הנושאים החמים
הנושאים החמים
נתקלתי בהרבה ששאלו וביררו על בי"ח החדש אסותא באשדוד, ורצו לשמוע את התרשמותם של אלו שהיו שם,
לכן אביא את התרשמותי לתועלת הציבור, בתפילה שלא תצטרכו... (לא התכוונתי למח' יולדות... )
שהיתי שם השבוע במחלקת ילדים, עם תינוק בן חודשיים.
היחס במיון היה מעולה, הטיפול יעיל ומהיר. לא הוצרכתי לחכות שעות עד לבדיקה X ועד לאבחון Y, הכל היה מאד מהיר. (אולי בגלל שהגענו באמבולנס נט"ן ? לא יודעת)
הכל מאד יפה, חדש נקי ונוצץ. גם במיון וגם במחלקה. האחיות במחלקה מקסימות ונתנו יחס נהדר.
בבוקר לאחר הלילה בו אושפזנו הגיעה רופאה לכתוב את כל הנתונים, (ושוב לספר לה מההתחלה מה שסיפרתי במיון לאחות ולרופאה ואח"כ במחלקה לכח-עזר ולאחות ולאחראית... למה אי אפשר לעשות קופי פייסט או פשוט להקליט את השיחה? :
אך כך זה בכל בית חולים) היא בדקה אותו, את הריאות והכל, שאלתי מה קורה, היא אמרה שלא יכולה לתת מידע, בהמשך יגיע רופא בכיר לבדוק אותו וייתן לי את כל המידע. נו, נחכה.
המתנתי בחדר בסבלנות יותר משעה, ויותר משעתיים, וסופסוף הגיע הרופא הבכיר הדגול עם פמליה נכבדת של מתמחות ופרחי רפואה. התיק נפתח, והרופאה הכתבנית מסרה ל"בכיר" את פרטי הנתונים והמידע, בין המילים היא דיווחה לו על איזשהו ממצא בבדיקת הדם, הם דנו ביניהם וה"בכיר" בחן את ידיעותיה בעניין חיידקים וצמיחתם ושמות לועזיים שלא הבנתי את פשרם, ואז אמר לה שיצטרכו לחזור על בדיקת הדם.
שאלתי מהו הממצא, מהו החשש ומדוע יש צורך לחזור על הבדיקה. הוא ענה לי: זה לא מעניין ואת לא צריכה לדעת.
ואז ניגש לתינוק הקטן שלי, בדק אותו כבדרך אגב, תוך כדי דיבור עם הסטודנטיות, כשבמשך כל הזמן הזה אני כמו אוויר בחדר והתינוק כמו איזו בובת פלסטיק להדגמה והמחשה. הוא סיים את הבדיקה שלא ארכה יותר משלושים שניות, ואני דאוגה ולחוצה, אמא לקטנטן שסובל, שחיכיתי כל הבוקר לדעת מה קורה איתו, לא מקבלת אפילו בדל אחד של מידע! אפס! זו אשמתי שאיני סטודנטית. סה"כ אמא אחת קטנה ומיותרת לגמרי. ה"בכיר" סיים את החלק התיאורטי של השיעור, התינוק שלי שכב על המיטה וצרח, והוא תינוק רגוע שלא בוכה בדר"כ, רציתי להרים אותו, לחבק אותו ולהרגיעו, וכאן הוא עוצר אותי, מאחוריו שורה של סטונדטיות, והוא אומר לזו שמאחוריו: קדימה, עכשיו את תקשיבי לו. ומונע ממני להרים ולהרגיע את אובייקט השיעור.
כאן כבר לא יכולתי. בשיא הכבוד והנימוס אמרתי לו: תראה, הוא סה"כ בן חודשיים, וסובל ועצבני, תן לי להרגיע אותו. אני בעד מתמחות ושמחה לשתף פעולה, אך אין סיבה שהעולל הקטן והמסכן יבכה עכשיו כי כולן צריכות להקשיב לו, הוא עבר כאן כ"כ הרבה בדיקות והקשבות ודקירות, תן ל להרגיע אותו, כשהוא רגוע הסטודנטית תבדוק בכיף.
הוא נתן בי זוג עיניים קפואות ואמר בזו הלשון: אני סגן מנהל המחלקה, ואני אומר לך שברגע זה את אורזת את הדברים שלך ועוברת לבית חולים אחר! זהו בית חולים אוניברסיטאי.
ברגע הראשון לא יכולתי לפצות את פי מרוב הלם. פשוט שתקתי נדהמת. ברגע השני מיהרתי להרים את התינוק המפוחד והבוכה ולחבק אותו, למרות שלא הרשה לי. ברגע השלישי הצלחתי להגיד: אני חיכיתי לך שעתיים, ואתם לא יכולים לחכות שתי דקות כדי שארגיע את התינוק שלי, ואז יוכלו כל הסטודנטיות לבדוק אותו?
