ביקורת ספרים | אל תסתר

[ששונית]

פעם פעם קראתי טור של חיה הרצברג, בו היא הסבירה כיד השם הטובה עליה למאוד מאוד, למה היא לא סובלת לראות סרטים.
אני לא אצליח לכתוב כמוה, אז רק את הרעיון.
היא מתארת סיטואציה קשה, כמו, לדוגמה תאונת דרכים.
מראים בסרט את התאונה, את אשתו של הפצוע מקבלת את הידיעה, את הילדים שלו, את הוריו, אותו עצמו, את חבריו וכו' וכו'.
בחיים, גם אלו שמסוגלים מתוך סיטואציה כואבת לחוש ולכאוב את שאר המשתתפים, הם לא חווים את זה עם כל העוצמות והתיאורים החיים והעזים, עם מכלול הרגשות של כל הנוגעים בדבר.
כך גם בספר, יש ריכוז גבוה מאוד של ההתנסות של כל הסובבים, עם ירידה לפרטים שספק אם גיבורי הסיפור (לו היו אמיתיים) חוו אותם כל כך חזק עד לדקויות הכתובות בספר.
באופן אישי, אני לא מסוגלת לקרוא חוויות קשות של אחרים, מסוג שאני חוויתי. זה מעצבן אותי, בין אם הם התנהלו בצורה קטנונית או יבשה ממני, (הנה, אני עברתי כזו התנסות ולא התייחסתי כך ל...) ובין אם הם היו הרואיים (וואו. איך אני לא השכלתי להסתכל על זה כך)

 

[תרצה613]

רוצה לדבר על עוד נקודה:
מה שתפס אותי בספר, היה הסבל המיותר שגזרו על עצמם בשמירת הסוד.
יש גזירה משמיים הטומנת בחובה סבל כה רב, למה להעמיס גם שמירת סוד מיותרת ומעיקה?
איזה אמא מהקוראות כאן, היתה רוצה שהבן שלה יסתיר ממנה כזו בשורה?
איך ילד חושב שזו התחשבות לא לספר לאמא???
לא הצלחתי להבין את הלך החשיבה הזה, ויצאתי מהספר בתחושה קשה מאוד.
תחושה של פספוס, וכאב גדול.

מה שכן - טוב שהיא לא העמיסה שם גם קושי כלכלי והם קיבלו דירת פאר מהדוד סוג של פיצוי מה...

ואולי זה נושא לאשכול נפרד,
אבל למה כ"כ הרבה ספרים סביב "הסוד"? יש ספרים שלמים שאלולא שמירת סוד מיותרת, והידברות של 5 דקות כל עלילתם היתה נעקרת. האם אין ציר אחר לעלילה חוץ מסוד שמתחלף מספר לספר?
אני לא סופרת, לכן ייתכן שזו האופציה הקלה ביותר לבניית עלילה, אבל כקוראת זה מעיק.

 

[מרחבית]

באופן אישי, אני לא מסוגלת לקרוא חוויות קשות של אחרים, מסוג שאני חוויתי.

שומעים את זה לא פעם. לחלק מהאנשים קשה לקרוא תיאורים מפורטים של התמודדות עם אותו קושי שהם עצמם חווים.
לפעמים הם מרגישים חשופים מידי.
לפעמים מרגישים שזה לא זה. שמציירים אותם לא נכון.
לפעמים קשה להם עם הרעיון שמה שבשבילם הוא מציאות חיים מייסרת - בשביל אחרים הוא ספר קריאה חווייתי.
כל אחד והרגשותיו.
נראה שיש כאלה שכן מרוצים מכך שסוג הסבל שלהם נהיה מוכר יותר ומובן יותר. טעות לחשוב שכולם כך.

 

[y&m]

שבוע טוב.

לא חושבת שעיקר הדיון כאן היה אם להוציא ספר כזה או לא.
אנשים הביעו את דעתם על הספרים.
לומר על ספר שהוא מידי עמוס וקשה לקריאה ויורד לתיאורים מידי מפורטים וכדו' - זו ביקורת שלא שונה משאר ביקורות.

אני מכירה לא מהיום את סוג הטענות האלו של: הם סבלו/סובלים - לפחות תקראו. לפחות תבינו. לפחות תדעו.
נכון לגמרי. צודק לגמרי. לתת עיננו ולבנו לצרות אחינו. לא להתעלם. להבין את הסבל של אנשים ולהיות איתם בצרה.
אבל כל אחד בגבול שלו.

