ביקורת ספר / המשך יבוא

[מה הענינים]

רוכסן סגול המחבר שני חלקי פוליגל לבן בצורת בית. ציורים עדינים של חלונות מסוגים שונים על רקע בהיר
מוכר? המשך יבוא מאת דבורי רנד
הרבה פעמים קורה לי שאני גומרת ספר בשלוק אחד, אבל נדיר לחלוטין שאני מוצאת את עצמי מדפדפת לעמוד הראשון שניה אחרי שסיימתי את הפרק האחרון -
מה שאכן קרה בספר הזה...
את הפעם הראשונה הקדשתי בשביל לקרוא את העלילה, להכיר את הדמויות ולכאוב איתם, לשמוח איתם ולחיות איתם.
הפעם השניה היתה מיועדת אך ורק בשביל לבדוק איך יוצרים קסם, מהם המילים שמשתמשים בהן בכדי להביא לתוצר מוגמר מושלם כל כך...
הספר מתאר את חייהן של 2 משפחות שכורח המציאות הביא אותן להתאחד לכדי משפחה אחת תוך שמירה וזכרון והמון מקום לחיים הקודמים שלהן...
המילה הראשונה שצצה לי מיד בסיום הספר וביטאה בדיוק את התחושה שלי היא: קונפליקט
הספר מלהטט באומנות מדהימה, וברגישות עוד יותר מדהימה בין קונפליקטים שונים ומגוונים
איך מרגישה אשה שהיתה רגילה לעצמאות וללבד כשבעלה נוטל את מפתחות הבית ופותח את הדלת לרווחה? ומה עובר עליה כשהוא מבקש לאחד את חשבונות הבנק שלהם?
איך מתייחסים לילדים שלו שעכשיו מרגישים בני בית אצלך? ואיך נותנים לילדים שלך עצמך את התחושה שהבית הזה הוא עדיין שלהם?
מה קורה כשיש התנגשויות בין הילדים שלו לשלך? ואיך מדלגים בחכמה רבה על הפגיעה הנגרמת כתוצאה מזה?
איך מתגברים על הכאב כשהילדים שלך מעדיפים לשתף את אביהם במקום את בעלך?
ומה עושים כשההורים שלך לא אוהבים ומקבלים את בעלך? לעומת תחושת החום המשפחתית שנושבת אליך מכיוון הוריו?
הקונפליקטים בספר מקיפים את כל הגיבורים מהקטן ועד הגדול שבהם ומגדילים אותם, מחזקים אותם ובונים את האישיות שלהם.
הספר נעים מאד לקריאה, השפה נעימה וברורה חפה מטעויות ושגיאות לשוניות, וכל עמוד בו הוא חויה מאלפת של צחוק, דמע, התמודדות וגבורה

יש גם צד שני...
משהו בדמויות המלאכיות עושה רושם קצת לא אמין
נכון, כתוב הרבה על טעויות ובחירות לא נכונות, אבל משום מה, ואולי רק לי זה מרגיש קצת מאולץ... כאילו הסופרת התאמצה למצוא את הקטע ה'לא מלאכי' בדמות -
מיכה הבעל האידיאלי שיודע להגיד את המילה הנכונה ולעזור במקום המתאים ולהחמיא תמיד.
וכן, הוא גם כועס לפעמים, בפעמים מידי מסוימות כשהאשה שלו חותמת על ערבות ענקית בלי ידיעתו. אבל אחרי כמה שעות של כאב – הוא מקבל ומשלים ושוכח...
והוא גם אבא מדהים שרץ עם חום גבוה לקנות את המעדן המיוחד לבן שלו, ומעיין בספרים בשביל העבודה של הבת שלו, וכועס רק כשצריך ונעלב לפעמים, אבל רק לפעמים
וציפי שהיא האחות הכי הכי שתמיד יש לה זמן וכח ורצון לאחותה הצעירה, ואף פעם הבית שלה לא ריק מאוכל משובח ויש לה בכל זמן את ה1080 ₪ להלוות באופן מיידי. ותמיד יודעת את המילה שתכנס ישר לליבה של אחותה ופנויה לארח את הילדים מתי שרק צריך...
והדמויות הללו שנכנסו בסערה למציאות חדשה של משפחה נוספת לצידן וההתאקלמות היתה מהירה לחלוטין וחלקה, ושום ציוץ קל לא מעיב על האופוריה המשפחתית הלזו...

