ג'ורג' קזאחי ממשיך להצליח, סדרה ב':

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
לאחר שהאשכול הקודם מיצה את עצמו, החליט בוריס על הקמת אשכול חדש עבור ג'ורג' קזאחי.
לטקס קביעת המזוזה הוזמן הרבי מקורצוויל שליט"א, אך עקב תאונה קשה של נהגו האישי בוקי מזורי, לא יכל הרב להגיע.
תחת זאת הגיע השכן מהבניין ממול, הדביק את המזוזה עם סלוטייפ (לא היה לו מספריים, לצולניק, אז בוריס נשך את הסלוטייפ, והכתר שלו כמעט נפל מהשן, באסה), והפציינטים המשיכו להגיע.
בוריס מבקש להדגיש שכל החומרים העולים כאן מוגנים בזכויות יוצרים, וכו וכו'.
אפשר להגיב גם באישי.


סיפור אחד עשר מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב!! בהגשת ג'ורג' הקזאחי!

הוא נכנס בהליכה מסודרת, כולו מפיץ סביבו בועה בלתי נראית של מתינות ויישוב הדעת.
הוא לחץ את ידי:
נעים מאוד, אני יצחק.
הוא התיישב בצורה מכובדת על הכורסה, ואני נכנסתי ל'מוֹד' של יחס וי אי פי. הרגשתי עליו שהוא האיש שצריך לקבל יחס וי אי פי.
חיככתי ידיים במכובדות מעושה, והצגתי את עצמי:
אני ג'ורג', מטפל רגשי מקצועי ואמין. מה מביא אותך אליי?

אני תמיד מזכיר לעצמי שיש אנשים שיש להם באמת בעיות בנפש שלהם. אנשים כאלו נפגעים מכל דבר. במיוחד הם מתרסקים נפשית כאשר הם מגיעים למטפל רגשי, ועוד לפני שהם פותחים פה, מטפל כבר שואל: איך אני יכול לעזור?
הם נהרסים מהשאלה התמימה הזו! הם חושבים:
למה הוא חושב שאני צריך עזרה? אני לא צריך עזרה בכלל, באתי אליך רק בשביל לשמוע עצות לחיים.

אין בעיה, אמרתי בקול שקט ומהורהר של מטפל מקצועי איכותי ויקר:
שלום מר יצחק. נעים מאוד. איך אני יכול לעזור לך?

יצחק הרים בעדינות אצבע אחת, לאות שהוא חושב מחשבות עמוקות. מהרהר עמוקות.
חיכיתי בסבלנות 4 - 3 שניות, ונעתי באי נוחות על כיסא שלי.
אמרתי:
מה הבעיה, יצחק. איך אני יכול לעזור לך?

הוא הזדקף מעט בכורסא, ואני ראיתי שהוא קיבל החלטה, חיובית, בונה, מקדמת.
הוא אמר:
שמי יצחק וידס. אני עוסק לפרנסתי בעימוד. מעמד ספרים מהטובים בארץ, אם יורשה לי. הוא חייך לעצמו בהערכה עצמית מעצבנת, והמשיך:
בשנים האחרונות היו לי עיסוקים שונים במקצת, אינני יודע איך וכיצד התגלגלתי אליהם, אבל התוצאה היא ששקעתי בשיקום של כמה צעירים מוכשרים מ'מרכז מוסאיוף'. וברוך השם הצלחת- - -

עצרתי אותו, הרמתי יד שלי באדנותיות קזאחית אופיינית. רציתי לשאול אותו סדרת שאלות. להתחיל לחטט לו בחיים, לחפש איפה יש פצעים, ואם כן איך הכי טוב לפתוח אותם ככה שיכאיב לו הכי הרבה, כפי שלמדתי בשיטת מילצ'אייב.

- - - הוא לא נתן לי לדבר, בכלל. הוא פשוט המשיך בשלו, הצ'יזמאייעק.

הוא המשיך כאילו ג'ורג' לא פצה פה שלו בכלל:
ברוך השם הצלחתי מאוד לקדם אותם. בעידודי ובהכוונתי הם עזבו את 'מרכז מוסאיוף' וחלקם נכנסו לישיבות חרדיות טובות וקלאסיות. בזכותם הבנתי שיש לי נפש של מטפל רגשי מעולה, ולמדתי הרבה קורסים בתחום.
הצלחתי לקדם בחסדי ה' יתברך את כל הבחורים, אבל עם אחד מהם, חזי צייט, פשוט לא הצלחתי.
ועליו אני רוצה לספר לך.