כמה פרדוקסלי וכמה לא הוגן, שבדרך כלל הטענות האלה באות מכאלה שלא לוקחים מאוד ללב - כלפי אלה שמזדהים עמוקות. יש כאלה שלא צריכים כאלו פירוטים - כדי לדמיין ולחוש - בגבול הבריא - את הסבל של השני.
מישהי דברה עם נערות צעירות על ספרים מזעזעים על השואה, וטענה בלהט: הם עברו את זה - אז אנחנו לא נישן לילה שניים. מה יש?
אין כלום. היא לא תישן לילה שניים וזהו. כי היא לא באמת מרגישה ומזדהה לעומק. היא לא באמת תצא מאזור הנוחות האישית.
אבל יש אחרות שהן יותר עדינות ומזדהות - שזה לגמרי לא יסתכם בזה. רחוק מאוד. כי מי שמזדהה באמת וחשה עמוקות את הזוועות ואת הרגשות - אי אפשר שזה יסתכם בלילה שניים וגם לא בארבע חמש.

חשבתי אח"כ שחבל שירדנו לרזולוציה של ציונים, מי רגיש יותר ומי פחות.
אני חושבת שכולנו מכירים אנשים משני הסוגים שמסוגלים/ לא מסוגלים לקרוא דברים רגישים.
לפעמים אי היכולת לקרוא נובעת מאגואיסטיות טהורה, ולפעמים מרגישות גבוהה וכן היכולת לקרוא כנ"ל.

ולפעמים אותו האדם מסוגל או לא מסוגל לקרוא בהתאם לנסיבות חייו המשתנות.

המציאות שישנם ספרים קשים, השאלה היתה על מי שצריך לרחם על מתקשי הקריאה או על הסובלים. האם ראוי להוציא לעומת מי ששולל את עצם קיום הספרים הנ"ל.

בעבר יצא לי לנחם משהי אחרי פטירה טרגדית. יושבת השבעה פרקה את סיוטיה בפירוט תיאורים שלא אעלה אותם על הכתב.
הגענו יחד 4, אחת יצאה מסוייטת לאורך חודשים, השאר יצאו מהדלת, ירדו במדרגות וחזרו לחיים.
אני לא ממליצה ליושבי השבעה באופן רגיל לפרט כאלו מצבים. אבל המציאות שדווקא אחת מהן לקחה את הדברים חזק מלמד שהיה להם על מה לשבת אצלה.
כשאדם פוגש משהו בעוצמה חריגה מידי לעיתים העבודה היא שלו.

קראתי את רוב ארבעת הספרים. הם סוחפים מאוד - זה בטוח. מתארים באמנות ובחזקה את מה שעובר על הדמויות. נותנים הרבה ידע על מצבים כאלה ואחרים.

אני למשל קראתי רק אחד מהם, ומשהכרתי את הסגנון. הבנתי שהוא חוזר על עצמו עם צרות כאלו ואחרות. לא קראתי יותר. איש לא מכריח אדם לקרוא חומר שאינו מתאים לו.

 

[מרחבית]

שבוע טוב.

אני חושבת שלרחם צריך על כולם. להתחשב צריך בכולם מכל הכיוונים.
איכשהו התרכזת מאוד בעניין המעשי - כן צריך להוציא ספרים כאלו או לא.
עזבי, אני בכלל לא מדברת על זה. אני לא בעניין של מסקנות.
אני מדברת על ההתייחסות הכללית לכאלו שמשתפות בקושי שלהן לקרוא ספרים כאלה וכמה רע זה עושה להן.

לא עושים תחרות מי מסכן יותר, ועל מי צריך לרחם יותר. אמפתיה והבנה מגיעות לכולם.
לא ייתכן לדבר על אמפתיה והבנה, וכשמישהי כותבת כמה ספר עשה לה רע, לתקוף אותה ב'יכולת לסגור את הספר' 'זה יושב לך על משהו' 'אגואיסטיות' 'הרחמים והאפתיה שמורים לסובלים'.
כאילו יש איזו חלוקה קשיחה בין סובלים ללא סובלים. בין סובלים כאלה או סובלים אחרת. בין מי שכתבו עליו ספר ומי שלא. בין מי שמגיע לו הבנה ומי שלא. בין מי שהעבודה עליו - כי 'הבעיה אצלו', לבין אחרים - שהעבודה לא עליהם כי 'הבעיה לא אצלם'.
אין לאף אחד מונופול על הכאב.

