• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת "בלימה" -סיפור חדש, נוגע ומרגש (מבוסס על סיפור אמיתי) פורסם ב''בתוך המשפחה" שבוע שעבר

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!
 
נערך לאחרונה ב:

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יפיפה ומרגש.
היה קל להתחבר לדמויות, הן היו מאופיינות באדיקות מהתחלה ועד סוף. הרגשתי שאני כבר מכירה את יצחק ורחלי.

סיפורים קצרים הם בדרך כלל דבר מאתגר כי צריך לשמור על עניין בעלילה קצרה ומדויקת, לדחוס הרבה בקצת מילים, עשית את זה מצויין.
 

Rachel - Art

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יפיפה ומרגש.
היה קל להתחבר לדמויות, הן היו מאופיינות באדיקות מהתחלה ועד סוף. הרגשתי שאני כבר מכירה את יצחק ורחלי.

סיפורים קצרים הם בדרך כלל דבר מאתגר כי צריך לשמור על עניין בעלילה קצרה ומדויקת, לדחוס הרבה בקצת מילים, עשית את זה מצויין.
מצטרפת

מרגש ומאד יפה!
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
סיפור מיוחד ומרתק.
למרות שהעלילה יכולה להיות לכאורה קצת בנאלית, הצלחת להעביר אותה בצורה מעניינת ומושכת ביותר.
אהבתי.

נ.ב: איך הצלחת להגיע למערכת משפחה? אני כבר כמה שבועות מנסה להשיג אותם במייל אבל הם לא חוזרים אלי...
 

הודיה בושארי- ציירת

איור דיוקנאות ברמה גבוהה מאד
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
יפיפה ומרגש.
היה קל להתחבר לדמויות, הן היו מאופיינות באדיקות מהתחלה ועד סוף. הרגשתי שאני כבר מכירה את יצחק ורחלי.

סיפורים קצרים הם בדרך כלל דבר מאתגר כי צריך לשמור על עניין בעלילה קצרה ומדויקת, לדחוס הרבה בקצת מילים, עשית את זה מצויין.
מצטרפת

מרגש ומאד יפה!
וואו!
דמעות...
סיפור מרגש ומדהים!
סיפור מרגש.
כתיבה יפה מאד, מרתקת וכיפית!
וואו
קוראת רק עכשיו את התגובות
תודה רבה!!
ממש נותן כח להמשיך ולכתוב!!
סיפור מיוחד ומרתק.
למרות שהעלילה יכולה להיות לכאורה קצת בנאלית, הצלחת להעביר אותה בצורה מעניינת ומושכת ביותר.
אהבתי.

נ.ב: איך הצלחת להגיע למערכת משפחה? אני כבר כמה שבועות מנסה להשיג אותם במייל אבל הם לא חוזרים אלי...
תודה רבה, נמשיך בפרטי...
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

בס"ד

אייפון זה יצר הרע חדש לגמרי, איציק שלי. יצר הרע שטרם היה כמוהו מאז בריאת העולם. במכשיר הזה, שאפילו יש לחלק מהחברים של אבא, יש כוחות חזקים מאוד.

המכשיר הזה, איציק, בנוי ככה שקודם כל אתה נורא רוצה שיהיה לך אחד כזה, עם כל השימושים והאפשרויות שהוא נותן. ואחרי שרק נוגעים בו, בני, כבר אי אפשר להוציא אותו מהידיים. נכון קשה לך להתאפק ולא לאכול את הסוכריה שאייזנבאך חילק לך בליל שבת עד אחרי הקידוש? ובלי לשים לב בכלל פתאום הסוכריה בפה שלך? אז ככה אייפון. ברגע שהוא בכיס, פתאום הוא יוצא משם כל הזמן, ממש בלי כוונה ומחשבה אפילו.

נכון, גם באמצע התפילה, השם ירחם. וגם במשך היום. אתה יודע, איציק, שנכון שאתה מפסיד קצת שאין לאבא שלך אייפון, ואין לך אפשרות לשחק במשחקים הצבעונים שם, אבל יש לך אבא. לחברים שלך שיש להם בבית אייפון, אין להם אבא. אבא תמיד עסוק. אמא תמיד בלי סבלנות אליהם ובשבת היא עצבנית כי אין לה את האייפון שלה והיא רק רוצה לישון.