ועוד משהו קטן,
הדבר הכי מדובר בספר היה הקטע הגסטרונומי. הסופרת לקחה קצת קשה מידי את הביטוי שהדרך ללב עוברת דרך הקיבה והיא השליטה את האמרה הזו בספר
כל פרק ופרק מכיל בתוכו את החלק הקולינרי של החיים באופן שגורם קצת לבחילה
אם היה מדובר אך ורק על אוכל, מילא. אך המתוק המתוק הזה שנגרס בפיהם של הילדים והמבוגרים בלי אבחנה – גרם לי לתחושת קבס עצומה
על הספר הזה אפשר להגיד: מומלץ בכל פה - - -

 

[Ruty Kepler]

ספר מקסים, שבעיניי הוא אחת הדוגמאות הטובות, למעלות של ביקורת בעיתונים.
המבקר גדע שם כל אפשרות לכתוב על האקסים של בני הזוג, למשל. ועל עוד כמה דברים.
ודווקא בגלל הריחוף הנוגע-לא נוגע הזה, הספר יצא כל כך עדין ונעים לקריאה.
(טוב. גם כי דבורי מוכשרת)

זה ספר שאפשר להכניס בלי בעיה למדף הספרים בבית, ולתת לבנות נעורים צעירות לקרוא. למרות שהוא מדבר על אחד הנושאים הכי רגישים שיש - נישואים שניים, בתים כפולים, ילדי גרושים שנודדים בין אמא לאבא.

 

[בת7]

על איזה סיפור מדובר?

 

[הגיג]

הדבר הכי מדובר בספר היה הקטע הגסטרונומי. הסופרת לקחה קצת קשה מידי את הביטוי שהדרך ללב עוברת דרך הקיבה והיא השליטה את האמרה הזו בספר

נראה לי שהקוראת לקחה את זה קשה... ממש לא מסכימה עם ההגדרה. הדבר ה כ י מדובר?! לא. ממש לא.

והוא גם אבא מדהים שרץ עם חום גבוה לקנות את המעדן המיוחד לבן שלו, ומעיין בספרים בשביל העבודה של הבת שלו, וכועס רק כשצריך ונעלב לפעמים, אבל רק לפעמים

זה מוזכר כחיסרון שלו...
כן, לפעמים החסרונות הם לא הנוח לכעוס או להתקצף ואדם למשל יכול להיות בלתי נסבל כי הוא מרצה נורא (בשווא במ'), או כי הוא קצת פלגמט ולוקח לו זמן להגיב, או כי הוא סתם במנטליות הפוכה. או כי הוא מרובע פחד. או שיש נושא אחד שכן מקפיץ אותו. ויש בספר המוני רמזים עדינים שאפשר להגיע דרכם לדבר האמיתי, והוא - שיש כאן סיפור של זוג שהחליט לעשות הכל כדי שהבית הזה יצלח... לצד הסיפור של הזוג המרכזי יש זוגות אחרים, שאפשר להבין דרכם.

הרבה פעמים קורה לי שאני גומרת ספר בשלוק אחד, אבל נדיר לחלוטין שאני מוצאת את עצמי מדפדפת לעמוד הראשון שניה אחרי שסיימתי את הפרק האחרון -

נכון, יש המון מה למצוא בקריאה חוזרת... המון דקויות והבנות לכל החיים שלנו לא משנה איפה אנחנו נמצאים. ודווקא אחרי שהכרנו את 'העלילה', אפשר לחזור ולמצוא את הרבדים הפנימיים של הסיפור הלכאורה פסטורלי (שדווקא לקראת הסוף מעלה קונפליקטים יותר קשים, גם אם מועברים בעדינות רבה - מה שמוסיף חן בעיני ולא גורע...)
אני חושבת שיש כאן עוד מסר שכדאי לשים לב אליו: גם כשהאנשים מקסימים והתנאים כאילו אופטימליים, יש ה מ ו ן עבודה וקונפליקטים.
ושאפשר לצלוח אותם, ושווה
ספר מקסים בעיניי.