'יכולת לסגור את הספר. אף אחד לא הכריח אותך לקרוא' - נכון ולא נכון. היא נסחפה, לא ידעה כל דף איך זה אמור להמשיך. לא מכירים את זה? וגם אם כן יכלה לסגור - אז מה? מה זה קשור עכשיו?
'יושב לך על משהו' - מה זה משנה בכלל? יש הרבה אנשים שיותר רגישים באופן כללי. לטוב ולמוטב.
ויש רבים שזה יושב להם על משהו, כי גם הם עברו משהו בחיים וזה מעורר בהם דברים. מה זה משנה בכלל? (הם לא פחות נורמליים, ואולי הם אפילו הרוב...)

מותר לבן אדם להרגיש רע בלי שישפטו אם הוא אגואיסטי או לא, או יטענו כלפיו שהוא יכול לסגור את הספר, או יעשו לו ניתוחים פסיכולוגים ויגיעו למסקנה שהעבודה עליו, או שיש כאלה שסובלים יותר - והאמפתיה שמורה להם.

אני שוב מציינת - אני מבינה שמה ש'הקפיץ' אותך זו הטענה שלא צריך להוציא ספרים כאלה.
אני רק הרחבתי כאן את היריעה, שיש כאן משהו הרבה יותר רחב, שכדאי להתייחס אליו. והוא הרבה יותר משמעותי מהמסקנה המעשית הסופית.

 

[ש. צ. וינמן]

נקודה נוספת ולא מדוברת.
-
כל חויה כואבת שאדם עובר הוא מקבל יחד איתה את הכוחות המיוחדים להתמודד עימה.
חווית הקריאה היא חוויה שונה ממה שהכותב עבר.
כאב נוגע בכאב.
אבל הכאבים שונים, הכוחות שונים, המתמודדים חווים את הדברים אחרת.
-
ולכן כשאדם מדבר על קושי בחווית הקריאה.
הוא בכלל מדבר על קושי שוני לחלוטין!

ובכלל לא רלונטי לראות כאן אגואיסטיות, או פינוק או כל משהו ממשפחה זו.

חוץ מחווית הכאב והצער המשותפת.
התובנות, כיצד הייתי רוצה שידברו אלי, יתיחסו ויגיבו.
אין שום קשר בין הכאבים.
בני אדם הם כל מורכבים, שהאפשרות ששניים יחוו את אותה חוויה בתאום מוחלט. בלתי אפשרית.

הכתיבה נועדה לחדד רגישויות, ולא להכאיב "סתם"
ואם נשארנו רק בכאב "סתם", פיספסנו את העיקר.

באילו עוצמות ונקודות יגעו הדברים בכל אחת, זה בלתי צפוי לחלוטין.

ובזהירות אני אומרת,
מתחושה שלי, לא החוויות העוצמתיות הן אלו שמחדדות את הרגישות, אלא הנגיעה העדינה היא הפותחת שערים רחבים יותר לעומק הרגש ולתובנות.
ומי שקשתה עליה הקריאה, היא אחת שנשארה תקועה בקושי, בלי החיבור הפנימי שצריך להתחולל.

תבדקו.
מעניין אותי מה אתן מרגישות.

 

[מרחבית]

נקודה נוספת ולא מדוברת.

כל מילה!
ויותר מזה. עשו מחקרים איך אנשים צופים שהם עצמם יגיבו וירגישו עם משהו עתידי - וכשהם חוו את זה בפועל - תגובתם ורגשותיהם היו שונים לגמרי ממה שהם דמיינו! יש מנגנונים שונים שעובדים רק כשחווים בפועל.

שנזכה תמיד כל אחד ואחת לחוות רק דברים משמחים ונעימים!

 

[y&m]

לא עושים תחרות מי מסכן יותר, ועל מי צריך לרחם יותר. אמפתיה והבנה מגיעות לכולם.
לא ייתכן לדבר על אמפתיה והבנה, וכשמישהי כותבת כמה ספר עשה לה רע, לתקוף אותה ב'יכולת לסגור את הספר' 'זה יושב לך על משהו' 'אגואיסטיות' 'הרחמים והאפתיה שמורים לסובלים'.
כאילו יש איזו חלוקה קשיחה בין סובלים ללא סובלים. בין סובלים כאלה או סובלים אחרת. בין מי שכתבו עליו ספר ומי שלא. בין מי שמגיע לו הבנה ומי שלא. בין מי שהעבודה עליו - כי 'הבעיה אצלו', לבין אחרים - שהעבודה לא עליהם כי 'הבעיה לא אצלם'.
אין לאף אחד מונופול על הכאב.

