שיתוף - לביקורת דיאטת העוגיות 2 - בחדר הכושר (כולל: מסלולים; אודישנים לסרט לא קיים; ועוד כמה מאכלים חדשים ומוזרים...).

[אוראל סולטן]

מין המשך לקטע הזה.

הכול התחיל כשהסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: "די, תתאפס על עצמך. אתה נראה כמו בורקס עם מילוי כפול!"

אז נרשמתי למכון כושר, קניתי בגדים ספורטיביים שאמורים לגרום לך להיראות כמו כוכב ג'אז, ובפועל גורמים לך להיראות כמו סופגנייה בחנוכה.

המכון היה עולם חדש ומוזר. אנשים הזיעו שם בהתלהבות, כאילו מישהו שילם להם על זה. נכנסתי באי נוחות, חיפשתי מכשיר פשוט – לא משהו מוגזם כמו ההליכון הזה שנראה כמו תחנת חלל – ומצאתי אופניים סטטיות. פשוט, נכון?

התיישבתי. הדוושות היו נעימות, והתחלתי לדווש. הרגשתי כאילו אני על הטור דה פראנס – רק בלי הצרפתים והנוף. אחרי דקה בערך, המסך מולי צייץ: "שרפת 3 קלוריות!"

שלוש קלוריות. שלוש. זה אפילו לא שלוק של קפה.

אמרתי לעצמי: "אוקיי, זו רק ההתחלה. ממשיכים!"

עכשיו, חשוב לציין שהמסך הזה גם הראה לי את משקלם של שאר החברים שלי לאימון. מאחוריי היה מישהו על מסילה שנראה כאילו הוא רודף אחרי הפיצה שלו, ובצד עמד איזה בריון שמתאמן על משקולות ששוקלת כמשפחת בני-ברקים שלמה. אני, לעומת זאת, התאמנתי באומץ רב על לעבור את הקלוריה החמישית.

אחרי עשר דקות, המסך צייץ שוב: "שרפת 12 קלוריות!"

עכשיו הבנתי. אני אתחזק בשיטה שלי – בדיוק כמו המילואימניקים שאני מכיר: "יש קפה?"

אני מגיע הביתה, מזיע כאילו סיימתי מרתון (בפועל רק רכבתי 15 דקות באופניים הסטטיות). אשתי מסתכלת עלי ואומרת, "מה קרה? נראה כאילו חטפת התקף חרדה במדבר."

"אל תזלזלי!" אני נוהם, "שרפתי 12 קלוריות היום!"

היא הרימה גבה. "אתה יודע שפרוסת לחם קל שווה 35 קלוריות, נכון?"

"זה לא העניין", ניסיתי להצטדק. "אני עכשיו בספורט, עכשיו!"

אבל בינינו, היא צדקה. אחרי מקלחת וארוחת ערב (שכללה בערך 800 קלוריות), הבנתי שאני צריך לתכנן את האימונים בצורה יותר... אפקטיבית.

אז למחרת בבוקר, מצויד בטבלת אקסל חדשה ומוטיבציה של אצן אולימפי, חשבתי להעלות הילוך.

...​

אני מגיע בקרוב. יש לי תכנית מסודרת: חימום, כוח אימון, הליכה על המסילה, אולי אפילו קפיצה בחבל – הכול כדי לוודא שאני שורף מספיק קלוריות כדי לכפר על פיצה אחת לפחות.

המדריך ניגש אלי. בחור שרירי מדי, שבטח אוכל ביצים לארוחת בוקר ובודק את הדופק שלו כל שעה.

"איך הולך, גבר?"

"בסדר", אני עונה, "היום אני עובד קשה יותר."

"מעולה!" הוא מחייך. "באיזה מכשיר אתה מתכנן להתאמן?"

"המסילה", אני משיב בגאווה.

אני עולה על המסילה ומתחיל לצעוד. היא נראית פשוטה - עד שאתה לוחץ על הכפתור הלא נכון.

ככה, בטעות, אני מוצא את עצמי על מהירות של 12 קמ"ש, ורגליי מתחיל לרוץ כאילו מישהו רודף אחרי. אני מנסה להאט את הקצב, לוחץ על כל הכפתורים, אבל במקום זה אני מגביר את השיפוע. עכשיו אני רץ בעלייה!

"תלחץ על עצור!" צועק המדריך מהצד, בזמן שאני נאבק על חיי.

בסוף, אחרי שנראה כאילו אני משתתף באודישנים ל"המתאגרף 8: הקרב על המסילה," המסילה נעצרת. אני מתגלגל לרצפה, מזיע כמו ברווז במיקרוגל, והמדריך מתכופף כדי לעזור לי לקום.

"אל תדאג", הוא אומר. "כולם מתחילים ככה."

...​

אני מספר לאשתי על היום שלי.

"אתה יודע שזה נראה כאילו אתה מנסה להרוג את עצמך?" היא שואלת.

"זו רק ההתחלה", אני מתעקש. "מחר אני מוסיף גם תרגילי כוח."

אבל למחרת...

...​

אנסה את מכשיר המשקולות.

אני מרים את הידיות בעדינות, אבל משהו שם מתעקש לא לזוז. אני מנסה בכל כוחי, ומה שאני מקבל את זה מבט מזלזל מאיזה בחור שכנראה נולד בחדר כושר.

"בוא, תן לי להראות לך איך עושים את זה", הוא אומר בקול עמוק מדי.

הוא מרים אותו בפשטות, כאילו הוא עשוי מסוכריות גומי.

אני מסתכל עליו, ואז על עצמי, ואז חזרה עליו, ומחליט - אולי הגיע הזמן להתרכז באכילת עוגיות...

...​

אני יושב בבית עם פחית גלידה, בוהה בפרוג. על המסך מופיע פרסומת: "התחל עכשיו! מנוי למכון כושר ב-50% הנחה!"

אני צוחק בקול.

"מה מצחיק?" אשתי שואלת.

"פשוט הבנתי," אני אומר, "שכושר זה כמו סושי."

"מה זאת אומרת?"

"כולם אומרים שזה ונפלא, אבל זה רק גורם לך להרגיש מסכן עם עצמך."

ואז שלפתי עוגייה מהאריזה ואמרתי בקול מלא ניצחון:

"אני מתאמן על להיות מאושר – וזה גם שרף קלוריה אחת!"

...
​

"נו?..."

-"מה נו?!"

"איפה הפאנץ'?!"

-"איפה ה...מה?"

"פאנץ', פאנץ'. נו... תפנית, קאצ', יוצר-הומור..."

-"למה שאני אכתוב פאנץ'?"

"לא יודע, חשבתי שכל הטורים ההומוריסטים צריכים להיות עם פאנץ'."

-"זה טור הומוריסטי?"

(הלה מתחיל לגמגם.).

-"אה הא! תפסתי אותך! אתה שמח לאידי!"

"מה פתאום. פשוט... אה...".

-"עכשיו, בגלל שצחקת עלי, אני בכוונה יפרסם את הטור כשהוא בלי פאנץ'!".

...​

וככה טורנו נשאר בלי פאנץ', וכך יישאר, עד ביאת גואל (או פאנץ') אמן ואמן...