טוב טוב לך תטפס על המתקן המפחיד שם, אני אלווה אותך לשם. וואואואו!!! איציק!!! איך אתה מעיז לטפס כזה גבוה? אימהל'ה תרד אני מבקש איציק אני מפחד. בזהירות!! תחזיק שם! כן אתה יכול לאכול את הכיף-כף. ששש תקשיב יש עוד כמה דברים שאתה צריך לשמוע ממני.

הנה נגיד עכשיו, אתה רואה שם על הספסל כמה אמהות? שמתייחסות לילדים שלהם? אז בספסל ליד יש אמא אחת שיש לה אייפון, ותראה איך הגדול שלה צועק לה מהמגלשה והיא בכלל לא שמה לב, והיא בכלל לא נמצאת פה באמת בשבילו. והיא מסכנה, כי באמת היא לא יכולה להשים את הסמארטפון בצד ולהיות עם הילדים שלה. הוא הרבה יותר חזק ממנה.

אז אתה שואל למה כל כך הרבה אנשים משתמשים באייפון? וגם הרבה חברים של אבא? אני לא יודע, איציק. זה הנסיון של הדור. הם לא רשעים בכלל, הם פשוט נפלו. איציק; המכשיר הזה חזק בצורה נוראית, יותר מכל הרצאה ודרשה של רב, יותר מהילדים של האבות והאמהות שבוכים לאמא ואבא שלהם שיעזבו כבר את האייפון ויתייחסו אליהם! הוא חזקקק!! נכון הסוכריה שדיברנו עליה מקודם? אז אם נגיד אייזנבאך יחלק בשבת לכל הילדים פעקל'ע ענקי עם מלאנת'אלפים סוכריות וטופי וחמצוצים וופלים, נכון גם אהרן שומרני הצדיק לא יצליח להתאפק ויאכל קצת לפני קידוש? ככה זה אייפון...

כן אתה יכול לאכול את כל הצ'יפס בטטה שאבא החביא לעצמו בשקית וגם לשתות את הספרייט, אתה ממש אלוף ויודע מתי לבקש מאבא דברים, מתי שאבא באמצע השוונק.

טוב הלוואי שהייתי יכול לענות לך תשובות יותר ברורות ולתת לך כלים, אפילו שאתה לא כל כך מבין אותי עכשיו כשאתה כזה קטן, אבל אין לי. איציק. אין לי! אין...

כי כשאתה תהיה קצת יותר גדול, נגיד שנה אחרי בר מצווה, ויהיה לך קצת כסף, והיצר הרע יגיד לך: איציק! לחבר שלך יש אייפון, אולי תשחק איתו קצת? איך תצליח לא לגעת בו בכלל? אני באמת לא יודע מה להגיד לך. גם לי היה פעם פעם סוג של אייפון, ככה שאין לי זכות בכלל לצעוק עליך שאסור אסור לגעת באייפון ומי שנוגע הוא לא יהודי.

חחח נכון אבא אף פעם כמעט לא צועק אבל אני מתכוון שבאמת ברגע שתהיה קצת יותר גדול, אתה צריך להיות מוכן, איציק שלי. לדעת שכמו שהיו צדיקים גדולים עם נשמות מיוחדות שהפכו לרשעים גדולים ורצו לעבוד עבודה זרה, כמו נגיד ירבעם בן נבט או מנשה המלך, שכתוב עליהם בגמרא ובספרים הקדושים שהם היו נשמות צדיקות צדיקות גבוהות גבוהות מאוד, ובכל זאת הם הלכו ועבדו כל היום עבודה זרה במסירות נפש.

איציק!!! לא להשפריץ מים על הילדים שם! וחוצמזה אבא עדיין באמצע להגיד לך משהו חשוב.

