשמח לחוות דעתך
 

Reizy Esh

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
@reizy esh
ערכתי את הפרק, בפרט בדגשים שציינת
אשמח לחוות דעתך
קודם כל, מעריכה ומקנאה ביכולת שלך לקבל ביקורת כך :)
תסלחי לי אם אני לא זוכרת איך בדיוק זה היה קודם?
בכל אופן הכל נראה מקסים.
זה לא היה, נכון?
אדישה לגורלי, לחלקיקי המתפוררים
 
נערך לאחרונה ב:

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
קודם כל, מעריכה ומקנאה ביכולת שלך לקבל ביקורת כך :)
תסלחי לי אם אני לא זוכרת איך בדיוק זה היה קודם?
בכל אופן הכל נראה מקסים.
זה לא היה, נכון?

כן, בין השאר
לא היה לי דרך להציג לפני אחרי
תודה על הפידבק, שמחה לכל שיפור :)
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק ז

השקט מעמיק. לופת את גרוני באצבעות ברזל.
'מה עשית???? מה??? עכשיו טוב לך? שרותי גם יודעת עלייך הכול???'

שומטת ראש על הכרית הבטוחה, החובקת. מייחלת להיעטף שוב בערפל החמים הזה. הממכר. המגן. 'קח אותי', מתחננת אליו באפס כוח. 'שאני לכול מקום שהוא. מלט אותי מעיניה היותר מדי מבינות של אהובת נפשי'.

רגע לפני שאני שוקעת. אני חשה אותן. תומכות, מחבקות ועוטפות.

"אפרתי אהובה שלי" רותי מלטפת אותי בדממה. ליטוף אימהי כזה. חמים ואוהב. "אין לי מושג מה המשמעות של הדו"ח הזה. וזה גם לא חשוב. אני לא מאמינה שבאמת יש פה משהו.

את החברה הכי שהייתה לי מעולם. מכירה אותך הכי טוב. את יודעת את זה. את מדהימה. את מוכשרת. חכמה. רגישה. הראית לכולם איך את כובשת פסגות בסערה. איך את מובילה ומנהלת פעילויות ותוכניות". ממטירה באהבה טיפות נחמה.

"אז כעת קשה לך. אולי התעייפת מדי. הגיוני וטבעי. לבוא ולחרוץ בהינף יד פרופסורית שיש פה בעיה? למה בכלל הגעת אליו? את יודעת שרופא שמכבד את עצמו תמיד ימצא דיאגנוזה שתכבד את שמו ואת שנות לימודיו ומחקריו!

אפוש, אני לא מאמינה שזה נכון. הוא בטח באמצע מחקר כלשהוא והגעת לו בדיוק בזמן. את תראי לו שזה לא נכון!!! אנחנו נשב ונמצא פתרונות לכול! הכי קל לומר לבן אדם קח תרופה!" היא נושפת בתסכול.

"החכמה היא להסתדר בלעדיה. ואת תראי שאת יכולה. קטן עלייך אחרי כל מה שהתקדמת בחיים. אני אמשיך לעזור לך בכול מה שתצטרכי. תמיד תישארי בשבילי החברה הכי אהובה. והאהבה מנצחת את הכול. אנחנו נוכיח לכולם. נכון מתוקה?" אצבעותיה מחו בעדינות את דמעותיי.

אלוקים, סוף סוף אני בוכה.

"אהבה מנצחת. אין ספק" המילים יוצאות אחת, אחת. מדודות ומחושבות. "ואני מאושרת שזכיתי בך, רותי. מה הייתי עושה בלעדייך עם כל הסיפור הזה??? אבל צר לי לאכזב אותך. אל תשלי עצמך באשליות, נשמה". הכאב צרב, צרח מתוכי.

"הגענו לפרופסור אחרי הרבה התייעצויות. תסמכי על ההורים שלי. את מכירה אותם. הם לא היו הולכים למישהו שהוא לא הטוב מהטובים. הלוואי והייתה כאן טעות. אך לצערי זו המציאות, רותי. נצטרך לקבל אותה כפי שהיא".

מהיכן הגיעו המילים האלו?? אין לי מושג. זה אומר שהרמתי ידיים?? שהשלמתי עם המציאות הזו? שנכנעתי?? לביאה ישישה, מותשת ממלחמות.

הרמתי עיניים רטובות, החלטיות. רותי שוב שתקה. עיניה הבהבו בחוסר הסכמה. בחוסר קבלה.