כעסתי בפנים מאוד. מי אתה בכלל שתפריע למטפל רגשי להתקדם איך שהוא חושב שצריך להתקדם?? בשביל מה באת למטפל רגשי, להשמיע או להשמיע?
אבל שתקתי, אפילו לעצמי אין לי הסבר ברור למה. אולי אני נחיתי קצת ומפחד אנשים חכמים.

מטופל חסר בושה וכבוד המשיך לדבר:
...חזי צייט קיבל ממני הרבה, ללא ספק. שוחחתי איתו לא מעט על הילדות ההרוסה שלו באחת מערי הפריפריה, על הקיוסק שבו הוא עבד ונוצל בצורה מחפירה, על השנים הקשות שהוא העביר בצבא, מחציתן בכלא הצבאי, לסירוגין. על השנים המדוכאות אחר כך, על כל המרמור הרב והתסכולים שהוא רווה בשפע.
לאט לאט עזרתי לו לפלס דרך בתוך ערימת הגרוטאות הזו שהייתה חייו, סייעתי לו - - -

לא הצלחתי להתאפק. יש גבול לכוח סבל של מטפל רגשי!
דפקתי חזק על השולחן, כוסיות קטנות של וודקה זזו לפחות סנטימטר שלם.
צעקתי:
אתה מגיע למטפל רגשי מהטובים בארץ, אתה לא מקשיב לשאלות שלו, אתה חושב שאתה קובע את סדר היום??

יצחק התעלם ממני במלכותיות מרשימה, הוא שוב הניף את ידו ואני שוב מצאתי את עצמי...
שותק!
כמו דג!
מה קורה לי??
אני חושש אצטרך לחפש לי מטפל טוב לנפש שלי, אני מרגיש חלקים של נפש שלי זזים ומתחילים להתפרק. אני רגיל כולם מקשיבים דברים חכמים יש לי להגיד, קשה לי להיות בשקט ולתת למטופלים מקום להתבטא.

הרגשתי כמה אומים וברגים בנפש שלי מתחילים להשתחרר, וכמה גומיות נקרעו. חשבתי שיוצא לי עשן שחור מהאוזן הימנית, ובזה הרגע מתפתחות אצלי בעיות נפשיות חדשות שיהרסו לי כל חלקה טובה בנפש מדהימה וטובה שלי.
לעסתי חזק את השפתיים שלי, נשמתי לאט, לקחתי אוויר, והנפש שלי חזרה להיות תקינה.
המשכתי להקשיב בפרצוף של מתעניין כרוני.

...אבל מה, חזי צייט לא התקדם. למרות כל העזרה שהושטתי לו, הוא לא הצליח להגיע לשום מקום.
מאוד מאוד כאב לי.

פתאום יצחק קם ונענע לי את הכתפיים בלי שום התראה, קפאתי בהלם!
הוא המשיך לדבר אליי תוך כדי:
אני בטוח שדווקא אתה, ג'ורג' המומחה, יכול להבין את האכזבה שחשתי.
כל כך ניסיתי, קיוויתי, התפללתי בשבילו, השקעתי בשבילו זמן וכשרון.
אבל הוא לא היה מוכן להיכנס לישיבה נורמלית. למען האמת, הוא לא הסכים להיכנס לשום ישיבה, בכלל.

התקשרתי לכמה רבנים שאני בקשר איתם, התחייבתי לקחת עליו אחריות, אבל הוא סירב לחלוטין להיכנס.
אמרתי לו: חזיק'ה, חזיק'ה היקר והצדיק. אני בטוח שעוד תהיה רב גדול.
לא עזר לי כלום.
נסעתי לכותל - הוא עדיין נענע לי את הכתפיים, שיעזוב אותם כבר!!!! - והתפללתי עליו שניים וחצי ספרי תהילים. דמעתי לפני השכינה הקדושה:
חזי בן נעימה שפרירה, להצלחה ברוחניות.
ועדיין, חזי לא הסכים להיכנס לשום ישיבה.
ישבתי איתו שבוע שעבר פגישה ארוכה, ניסיתי כל טריק שלמדתי, לא עזר לי כלום, הוא התקפד ולא קיבל ממני כלום.


פתאום פציינט עזב את הכתפיים שלי, ומשך לי בשתי אוזניי:
ג'ורג', למה אתה לא מגיב??
למה אתה לא נותן עצות חכמות?
למה אתה לא מראה אכפתיות?

שתקתי מוכה אימה. קודם כתפיים שלי, עכשיו אוזניים, מה יקרה הלאה?
איפה בוריס?
למה אף אחד לא מגיע להציל אותי??
מלמלתי חלושות:
יצחק, אני ממש מבקש, רחמנות. אנא, אנא. תעזוב אותי, בבקשה.