טוב אני מבטיח שתיכף אני גומר, מבטיח. איציק, היום אנחנו לא מבינים את החשק שהיה להם לעשות עבודה זרה, אבל אותו דבר לעתיד לבוא יהיה קשה לנו להבין מה יש באייפון. רק צריך לדעת שהוא קליפה אמיתית וסכנת נפשות.

איציק!!! גמרתי, מבטיח. בוא בוא נלך הביתה. מה, אני לא מאמין, גמרת לי את כל הצ'יפס בטטה!

אה, זה בגלל שדיברתי הרבה, טוב, יכול להיות. אבל אם היה לי אייפון לא הייתי מתייחס אליך בכלל והיית יכול ליפול מהמתקן כמו הילד של האמא הזאת'י שיש לה אייפון ולבכות עשר דקות בלי ש –

טוב טוב אני מפסיק עכשיו לדבר ואתה יכול לספר לי איך היה בחיידר. הנה אני שותק עכשיו ואתה יכול לדבר.


הרב'ה נתן לך מדבקה? פששש!!



ושמוליק הרביץ למנדי ויוסי הרביץ לשמוליק ומנדי הרביץ לחיימק'ה והרב'ה הרביץ לכולם? פששש!!



ולכיתה ד' שמו בכיתה אקווריום? פששש!!!