"עוד תראי שצדקתי, אפי" חזרה בעקשנות. "ומה שלא יהיה, אנחנו נמשיך להילחם. עם כל הכוח. עד הסוף".

חיוך מר עיקל את שפתיי. נלחם? עד הסוף? תפרידי רותי בין מה שהיה למה שיהיה. תביני שקו ברור וחד משמעי חוצץ ביניהם. לא יעזרו מילים יפות ולא הצהרות.

"אפרתי, את פה עדיין?" הדלת נפתחה בפתאומיות. "אבא רוצה ש..." קולה של אמא נבלם באחת. "רותי???" עיניה סקרו אותה בחדות, נעצרות הלומות מול הדף הלח, המפליל. המרעיד עדיין בין כפות ידיה.

עיניה משוטטות בהילוך איטי עד שננעצות בי. מספרות הלם, כעס ואכזבה.
"אני מבינה שכבר דברתן, בנות" משכה לעצמה כיסא. קורסת תחת עומס המחשבות.

"לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. עוד לפני שנדבר על כך לעומק". הכאב הרעיד את מילותיה. "בכול אופן, מה שבעיקר חשוב כרגע. זה לשמור על סודיות מוחלטת וחד משמעית. נשב ונדבר על הכול. אבל אני חייבת הבטחה שדבר לא יוצא מפה. את חלק מהמשפחה שלנו, רותי. ללא ספק. ואת חלק גם בדברים הלוא פשוטים האלו. פשוט הכול עדיין טרי. ועדיין אנו מנסים ללמוד. סומכת עלייך שהכול יישאר פה".

"אני מבינה, גברת אפל" רותי מנומסת כהרגלה. "הייתי מבינה יותר לו הייתי מאמינה בדברים כפשוטם. אך כפי שאמרתי לאפרת, אין שום סיבה בעולם שתיקח אותה לעולם אחר כל כך. מה לה כדורים ואבחונים פסיכיאטרים?? היא כל כך לא שם. אין שום סיבה בעולם שהיא תהיה שם! אנחנו נהיה אתה והיא תתגבר, עוד תראו!"

אמא שותקת. ושתיקתה אומרת הכול. "נדבר, רותי". מקמצת במילים.

"אני זזה, יקרה שלי" רותי מעניקה חיבוק אחרון. "תמשיכי להיות חזקה ותרגישי טוב, נשמה".

היא יוצאת. והמחנק חוזר. מציף את החלל שבינינו. אמא ובת. כה קרובות. וכה רחוקות. כאב נורא תופס שליטה מעיק על כל חלקה טובה.

"אפרתוש שלי" קולה של אמא נשנק, כורע תחת עומס הרגשות. " אפרתי, יקרה ואהובה שלי. אנחנו נמצאים בצומת דרכים לא קלה, לא פשוטה. מצב כזה דורש משנה זהירות. את יודעת שתמיד תישארי האחת והיחידה, בכורה מקסימה שלי. אבל כעת, חשוב מאד שכל הסיפור הזה יישאר סגור פה. הייתי מעדיפה שגם רותי לא תדע בשלב הזה. אך זה קרה". אנחה עמוקה פוצעת את לבי.

"מעבר לכך, יד לפה. את צעירה עדיין אך במרחק נגיעה משידוכים, בעז"ה". התנשמה עמוקות. "ואת יודעת, אנשים שומעים. מנפחים. מוציאים מהקשר. מוסיפים צבע ונפח כיד הדמיון. וחבל. במאמץ לא גדול ניתן לחסוך את זה".

אני מנסה לעכל. שידוכים. מי חושב על זה בכלל?
"אני יודעת שזה לא ממש בראש שלך עכשיו" קוראת אמא את מחשבותיי. "תסמכי עלינו שאנו לא סתם מבקשים ונזהרים. חשבתי שנשוחח על כך מאוחר יותר. כעת אני רואה שהייתי צריכה להקדים ולדבר.

בכול אופן, אבא כבר עשה עוד בירורים והתייעצויות בשעות האחרונות. חשוב לנו לקבל כל מידע והדרכה שיעזרו לנו לטפל ולהתקדם. בואי, אפי. התארגני. נשב לדבר בצורה מסודרת. אבא כבר מחכה לנו בחדרו".
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  16  פעמים

לוח מודעות

למעלה