יצחק פלט אוויר באיטיות, עזב בבת אחת את אוזניי המאדימות, התרחק, נסוג לאחור.
בגלל שראיתי שמילים שלי משפיעות סוף סוף גם על פציינט מוזר כל כך, אמרתי מהר מהר ובקול שקט, אולי אפילו - אני מתבייש להודות - גם מפוחד:
יצחק, מה באמת קרה כאן?
מה אתה רוצה ממני, מה אני יכול לעזור?

וּוּוּוּ!

סוף סוף, יצחק הראה אות חיים אמיתי, סוף סוף! גרייעפ.
הוא התלבט לרגע, ראיתי את העווית עוברת לו במצח. מילצ'אייב תמיד היה אומר: אם מישהו מתלבט זהו סימן לכך שיש פה מישהו.

הוא השעין את ידיו על השולחן, התכופף קדימה לכיווני, ונעץ באפי אצבע חסרת בושה.
הוא אמר:
ג'ורג', תודה רבה שהקשבת לי.
תן לי להסביר לך.
לא באתי הנה לבקש עצות, או פתרונות. כי אם הייתי רוצה כאלו, בוודאי שלא הייתי פונה אליך.
למען האמת, אתה האיש האחרון בעולם שהייתי פונה אליו לייעוץ.
במחשבה נוספת, אתה האיש האחרון בעולם שהייתי פונה אליו, בכל עניין.


לא העזתי לשאול, בטחון עצמי שלי נעלם כמו גשר שער הברזל שתכנן ניקולאי וקרס ביום ההשקה.
אבל קליינט רע לב, ניחש את השאלה שלי, וענה מעצמו:
באתי אליך כדי להוכיח לעצמי שלמרות שנכשלתי, עדיין כדאי שאמשיך לעסוק בתחום הייעוץ הרגשי.
כי אם לא - השוק יתמלא בנוכלים שתויים כמוך.

אמר - ויצא.

מנוול!!!!!!!!!!!!!!!!!!


חריין, חילבה, אנה קרניבה, יאבוענס, יאצמעח גרויס, שטיקעלע שטויף.
שתישרף רוסיה, מוות לפוטין, חיז'מאייעס,
גרייעט, דרייפס,
מוות לערבים, לדרוזים, לבוכרים, לאוקראינים, לעזתים,
מוות לכולם,
צ'ימאעסצ'אצ'סקו!!!!!!
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
סיפור שניים עשר מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | אורך לשוני בוריס! (ברוך הבא שוב) | במימון משרד הקליטה והתרבות.


כנראה שנימנמתי או משהו, כי לא קלטתי מתי הוא נכנס ואיך קוראים לו.
אבל סיפור שלו - היה מעניין באמת.

הקשבתי לו מדבר בקול רך וחסר כוח, כמעט בוכה:
אני גר בכפר מבוא ארנבת. אני אוהב את הריח של הכפר, את האווירה, את המקום.
אני בחור רגיש, ותמיד שאפתי לקבל כמה שיותר חום ויחס ממשפחתי.
לצערי, לא כל כך הצלחתי.
הוריי הם אנשים טובים, אבל הם שקועים בטרדות היומיום, בדאגות שונות ומשונות, בהתמודדות הפרטית שלהם, כך שאני לא ממש מקבל מהם חום ואהבה.

הוא עצר לרגע, לגם קצת מים, והמשיך:
לפני כמה שנים - בתחילת גיל הנעורים - התחלתי להסתובב מחוץ לבית, חיפשתי חום ורגש. יצא - הוא הרים את ראשו בתנועה ביישנית מעט - ש'נדבקתי' לקבוצה קטנה של נערים מבתים דומים לשלי. לאט לאט התגבשנו כקבוצה חזקה ומלוכדת, עם הווי חברתי משל עצמה, עם פעילויות משותפות.

תבין, כל אחד ואחד מאיתנו הגיע עם ה'שק' שלו, ולא ממש חיטטנו אחד לשני בחיים.
היינו יושבים שעות מידי ערב, מעשנים בשרשרת, מפצחים גרעינים, מרכלים על כל העולם, מתעדכנים בקבוצות הספורט האהובות עלינו, וכל זה.

בשלב מסויים, קשה לי להניח את האצבע בדיוק מתי - החלטנו לעשות משהו נועז, כדי לשבור את השיעמום שלנו.
החלטנו...
לפרוץ למכולת. בלילה.
ממש מהרגע להרגע, בלי שום תכנון מוקדם.
תפסנו את העניין לחלוטין כמו בדיחה, ממש לא בתור פשע. רצינו להוציא משם קצת לחם שנשאר, קצת ירקות, אולי כמה שקיות שוקו. בכלל לא חשבנו על ההשלכות.