וציפי שהיא האחות הכי הכי שתמיד יש לה זמן וכח ורצון לאחותה הצעירה, ואף פעם הבית שלה לא ריק מאוכל משובח ויש לה בכל זמן את ה1080 ₪ להלוות באופן מיידי. ותמיד יודעת את המילה שתכנס ישר לליבה של אחותה ופנויה לארח את הילדים מתי שרק צריך...

מממ... יש לה בסיס כלכלי יציב ויציבות כללית, והיא לוקחת אחריות על השידוך שהיא בישלה, אבל לא ראיתי אותה כמושלמת או יכולה תמיד. בטח שבשעת חירום היא נחלצת לעזרה, נראה לי שכל אחות, אם היא לא סובלת חרפת רעב, היתה עושה את זה כשנדמה לה שהולכת להתרגש סופה על אחותה הקטנה שכבר סבלה מספיק.
והגביניות שיש לה... נו שוין... ובפורים אם היא לא תבשל איך תארח? גם ככה בת שבע לקחה חלק מהתפריט... אבל יש מלא משפחות שזה אצלן פחות או יותר קבוע, לא ראיתי את החריגה הגדולה.
וכן, תמיכה משפחתית היא חשובה, מה לעשות. מה גם שהאחים, הגיסות, ההורים לא ממש נותנים אותה באותו סדר גודל. שוב, כתוב בעדינות.
העדינות היא חלק מהאמנות הגדולה של הספר הזה, לדעתי.

 

[סופי12]

לא מכירה. הביקורת האיכותית עושה חשק לקרוא.
עלה באפי הריח של המרק בצל של 'אפשר לקרוא לך אמא' האלמותי.

 

[רוח סערה]

דבורי כותבת מדהים וזורם, וכיפי, וזה ברור.
אבל זה שהספר הזה ירד בכמה וכמה רמות מ"תחנות" זה גם ברור.
התאכזבתי קשות (דבורי, אל תכעסי עליי, אני מחזיקה ממך גדולות ונצורות, ואת יודעת את זה).
לדעתי סופרות גדולות לא יכולות לעשות לאנושות עוולה כזו של לענות על הגבלות ודרישות ומסננות של עורכים, של מספר מילים מוגבל לפרק, וכל מיני דרישות שצריכות להתאים לספר שבו כל פרק הוא קצר ומצומצם.
זה גורם לכל פרק להיות רדוד יותר ממשנהו.
ניכר בספר שהמהלך של העניינים לא היה ברור לדבורי מראש, כשהתחילה לכתוב. כמו שהיה ב"תחנות", ששם כל פרק היה נדבך על גבי נדבך שיצר התרחשות שלמה ומסתורית ומרתקת, שהותירה את הקוראים המומים מהאומנותיות והיצירתיות שבה אפשר להעביר עלילה לקורא בצורה המושלמת ביותר.
ב"המשך יבוא" היה, לדעתי, חסר באמת רקע, של מה שהיה לפני הנישואים של בני הזוג. זה ממש סיקרן והותיר את הקורא מיובש לא לדעת על איזה רקע נאלצו משפחות להיקרע.
היה חסר קצת התייחסות למהלך השידוך.
היה נראה שהגיבורה מאוד אדישה, ולא מנסה לעשות שום רושם על בעלה החדש, דבר שמאוד לא טבעי בעיקר בנישואים שניים.
בעלה היה דומה מדי לבעלה של מוריה מ"תחנות"- מן בעל כזה לא מציאותי. אך לאור העלילה ב"תחנות" היה מובן מדוע בעלה התנהג בצורה כל כך מאולצת ולא טבעית, אך כאן?
ועוד דבר שהפריע לי מעט:
אני בטוחה שההתנהגות של הבעל הותירה יותר מקוראת אחת מתוסכלת כמה ימים טובים על ההתנהלות שלה עם בעלה, מה שקרה בגדול אצלי, בקן הפרטי. צריך לקחת בחשבון בעתיד לא לנקר עיניים, אם אין איזה מסר גדול מאחורה (לדוג': אם בסוף היה מתגלה שכל ההתנהגות שלו באה לחפות על איזה חיסרון עצום, אז היה מתקבל על הלב יותר).
לסיכום: האפיזודות היו אותנטיות, משקפות, שניכר שזה מה שהסופרת רצתה ליצור, הדמויות- לא!
והכתיבה- מותק כתמיד.
דבורי- תמשיכי ליצור ספרים עמוקים ואומנותיים כמו "תחנות", ואל תתני לעורכים לקצץ לך את הכנפיים. או לחילופין, תמשיכי לקרוא לעצמך בכמה שמות עט: גם אם הקוראים יידעו שזה את, זה יסווג כל ז'אנר תחת שם אחר, וזה יסביר את ההבדלים העצומים בסגנונות. (ראה ערך: חוה רוזנברג, נעמה).