איציק אתה הכי מותק בעולם.
בס"ד

1.
"מאיה?" דלת הבית נפתחת ועידו פוסע פנימה
"כן?" היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח ויוצאת לסלון, הוא מתיישב באנחת רווחה על הספה ומעיף את נעליו מרגליו.
"יום קשוח היה" קובעת, נשענת על מסעד הכיסא הקרוב אליה.
"כן" עידו נאנח "גמרו אותי אלה, נכנסים לכל הפרטים של החוזה כאילו אני הולך לרמות אותם במשהו" ידו מסרקת את שערותיו מסדרת אותם היטב לאחור.
"מעניין" מאיה מתיישבת על הכיסא "הרי יצא לך בשוק שם של אדם ישר במיוחד, זו הסיבה שהם רצו מלכתחילה לעשות את העסקה איתך".
"כן, כן... טוב יאללה עזבי את זה, יש אוכל או שנזמין משהו? "
"יש, יש" היא ממהרת לקום ומהדקת את מטפחתה "הכנתי לחמניות ממולאות פטריות ובשר".
"נשמע טוב" הוא מרחרח את האוויר במטבח, תוך כדי ששתי לחמניות כבר אחוזות בידיו ועושות את דרכן לצלחתו "אכלת כבר?".
"לא, חיכיתי לך" היא מחייכת.
"שווה" חיוך קטן עולה גם על פניו, "להוציא משהו לשתות? בירה אולי?"
פניה מתעוותות בסלידה "אתה יכול להוציא לך אני אוותר על התענוג"
עידו מוציא בקבוק זכוכית קטן מהמקרר ומתיישב ליד השולחן, נוגס בלחמניה בהנאה "עבודה טובה מאיה" פיו מלא בצק ובשר היא מחייכת תוך כדי נטילת ידיים, מתיישבת ליד השולחן, נוטלת את הלחמניה, מברכת ונוגסת מעדנות.
"אמן"
היא מרימה אליו מבט מופתע.
"אמרת שצריך להגיד אמן אחרי מה שאת ממלמלת ,לא ? "
היא נבוכה "אמרתי את זה לנועם, לא ראיתי שגם אתה שומע היה נראה שהיית עסוק בטלפון"
"זה שאני עסוק בטלפון לא אומר שאני מנותק ממה שקורה סביבי" הוא מציין באגביות כביכול.
"אתה יודע מצוין מה דעתי לגבי זה עידו, אל תנסה לגרור אותי שוב לויכוח הזה" נימה קלה של תוכחה משתחלת למשפט.
"חס וחלילה" הוא נכנע "שום ויכוח, הנה, סיימתי" הוא מעביר את ידו על פיו, כביכול סוגר רוכסן בלתי נראה.
היא מחייכת "יופי, אז מכאן נעבור לנושא חשוב לא פחות, כמו שאתה בטח יודע, בשבוע הבא חל פורים, רציתי שנחגוג אצל הרב והרבנית, זה לא חג כמו שבת אז אפשר לנסוע בו, ככה שנוכל ללכת אליהם בבוקר ולחזור אחרי צהריים, זה זורם לך?" נימת חשש מתגנבת לקולה.
הוא מתלבט מה לענות, בסוף בוחר בתשובה הדיפלומטית "מאיה, אמרת שלא תכריחי אותי לעשות את כל הדברים האלו" הוא בוחר לבסוף בתשובה הזו.
"לא מכריחה" היא ממהרת לענות "אבל באמת שזה חג קליל, סך הכל מקשיבים לקריאת מגילה, שמים תחפושות ואז כולם אוכלים, באמת בקטנה"
"יודעת מה? אם ככה אז אני אבוא, אבל מזכיר לך שאני לא שם כיפה גם לא בשביל הרב" הוא מבהיר.
היא בולעת את רוקה "סגור".
"יופי" הוא מרוצה "עכשיו בקשר לתחפושות שאמרת, לגבי מי זה תקף? אני מקווה שאני לא אמור גם לשים איזו עניבת פפיון" עידו מנסה להעלות חיוך על פניה.
היא מגחכת רק מהמחשבה על בעלה לובש עניבת פפיון אדומה עם נקודות לבנות כמו שראתה היום בחנות "הבנתי שבעיקר הילדים מתחפשים" אחרי שבטעות היא שאלה בחנות איפה התחפושות לגיל שלה… טעות שעלתה לה במבטים שגם מלחשוב עליהם כעת היא מסמיקה.
"אז למה נועם מתחפש?" חוט מחשבותיה נקטע בקולו של עידו.
"טוב ששאלת" עיניה נוצצות פתאום "נועם למד בגן על מרדכי היהודי והוא רוצה להתחפש אליו, קניתי לו היום טוניקה תכלת כזו עם עיטורי זהב ובובת סוס חמודה כזאת וזקן לבן ו…".
"רגע רגע, למה זקן? אין תחפושות שיותר מתאימות לגיל ארבע?" הוא מתפלא.
"זו דמות מהמגילה של פורים" היא מסבירה "מקובל שילדים מתחפשים אליו"
"וואלה? מעניין בחיים לא שמעתי עליו, טוב לא משנה, לא משנה מה נועם ילבש הוא יהיה מתוק" הוא מחייך כשנזכר בפרצוף הממיס של בנו הקטן.
"כן, והוא ממש מתרגש מזה, חמוד" מאיה מתחילה לפנות את השולחן.
"גם את מתרגשת מזה?" הוא קם ומתחיל לעזור לה, מפנה את הכלים לכיור, מאיה קולטת אותו עוצר לרגע ומתלבט באיזה סקוץ' להשתמש, היא מרימה את הכסוף בשעשוע, הוא מפנה לה את השטח.
"קצת" מודה "זה פורים ראשון שאני באמת מבינה את המשמעות שלו ומכירה את המצוות, זה די מרגש".
"זה חמוד" הוא מציין, "מה חמוד?" מאיה פותחת את הברז, שוטפת את הכלים מהארוחה.
"האור שלך בעיינים כשאת מדברת על זה".
התגובה שהוא מקבל זה סומק שמכסה את פניה ומשיכת כתף מתעלמת, הוא מצחקק.

פעם ראשונה שמנסה לכתוב סיפור של ממש, לא שיר ולא קטע קצר (הכוונה לכתוב ולא להתקע אחרי שלושה פרקים:))
יותר מאשמח לשמוע את דעתכם, ביקורת והארות
עקיבא.
הרגע הקשה ביותר עבורי, הוא הרגע בו עוצר האוטובוס בתחנה המרכזית.

אני אוהב את האויר של ירושלים, גם העיר לא רעה בכלל. אבל התחושות שלי כרגע נוראות, קשות מכפי שניתן להעלות על הדעת.

אני חושב על אמא והאחיות שלי, כמה הן טרחו שזה יהיה קל בשבילי. המזוודה שלי מלאה בכל טוב, לילה שלם הן עמלו להכין בעבורי הכול. אח יחיד, במשפחה גדולה של בנות. תקווה גדולה, ציפיות גדולות...