האמת, הסיפור שלו תפס אותי, אולי בגלל הכאב הרב שנבט בכל משפט שלו. הנהנתי בפנים רציניות, עודדתי אותו להמשיך ולספר לג'ורג' את הסיפור האישי שלו, והוא לא אכזב:

...מתוך כולנו, מושקה היה תמיד הטיפוס של הלוליין, ולכן הרמנו אותו כולנו מאחורי השיחים, והוא ניסה להחליק לתוך המכולת, מתוך החלון הצר והגבוה, בפינה. הוא הצליח להשחיל את הראש והידיים לתוך המכולת, אבל...
משהו התפשל, הסתבך.
בגלל החושך וההתרגשות שכחנו שיש שם חתיכות עץ, חוטים, חלקים משוננים - נגד חתולים בעיקר, אבל לא רק, כנראה.
מושקה נתקע. חצי בפנים, חצי בחוץ. הוא לא הצליח להתקדם פנימה, ולא הצליח לצאת.
הוא לא כל כך קלט את המצב שלו, והוא שכח שהוא לכוד שם. הוא גישש עם הידיים שלו וגילה שהוא מגיע בדיוק עד המדף של ה'קליקים', וזרק לנו משם החוצה כמה שקיות קטנות של שוקולדים.

התחלקנו בינינו בשלל, אכלנו, צחקנו, סיפרנו בדיחות.
ואז...
פתאום...
התנפלו עלינו עשרות אנשים.

כן, ג'ורג', אני לא מגזים. עשרות, עשרות אנשים. כולם עוטים מדים, קשוחים, עם נשקים שלופים. המון פרוז'קטורים נדלקו סביבנו, ורמקולים הכריזו שכולנו עצורים מסיבות בטחוניות וחשודים בהקמת תשתית טרור.

פתאום הוא התחיל לבכות, דמעות שלו טפטפו על הלחי. מהר מהר הגשתי לו חבילת טישו והקפדתי שהוא ינגב את כל הדמעות כך ששטיח לא ייהרס.

הוא התגבר מהר על בכי נשי מלחיץ שלו, והמשיך:
היינו חבורת נערים רזים וחצופים, ולא חששנו בכלל. ידענו - או לפחות, האמנו - שלא עשינו שום דבר באמת רע.
בקיצור, תפסנו את הרגליים, התחלנו לברוח, השוטרים אחרינו.
איכשהו, ועד היום אין לי מושג איך - הצלחנו להתחמק מהם. קפצנו, רצנו, עקפנו, הסתובבנו, הצלחנו להימלט. אולי הם פשוט שמעו אותנו צועקים אחד לשני בעברית והבינו שאנחנו לא מחבלים. אולי.
רצנו, הצלחנו לברוח, כולנו.
אבל...
שכחנו לגמרי...
את מושקה!

הסיפור ריתק אותי. ממש. נשאבתי פנימה.
חיכיתי להמשך, אבל פציינט ישב ושתק, בכה בשקט.
הגשתי לו עוד נייר טישו בקוצר רוח, אבל הוא לא הבין רמז. המשיך לבכות בשקט, לא דיבר כלום.
אחרי עוד כמה דקות, סימנתי לו עם הידיים, והוא סוף סוף קלט, והמשיך:
ג'ורג', תעזור לי. אני סובל מטראומה אמיתית.

הוא סיים את המשא אגב בכי נשי מטופש ונהרות של דמעות מפחידות:
עד היום, אני חוזר שוב ושוב בדמיוני אל הלילה ההוא, ויודע שמה שעבר על מושקה לעולם לא ייעלם. יודע שהנפש שלו תישאר לנצח חריבה ומעלה עשן. אני יודע שלנצח יהיו לו שריטות, ותחושות קשות של בגידה.
אנחנו לא ידענו כלום, התחבאנו בכמה חושות וחיכינו שהלילה ייגמר כבר.

בבוקר, למחרת, חזרנו לשם. ו...
ראינו את מושקה עדיין תקוע בחלון, קצת שרוט מהחוטים ומהזכוכיות. השוטרים לא חילצו אותו משם, אולי כדי לצחוק על כולנו, כנראה. הם ריססו על הקיר ליידו:
"פו הדב"
סביבו עמדו עשרות ילדים מהמושב, זרקו עליו עטיפות של קליקים, אבני חצץ קטנות, יידו עליו גרעינים של זיתים, והוא צועק וצועק ולא מצליח לצאת מהחלון.

