שבוע טוב.
מקווה שהבנתי אותך נכון.
קצת בלבלתי אותי בהודעה הזאת - הכנסת באמצע את הנושא של תחלואה פסיכטארית - אז אם התכוונת לשאות על אשפוז שיקומי פסיכטארי, אין לי מידע על זה. בשביל זה כדא להכנס לאתר "כמוני" לחולים במחלות כרוניים, בפורום ער"ן או דיכאון וחרדה - יש שם פסיכיטארים ופסיכולוגים מומחים מהמחלקות הטובות בארץ שעונים, חוץ מאנשים שמשתפים מנסיונם. זה כמובן לא אתר דתי/חרדי.
אבל אם התכוונת לשאול על שיקום אורתופדי/נוירולוגי וכדומה, יש לי הרבה מידע ונסיון ואשמח לחלוק.
אין לי מקום פה ןולכתוב הכל, מוזמנת לכתוב לי ל aphasiaTBIbb בג'ימייל אם את רוצה מידע מפורט יותר. יש מייל שפתחנו לשיתוף ולווי אנשים ומשפחות בתהליכי שיקום בפגיעות ראש, ולא רק.
בגדול, בתי החולים השיקומיים שקיימים באיזור המרכז הם:
שיבא, איכילוב, רעות, בית לווינשטין. בירושלים יש את הדסה עין כרם. לילדים יש בשיבא שיקום ילדים.
אני הייתי רק בשיבא, משך זמן ארוך, אז לענות בבטחון אני יכולה לענות רק על שם. (ובעיניי הוא הטוב ביותר). אבל יש לי חברות מבי"ח אחרים ולא קיבלתי את הרושם ששם זה שונה משמעותית.
על כל שאלה שלך אני יכולה לכתוב פרק בספר, לכן אענה בקצרצרה, ואם תרצי תכתבי לי למייל או למקד את השאלה כאן.
מה מהלך האשפוז באופן בסיסי?
יום טיפוסי בשיקום - קימה, תרופות. חבישות, ביקורי רופאים, רחצה לארגון ע"י הצוות - לפי הצורך.
ארוחת בוקר בחדר האוכל.
צריך להבין שהעיקרון הבסיסי שעליו מבונה השיקום הוא להתרגל לעצמאות מצד אחד ולהשתלבות בחברה מצד שני. גם כשהחולה מוגבל מאוד/לא יכול להתנהל בגפו. דווקא אז. לכן, להבדל מהאשפוז הרגיל, כולם אוכלים בחוץ ולא בחדר. יש את מלוא אפשרויות לעצמאות - רחצה, אכילה, בחירה של חביבים - לצד סיעוד שכולל אכלה ע"ל צוות, הלבשה, רחצה והגיינה.
אחרי כך בשעות הבוקר יש טיפולים - פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג שיקומי, דיאטנית, בריכה, עובדת סוציאלית - על פי מערכת משתנה, דינבדואלית לכל מטופל.
לפעמים יש טיפולי העשרה בקבוצות, תלוי במקום ובזמן, בבוקר או אחה"צ - תכשיטניות, בישול, גינון, ציור, קרמיקה, פסיכותרפיה באומנות, משחקי קופסא, חברה, מחשבים, ספורט, וקבוצות פסיכולוגיות.
צהרים - ארוחה ומנוחה.
אחה"צ - ביקורים, ופעילויות לעייל. עכשיו קורונה - מן הסתם עולם אחר...
יש גם אמנים או בני נוער שבאים בערבים לשמח. זה מוסיף ענין ועוזר לשכוח מהקושי לרגע.
כל המטפלים עובדים בשיתוף פעולה הדוק, על מטרות ספציפיות ודרכי פעולה שנבנו ספיציפית למטופל הזה.
האם הצוות רגיש, קשוב, אכפתי?
כן, כן, ושוב כן.
כמובן שבסוף זה בנאדם ויש אנטיפתים בכל מקום. אבל שכהתנהלות כללית - מאוד כן.
צריך להבין כמה מורכב המצב הזה.
לקחת בנאדם מוגבל (זמנית, בתקווה), ומצד אחד להכיר לו את המצב החדש, מה הוא לא יכול לעשות ואסור לו, ועבד את האבל הזה לבנות לו זהות חדשה. מצד שני - לנטוע תקווה ותפילה ואומץ להסתכל קדימה, לרצות להלחם, ללמוד לעשות את הפעולות היומיומות אחרת... מצד שלישי, צריך להתמודד עם המשפחה. להדריך אותם איך לעזור לעזור למטופל ובמה, איך לשמור שלא יזיק לעצמו ולאחרים בטעות, אך לא להקטין אותו ולא לנהוג בו כילד קטן.
זה היה נהיה הרבה פחות טוב ובהרבה פחות שיתוף פעולה, אם לא היתה אמפתיה ורגישות ורצון הבריא להיטיב.
האם מתחשבים בצרכים האישיים של האדם, מעבר למצבו הרפואי-שיקומי?
לא פרטת על סוגי צרכים מדובר, אבל בעיניי כן. אם זה לשחרר לצאת אחה"צ. התחשבו בי ב"ג'וק" שלי עם טלפון כשר, למרות שמכשיר חכם היה מוסיף המון אפשריות עצמאות. בדרישה שיהיו רק מטפלות בנות. בדלת פתוחה בחדר שלא יהיה יחוד. עוזרים לחזור לנהיגה, להורות, ללימודים, לזוגיות - תלוי באדם עצמו, במקום שלו בחיים ובמטרות שהוא הציב לעצמו. אבל יש דברים שא"א. לדוגמא, אפשר לצאת אחה"צ אבל חובה לחזו באותו יום. אסו להכניס בעלי חיים, ועוד.
האם יודעים איך לגייס לטיפול אדם שמתקשה לשתף פעולה?
כן. איך? אין לי מושג.
טיפ: לא להסתכל על ההתנהגות של הימים הראשונים. הם הכי קשים, אצל כולם, ומוציאים מאנשים התנהגויות קיצון.
האם יש ניסיון בתקשורת וגיוס לטיפול של מטופלים שסובלים מתחלואה פסיכיאטרית משמעותית, מעבר לסיבת הצורך בשיקום?
יש מענה פסיכאטרי, כולל רופאים ותרופות. אם הפסיכיטארי משמעותי מאוד אולי יקחו אותו לשיקום פסיכטארי, אני לא יודעת.
איזה סוג קשר יוצר הצוות עם משפחות המטופלים?
לא כ"כ הייתי פנויה לשים לב לזה אז
) מעדכנים, מדריכים. יש טיפולים בשיקום משולב בני המשפחה, או טיפולים רק לבן המשפחה - עובדת סוציאלית, פסיכולוג, רופאים.
אם זאת, כשהמטופל בגיר ובעל שיקול דעת, התהליכים והמטרות והסיכומים היו מולו. הוא לא ילד קטן. זה חלק מתפיסת העצמאיות והאחריות של המטופל למצבו, כמה מוגבל שלא יהיה, ולמשפחות לא קלך לקבל את זה לעיתים. אם בן המשפחה יכול להכנס לטיפול לשאול על ההתקדמות - אם המטופל מבקש.
עד כמה בית החולים משקיע בהכנה לשחרור, בהתאמת הסביבה הפיזית והאנושית שאליה האדם עובר, ועד כמה לוקחים בחשבון את צרכיהם ויכולותיהם של בני המשפחה במתן המלצות לשחרור?
כל תהליך השיקום מכוון לשם. מעבר לריפוי היכולות - הליכה, דיבור, הליכה, נשימה, תפקוד בידיים - הצוות מסתכל כל הזמן לאיפה אתה עתיד לחזור, מה מחכה לך שם, מי יהיה שם לתמוך וכמה ובכמה, ואיזה תפקוד ידרש ממך מחייך העצמאיים.
זה אומר שאם אתה גר בבנין בלי מעלית העבודה על עליה במדרגות תהיה קריטית יותר. זה אומר שאם יש לך תינוקת, יעבדו איתך על להחזיק אותה בלי להפיל אותה או לפול איתה ביחד. בשעה שלחברתך עם אותה בעיה בתפקוד ידני יתאימו טיפול שונה לגמרי של כתיבה במחשב או נהיגה.
על השחרור מודיעים מראש. כמה? תלוי איפה, אצלנו בשיבא באורפדי הודיעו שבוע מראש, במחלקה לנפגעי ראש חודש מראש, באשפוז יום 3 חודשים מראש, והיה צריך כל יום ויום. בזמן הזה מתמקדים במטרות ועבודה לתפקודים בחיים שאחרי.
זה אומר שאם אין משפחה בכלל, ממליצו על שחרור למוסדות.
זה אומר שעוד לפני השחרור יקשרו אותכם ותדריכו איך ואיזה מוצרים לקנות בבית. כמו כלי מטבח מותאמים, פרוטזות, קביים, סדים.
זה אומר שיחשבו איתכם על פתרונות שלא חשבתם לבעיות שלא חשבתם - כמו מנשא לאמא מוגבלת בידיים, ועוד.
זה אומר הנחיות ברורות מה
אסור למטופל לעשות, כמו לקחת בדברים חמים, או לעלות על כסא, או לישאר לבד עם התינוק בבית, ולעבור כביש לבד.
בשיקום (לפני הקורונה) יוצאים גם לשבתות בבית, וכך מתרגלים את הבית כשבית החולים עדיין מעורב, וקבל דיווח אחרי השבת, ולדייק את המטרות ואת התפקוד המותאם.
זה אומר לכתוב בהמלצות את מקומות בשיקום הבאים המומלצים.
מקווה שעזרתי.
זה טיפה בים.
אני לא אוהבת שמאחלים רפואה שלימה למשתקמים, כי אין פה רגע בריא או שלם, אף אחד לא מבטיח ולא יודע אם יגיע אליו. יש הבטחות של הרופאים וציפיה של המשפחות ש- נגיע לשיקום ואז הכל ישתפר ויגמר. אבל, אין בניסים אפילו לא בשיקום.
אז אני אאחל שתהיה התקדמות מופלאה וניסית כמה שיותר, ושמחה וסיפוק. וקבלה של המצב החדש. הוא לא משתנה ברגע, ואולי לעולם לא חזור להיות באותו דבר בדיוק. אבל יהיה אחרת, ויהיה טוב ככה. שיהיו שליחים טובים, שתהיה התחלה טובה בשיקום, ושתרגישו את השכינה למראשות החולה כל הדרך.
מוזמנים לפנות לעזרה או מידע או ביקורים או מידע, אפילו סתם לשתף או להתחבר.
ליבי איתכם.