לו רק היו יודעים בני המשפחה שלי מי אני באמת...

לפעמים אני חושב שהמשפחה שלי עושה סביבי הצגה אחת גדולה. הרי לא ייתכן שהם באמת תולים בי תקוות. לא ייתכן שהם לא רואים את הקושי, את הכאב, את זה שבמשך בין הזמנים שלם בקושי פתחתי ספר. את זה שכשמבקשים ממני לומר חידוש בשולחן שבת אני מתקשה לומר את מה שאחיותיי הקטנות כבר יודעות לדקלם.

הלוואי שזה היה ככה. הלוואי שהכול היה הצגה. הלוואי שלא היו תולים בי את הציפיות האלו.

״התלמיד חכם שלנו״, מכנה אותי אבא. מה היה אבא אומר אם היה רואה את הציון שקיבל התלמיד חכם שלו במבחנים האחרונים? מה היו כולם חושבים אילו היו יודעים את האמת המרה... האמת שרק מי שנמצא איתי בישיבה יודע. האמת שכמה חסרי טקט אוהבים להזכיר לי בכל פעם בה אני נכשל.

מה לעשות, אני חושב לעצמי, לא כל אחד יכול להצליח בחיים.

אני לא יודע ללמוד. אני לא מצליח ללמוד. ניסיתי הרבה, ובכנות... כבר לא בא לי לנסות.

אני אוהב לכתוב שירים. נראה לי שאני די טוב בזה, למרות שהשפה שלי פשוטה. אני אוהב לדמיין מאורעות גדולים שעליהם אני שומע או לומד. כשלומדים בישיבה אגדות מהש״ס, אני חושב לעצמי על האנשים האלו שעליהם מסופר, מה הם הרגישו באותם רגעים? מה הם חשבו לעצמם? יש כל כך הרבה מה לדמיין – אבל אף אחד בישיבה לא עושה את זה. כולם עסוקים רק בקושיות מסובכות, בתירוצים מפולפלים, במילים מסובכות שאני לא מצליח אף פעם להבין.

כולם כל-כך רוצים שאני אצליח. זה כל כך חשוב להם, עד שלפעמים אני שואל את עצמי אם אני באמת חשוב להם. אם חשוב להם שיהיה לי טוב, או שהם רק רוצים שאני אצליח כדי שתהיה להם אפשרות לספר עליי שאני מצטיין, שאני מיוחד, שאני חלילה לא מתקשה.

את העוגות שאחיות שלי אפו עבורי אני מקפיד לא לאכול. אין לי לב לעשות את זה. אחיות שלי עבדו כל כך, הן עשו את זה כי חשבו שאח שלהם לומד תורה, הן רצו שלומדי התורה ייהנו מזה. לא מגיע להן לטרוח בשביל מישהו כמוני, מישהו שאין לו כוח ואין לו רצון ללמוד. אני מקפיד למצוא בחורים רציניים, כאלו שמתמידים, כאלו שלא מתעסקים בשטויות. אם הציפייה שלי לא תתממש – לפחות שהציפייה שלהן כן.

אני הולך לי לאט, בקושי שם לב איפה אני. מישהו צופר לידי, לא ייתכן שהוא צופר עבורי. מי כבר מכיר אותי כאן?

רק כשהצפירות חוזרות שוב ושוב אני מסתובב. טנדר גדול, מהחלון מציץ פרצוף מוכר. איש שראיתי בישיבה כמה פעמים, אין לי מושג מה התפקיד שלו ואף פעם לא עניין אותי לשאול. ״רוצה טרמפ?״ הוא שואל.

הוא בוודאי מתכוון לטובה, אבל בעבורי – כל מה שמקרב אותי למקום ההוא שאני לא אוהב, הוא מעצבן ומדכא. אין לי ממש ברירה, אז אני מתקרב ופותח את הדלת של הטנדר.

לרגע תוקף אותי ההלם.