כאשר הגענו, הילדים נבהלו מאיתנו וברחו בפחד. ניגשנו לאט לאט למושקה, הורדנו אותו מהחלון, הזזנו הצידה בזהירות את הזכוכיות ואת הרשת, והוא שוחרר.
ברגע שהוא התייצב על הקרקע, הוא הסתכל עלינו, כולו רטוב ממים ששפכו עליו, ומסריח מעגבניות רקובות וקליפות בננה, עם אצטרובלים בשיער. הוא אמר לנו שני מילים:
אין סליחה.
וזהו, זה הכל. הוא אמר את שתי המילים האלו ורץ לביתו.

מאז, לא ראינו אותו. הוא לא מדבר, ולא יוצא מהבית. אומרים שהוא מגמגם קשה, והשמין, אוכל בעיקר דבש, ולא מוכן לגעת בשום מוצר שכולל בתוכו שוקולד. שמעתי שתחנת המשטרה שלחה אליהם כמה פעמים התנצלות בכתב ונאמר שלהבא אסור לשוטרים להשאיר מישהו במצב כזה, אבל ההורים שלו לא הסכימו אפילו להקשיב לשוטרים.
אומרים שהוא הרוס לגמרי, ונכנס למצב נפשי קטטוני.

פציינט כמעט החליק לרצפה, מתמוגג בבכי:
ג'ורג', באתי אליך כמוצא אחרון. כולם אומרים לי שאני לא אשם, וזו בחירה של מושקה להנציח את הטראומה, למרות שחלפו מאז שנתיים.
אמרו לי לבוא אליך, אמרו לי שאתה דוגרי וישיר.
אז ג'ורג'...
תגיד לי בבקשה...
מה דעתך על הסיפור?
הוא ניגב את הדמעות בשקט, ואני הרגשתי שהחזה שלי רוטט, רוטט, ואז זה התפרץ. בבת אחת.


פרצתי בצחוק ענק, ענק, מטלטל, רועד, רוקד, אדיר. מוטרף לחלוטין.
דמיינתי את מושקה תקוע, כמו פו הדב, תקוע במקום ששם הוא הכניס את עצמו בטיפשותו. דמיינתי את השוטרים מצלמים אותו באייפונים שלהם, צוחקים, מצטלמים סלפי ליידו. דמיינתי את הילדים מגיעים בבוקר ומעיפים עליו זיתים, והוא תקוע בחלון וצועק.
נחנקתי מצחוק.
צחקתי, צחקתי, השפריץ לי מהפה כל האוכל מהבוקר.
השתעלתי, גנחתי, כל כולי רעדתי מרוב צחוק.
שאגתי שאגות עצומות, ספקתי כפיים בהתרגשות.

נענעתי את הבחור כמו חתול מת שזורקים בבור המים של קישינב, התפוצצתי מצחוק.
הוא בהה בי בהלם, קפוא לגמרי, עיניים שלו פעורות, לשונו משורבבת, ידיו זזות עם טיקים עצבניים כאלו.

זה רק הגביר את הצחוק שלי, והוא התחזק והתחזק.
אוי, כמה נהניתי, בחיי.
המטופל הכי טוב שהיה לי!
פיצוי על כל המטופלים המרגיזים האחרים.

הרגשתי שאני הולך למות מרוב צחוק, אז קמתי ויצאתי מקליניקה, הלכתי לשטוף פנים.
כשחזרתי, ראיתי החדר ריק, מטופל יצא וברח בינתיים.
חבל, אולי היו לו עוד סיפורים מצחיקים.
חבל.

טוב שיש לפעמים מטופלים טובים.
 