 

[הגיג]

נו, אט! כמאמר הרבי מוניש ב'מבצע אלול'.
כל פרק רדוד ממשנהו! מיכה דומה לאליעזר! נו נו נו! ממממש לא!
הכריכה האחורית דיברה בפירוש שזה ילד אחר במשפחה של הספרים, ובאמת יש הבדל עצום בין סדרה לסיפור, (רומן בלע"ז), ועדין אני לא חושבת שכל כינויי הגנאי האלה מוצדקים
נדמה לי שאפשר לעלעל בספר ולתפוס את אופיו, ואם אין ציפיות למשהו מסוים - אפשר להיפתח לקלוט את הסגנון האחר שיש לו יתרונותיו שלו. (כמו? יותר קל לקריאה / לעיכול, ניתן לפריסה, מתאים לא רק לאוהבי המתח וכו' וכד' וגו')

 

[y&m]

@מה הענינים ביקורת נהדרת לספר נהדר.
הקדמת אותי, אני כבר מאלול כותבת ביקורת. רק חיכיתי לקרוא את הספר פעם שנייה. (עדיין לא חזר אלי)

הספר בעיני:
האם המבקר היה נותן לכתוב סיפורת על זוגיות נהדרת, כזאת שיש בה הדדיות, קונפליקטים, פתירת משברים, הערכה, שמחה, דילמות ועוד... ??
כנראה שלא.
אבל כשמדובר בנישואים שניים זה אפשרי...

הספר המשך יבוא, מאת הסופרת דבורי ראנד מגיש באומנות, עם הרבה הומור. בלהטוטנות מרשימה. את איחודו של בית. ללא מציצנות. ללא ירידה לפסים רכילאיים.
לא הכל דבש, ישנן התמודדויות, דילמות, הרבה ויתור על האני.
ומצד שני יש הרבה הווי וזרימה.
אחד הספרים הקולחים.

אהבתי מאד את זה שהסופרת לא נכנסה בכלל למה קרה, ומה קורה עם הצד השני - לא רלוונטי.
אבל כן שחררה קריצה לדוקרנים הבאים משם.

כשניסיתי לחשוב מה לדעתי יכול היה להופיע בצורה שונה או אחרת, לא ממש הצלחתי למצוא.
למרות שלא יכולתי להימלט מהמחשבה היאכנעית שאם הם שניהם כ"כ טובים, ובונים את הזוגיות שלהם עם כ"כ הרבה השקעה, מה גרם להם לפרק א' להיקרע.
אבל כאמור, שמחתי שהסופרת נמלטה מהפינה הזאת.

מבחינתי במומלצים.

 

[מה הענינים]

@רוח סערה , אני לחלוטין לא מסכימה עם מה שכתבת
אי אפשר להשוות בין ספר לספר ובמיוחד 2 ספרים שונים כמו זה ותחנות
לתחנות יש את הנימה האישית שלו, את הזרימה האיטית והמיוחדת שלו
לעומת הספר הזה שהוא כולו אש, הכל זז בו במהירות מדהימה, הכתיבה שונה לחלוטין וכך גם המסרים
בעיני הוא ספר מצוין בלי השוואה לאחרים
בעצם, גם עם השוואה לאחרים

@הגיג יכול להיות שלקחתי קשה את נושא האוכל
אך משום מה היה נראה לי שכולן חושבות כך, לא היה פרק בלי תיאור מפורט של דברי מאכל מתוקים
יכול להיות שאני רגישה באופן מיוחד, או שאחרות קראו אותו מתוך רעב...

 

[y&m]

@רוח סערה

אני לא חושבת שנכון להשוות עלילה לעלילה, גם אם שתיהן נכנסות תחת אותה הכותרת הראשית.

הספר 'תחנות', כבד, כואב. וסיפור הנישואין השניים מבחינת עיקר העלילה משמש יותר כרקע.
הספר 'המשך יבוא' הוא קל, זורם, מלא הומור, ומספר את סיפורם של תופרי הטלאים לשמיכה חדשה יפה ומחממת.

לא ראיתי דמיון רב בין הגברים בשני הסיפורים. אליעזר הוא דמות חלשה.
בעוד הבעל הנוכחי הוא דמות ממש חזקה ומלאת נוכחות.

@מה הענינים
נראה לי שחלק מאד גדול מהעניין הקולינרי שכאמור מתחיל באחד הפרקים הראשונים עם הגלידה והפלאפל החריף... הוא מאפיין חזק של שבי. אשה עגלגלה על סף מלאה... ונחמדה מאד שמביעה אהבה עם אוכל, וחלק מאד גדול מעולם הרגש שלה צועד יד ביד עם תחושות קולינריות.
(הסנדוויצ'ים הראשונים...)

 

[הגיג]

באמת היו מלא חריפים... שבי, לא דסי!
בכל מקרה לא נראה לי הגיע לרמת המבחיל...!

 

[y&m]

באמת היו מלא חריפים... שבי, לא דסי!
בכל מקרה לא נראה לי הגיע לרמת המבחיל...!

תודה על התיקון... תקנתי.
זכרתי משהו שם עם 3 אותיות

 

[מה הענינים]

באמת היו מלא חריפים... שבי, לא דסי!
בכל מקרה לא נראה לי הגיע לרמת המבחיל...!

לא הולכת לריב
אבל הגלידה הענקית בסיומו של טיפול שיניים
והתפריט בחנוכה
היו טו-מאצ' בשבילי
עוגת גלידה, ארטיקים במקרר, פטיפורים, עוגת רולדה, צלחת ג'לי - רק מקצת ממה שעולה לי עכשיו בשלופ...

 

[הגיג]

מעניין.
קראתי את הספר מלא פעמים. אולי הייתי שבעה מדי...
קחי את חנוכה, זה כזה ברור שזה מפגן תפקודי אדיר - מי בכלל אכל את כל הלביבות האלה?

 

[dvory]

תודה, מקסימה, על ביקורת נעימה.
לגבי הקטע הקולינרי, כתבתי לך באישי. כותבת גם כאן, אני צריכה לבדוק בספרים הבאים את המינונים. אולי אני הופכת ל'אניד בלייטון' בלי משים (תמיד התגריתי נוראות מכל המאכלים שאכלו גיבוריה בין מארב למרדף )
בכל זאת, גם אם המינונים מוגזמים, אני לא מצטערת שבניתי למשפחת הלפרין מטבח ומיקמתי בו מקרר ותנור.
אוכל נתפס בכל העולם, לא רק אצלנו, היהודים, כמשהו שהוא מעבר לדלק גופני. על הקשר בין הקיבה ללב מתבססת תורת הגסטרונומיה שעוסקת באוכל בנימה התרבותית, ההיסטורית, האמנותית ועוד.
זאת הסיבה ששבי, כאישה שמתאמצת לתפור שתי משפחות למשפחה אחת, נדבקת לסירים ולתבניות. (קיימת כאן נטיית אופי, כמובן. בקטע הזה הסופרת נהנית מהחירות לאפיין את דמויותיה כאוות נפשה).
בעלה מביא אתו כנדוניה לנישואים המורכבים הללו ארבעה בוגרים. השיח שלה איתם מצומצם ומאופק. גם הבת, תמרי, לא ממש 'נותנת' את עצמה ברצון ובקלות. היא רוצה להביע אכפתיות, רצון, חום, ואין לה איך. אז היא משקשקת שקשוקות, מלבבת לביבות, מעסיקה את עצמה לא מעט בקושיות הקולינריות, מאושרת עד מאד כשהיא מקבלת מענה. תחת הזיגוג הקולינרי מסתתר סיפור שלם של קשר וכמיהה, נסיגה או התקרבות.
כל הספר נכתב ברמיזה, בבחירה זהירה מאד של מילים. הרבה מהאמירות אינן מבוטאות בכלל במילים. הן נרמזות במעשה, בתנועה, בצלחת שמונחת על השולחן, במה שקורה בתוכה, במה שלא קורה. (צצה לי עכשיו, בתור דוגמה, החביתה שמיכה לא אוכל בפרק שדן בשלט על הדלת...)
כל זה, מעבר לעובדה הטכנית, שארוחות הן זמן משפחתי, זירה לצמיחה או צניחה.
היה לי עוד נאום על החלקים הקטנים ששווים יותר מהתמונה הגדולה, אבל אני צריכה לקחת אוויר
המשך יבוא בע"ה. מקווה.