אחר כך אני מנסה לעמוד זקוף ולהסתדר, להיטיב את הכובע ובאופן כללי להחצין את ההיפך ממה שאני מרגיש עכשיו.

כי בתוך הטנדר יושב ראש הישיבה.

למרות שאני כבר שנה בישיבה, עוד לא פגשתי אותו מעולם פנים מול פנים. רוב השנה האחרונה הוא היה חולה, חולה כל כך עד שכבר כמה פעמים היה נראה שהוא עומד לעזוב את העולם. אבל הנה, התפילות של כל עם ישראל הועילו והוא חי מתמיד, מחייך.

ראש הישיבה לא מדבר במילים, הוא מדבר במחוות. יש בחורים שמכירים אותו ויודעים למה הוא מתכוון בכל תנועה, אבל אני לא. מעולם לא הצלחתי לעמוד על הניואנסים הדקים האלו. אני שואל בביישנות אם אפשר לשבת, והוא מהנהן בראש. בלב אני חושב רק על הפדיחות האיומות.

אם אבא שלי היה פה הוא בטח היה מתמוגג מהתרגשות. אם בני משפחתי היו יודעים שאני חולק את אותו ספסל עם אחד מגדולי הדור – הם בוודאי לא היו יודעים מה לעשות עם עצמם מרוב קנאה. אבל אני... אני רק רוצה לברוח מכאן. להימלט ממנו, מהאיש הכחוש הזה.

אני חושש, ואני יודע ממה אני חושש. ראש הישיבה מסתכל עליי, עיניו צמאות. ״נו, מה למדתם בבין הזמנים?״ הוא שואל אותי, ואני לא יודע היכן לקבור את עצמי. ״מה אתם מחדשים?״ הוא משתוקק לשמוע.

אני משפיל את הראש. ״אין לי שום חידוש,״ אני עונה את האמת.

ראש הישיבה מתאכזב, מתאכזב כל כך עד שאני לא מצליח להבין מדוע. האם באמת החידוש שלי חסר לו? אני שואל את עצמי.

״שום חידוש?!״ הוא שואל שוב, כמעט מתחנן. ״אין זה ייתכן,״ הוא פוסק. ״כל יהודי מישראל שלומד תורה, יש לו חידושים משלו, ראייה משלו. בוודאי יש משהו, חידוש קטן, הארה״.

משהו בתוכי מתמרד. הנחרצות של הדברים מכעיסה אותי. איך יכול אדם כמוהו להבין בחור כמוני?

״למדתי את הסיפור על רבי עקיבא,״ אני מוצא את עצמי אומר לו. למען האמת, אי אפשר לומר שלמדתי את זה. שמעתי שיעור בין מנחה לערבית. אבל לצורך העניין... גם זה ייחשב ללימוד בשעת הדחק. ״למדתי איך רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה,״ אני ממשיך ומשתף.

ראש הישיבה מתעורר לחיים. ״איפה למדת?״ הוא שואל מיד. ״בכתובות או בנדרים?״

זו שאלה מכשילה. לא ידעתי שהסיפור מופיע בכתובות, וגם לא בנדרים. ראש הישיבה מנענע את ראשו. ״לא חשוב,״ הוא אומר, ״מה אתה מחדש?״

ואני... אין לי שום חידוש. אני מספר את הסיפור, כמו שאני מבין אותו, כמו שאני אוהב לדמיין אותו.

אני מספר לראש הישיבה על בעל ואישה, ששניהם החליטו להילחם נגד כל הסיכויים. אני מספר על תקווה גדולה, על חלומות עצומים, ועל איש אחד בן ארבעים שנושא את כל התקוות על כתפיו והולך ללמוד תורה.

אני מספר את מה שלא כתוב, את מה שרק אני כנראה חושב עליו. אני מספר לראש הישיבה על הימים הראשונים בבית המדרש, על עקיבא שיודע שאשתו עזבה את כל תענוגות העולם ונישאה לו כי היא האמינה בו. אני מספר על הקשיים, שאני לא יודע אם היו או לא היו, אבל אם היו – אין מי שיידע לדמיין אותם טוב ממני. אני מספר על הלחץ, על הפחד, על החשש לאכזב. אני מספר במילים שלי, במילים הפשוטות שלי, את מה שרק אני יכול להבין.