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
אכזרי לגמרי... ענק!!!
ככל שאני מכיר יותר את ג'ורג' שלנו, אני מפנים יותר את המסר. ישנם המון אנשים שפותחים קליניקה, נראים מחויטים ומקצוענים, אך בפועל מבחינת רמת המשכל והידע המקצועי אין בינם ובין ג'ורג' מאומה. ובדומה לכך, לצערנו, הציבור שלנו שמחפש את הזול, ולו במחיר בריאות הנפש, הולך שולל אחר טיפולים מיסטיים המורכבים מערימות קשקושים של ארבעה ממדים וקריאה בקפה ובכף מאזניים (שמות בדויים), ועוד שלל שיטות "בדוקות ומנוסות" ש"תמיד עוזרות"(!), ואין מי שאין לה בת דודה או שכנה או סבתא שיצאה משלל צרותיה בזכות השיטות הנהדרות האלו.
לכן אני חושב שישנה חשיבות גדולה מאוד לסדרה הזו. וכדאי שהתפוצה שלה תפרוץ החוצה. לתשומת לבך, נתן!
-
הערה קטנה: ההרהורים של ג'ורג' שעולים על הנייר, לפעמים משובשים כעברית עילגת של רוסי, ולפעמים "בורחים" לעברית תקינה וצחה. נדרשת הקפדה גדולה יותר על אחידות.
בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להעיר לכל הכותבים, כי בעברית אין מילה כזו "יכל", ולפי כללי השפה יש לכתוב "יכול היה".
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אכזרי לגמרי... ענק!!!
ככל שאני מכיר יותר את ג'ורג' שלנו, אני מפנים יותר את המסר. ישנם המון אנשים שפותחים קליניקה, נראים מחויטים ומקצוענים, אך בפועל מבחינת רמת המשכל והידע המקצועי אין בינם ובין ג'ורג' מאומה. ובדומה לכך, לצערנו, הציבור שלנו שמחפש את הזול, ולו במחיר בריאות הנפש, הולך שולל אחר טיפולים מיסטיים המורכבים מערימות קשקושים של ארבעה ממדים וקריאה בקפה ובכף מאזניים (שמות בדויים), ועוד שלל שיטות "בדוקות ומנוסות" ש"תמיד עוזרות"(!), ואין מי שאין לה בת דודה או שכנה או סבתא שיצאה משלל צרותיה בזכות השיטות הנהדרות האלו.
לכן אני חושב שישנה חשיבות גדולה מאוד לסדרה הזו. וכדאי שהתפוצה שלה תפרוץ החוצה. לתשומת לבך, נתן!
-
הערה קטנה: ההרהורים של ג'ורג' שעולים על הנייר, לפעמים משובשים כעברית עילגת של רוסי, ולפעמים "בורחים" לעברית תקינה וצחה. נדרשת הקפדה גדולה יותר על אחידות.
בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להעיר לכל הכותבים, כי בעברית אין מילה כזו "יכל", ולפי כללי השפה יש לכתוב "יכול היה".
תודה!
מסכים בהחלט.
יש מצב שאערוך את הכל ואוציא משם את העילגות הזו, לא ברור שהיא מוסיפה לחווית הקריאה.
 

גרפולוג

משתמש מקצוען
פרסום וקופי
תודה!
מסכים בהחלט.
יש מצב שאערוך את הכל ואוציא משם את העילגות הזו, לא ברור שהיא מוסיפה לחווית הקריאה.
נתן, קודם כל הפרקים שלך הם כמו מעלית, עולים ועולים ועולים... המסרים נעשים יותר ויותר מהותיים, בכל הדמות של ג'ורג' יש משהו מאוד מעניין.

בתחילה הוא נראה עוד אחד שמנסה את מזלו בענף, ואפילו לא קולט כמה הוא משעשע. לפתע באים פרקים עם מסרים (@עדיאל תבדוק היו פרקים מלאי מסר ומשמעות) ואז אתה קולט וואלה יש לו מה למכור, ואז אתה משתכנע וממשיך לקרוא ולפתע הוא מתפרץ לך בצחוק חסר מעצורים... אז בביס'מדרש שלנו קוראים לו 'טיפוס'.

יש לו מה למכור בהחלט. הוא שובר לנו מיתוסים רבים על בערות חכמה ונראות. אך מידי פעם מועד בחוסר שליטתו העצמית.

בעיני אם זה היה הולך לכיוון 'החכם הפשוט', שמתנהל על פי תרבות מוצאו המוזרה ומגוחכת לעיתים, ומנגד חכמתו עיקבית ללא פשרות (כן, עם כל החיז'מאייעס!), אז היה פה דמות חריגה ומצחיקה, שכיף להתחבר אליה, ויש לה מה למכור בענק.
לבינתיים יש כאן יצירת מופת, עם קצת מאחורי הקלעים של ה'חכם' המטפל האגדי ג'ורג' הקזאחי.

שורה קטנה שלא הסתדרה לי
אין בעיה, אמרתי בקול שקט ומהורהר של מטפל מקצועי איכותי ויקר
מהיכן העושר הלשוני 'שקט ומהורהר', אם זה ג'ורג' מספר את הסיפור הייתי רוצה לשמוע קזאחית של עולה.

ושורה שאהבתי:)
צ'ימאעסצ'אצ'סקו!!!!!!

חוץ מזה, מחכה לראות מטופלים בסיבוב שני באים להשיב מלחמה....

אני לא חושב שיש פה איזה משהו לשפר מלבד אחידות המשלב.
היתר, "לא ליגוע - וודקה לא יישפך"!

היה מענג לנתח:)...
 