הייתי כ"כ מזועזעת ונרעדת שאפילו את המילים האלו בקושי הצלחתי לומר. כעבור רגע אזרתי אומץ ואמרתי: עד עכשיו התרשמתי מאד מאד לטובה מבית החולים, חבל שאתה זה שהרסת לי את כל ההתרשמות. מה שווה שהאחיות כ"כ נחמדות אם הצמרת כ"כ שחצנית?!?
לא הזיז לו. הוא המשיך עם כל משלחת הסטודנטים לאובייקט הבא. כשהתאוששתי קצת הלכתי לקבלה וביקשתי שלמחרת ייכנס אלי רופא אחר. לא סגן ולא בטיח. אני רוצה רופא שבודק ואומר מה המצב, ושלא מתייחס לילדים כאילו הם חיות מעבדה ולאימהות שלהם כאילו הן אוויר דחוס.
ביקשתי את שמו. רציתי לדווח למנהל המחלקה אך הוא לא היה אז. בהמשך היום קיבלתי טלפונים מבני המשפחה: מה נשמע? איך התינוק? מה אמר הרופא? מה המצב? ומה יכולתי לענות להם? - כלום! הרופא לא אמר לי כלום!!! מה לעשות שאיני סטודנטית?
כמובן שחשוב שסטודנטיות ומתמחות יעשו סטאז' על התינוק, אחרת איך יקום דור חדש של רופאים? אך זה לא אומר להתייחס לעולל הקטן וחסר האונים כמו חיית מעבדה נטולת רגשות. אימהות, אל תתנה לו לבכות בלי סוף כי כל השיירה צריכה להקשיב עכשיו לריאות שלו. תרגיעו אותו, תלטפו, תחבקו, שירגיש מוגן ובטוח, ואח"כ שימשיכו כולם לבדוק ולחטט אותו. בריאותו הנפשית של הילד לא פחות חשובה מבריאותו הגופנית. ואני הקטנה לא יודעת איך נותנים לרופא כ"כ אטום, אנטיפת וחסר רגשות להיות בתפקיד כה בכיר עם ילדים (סגן מנהל מחלקת ילדים) בטח לא בבית חולים חדש שרוצה להצליח ולעשות רושם טוב.
לכן אביא את התרשמותי לתועלת הציבור, בתפילה שלא תצטרכו... (לא התכוונתי למח' יולדות... )
שהיתי שם השבוע במחלקת ילדים, עם תינוק בן חודשיים.
היחס במיון היה מעולה, הטיפול יעיל ומהיר. לא הוצרכתי לחכות שעות עד לבדיקה X ועד לאבחון Y, הכל היה מאד מהיר. (אולי בגלל שהגענו באמבולנס נט"ן ? לא יודעת)
הכל מאד יפה, חדש נקי ונוצץ. גם במיון וגם במחלקה. האחיות במחלקה מקסימות ונתנו יחס נהדר.
בבוקר לאחר הלילה בו אושפזנו הגיעה רופאה לכתוב את כל הנתונים, (ושוב לספר לה מההתחלה מה שסיפרתי במיון לאחות ולרופאה ואח"כ במחלקה לכח-עזר ולאחות ולאחראית... למה אי אפשר לעשות קופי פייסט או פשוט להקליט את השיחה? :
אך כך זה בכל בית חולים) היא בדקה אותו, את הריאות והכל, שאלתי מה קורה, היא אמרה שלא יכולה לתת מידע, בהמשך יגיע רופא בכיר לבדוק אותו וייתן לי את כל המידע. נו, נחכה.המתנתי בחדר בסבלנות יותר משעה, ויותר משעתיים, וסופסוף הגיע הרופא הבכיר הדגול עם פמליה נכבדת של מתמחות ופרחי רפואה. התיק נפתח, והרופאה הכתבנית מסרה ל"בכיר" את פרטי הנתונים והמידע, בין המילים היא דיווחה לו על איזשהו ממצא בבדיקת הדם, הם דנו ביניהם וה"בכיר" בחן את ידיעותיה בעניין חיידקים וצמיחתם ושמות לועזיים שלא הבנתי את פשרם, ואז אמר לה שיצטרכו לחזור על בדיקת הדם.
שאלתי מהו הממצא, מהו החשש ומדוע יש צורך לחזור על הבדיקה. הוא ענה לי: זה לא מעניין ואת לא צריכה לדעת.
ואז ניגש לתינוק הקטן שלי, בדק אותו כבדרך אגב, תוך כדי דיבור עם הסטודנטיות, כשבמשך כל הזמן הזה אני כמו אוויר בחדר והתינוק כמו איזו בובת פלסטיק להדגמה והמחשה. הוא סיים את הבדיקה שלא ארכה יותר משלושים שניות, ואני דאוגה ולחוצה, אמא לקטנטן שסובל, שחיכיתי כל הבוקר לדעת מה קורה איתו, לא מקבלת אפילו בדל אחד של מידע! אפס! זו אשמתי שאיני סטודנטית. סה"כ אמא אחת קטנה ומיותרת לגמרי. ה"בכיר" סיים את החלק התיאורטי של השיעור, התינוק שלי שכב על המיטה וצרח, והוא תינוק רגוע שלא בוכה בדר"כ, רציתי להרים אותו, לחבק אותו ולהרגיעו, וכאן הוא עוצר אותי, מאחוריו שורה של סטונדטיות, והוא אומר לזו שמאחוריו: קדימה, עכשיו את תקשיבי לו. ומונע ממני להרים ולהרגיע את אובייקט השיעור.
כאן כבר לא יכולתי. בשיא הכבוד והנימוס אמרתי לו: תראה, הוא סה"כ בן חודשיים, וסובל ועצבני, תן לי להרגיע אותו. אני בעד מתמחות ושמחה לשתף פעולה, אך אין סיבה שהעולל הקטן והמסכן יבכה עכשיו כי כולן צריכות להקשיב לו, הוא עבר כאן כ"כ הרבה בדיקות והקשבות ודקירות, תן ל להרגיע אותו, כשהוא רגוע הסטודנטית תבדוק בכיף.
הוא נתן בי זוג עיניים קפואות ואמר בזו הלשון: אני סגן מנהל המחלקה, ואני אומר לך שברגע זה את אורזת את הדברים שלך ועוברת לבית חולים אחר! זהו בית חולים אוניברסיטאי.
ברגע הראשון לא יכולתי לפצות את פי מרוב הלם. פשוט שתקתי נדהמת. ברגע השני מיהרתי להרים את התינוק המפוחד והבוכה ולחבק אותו, למרות שלא הרשה לי. ברגע השלישי הצלחתי להגיד: אני חיכיתי לך שעתיים, ואתם לא יכולים לחכות שתי דקות כדי שארגיע את התינוק שלי, ואז יוכלו כל הסטודנטיות לבדוק אותו?
הייתי כ"כ מזועזעת ונרעדת שאפילו את המילים האלו בקושי הצלחתי לומר. כעבור רגע אזרתי אומץ ואמרתי: עד עכשיו התרשמתי מאד מאד לטובה מבית החולים, חבל שאתה זה שהרסת לי את כל ההתרשמות. מה שווה שהאחיות כ"כ נחמדות אם הצמרת כ"כ שחצנית?!?
לא הזיז לו. הוא המשיך עם כל משלחת הסטודנטים לאובייקט הבא. כשהתאוששתי קצת הלכתי לקבלה וביקשתי שלמחרת ייכנס אלי רופא אחר. לא סגן ולא בטיח. אני רוצה רופא שבודק ואומר מה המצב, ושלא מתייחס לילדים כאילו הם חיות מעבדה ולאימהות שלהם כאילו הן אוויר דחוס.
ביקשתי את שמו. רציתי לדווח למנהל המחלקה אך הוא לא היה אז. בהמשך היום קיבלתי טלפונים מבני המשפחה: מה נשמע? איך התינוק? מה אמר הרופא? מה המצב? ומה יכולתי לענות להם? - כלום! הרופא לא אמר לי כלום!!! מה לעשות שאיני סטודנטית?
כמובן שחשוב שסטודנטיות ומתמחות יעשו סטאז' על התינוק, אחרת איך יקום דור חדש של רופאים? אך זה לא אומר להתייחס לעולל הקטן וחסר האונים כמו חיית מעבדה נטולת רגשות. אימהות, אל תתנה לו לבכות בלי סוף כי כל השיירה צריכה להקשיב עכשיו לריאות שלו. תרגיעו אותו, תלטפו, תחבקו, שירגיש מוגן ובטוח, ואח"כ שימשיכו כולם לבדוק ולחטט אותו. בריאותו הנפשית של הילד לא פחות חשובה מבריאותו הגופנית. ואני הקטנה לא יודעת איך נותנים לרופא כ"כ אטום, אנטיפת וחסר רגשות להיות בתפקיד כה בכיר עם ילדים (סגן מנהל מחלקת ילדים) בטח לא בבית חולים חדש שרוצה להצליח ולעשות רושם טוב.
