הנושאים החמים
הנושאים החמים
ופתאום, פתאום נזכרתי לי בחלום ההוא....
תגידו, קרה לכם פעם שהתעוררתם מתוך חלום, וגיליתם שהחלום הפך למציאות - והמציאות לחלום?
לא תאמינו, אבל לי זה קרה... הסכיתו ושמעו.
לא תאמינו, אבל לי זה קרה... הסכיתו ושמעו.
והנה חלום:
"חנוכה של עוד 60 שנים.
המייצב האלקטרוני שהוצמד לידי ייטיב את אחיזתו, ואט אט אושיט גם אני את היד, בכדי לקרב אל פי את ספל התה החם, הישן והטוב.
בטח אני יהיה לבוש אז במעיל משי פרחוני. לראשי אחבוש את הכובע החגיגי ומכובד, זה שאני ישומר להזדמנויות מיוחדות. רחב השולים ועב הגזרה.
למולי יאירו נרות החנוכה באור מאיר ומחמם את הלב.
טקס חלוקת מעות החנוכה כבר הסתיים. הנכדים מסתובבים מאושרים עם הפרוטות הענקתי להם, (היו חסרות לי כמה פרוטות, אז נוות ביתי גולדה השלימה לי מהארנק שלה..) ואני, אני אשב עם סבתא גולדה והילדים, אשלח אליהם מבט מאושר, ובין לבין נמחה גם יחד דמעה של שמחה.
ואז, לפתע פתאום, נשמע קול גרירת כסא חזקה ממש לידי. יחד עמו, כמו בהרמוניה מושלמת, אני שומע גם קריאה מונוטונית.
"זיידע... א גוט חנוכה"
אני מרים את ראשי בחדות ובמבט של פליאה. פותח את עיני הטרוטות עד תומם, ומישיר מבט ישנוני/מזוקן/תמה/מבוהל אל שמחה'לה, הנכד החביב בעל הקול המתבגר שבחר להסב את תשומת ליבי באמצע התרפקות על הנחת שמקיפה אותי.
"א גוטען חנוכה זיידע.."
אהה, שולעם.. אהה... שמחהלה... וואס מאכסטע... אני שואל ספק מופתע, ספק מבוהל, ספק מחייך.
ואז שמחה'לה ירים עוד טיפה את הקול, וישמיע שוב את הבקשה הנצחית שלו:
"זיידע, תספר לנו בבקשה על החיים לפני שישים שנה, כשהיית צעיר, על הרבי זצ"ל, על ביתר כשהייתה עיר צעירה, על איך שבנו את ה'שטיבל הישן...'. ועל...:"
שמחה'לה טרם משלים את משאלתו ואני כבר שוב שם.
כמו מחול קסמים אני חוזר לשם שוב. לימים של לפני שישים שנה, לימים בהם הכל היה וורוד וזוהר, לימים המתוקים עם הניחוח של פעם, לימים בהם היינו צעירים וחזקים, לימים בהם היינו אבות מאושרים לילדים מקסימים, לימים בהם הסתופפנו בצילו של הרבי...
אה...הימים הללו נשמעים כמו חלום, חלום שהתפוגג מהר כל כך... נכון גולדה?!
אוח, ואז התעוררתי... התעורר גם הקטן שנדחף בפעם המי-יודע-כמה לצידי,
חיבקתי אותו באהבה ובחיבה.
כמה טוב שאתה, עדיין, כאן לצידי...