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
אגב, נראה שהקטע שפסיכולוגים או מטפלים כותבים את מה שבלבם, כולל תחושות וחוויות, הוא טרנד שהולך ותופס תאוצה. זה התחיל כבר אצל ארווין יאלום, ולאחרונה אצל הפסיכולוג אריאל הרטמן שהוציא יחד עם חנוך דאום ספר בשם בשביל הנפש, שם נפרש דיאלוג נפלא המלווה 25 מקרי טיפול. וידוע לי על פסיכולוג קליני מפורסם נוסף שעומד להוציא ספר דומה. והנה כעת גם ג'ורג' הקאזחי מצטרף להעשרת הספרייה...
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אגב, נראה שהקטע שפסיכולוגים או מטפלים כותבים את מה שבלבם, כולל תחושות וחוויות, הוא טרנד שהולך ותופס תאוצה. זה התחיל כבר אצל ארווין יאלום, ולאחרונה אצל הפסיכולוג אריאל הרטמן שהוציא יחד עם חנוך דאום ספר בשם בשביל הנפש, שם נפרש דיאלוג נפלא המלווה 25 מקרי טיפול. וידוע לי על פסיכולוג קליני מפורסם נוסף שעומד להוציא ספר דומה. והנה כעת גם ג'ורג' הקאזחי מצטרף להעשרת הספרייה...
ויש את בסערות נפש, ספר מוצלח מאוד, לא מתאים לציבור דתי.
 

עדיאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כדי להוציא מליבם.
לא התכוונתי שאין מסרים, חלילה. התכוונתי שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב. אין חידוש מהותי במסר של הקטע הזה.
 

יוסף שטיין

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה תורנית
ממש גוועלדיג...
ממש כשהאחרים יחפשו את המסר והדקדוק.
זה הזמן להתמוגג מסיפורת מצחיקה, שאינו סוחט רגשות מיותרות, חלולות ומדכאות, עצובות ומטלטלות, מדומיינות ומשוכתבות, ודרמות מיותרות, ודמעות נשיות, תבונות עמוקות, שאוספות לתוכן את כל הצרות של היקום.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
סיפור מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי! | במימון קרן מחודשת לישראל!

את ההתנשפויות שמעתי עוד מרחוק ממש.
אב ובנו, מקנחים את הדמעות הפחדניות שלהם.
כבר שכחתי כמה אני שונא גברים שחורים פחדנים של ישראל, אבל בכי מעצבן ממסדרון הזכיר לי זה.

לקחתי לגימה עמוקה מוודקה טובה, צעקתי להם: תורכם הגיע! כנסו בבקשה!
הם התנשמו בבהלה.
מה חשבתם, דבילים, שאתם כאן לבד?!

אחרי רגע הם נכנסו, פרצוף סמוק ועיניים לחות, ופרצוף סמוק ועיניים יבשות, קטן יותר, האב והבן, בהתאמה.
המבוגר הציג את עצמו: אני האבא, יוז'ף. הבן שתק, ואז אמר לאט: קרמבו.

יוז'ף וקרמבו? אלו השמות?
כן, אלו השמות שלנו.

החנקתי צחקוק קטן, הסתרתי אותו מאחורי השרוול, העמדתי פנים שאני מקנח את השפם מהוודקה.
נקשתי בענייניות על הדלפק:
איך אני יכול לעזור?

הבן, קרמבו, התחיל לבכות בבת אחת, ולא הצלחתי להבין מה הוא מדברת אליי.
התפוצצתי. לא מספיק אנשים בישראל פחדנים וביישנים, עכשיו גם טיפשים?
איך הם חושבים שאני יכול להבין את הבעיה, אם הם בוכים ומדברים בקול כל כך קטוע?

צעקתי:
שקט!
מספיק כבר דמעות!
מה הבעיה?

האב, יוז'ף, ליטף בעדינות את כתפו של בנו, וסיפר:
אנחנו עולים חדשים מזבלסטן. עברנו תלאות רבות וראינו בעיניים ניסים מדהימים.
ברוך השם - הוא הפריח נשיקה לחלל - התאקלמנו נהדר כאן בארץ ישראל, אבל מייד אחרי ההתאקלמות החלו הצרות.

לא הצלחתי למצוא עבודה, ובני קרמבו - הוא ליטף אותו שוב ושוב עד שבכי מביך שלו נרגע - עבד בחנות רהיטים בשוק הפשפשים.
הוא עבד שם בדיוק שבוע, ואז פשפשים אכלו כל הרהיטים, הוא ניסה לספר שיש פשפשים, אבל בעל הבית פיטר אותו ואמר שהוא לא רוצה להעסיק אותו או את הפשפשים שלו.

