דברי תורה [וגם] להפטרה בפרשת פרה

[מרדכי זהב]

לפרשת פרה:
הפרשה השלישית שבארבע הפרשיות היא פרשת פרה. אומר
הירושלמי: בדין היה שתקדים פ' החודש לפ' פרה, שבאחד בניסן הוקם
המשכן, ובשני בו שרפו את ה"פרה האדומה", ולמה מקדימים "פרה"
לחודש? לפי שהיא טהרתם של ישראל, שלא יהיו נדחים לפסח שני. והנה
בעוד כשלשה שבועות יחול חג הפסח. ואם נזכה שיבנה ביהמ"ק, נעלה לציון
ברינה להקריב את קרבן הפסח בקדושה ובטהרה. וע"כ קוראים פ' פרה,
להשריש בנו ענין הטהרה לפני עלייתנו להקריב קרבן פסח. לפי הרבה
ראשונים קריאת פ' פרה היא מהתורה כקריאת פרשת זכור.

על פרשת פרה אמר שלמה המלך: כל זה ניסיתי בחכמה לא הנחתי בעולם דבר שלא עמדתי עליה, אולם כיון שהגיע לפרשת "פרה אדומה", "אמרתי -
אחכמה, והיא רחוקה ממני", חקרתי שאלתי ופשפשתי והיא רחוקה ממני,

"והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה

אמר רבי ישראל מקוז'ניץ זי"ע: אדם שרואה עצמו כאילו כבר הגיע לשלימות,
הרי זה סימן "אשר לא עלה עליה עול", שלא עלה עליו עול מלכות שמים,
ותקנתו "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" שיתקרב אל גדולי הדור, "והוציא
אותה אל מחוץ למחנה", וכאשר יתקרב אל גדולי הדור יראה בשיפלותו ויבין
כמה עוד יש לו לעבוד ולהיכלל בתוך מחנה ישראל. [וידע גם להיזהר ולשמור
על פיו].

פרשת פרה באה ללמדינו כמה צריכים לשמוע לגדולי ישראל ולהיות בהכנעה
להוראתם, שהרי ה"ערב רב" שעשו את המעשה הם לא נכנעו לגדולי ישראל,
וכך גם היה אצל מרדכי ואסתר, שמרדכי אמר לא ללכת למשתה והיו כאלו
שהלכו ואח"כ טענו למרדכי שהוא הלא בסדר, אבל עיני ראשי העדה תמיד
רואות יותר טוב, ולכן מגיעה פרשת פרה שעליה נאמר "חוקה חקקתי גזירה
גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה".

אֶחְכְמָה והיא, כמו "התכלית היא שנידע שלא נידע", שכמה שנלמד נראה שאנו עוד לא מבינים בדרכי וחוקי שמים.

"חוקה חקקתי", זו גם בקשה להקב"ה: "אתה מצווה אותנו לקיים את החוקים
אפילו אם אין בהם טעם, כך גם אתה תזכה אותנו אם חלילה עברנו על
החוקים גם אם אין טעם לזכוֹתינו". ונזכה תמיד ל"וצדקינו במשפט המלך
המשפט".

"ויקרב את העולה ויעשֶהָ כמשפט", מעשה רב: רבי אברהם גניחובסקי זי"ע
המתין בשעת בוקר מוקדמת בצומת הרחובות בר-אילן-שמואל הנביא
והמתין שהרמזור יתחלף לירוק והרחוב היה ריק, אדם שעבר במקום שאל
אותו, למה הרב מחכה הרי הרחוב ריק, השיב רבי אברהם "אם רוצים
להתקדם ולהתעלות בעבודת ה' זה גם דרך ויעשה כמשפט - להתנהג כמו
שכתוב וכנדרש גם אם כביכול אין רואים מסביב".

הקריאה מעורר הזמן: "פרה אדומה" - טהרה, שמיני למילואים ר"ח ניסן.
"זאת חוקת התורה", ולמה לא "זאת חוקת הפרה", אלא לומר ולהדגיש שזאת
חוקת התורה ולכן צריך לעשות את זה ואת הכל עפ"י התורה, כי רק עפ"י
תורה אפשר לעשות ולטהר ולהתקדם, אבל "זאת חוקת הפרה" היה חלילה
יכול לגרום לתמיהות רבות על הפרה ועל המעשים הנעשים בה, ולכן מודגש
התורה ולא הפרה. אכן, התורה היא סם חיים ומלאה בהוראות שֶמֶחַיִים את
המקיימים אותם.

לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה, וגם כתוב
בעניין אחר "ולא יעשה ה' דבר בעולמו כי גילה סודו אל עבדיו הנביאים",
והנה המילים [ולקחו] לטמא מעפר שריפת החטאת הם ר"ת למשה, שרק
משה רבינו ידע את הטעמים, ואנו בעבודת ה' צריכים לדעת מה ששומעים
מפיהם הקדוש זה המכוון אל השומע. וידוע ששלמה המלך אמר ש"למשה
הם אותיות שלמה" אבל בלמעשה הוא גם אמר "אמרתי אֶחְכְמָה והיא
רחוקה ממני" והמילים "והיא רחוקה = פרה אדומה", וכאן צריכים שיהיה
לפי הסדר למשה. ובדברים אלו מהצדיקים אל העם הדברים מובאים בסדר -
המדויק אל כל אחד. ועוד: "אשר צוה ה' לאמר", צִוָה = 101 , לימוד התורה
101 פעמים, וללמוד במתיקות, לאמר לא מר, אלא במתיקות בחשק
ובנעימות.
"פרה אדומה = זה על עַוֹן עגל". בתורה יש הרבה פרד"ס, והכל מתוק.

"יין ושכר אל תֵּשְת" ר"ת ואם שתה כדי רביעית יין אסור
להתפלל תפלת שכור תועבה. ועוד: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום
הקודש ר"ת מלא אהבה, ולרמז שגם שמוכיחים להוכיח עם אהבה ולא
חלילה עם כעס אלא עם פנים של שותפות והבנה כלפי השומע.

זאת החיה אשר תאכלו ר"ת את זה ס"ת תורה, שרק התורה מורה מה לאכול.

 

[מרדכי זהב]

פרה אדומה: ההבדל בין גוי ליהודי: יהודי מוכן לעשות מצוה משום ציווי
ואפילו שאין סיבה אלא כי כך נגזר מאיתו יתברך, ואילו הגוי וכאן הכוונה -
לדמא בן נתינה שעשה מה שעשה משום שזה מקובל שלא מפריעים לאבא -
לישון, וללמדינו עד כמה אפשר ללמוד מדברים לא כ"כ טובים לדברים
טובים, שֶשָכָר שאמוּר להגיע על דבר שהוא מקובל, אבל אצל היהודי הוא
מצוה ובוודאי שעל דבר שנצטוינו שנקבל שכר כי "גדול המֶצוּוֶה ועושה",
[למול הגוי שקיבל על מה שאינו מצווה].

מֶסֶר ברוגע, מתקבל. ידוע הסיפור עם אחד מהצדיקים שדפק בידו על השולחן
והרים בקולו בעת שהמלמד למד עם בנו על לבן ש"רשע היה וקפץ להשיב
לפני אביו", והוסיף האב הרבי "כך צריך להסביר, שיחדרו הדברים ללבבות",
כיום בזמנינו הדור צריך חיזוק ובזהירות בכל העברת מֶסֶר תורני, והנה ידוע
סיפור שהיה עם בעל התניא זי"ע לגבי "חוקה חקקתי", בעל התניא היה
פעם בדרכו לעיר מסויימת ובדרך עבר בכפר בימי הפסח ושם היה נהוג שלא
אומרים הלל בתפילת ערבית בליל ט"ו ניסן בבית הכנסת, ולכן חיכה בעל
התניא לאחר התפילה שיֵצְאוּ כולם ואז הוא נכנס שוב עם הפמליא ואמרו
הלל, ומשמים סובבו שאחד מהקהילה ראה זאת והקים רעש שעברו על
מנהג המקום, ולמחרת ניגש רב המקום אל בעל התניא ושאלו עם דפיקה
בידו על השולחן "הרי הרמ"א כותב שנוהג אחרת", שאלו בעל התניא "האם
הרמ"א אמר את דעתו עם דפיקה בידו על השולחן או שאמר את דעתו ללא
הדפיקה אלא ברוגע", כלומר שאולי חבל שלא נוהגים כך, ונחה דעתו של
הרב, אכן דברי חכמים בנחת נשמעים, וכידוע "דברי חכמים בנחת, ואז -
נשמעים". אכן, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר", אלא קַבֵּל זאת
ברוגע מאת ה'