'יכולת לסגור את הספר. אף אחד לא הכריח אותך לקרוא' - נכון ולא נכון. היא נסחפה, לא ידעה כל דף איך זה אמור להמשיך. לא מכירים את זה? וגם אם כן יכלה לסגור - אז מה? מה זה קשור עכשיו?
'יושב לך על משהו' - מה זה משנה בכלל? יש הרבה אנשים שיותר רגישים באופן כללי. לטוב ולמוטב.
ויש רבים שזה יושב להם על משהו, כי גם הם עברו משהו בחיים וזה מעורר בהם דברים. מה זה משנה בכלל? (הם לא פחות נורמליים, ואולי הם אפילו הרוב...)

מותר לבן אדם להרגיש רע בלי שישפטו אם הוא אגואיסטי או לא, או יטענו כלפיו שהוא יכול לסגור את הספר, או יעשו לו ניתוחים פסיכולוגים ויגיעו למסקנה שהעבודה עליו, או שיש כאלה שסובלים יותר - והאמפתיה שמורה להם.

אני שוב מציינת - אני מבינה שמה ש'הקפיץ' אותך זו הטענה שלא צריך להוציא ספרים כאלה.
אני רק הרחבתי כאן את היריעה, שיש כאן משהו הרבה יותר רחב, שכדאי להתייחס אליו. והוא הרבה יותר משמעותי מהמסקנה המעשית הסופית.

חשוב לי להדגיש שהתגובות שלי לא מכוונות אל זאת או אחרת (שכאמור אינני מכירה)
אלא לעניין טענות שהועלו.
יש לי קצת תחושה שאת מוציאה את דברי מהקשרם ומורידה אותם יותר לרזולוציה אישית לגופם של אלו שהגיבו.

השאלה שלי מה בעצם את מתכוונת לקחת מכאן מעבר להבעת אמפטיה והזדהות עם הרגישים יותר בעם, שמה? שנרחם עליהם? אני מוכנה לרחם על כולם על אלו שסובלים סבל ממשי ועל אלו שסובלים סבל תיאורטי. לאף אחד אין מנופול על כאב. אכן.
וחוץ מזה מה עוד? ו...?

מעבר לעמדה של הבעת עמדות, אני חותרת להגיע לתובנה כלשהי נוספת.
זאת אומרת אחרי שליבי נמלא חמלה כלפי מי שלא מסוגל לקרוא מכל סיבה שהיא (והבהרתי שמבחינתי זה יכול להיות אותו אדם עצמו בזמנים שונים) ועל מי שסובל ותיאורו מופץ ברבים.

אני כן מצפה לדון מה ההשפעה של הדברים על הספרות שלנו.
האם היא אמורה להשליך על הכתיבה או לא. האם היא אמורה להשליך על ההוצאה לאור או שלא. על מי בעצם חלה האחריות על כך. איפה זה פוגש את כלל הציבור בכלל והספרות בפרט.

 

[בת7]

לא קראתי את כל התגובות, אבל במבט מרפרף הבנתי שהן מדברות על לייבי.
ומה עם החלק על שאולי? אני אישית חושבת שתאור הפגיעה המפורט היה מיותר ומזעזע
אולי אכן צריך להעלות דברים כאלה למודעות- ואולי לא, אבל בכל מקרה אני לא חושבת שהיה צורך בכזה תאור.

 

[ש. צ. וינמן]

חשוב לי להדגיש שהתגובות שלנו לא מכוונות אל זאת או אחרת (שכאמור אינני מכירה)
אלא לעניין טענות שהועלו.
יש לי קצת תחושה שאת מוציאה את דברי מהקשרם ומורידה אותם יותר לרזולוציה אישית לגופם של אלו שהגיבו.

השאלה שלי מה בעצם את מתכוונת לקחת מכאן מעבר להבעת אמפטיה והזדהות עם הרגישים יותר בעם, שמה? שנרחם עליהם? אני מוכנה לרחם על כולם על אלו שסובלים סבל ממשי ועל אלו שסובלים סבל תיאורטי. לאף אחד אין מנופול על כאב. אכן.
וחוץ מזה מה עוד? ו...?

מעבר לעמדה של הבעת עמדות, אני חותרת להגיע לתובנה כלשהי נוספת.
זאת אומרת אחרי שליבי נמלא חמלה כלפי מי שלא מסוגל לקרוא מכל סיבה שהיא (והבהרתי שמבחינתי זה יכול להיות אותו אדם עצמו בזמנים שונים) ועל מי שסובל ותיאורו מופץ ברבים.

אני כן מצפה לדון מה ההשפעה של הדברים על הספרות שלנו.
האם היא אמורה להשליך על הכתיבה או לא. האם היא אמורה להשליך על ההוצאה לאור או שלא. על מי בעצם חלה האחריות על כך. איפה זה פוגש את כלל הציבור בכלל והספרות בכלל.

כל מילה.
והאם באינפלציה של סיפרות שחושפת יותר ויותר מכאובים, על הדקויות המלוות, אנו באמת מגדלים אנשים "מרגישים יותר" "רגישים יותר" ו -"חושבים יותר".

 

[מרחבית]

חשוב לי להדגיש שהתגובות שלי לא מכוונות אל זאת או אחרת (שכאמור אינני מכירה)
אלא לעניין טענות שהועלו.
יש לי קצת תחושה שאת מוציאה את דברי מהקשרם ומורידה אותם יותר לרזולוציה אישית לגופם של אלו שהגיבו.

השאלה שלי מה בעצם את מתכוונת לקחת מכאן מעבר להבעת אמפטיה והזדהות עם הרגישים יותר בעם, שמה? שנרחם עליהם? אני מוכנה לרחם על כולם על אלו שסובלים סבל ממשי ועל אלו שסובלים סבל תיאורטי. לאף אחד אין מנופול על כאב. אכן.
וחוץ מזה מה עוד? ו...?

מעבר לעמדה של הבעת עמדות, אני חותרת להגיע לתובנה כלשהי נוספת.
זאת אומרת אחרי שליבי נמלא חמלה כלפי מי שלא מסוגל לקרוא מכל סיבה שהיא (והבהרתי שמבחינתי זה יכול להיות אותו אדם עצמו בזמנים שונים) ועל מי שסובל ותיאורו מופץ ברבים.

אני כן מצפה לדון מה ההשפעה של הדברים על הספרות שלנו.
האם היא אמורה להשליך על הכתיבה או לא. האם היא אמורה להשליך על ההוצאה לאור או שלא. על מי בעצם חלה האחריות על כך. איפה זה פוגש את כלל הציבור בכלל והספרות בפרט.

אשתדל לעשות קצת סדר.
יש דיון, ויש מסקנות.

נדבר קודם כל על הדיון.
אני חושבת, שדיון אמור להביא את כל הצדדים של הנושא. כמה שיותר צדדים יותר טוב. זה היתרון בדיון רב משתתפים. דעות שונות, רגשות שונים. וצדדים שלא הכרנו קודם לכן.
דיון אמור להיות ענייני.
אם הוא ענייני ולא שיפוטי כלפי האנשים שעומדים מאחורי הדעה הזו - ממילא אין צורך באמפתיה.
הצורך באמפתיה עלה לאחר השיפוטיות.
הנושא הוא לא אישי או לא אישי כלפי ניקים מסוימים. הנושא הוא שיפוטיות או לא שיפוטיות של האנשים העומדים מאחורי דעה או הרגשה מסוימת - ופרשנות או לא פרשנות של מניעיהם. (נכונה או לא).

לגבי המסקנות.
איך מגיעים למסקנה, או להכרעה? לוקחים את כל הצדדים בחשבון, נותנים את המשקל הראוי לכל צד ולכל טענה. מחליטים מה גובר על מה, רואים איך אפשר להתחשב, לפחות חלקית, בכל הצדדים. ואיך להגיע למקסימום תועלת במינימום נזק.
אין כל אפשרות להגיע למסקנה גורפת שכולם יסכימו איתה. זהו ניסיון נפל - כי כל אחד יחשבן את הנ''ל אחרת.
לא רק שאין אפשרות, גם אין צורך במסקנה גורפת. יש צורך במודעות כמה שיותר רחבה. בעיניי מה שחשוב זה הדיון עצמו, והנכונות ללמוד ולהבין ולקבל עוד צדדים.
ובפרט בנושא כזה - שהוא לא כן או לא. אלא המידה הראויה של השיתוף והפירוט.

כשאלך לכתוב ספר או לקרוא ספר - אני אעשה את ההכרעה שלי ואת העיבוד שלי - לפי מה שאני, לפי סדר העדיפויות שלי, כולל מה שקלטתי בנושא מכלל הדעות והרגשות.
אשתדל לקחת הכל בחשבון - תוך ניסיון כאמור להגיע למקסימום תועלת במינימום נזק - לכלל הציבור, ולא רק לקבוצה אחת.

את או כל אחת אחרת - תעשה את ההכרעה שלה לפי מה שהיא ולפי מה שקלטה מכלל הדעות והרגשות.
ככה זה ציבור, וככה יש איזונים.

 

[מרחבית]

כל מילה.
והאם באינפלציה של סיפרות שחושפת יותר ויותר מכאובים, על הדקויות המלוות, אנו באמת מגדלים אנשים "מרגישים יותר" "רגישים יותר" ו -"חושבים יותר".

כן, זה נושא מעניין וחשוב ביותר. ייתכן שכדאי לפתוח עבורו אשכול חדש.

 

[חנילוש]

יש לי כמה הערות:
א. אין ספק שהספר כתוב מצוין!
ב. לא מאחלת לאף אחד בעולם לחוות הסתרה של דבר מסויים- מניסיון אני יכולה להגיד לכם שזה הדבר הכי קשה בכל התמודדות שרק לא תהיה, ואם שאלתם לדעתי אני כל כך אהבתי בספר הזה את התיאורים על חווית ההסתרה רק מה שמפריע לי הוא ההצגה של אלו המסתירים כאילו הם עושים מעשה מטופש תמיד! חברה, המציאות מורכבת כל כך, אנשים מסתירים דברים מאלף ואחת סיבות,
ואולי כאן זאת הבמה לומר את מה שעל לב כל אותם המסתירים: יש סיבות טובות מאוד להסתרה, הציבור החרדי כביכול קורא לאנשים בואו תספרו אל תעמדו בצד אבל נוטים להשאיר את אלו המספרים במן מסגרת תדמיתית שכל כך יכולה לפגוע בהם,
לא רוצה יותר מידי להרחיב והמבין יבין.
כתבתי על כך בעבר סיפור קצר שתיאר חוויות של הסתרה, הייתי רוצה לשחרר את זה אני חושבת שזה דבר מוצלח אבל אין לי את האומץ לשחרר את זה,
מקווה שהבנתם,

 

[קריאייטיבית]

כבר כתבו כמעט הכל
אבל אולי אני אוסיף משהו.
כתולעת ספרים (הדבר היחיד שמושיב אותי בשקט וברוגע, מאז אהייתי קטנה זה ספר)
וגם כיום שאני עסוקה מאד אין שבוע שאני לא גומרת בו ספר!
אני חושבת בכללי כי ספריה הקודמים הם ספרים מצוינים, שיש בהם את כל המרכיבים שעושים ספר לספר טוב.
בספר הנוכחי הרגשתי מועקה. ואני לא איזה סופר רגשנית שבוכה מכל ספר. אבל הספר הזה לא הביא אותי לשום מסר גבוה, לא החדיר בי שום רצון, לא העביר אלי שום תחושה חוץ מחוויה של קושי ועוד קושי ועוד קושי בערבוביה.
יש קושי בעולם. יש הרבה מאד. אבל לדחוס כמויות הזויות של קושי, בלי טיפה אחת של חסד ושמחה לספר זה הגזמה.
אם כבר השוו כאן לסרט. אז סרט שונה בהרבה מהמציאות, בעיקר במינון של התרחישים, הדרמות והרגש שדוחסים לפריים אחד, וגם אם קיימים במציאות דברים ".כמו בסרטים", הם ממש לא כמו בסרטים, הם נחווים בצורה מתונה בהרבה ובפרק זמן ארוך יותר.. (ובלי מוזיקת רקע מרטיטת נפש וקולות וברקים שרק מהם אנשים נכנסים לאווירה..)
כך גם בספר. זו עלילה שטומנת בתוכה המון סבל אנושי, המון כאב, המון רגש, בכמה זירות שונות של התרחשות. בעיני זה פשוט טו מאצ'.
ולא, אני לא מהאלה שספר טוב בשבילם זה ספר שינתק אותך לגמרי ויתן לך חוויה הרואית של שמחה וטוב ונעימים. אבל בעיני זה חצה את גבול הטעם הטוב והריגוש גדול מדי.

 

[לשונית]

אבל אם הוא לא היה בן לגרושים, לא הייתה לו סיבה להסתיר מאמא שלו את המחלה...

לא נכון. תמיד אפשר למצוא סיבה, כמו אמא רגישה או שיקול דעת מוטעה של הזוג.

 

[לשונית]

אבל יש אחרות שהן יותר עדינות ומזדהות - שזה לגמרי לא יסתכם בזה. רחוק מאוד. כי מי שמזדהה באמת וחשה עמוקות את הזוועות ואת הרגשות - אי אפשר שזה יסתכם בלילה שניים וגם לא בארבע חמש.

זה נכון מאוד.
בכלל כשאנשים פותחים ספר קריאה הם מצפים לשעה שתיתן להם משהו, לא תיקח מהם.
ואם הספר הוא ספר שלוקח, סוחט, מצער, מדמיע ומכאיב - הוא כבר לא ספר קריאה שווה לכל נפש.
לא שצריך להימנע מכתיבת כאלו ספרים, אך צריך שתהיה מוכנות להכיל את התגובות השונות.

 

[מרחבית]

חברה, המציאות מורכבת כל כך, אנשים מסתירים דברים מאלף ואחת סיבות,

כל-כך נכון. ואחת מאלף הסיבות היא התגובה שלנו - של הסביבה.
אנשים נוטים לשפוט ולחרוץ בדברים שאין להם כמעט כל ידע בהם!
דווקא במחלות פיזיות חמורות וידועות, המצב מהבחינה הזו טוב יותר. אנשים תומכים ועוזרים יותר. ולא נוטים לשפוט ולהאשים.
בדברים פיזיים פחות חמורים ופחות ידועים או בדברים נפשיים - המצב בעניין זה לא מרנין.

אנשים נמצאים לפעמים במצבים מורכבים מאוד, ותמיכה היא קריטית עבורם. במקום זה הם עלולים לקבל ביקורת, או עצות שמשדרות להם, שהבעיה שלהם היא כלום: רק תשמעו לאיזו עצה שבלונית וידועה - והכל יסתדר.
בסופו של דבר הם נשארים בודדים הרבה יותר מאשר קודם. וגם מואשמים. וגם מושפלים. יש סיבה שלא ישמרו את סבלם בסוד?

יש את אלה, שיודעים לתת הבנה ותמיכה אמתית. יש את אלה שיודעים להקשיב בגובה העיניים. לעזור בכבוד, ולא בפטרונות.
כמה שנשתדל להיות כאלה - כך אנשים ישתפו יותר.

 

[בן מיכאל]

כל מילה!
ויותר מזה. עשו מחקרים איך אנשים צופים שהם עצמם יגיבו וירגישו עם משהו עתידי - וכשהם חוו את זה בפועל - תגובתם ורגשותיהם היו שונים לגמרי ממה שהם דמיינו! יש מנגנונים שונים שעובדים רק כשחווים בפועל.

שנזכה תמיד כל אחד ואחת לחוות רק דברים משמחים ונעימים!

אשמח לפירוט/מקור. תודה.

 

[מרחבית]

אשמח לפירוט/מקור. תודה.

קראתי על זה ספר, אינני זוכרת כעת את שמו. הוא פירט שם באריכות, מגובה במחקרים, כמה אי אפשר לנבא את ההרגשה העתידית. הן הרגשה של כאב וצער, והן הרגשה של אושר.

בזמן אמת, יש המון פרטים שלא נלקחים בחשבון לפני כן. כשחושבים על מצב מסוים עתידי, חושבים רק על הסיטואציה שמדברים עליה ומרוכזים רק בה.
בחיים האמתיים - יש עוד הרבה מסביב. כל מיני דברים קטנים וגדולים שגם הם קיימים בחיים והם נלווים למצב העיקרי - ומשנים את התמונה ואת ההרגשה.
זה כולל גם מנגנונים פסיכולוגיים כאלה ואחרים, שפעילים רק בזמן אמת.