הלכתי אני, יוז'ף, ביקשתי מאדון בעל הבית: תן לבן שלי עוד צ'אנס, אחד ויחיד. תן לי רשות, אערוך הדברה מקצועית בחנות, וכך כל הפשפשים ייעלמו והכל יהיה נפלא - -

ובמילים אלו, עצר יוז'ף באחת את סיפורו. עצר - ושתק. שניהם החליפו מבטים מהירים, ואז תלו בי את מבטם. מתחננים לעצתי. צ'יזמייסצ'אסוקו! איך אני יכולה עוזרת אותם אם לא הבנתי בעיה?
תופפתי באצבעות על השולחן, ביקשתי הסברים נוספים. הבן עודד את אביו בכבוד רב. יקום אבי ויאמר דברו, מלמל הבן. ויוז'ף השלים: ...בעל החנות לא הסכים. הוא אמר, ציטוט: אתם הזבלסטנים אנשים שמנים, אוהבי כסף, שקרנים מקצועיים, נוכלים, יש ספיקות לגבי היהדות שלכם.

ובנקודה זו - כמה מפתיע! - החלו שני מטופלים שלי לבכות. דמעה ועוד דמעה. שטיח יפה שלי נרטב, חריין.
הם סיננו בשקט: איזו שנאה, נשברנו מזה לגמרי, עד שהצלחנו לעלות לארץ הקודש, ארץ הצבי, וכך נתקלנו בשנאת ישראל, בסטראוטיפים. איך אפשר ככה לדבר על יהוד - - -

עד פה. עצרתי את מבול הדמעות שאיים להחריב שטיח יפה ואהוב שלי, לקחתי לורד שחור ממגירה, ודף נייר כמעט בלי ריח, וציירתי עליו שנים עשרה שבילים.
האב והבן הביטו בפליאה בדף, הם לא להבין מה עושה מטפל רגשי. אין בעיה, תיכף הם יבינו.
המשכתי לצייר ולאייר, הוספתי את פרעה טובע בסוף, בולע מים עם פרצוף של מומיה רטובה, הוספתי גם מרכבות מצריות שבורות נסחפות פנימה. לקחתי שני ראשים של פציינטים, יוז'ף ובן שלו, וכמעט הדבקתי אף שלהם לדף.
הסברתי:
הקדוש ברוך הוא גזר שיהיו שניים עשרה שבטים בעם ישראל. מגוון רחב. תהיו בטוחים שיש הבדלים אמיתיים בין השבטים. אין מה לעשות. עם אחד כולנו, זה נכון, אבל עם מורכב הבנוי מזרמים רבים.

מעכתי חזק ראש של קרמבו לתוך דף, הצצתי לראות שהאף שלו צמוד לדף עד כדי כך שהוא מתרחב, והמשכתי:
גם לכם, גם לי, גם לכל אחד ואחד בעם ישראל, יש המון דעות קדומות וסטיגמות על יהודים אחרים.
המרוקאים שונאים את הטריפולטאים, החלאבים שונאים את המצריים, האלג'יראים שונאים את התימנים, הלובִּים שונאים את האפגנים, הכורדים שונאים את הבוכרים, והאשכנזים שונאים את כולם.

השארתי ראשים שלהם לחוצים אל משטח השולחן מעל הדף. זכרתי את ההדרכה המיוחדת שלימד מילצ'אייב איך לחנך זבלסטנים עקשנים. הוא שנא אותם.

נשמתי לאט, דיברתי בסבלנות, אפשרתי לשני פציינטים להרים ראש בזהירות מהדף. אפים שלהם היו רחבים ופחוסים עכשיו, והשלמתי: עד שהאדם לא מתחיל לאהוב כל יהודי, הוא עוד לא התחיל להיות כל יהודי. רב יהודי ברוסיה אמר פעם שצריך לאהוב כל יהודי עד רמה כזו שאפשר ללקק לו את המוגלה.

האב ובנו הנהנו בהסכמה, עלובי נפש. כאילו ג'ורג' קזאחי צריך הסכמה שלהם לאמת שהוא אומר.
לקחתי מהם תשלום, שכר טרחה, אמרתי להם פגישה נגמרה, וטרקתי את הדלת אחריהם. היה קשה, היה שווה. כיף להיות מטפל רגשי.

אני אוהבת מילצ'אייב. אני שונא גזענים.
 
נערך לאחרונה ב:

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
אוף. בועט ועצוב ומצחיק ומשעשע ונכון.
אמביוולנטי להפליא.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  13  פעמים

לוח מודעות

למעלה