״כולם מספרים על המסירות של רחל,״ אני אומר, ״אבל מה עם המסירות שלו? של רבי עקיבא? איך הוא היה מסוגל? איך הוא הצליח לעמוד בזה? ומה היה קורה אם הוא לא היה נהיה רבי עקיבא – האם היינו יודעים אז על המסירות של אשתו? האם כל המאמץ שלה – כל מה שהקריבה היה הולך לטמיון? האם לנצח היא הייתה נשארת בתו של העשיר הגדול שנישאה לרועה צאן?״

אלו השאלות הקשות ביותר עמן אני מתמודד. אני צריך לשמוע תשובה, תשובה אמיתית, תשובה נכונה, תשובה שתקל עליי, תשובה שתפרוק ממני את ייסורי המצפון.

אבל ראש הישיבה לא משיב דבר. במקום זה הוא רק מסתכל עליי, בעיניים החודרות, הבוערות שלו.

״אוי!״ הוא נאנח פתאום.

זה מבהיל, ואני חושש שמשהו לא טוב קורה לו. ״הרב מרגיש טוב?״ אני שואל.

הוא מהנהן בראשו, ואני מביט לתוך עיניו, ולהפתעתי – הן מלאות דמעות.

״למעלה מעשר פעמים מסרתי שיעורים על המעשה של רבי עקיבא,״ הוא משתף אותי ברגע נדיר של גילוי לב. ״כשמוסרים שיעורים, חייבים ללמוד טוב. אז למדתי את שתי הסוגיות בעיון עשרות פעמים. למדתי ראשונים ואחרונים, חשבתי שאין מה לחדש לי בסוגיא הזו״.

דמעות זולגות מעיניו. ״אף על פי כן,״ הוא לוחש. ״מעולם לא הבנתי את המעשה הזה בכזו צורה. אף פעם לא חשבתי בכזה אופן על המאמץ, על הקושי, על הכאב. אילולי היית מחדש לי, אילולי היית מאיר את עיניי, לעולם לא הייתי מקבל מושג בגדלות הנפש של רבי עקיבא״.

הוא מביט אל תוך עיניי, מבטו חודר. ״ואתה אמרת...״ הוא אומר לי בקול מתרעם, ״שאין לך חידוש...״

לא קיבלתי תשובה לשאלות ששאלתי. אבל נראה לי שאני לא צריך תשובה. כשאני נכנס לישיבה משהו בתוכי מתעורר לחיים, משהו שהיה רדום כבר מזמן.

מחר, אני מבטיח לעצמי, אקום מוקדם לפני כולם.

אקום מוקדם, ואלמד לעומק את כל האגדות הללו שמושכות אותי כל כך. אקום מוקדם כדי לכתוב עליהן מילים פשוטות, יפות, כאלו שאולי אחרים ייהנו לקרוא.

המחשבה על כך עושה לי טוב, ופתאום אני מגלה שלראשונה - אני מחכה לקום מוקדם ולהיכנס לבית המדרש.

ובלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לחתוך לעצמי פיסת עוגה, אחת כזו שנאפתה עבור לומדי תורה...

==
הסיפור פורסם כמאמר, ואני מפרסם אותו כאן כדי לקבל גם ביקורת מקצועית.
אז בבקשה, אל תחסכו את שבט לשונכם.
משתמשים שאין להם הרשאה ונתקלו במקרה בסיפור דווקא כאן - הנה הקישור למאמר, כדי שתוכלו גם אתם להגיב.
אשמח לקבל תגובות וביקורת.
פרק 1.