 

[מה הענינים]

יודעת מה @dvory ?
אחרי שקראתי את הדברים שלך ניסיתי לחשוב לעצמי: איך באמת היית יכולה להעביר את האוירה המיוחדת כ"כ בספר שלך לולא האוכל?
הגעתי למסקנה שבלי שארצה - האוכל נותן כאן ביטוי הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת
כמו שכתבת:

תחת הזיגוג הקולינרי מסתתר סיפור שלם של קשר וכמיהה, נסיגה או התקרבות.

ארוחות הן זמן משפחתי, זירה לצמיחה או צניחה.

ואני לא יכולה לאמר שלא פעם רציתי להשתתף שם בארוחה (במיוחד בשבת ההיא שהגיעו בני הלפרין, ובני וייס נסעו...)
אולי רק בממתקים היה כדאי להוריד מינון...

 

[רוח סערה]

אני מאוד נהניתי ותמיד נהנית מתיאורים של אוכל. @מה הענינים- הייתי בודקת מצב ל"מצב".

 

[רוח סערה]

אגב, השאלתי את "המשך יבוא" לחברה, שהתקשרה היום בהתלהבות וגרסה שהספר הזה מ-ד-ה-י-ם, ושהיא נהנתה בלי גבול, ואותה חברה לא התלהבה כמוני מ"תחנות" ושוב נגיע למסקנה ש:"על טעם וריח...." אז סורי על הביקורת.

 

[dvory]

ניכר בספר שהמהלך של העניינים לא היה ברור לדבורי מראש, כשהתחילה לכתוב.

טוב שהגבת. הזכרת לי שרציתי להגיב גם לך על המשפט הנ"ל.
קבלי תגובה:


אין דבר כזה שאני אתחיל לכתוב ולא אדע מה מהלך העניינים. לא קורה. מקווה שגם לא יקרה...
המשך יבוא הוא ז'אנר אחר לגמרי מ'תחנות'. הגיג הסבירה קצת את ההבדלים ביניהם. חסכה לי הסבר .

 

[מה הענינים]

לניקית @leaha אין אישור כתיבה, אז היא שלחה דרכי:
אני שמחה שהספר הועלה כאן לביקורת. כי מאז שקראתי אותו. בחול המועד סוכות. אני בדרך לכתוב לדבורי תגובה עליו ועדין לא הגעתי. אז עכשיו הזמן.

קודם כל זה אחד הספרים. היתה לי הנאה צרופה ועונג חג אמיתי לקרוא אותו. וכמו שכתבה מה הענינים. מייד שסיימתי לקרא אותו התחלתי מחדש. ולו רק כדי לבחון את הקסם.

יש משהו שנראה לי שלא צוין בינתיים שמאוד תפס אותי. שבי הגיבורה מוצגת כדמות מאוד אפרורית. רגילה. לא איזה אישה אינטליגנטית חכמה במיוחד או מצליחה בתחומים אחרים הרגילות הזו מצאה חן בעיני. ועזרה לי להתקשר אליה. אהבתי גם מאוד את הרוח החיובית שבספר שנותנת תקוה ומחדירה אמון בבני אדם. נכון שלא הכול הולך בקלות. אבל כל הזמן מנסים הגיבורים לעשות את הדבר הנכון. הדמות של מיכה היא בהחלט אוטופית אבל לי אישית זה לא מפריע. אני אוהבת גיבורים שהם טובים בהגזמה אך עדין בגדר הריאלים. זה גורם לי לרצות להיות טובה יותר.

הקטע שנגע לליבי ביותר. היה הרגע הזה בגינה שבו שבי אומרת למיכה. אני מבינה שאתה צריך לברוח אבל קח אותי איתך, משהו כזה.

גם לי הפריע ריבוי הדיבור על אוכל. אמנם לא במידה שמה הענינים תיארה אבל זו היתה בהחלט נקודה בולטת קצת יותר מידי.

מחכה כבר לקרוא את אדום לבן כספר. הכתיבה של דבורי נותנת טעם של עוד.