"די, שקט!" אני צווחת בלחישה, לוחצת אצבע על מצח.
היא מפסיקה. היא ב א מ ת מפסיקה!
אני מורידה יד באיטיות. נושמת.
אאוץ', הראש!
-"חי חי חי. באמת חשבת שהפסקתי?"
אוי, לא!
אני רצה על טיל לפריזר, שולפת קוביות קרח לכוס, ממלאה מים קרים מהמקרר, מצמידה בכוח כוס קפואה למצח.
"דרדרדרדרדרדר" היא קודחת, עמוק וכואב-
-"זאת הייתה הזדמנות מצוינת להסיח את דעתך, להוסיף את המקד-חה, חה!"
אני עוצמת עיניים בריכוז, מצמידה את הקרח שבידי עוד יותר פנימה למצח, מנמיכה ווליום של כאב.

כמה שניות קפואות עוברות עלי. הראש נרגע. עוזבת את הכוס, ממהרת לסלון. מחייכת לאורחים שלי, מתנצלת על הגיחה.
"אז מה סיפרת, שרי" אני פונה לגיסתי "מה אמרה המאבחנת על ריקי שלך? פספסתי את העיקר", אני מחייכת לשרי, לכולם. הנה, אני פה.
-"חי, חה! פספסת! חה, חה! דרדררדרדרדר" היא ברקע כל הזמן, לא מרפה.
אני לוחצת שתי ידיים לרקות, סופרת עד עשר. לא שומעת- לא רואה, רק דוקרת חזרה. רק.

נושמת. פוקחת עיניים-

"....את מבינה? אבל דודי אומר שזאת סטיגמה ובשום פנים ואופן לא נקבל את האבחנה הזאת"
שרי תולה בי מבט פגיע כל כך, ואין לי מושג מה להגיב. חייבת להגיד משהו, ומשהו שהיא רוצה לשמוע.
בכל זאת היא קיבלה אבחון איום כלשהו.
"זה שטויות, אסור לכם להיכנע למאבחנת הזאת", חמותי מצילה אותי מהצד. תודה, אבא.
-"אסור להיכנע. דרדרדרדרדרדרדר. אני לא נכנעת לך, את מבינה? דרדרדדרד" היא לוחשת בארסיות מצמררת.

אחח. אייי. הרקות שלי מתפוצצות עוד רגע, השמש בחלון מכאיבה לי בטירוף. איפה הקרח, איפה.
אני מלמלת משהו כמו "בטח, ברור", נסוגה אחרונית. הצילו.

כל הדרך למטבח היא רוקדת לי במח.
-"קלאפ, בום. טראח. דרדרדר", היא מנתרת בין כלי העבודה באנרגיה מוגברת,
הוסיפה למקדחה פטיש. מחול העוועים שלה הורג אותי.

במטבח, מותשת על כיסא, אני מבקשת:
"לכי, בבקשה. לכיי.", משתדלת להכיל אותה, לא לכעוס מידי על הביקור.
היא שואגת מצחוק:
-"תשכחי מזה. תשכ-חי חי! דרדרדרדרדר בום, בום."
אייי. איייי!
אני דופקת מצח בקיר, מנסה להתגבר על החבטות הפנימיות שלה. טראח! חטפה מכה הגונה. אני אומרת שוב:
"אני מתחננת אליך, כל המשפחה של יוסי כאן, בבית שלי. הזמנתי אותם, יום שלם הכנתי אוכל.
תני לי כמה שעות לעבור את הביקור, ואתייחס אליך יפה אחר כך, מבטיחה"
אני שופכת על המצח מי קרח, למי אכפת המייקאפ. שתשתוק כבר!
היא מגחכת:
-"לא שוויגער ולא משפ-חה חה! את תהיי ילדה טובה ותכנסי למיטה. ואם לא"-
בום.
היה פיצוץ. במוח שלי.
תאים אפורים בוערים בו מכאב כתום. איך אף אחד מהסלון לא בא להציל אותי?
"את רעה", אני מטפסת על השיש,
"ואיומה", מחלצת שני כדורי נורופן כפולים,
"שונאת את הקיום שלך במוח שלי" בולעת כדור. בולעת מים.
-"נה- דר דרדרדרדרדרדר" היא קודחת.
ובכן, טענו בפני הרבה, ובצדק, שאני מפרסמת סיפורים בלי לסיים. אז הנה לכם סיפור קצר, מעניין ו-- עם סוף :)
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:

פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה