אתגר ביקורת ספרות

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כולנו מבקרי ספרות.

מאחרוני המגיבים באיש את רעהו, ועד גדולי וטובי הסופרים שפרשו מעמנו והלכו להתבודד מאחורי חומות הקהילות הסגורות. מי שמימיו לא עסק בכתיבה, כמו מי שמשנן באדיקות מדריכים עבי כרס לכתיבה נכונה. הקריאה, החוויה וההגדרה הן השיעורים הטובים ביותר. ובחינם.

ביקורת היא התחושה האישית של הקורא, אותה הוא גם יכול לחלוק עם ההמונים בדוגמה אחת ששווה יותר מאלף מילים.

אז כמו שבוודאי הצלחתם לנחש, האתגר הוא לכתוב ביקורת ספרות. ב'ספרות' הכוונה היא לספרים מכל סוג, או אולי דווקא כתיבה על סוגה, או אפילו על שיר של ישי ריבו. כל טקסט אשר יש לכם אמירה משמעותית מגובשת בנוגע לצורה בה הוא נכתב, יכול להוות מקור מספק.

השיפוט יתחשב בשני שיקולים מרכזיים:

צורה: הביקורת היא טקסט ספרותי בפני עצמו, ועליה להיות כתובה וערוכה ככזו. האתגר הוא כתיבה של בקורת ספרות, לא הבעת דעה על ספרים.

תוכן: ביקורות לרוב מתפרסמות על מוצר חדש, וטבען לחוות דעה עד כמה רכישה כדאית לקונה הפוטנציאלי. כאן זה לא המקרה. המשמעות היא שאפשר להימנע למשל מתיאור עלילה, אבל חובה שהביקורת תכלול אמירה מוגדרת על כתיבה, מה עובד (או חלילה..) ולמה.

מיותר לציין שיש להקפיד על כללי ביקורת ספרות של הקהילה.

הגבלת מילים: לא יותר מאלף.

האתגר ייסגר ביום ששי, כ"ד אב.

הביקורות כאן, ביקורות לביקורות שם.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
מחשבות טובות / מוטי וויס
פעם הגיע יהודי לצדיק ואמר לצדיק
יש לי מחשבות רעות
ענה לו הצדיק
מחשבה טובה
מחשבה טובה
ודיבור של אמת
דיבור של אמת
דיבור של אמת דיבור של אמת.
מחשבות טובות! כולם
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
נאך א מאל נאך א מאל
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
בבם לו בבם לו בבם לו בבם לו בא בבם
בבם לו בבם לו בבם לו בבם לו בא בבם
בבם לו בבם לו בבם לו בבם לו בא
עין רואה
מחשבה טובה...
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים! היי
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
איי איי איי איי איי או
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
מחשבות טובות!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי
דיבורים טובים!
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי יים איי איי יים
איי איי איי איי איי

מחשבות טובות

כמבקר ספרות מצאתי את עצמי די מתקשה בכתיבת ביקורת על השיר הכל כך מוכר - 'מחשבות טובות' שחורך את הרחבות ואהוב על כל כך הרבה קהלים.
הוא מכניס אותך לאווירה והבנה שיכול מאוד להיות ש'ביקורת' בכללי והפעם במיוחד היא כלי מזיק וטורדני שלא בהכרח מייצר 'מחשבות טובות' כמו שהשיר מבקש שוב ושוב.

חוסר הייאוש ויכולת הנעת התקווה גם בתוך חשיכת ההרהורים המבלבלים, מונעת ממני כמבקר לתת דרור ליצר חיפוש הטעויות והנפילות של השיר.

אך יצר החשדנות שלי שבכל זאת עובד לא רע החדיר בי תחושה שאולי מדובר בסך הכול בטקטיקה ידועה של כותבים שמפחדים מביקורת - להיות נחמדים, להיות מכילים ומכלילים, להיות סימפטיים ובשום אופן לא עוקצניים, וכמובן לא חד חד משמעיים.
אך לא הפעם, כמעט בביטחון מלא אני מוכרח לומר שכותב השיר לא חטא בחטא המוכר הזה.

האובססיה והתחנונים שחוזרים על עצמם, כמין רובוט שתוכנת לחזור על משפט אחד שוב ושוב ושוב, לא עושים חסד עם הטענה שמדובר באסטרטגיה, ותו לא.
דווקא ה'איי איי איי' שלא נגמר, הופך את השיר לכל כך זורם וטבעי כשהוא מרמז שגם אחרי שאנחנו משכנעים את עצמנו לחשוב מחשבות טובות ולדבר טוב, עדיין כואב!
ה'איי איי איי' לא עוזב אותנו לכל אורך השיר, ומאשר את ההבחנה המדויקת שלא מערערת אף לא פסיק מאמינות השיר.

ובכל זאת מצאתי טעות די הגיונית - בשיר שמרבה לחזור על עצמו במקום לנסות לחרוז את עצמו.
התאונה הקלה הזאת מתרחשת דווקא במילים הפותחות של השיר, 'פעם הגיע יהודי לצדיק, ואמר לצדיק', החזרה הזו על המילה 'צדיק' עם כל הכבוד למחשבות טובות ודיבורים טובים, מיותרת לחלוטין, מה רע בלכתוב 'פעם הגיע יהודי לצדיק ואמר לו'? זה עד כדי כך משבש את החריזה שגם ככה לא במיטבה בשיר הזה?

בקטע מתחנף אחד, נתפס בעיני הכותב - כאשר בנקודת התפנית של השיר עם קטע ה 'לו בבם לו בבם לו בבם לו בבבם' המסתיים ב'עין רואה, מחשבה טובה', הוא מנסה להפגין יצירתיות ובמקום לכתוב בפשטות 'עין טובה' הוא משחק עם המילים בלוליינות לא מרשימה וכותב 'עין רואה'...
במקרה הזה, העין שלי אכן הצליחה לראות את הניסיון הלא מוצלח הזה להעלות כביכול את רמת הכתיבה עם התחכמות מיותרת.

יש אימרה עממית ידועה שאומרת - 'העם אמר את דברו'.
אם נצרף אליה את מאמר השיר 'דיבורים של אמת' ונוסיף גם את ה'מחשבות הטובות' נוכל לומר בוודאות שסוף סוף מצאנו שיר טוב, קליט, שכתוב בפשטות קלילה, עם מסר אדיר, ולדעתי גם קצב טוב, אבל זה כבר שייך למבקר המוזיקלי של הקהילה השכנה...
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בחרתי בספר ילדים ידוע. למעשה זהו אולי יותר ניתוח ספרותי מאשר ביקורת ספרות... אם זה לא עומד בכללים של האתגר - אז אמחק.

כמו תמיד, כשאני מסיימת להקריא בפעם הרביעית את ספרה הקלאסי של מרים רות, "מעשה בחמישה בלונים" (ויודעת שמהר מאוד אדרש לפעם החמישית של הסיפור-שלא-נגמר הלזה), אני נותרת בהרהורים על ספר הילדות הזה, שמלווה אותי כבר שנים ארוכות, עוד מהימים שבהם ישבתי על ברכיה של סבתא והאזנתי לסיפור בשקיקה ילדותית דומה לשל צעיר בניי.

זה כבר זמן שאני חשה שיש בספר הזה יותר משנראה לעין הילדותית, שחבויים בו עומקים נוספים ומשמעויות נסתרות.

חמישה בלונים יש בסיפור הזה, וחמישה ילדים. וגם אמא אחת, אבא אחד (שאינו קשור אליה) ואפילו חתולה. מה יש בכל אחת מהדמויות הללו? מה מסמלת כל אחת מהן? ובעיקר – מה מסמלים הבלונים?

אנסה לעקוב אחר מסלולם של הילדים בסיפור, וביחד איתם על גורלם של בלוניהם, ולראות מה נוכל להפיק מכל זה.

בעמוד הראשון של הספר מופיע איור בלבד. (האיורים בפני עצמם מעניינים: כולם בשחור-לבן מלבד הבלונים. האם המטרה היא רק להדגיש את צבעי הבלונים למען ילמדום הפעוטות, או שיש בכך רמז לניגודיות נוספת?) האיור מתאר את פתיחת הסיפור, שתופיע רק בעמוד הבא. חמישה בלונים צבעוניים נתונים בידיה של אמא מחייכת. הבלונים נפוחים ועגולים, בצורה כמעט לא ריאליסטית ביחס לבלון.

כל אחד מהילדים מקבל בלון בצבע אחר (אפשר לשים לב שהילדה סיגלית מקבלת בלון בצבע דומה לשמה. האם יש קשר בין שמות הילדים האחרים לצבעי בלוניהם? קשה לדעת), ובשמחה ובששון יוצאים לטיול עם הבלונים.

היציאה מהמרחב הבטוח של הבית מזמנת לילדים התמודדויות שונות, שמגולמות בדמות הבלונים.

אורי, הילד הראשון שבו מתמקד הסיפור, יוצא לטיול כשהוא שמח. הוא עדיין לא יודע מה עתיד לקרות לבלון שלו, כי לא צפה עדיין ברמז המטרים לכך אצל בלוני חבריו. אך התפנית הראשונה בסיפור קורית – ודווקא בידי שיח ורדים, שאצל המבוגרים נתפס כמשובב עין ואף. הבלון נדקר, ומתפוצץ.

אורי כמובן עצוב ובוכה, אך כאן מגיע המבוגר העלום (האם מדובר באמה של רותי? או באביו של רון? או שמא זו דמות המספרת בעצמה?) – ומנסה לעודד אותו. הוא מבקש ממנו שלא יצטער, ומבטיח לו בלון אחר. (ההבטחה הזו, אגב, לא תשוב על עצמה בהמשך. כנראה כשנוכח המבוגר לראות שלא רק בלון אחד מתפוצץ – הוא לא רצה להבטיח בלון חדש לכל אחד ואחד מהילדים...)

כנראה שאורי מתעודד, כי מצלמת הסיפור פונה כבר לילד הבא. רון פוגש את אביו, וזה מה שמביא אותו לשמחה (בניגוד לאורי, ששמח מעצם הבלון שלו, בלי תלות בגורם אחר).

כאן אנו נתקלים בסתירה ספרותית כלשהי: רון מבקש מאביו שינפח את הבלון, אך לפי הציורים, ולפי התיאורים של הבלונים האחרים – נראה שהם כבר מנופחים. אפשר לתרץ זאת בכך שרון ביקש שהבלון שלו ינופח עוד, ויהיה גדול יותר משל חבריו.

לרון יש שתי שאיפות: להיות גדול כמו אביו ("שיהיה גדול כמו הראש שלך!"), ולהגיע אל השמש ("שיהיה גדול כמו השמש..."). את השאיפה הראשונה אנחנו יכולים להבין ואף לשמוח בה, אך מה יש בשאיפה אל השמש? האם רון ביקש לדמות לשמש רק בשל צבע הבלון שלו?

אך נראה ששאיפות, גם גדולות ונאות כשל רון, סופן להתנפץ... ורון, כפי שמתאים לילד קטן, בוכה גם הוא.

כאן מביא המבוגר העלום משפט פילוסופי כנחמה: "זה סופו של כל בלון". (במאמר מוסגר נשאל על החריזה שכאן, שחוזרת גם בפעמים הבאות: האם לא היה עדיף למקם את הילד אלון במקומו של רון, ואז החרוז היה מושלם יותר – "אלון-בלון"? אולי יש בצרימה הדיס-הרמונית הזו כוונת מכוון).

האם זהו משפט נחמה מתאים לילדים? האם ילד מסוגל לקבל את סופניותם של החיים, ולו תהא זו סופניות של בלון?

מסתבר שהסופרת חושבת שכן, כי גם רון מתעודד, כנראה, ואנו כבר קוראים על התמודדותה של הילדה הבאה.

איננו יודעים אם סיגלית הספיקה לשחק עם הבלון הסגול שלה או לא, אך בכל אופן – המשחק עם הבלון נדחה אצלה מפני חתולתה האהובה. אך החתולה השחורה "בוגדת" בגבירתה – היא חוטפת את הבלון מידיה, ומתחילה לשחק בו בעצמה. גורלו של הבלון, הנתון בציפורניה של החיה שאינה בת-דעת, ידוע: גם הוא מתפוצץ, וגם היא מקבלת את אותה נחמה שקיבל רון (והפעם עם תזכורת: את לא היחידה שכך קרה לה. אין לך זכות להצטער כל-כך, בעצם). המבוגר העלום ההוא אינו טורח לנזוף בסיגלית על חוסר האחריות שגילתה בהפקרת הבלון בידי החתולה.

כעת אנו מגיעים לנקודת מפנה נוספת, המבדילה את הילדה רותי מקודמיה. רותי מחליטה לנהוג בזהירות בבלון היקר שלה – היא לא מעוניינת שגורלו יהיה כשל גורלם של שלושת הבלונים האחרים (כפי שטורחת המספרת למנות לפני כן – ולא רק כדי ללמד את הילדים מנייה וספירה: "הבלון הסגול התפוצץ, הבלון הצהוב התפוצץ, וגם הבלון הירוק").

רותי מחליטה להגן על הבלון בגופה – ומחבקת אותו אל לבה. חיבוקו של הבלון מידמה לחיבוקה של בובה, ויותר מכך לחיבוקה של אמא. אנחנו יכולים ללמוד מכך על תחביביה של רותי בענייני משחקים, ועל הקשר הקרוב שיש לה עם אמה. (שהיא זו גם שהביאה את הבלונים. האם אהבתה לאמה מתבססת על המתנות שהיא מביאה, או שיש כאן בכל זאת אהבת-אמת טהורה?)

אך מסתבר שאהבה אינה מספיקה כדי להגן על היקרים לנו. לפעמים האהבה עלולה להיות חונקת מדי. בועת האהבה האידילית הזו מתנפצת גם היא בפנים.

כעת נותר רק בלון אחד, וכולנו במתח ביחד עם הילדים ובראשם אלון: מה יעלה בגורלו?

בנקודת השיא של הסיפור מופיעה דמות חדשה, דמות-שאין-לה-דמות: הרוח. היא אינה אנושית כמו אבא של רון וכמו אמה של רותי (שמוזכרת בדיעבד בקורות בלונה של רותי), אינה בעלת-חיים במדרגה פחותה יותר כמו החתולה ואפילו אינה ממשית כמו שיח הוורדים. ובכל-זאת – היא העוצמתית מכולם.

הרוח בוחרת לגזול את הבלון לא בדרך של ניפוצו, אלא פשוט בהרחקתו. היא משאירה אותו שלם לגמרי, אך גם היא (בדומה לחתולה) חוטפת אותו מידיו של הילד ההמום, ומעיפה אותו "למעלה... למעלה...".

בניגוד לשאר הילדים, כאן מתואר לנו בפירוש כיצד מקבל אלון את הגזרה על הבלון שלו. נראה שדווקא יש בו השלמה פשוטה – הוא מצליח להיפרד יפה מהבלון ולנופף לו לשלום. האם זה בגלל אופיו השונה והמקבל, או שמא פשוט זה תלוי בכך שהבלון שלו לא נעלם לגמרי?

נראה ששאר הילדים הגיעו גם הם להשלמה כלשהי – הם מצטרפים לשלום שהתווה אלון. הם מנופפים לשלום לבלון האדום, ואולי בזאת משלימים גם עם אובדנו של בלונם שלהם.

הסיפור מסתיים בתמונה הפסטורלית של הבלון המעופף אל-על, ושל הילדים ואפילו החתולה (בלי נוכחותם של המבוגרים מהסיפור) המנופפים לו לשלום. גם הדף האחרון בספר, כמו הדף הראשון, נושא ציור בלבד, ואנו רואים בו את הבלון שכבר הספיק להתרחק עוד, אבל עדיין ישנו.

אמור להיות המשך למאמר הזה, שאותו התחלתי לכתוב כבר לפני כמה שנים - משהו על העומק הנפשי שיש בו, בהקשר לסופרת עצמה. אני לא מביאה כאן את ההמשך, גם כיוון שהוא עדיין לא כתוב וגם כיוון שכך אעבור את מכסת המילים...
 

הקה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
השיר אשת חיל באידיש- הקטע המתוקן
כשהינו בסמינר והארסו חברות הינו עולות אליהן הביתה כל החברות בליל שבת הראשון אחרי הווארט ושרנו שירים שונים. ה- שיר בה' הידיעה- היה כמובן השיר אשת חיל באידיש.
חשבתי על זה, מה גרם לשיר הזה להיות אהוב כל כך? פופולארי כל כך?
התשובה מתחלקת ל2 חלקים- בפן הרוחני ובפן הגשמי.
בפן הרוחני- הזמר- לא זוכרת מה שמו- לוקח פיוט מוכר, מילים קדושות של שלמה המלך, שכולנו יודעים שכל ספר שיר השירים הוא משלים עמוקים ועינינים גבוהים שלא תמיד אנחנו מבינים, ומתרגם לנו למושגים שאנחנו מכירים. אם זה אשת רבי עקיבא- שמצד אחד כולנו מכירים את הסיפור על המסירות נפש שלה ללימוד התורה, ומצד שני כולנו חושבות איך נוכל לגעת בקצה קצה הקרסוליים שלה. ואם זה ההורדה לחיים הפרטיים שלנו- איך אנחנו, הנשים בדור האחרון הן גם נשות חיל.
וגם הנמשל הרוחני של הפיוט, על הקשר של עמ"י והקב"ה.
לעומת הפן הרוחני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש את הפן הגשמי.
מצד אחד יש לנו שיר כשר לכל הדעות, שלא נראה לי שבתקנות הכי מחמירות יאסרו לשמוע אותו.
מצד שני המנגינה והמקצב ממש יפים, עדכניים למי שאוהב שירי רגש, רוב המוחלט של המילים שלו הם בשפה יומיומית, ולא גבוהה מידי כמו הרבה שירים באידיש.
בקיצור- שיר מושלם
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
התרחיש המוזר ביותר יכול להיות אמיתי ביותר. עוד תמצאו את עצמיכם שקועים בו ובבעיותיו, מנסים לפתור אותן, תוהים על שיבושים בדרך - ומייחלים לסוף הטוב.

כל זה - תלוי בכמה פרמטרים, שמבוצעים היטב בספר 'אמת או חובה' - מ. קינן.
שני משגיחי כשרות, תינוקת הודית נטושה, דיפלומט מאבטח לשעבר - ראוי לציין כי אוסף הנתונים הללו יכול להוציא לאור ספר רב דמיונות, מביך הרבה ומשונה ממש כמו מציאת תינוקת הודית בצידי הדרך.
אבל בספר אמת או חובה - הנתונים טבעיים לחלוטין.
שאול ופינחס, זוג משגיחי כשרות, מצילים תינוקת הודית נטושה ומתמודדים איתה בתנאי שדה. ג'ארנייל – מאבטח מטעם גוף הכשרות - מסייע להם בכל הצד הטכני, ומנסה במעורבות רבה לשכנע את פינחס ואשתו חשוכי הילדים לאמץ את התינוקת ובכך לרפא את ליבם. לאחר שחיי המשפחה של פינחס נמצאים בסכנה מההצעה המהפכנית מחליטים שאול ואשתו לאמץ את התינוקת בנוסף לעשרת ילדיהם המחכים להם בבית.

כשקוראים את הסיפור – מופתעים בדיוק באותה מידה כמו שאול לגלות את התינוקת בצידי הדרך, מסתבכים כמו פינחס ברגשות מצמיתים ומנסים לתת עצות כמו ג'ארנייל המסור.

הכתיבה מרובת הפרטים, היורדת עד לקול נשימותיהם של אנשים עייפים מהדרך – ברורה ונהירה כשם שהיתה יכולה להיות במציאות.

זהו אמנם רכיב אחד לכתיבה אמינה – שמאפיינת את מיטב ספריה של מ. קינן, ולא מהיום.



ובעיקר, יש כמה נקודות ברכיבי העלילה, שגורמים לאמינות גבוהה:

*שאול מפוטר מתפקידו אחרי שהסתבך בפרשיית התינוקת. אין כאן בוס שרחמיו ורגשותיו גואים מול המציאות הבלתי הגיונית. הוא פשוט רואה רק את תפקידו ואת הכסף. כמה שזה עצוב, זה נשמע יותר אמין מבוס מבין ואמפטי.

*פינחס חשוך הילדים לא מאמץ את התינוקת, אלא שאול, אב למשפחה ברוכה. (כן, זה הגרעין של הסיפור, ואפשר גם להאמין שפינחס נולד במוחה של הסופרת רק כדי להגדיל את הקונפליקט, אבל בכל אופן – יש פה גישה בוגרת של מציאות חיים).

*אף אחד לא מכניס את התינוקת למזוודה/מבריח אותה רדומה/באיומי אקדח. בדרך כלל ההתנהלות שלנו כאנשים מהיישוב נעה סביב טפסים ואישורים ולא סביב אקדחים.

*לכל אחד מהגיבורים עולם שלם משלו, והוא חשוב לו בפני עצמו. אחר כך יש כבוד לחברים ולעבודה.

*בקפיצה לחלק השני של הספר שלא הוזכר כאן כלל – ג'ארנייל מגיע לארץ ועוזר באיתורו של יאיר נווה – מטופל הסובל מפיצול אשיות. אבל הוא רק עוזר. הוא לא פועל במיומנות שהקנה לו תפקידו הקודם ולא מושיע את עדת החרדים הפסיביים. הוא עוזר מהמקום שלו, וגם לשאר הגיבורים יש את תפקידם שלהם.

זוהי התייחסות מזערית לחלק קטן מעולמו הרחב של הספר, ולבטח יש עוד הרבה מה לכתוב אודות האמינות שרכיביה ומרכיביה נתונים לליבון ובדיקה מקרוב.
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מזמן כבר רציתי לכתוב כמה ביקורות ספרות ולא מצאתי את הזמן - טוב שיש איזה אתגר.

הסיפור סיפור של פיקסלים מאת תמר שהתפרסם בפלטפורמה האינטרנטית בין הזמנים מבית צריך עיון.

העלילה - תמר, אשת אברך בני ברקית העובדת על גבול רמת גן במשרד לא דתי, נדרשת להתייצב בפגישת זום של כלל עובדי החברה וצופה דרך המסך באישה מוכה. תמר מנסה לאתר בכל מחיר את האישה האלמונית כדי להביא מזור לחייה.

ספוילר - תמר היא האישה. בסופו של דבר היא בורחת מהבית עם הילדות ונאבקת בחנוך

אז הסיפור הוא פורץ דרך והיה ראוי לו שייכתב. היופי בסיפור הזה שהוא מביא בהתחלה דינאמיקה חמקמקה מאוד של אלימות, בלי אלימות. האלימות כאילו נמצאת מחוץ לסיפור של תמר, אבל מתוך הסיטואציות הנחמדות והמתוקות עולה ארס. הסיפור נותן הצצה לתפרים הפנימיים של האלימות מעבר למופע החיצוני שלה והבמה הזו למאחורי הקלעים סופר חשובה, במיוחד כשמדובר על נושא עדין כזה שכמעט תמיד לא מתחיל בחציית פסים דרסטית.

חסרונות? בתור סיפור שאמור להיות חרדי, התאכזבתי מאוד מחלק מהתיאורים שם שלא היו לרוחי. בעיני הסיפור לא 100% נקי וחבל. סיפור כזה יפה ופורץ דרך, היה אפשר למחוק ממש ממש קצת משפטים כדי שיעבור חלק.

דבר נוסף מאוד משמעותי בעיני. אין סוף מוגדר לסיפור. התחושה היא שבפרק האחרון איחדה הכותבת את תקציר השנתיים הבאות. נכון; לדלג על העימותים בבית המשפט, כן להשאיר את הכביסה המלוכלכת במסתורה הראוי לה, אבל מנגד למה לקטוע את תהליך ההתנתקות באיבו? תיאור הכניסה למלכודת היה כל כך יפה ואיטי ומתמשך, שהיציאה ממנו היתה אמורה לתפוס לא פחות משקל. גמילה מדמות הקורבן לא קורית ביום אחד, וגם לדינאמיקה הזו של השחרור הגיע מקום, לא רק לספר לנו שיש סוף טוב. (ואפילו היה חצי משפט על זה שהיא חזרה ואז שוב עזבה. זה לא היה שווה 3 פרקים לפחות? חבל!)

לסיכום - ספר חובה לבעלי לב חזק. נגמר לי באמצע אבל. ההתחלה נהדרת. אולי הייתי שוקלת להשאיר את הדינאמיקה האלימה על אש נמוכה, כי גם ככה החנק מורגש היטב בגרון.

לילה.
 

שימנלה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

למה אנשים מקצרים את השורות כשהם כותבים שיר?


ישנם שירים

מאוד רווחים

שבהם

חסר מילים



אנשים

קוצצים

מתקמצנים

ומקצרים



להבין לא הצלחתי מעולם

מדוע אין זה מושלם

לפרגן קצת יותר לכולם

מלהאריך אני נכלם



אמנם

בקיצור

יקלע

הביאור



זה נכון, אבל

על פי רוב ובדרך כלל

להוריד מילה שלא שפר לה המזל

גורע מההבנה ומהמשקל



אני בעצמי לא מצליח

על פי המשקל להניח

כל מילה להצניח

במקום המדויק והמבטיח



אבל דבר אחד אני יודע

שללב בקלות נגיע

אם נכתוב בעט נובע

ונפרט בהסבר שופע
 

אתיס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
את הספר שירה בציבור לקחתי ממש במקרה מהספרייה, הוא קרץ לי בגלל אהבתי לשירים , הוא היה נראה לי קליל וקריא, מלבד זאת יצא לי לקרוא כמה משיריה של חני זיסמן @שירה מן ב'מתוך המשפחה' ותמיד אהבתי.

יש קטע בלקרוא ספר שירים, הוא נקרא לפרקים, אתה לא במתח אף פעם, אתה יכול לגשת אליו ולהניח אותו בכל זמן, הוא לא משתק אותך ומכלה את זמנך.

אבל את הספר הזה גיליתי שקשה לי מאוד להניח מהיד.

ממש התענגתי והתמלאתי בהנאה צרופה,

סגנון הכתיבה לכאורה פשוט, אבל התוכן וההגשה ייחודים וקולעים בול.

תאור הסיטואציות מדויק להחריד, עם הקריאה אתה ממש חש את הרגשות והניואנסים השזורים בשיר.

הכותרת של כל שיר מעולה, ואסור לדלג עליה.

השילוב של המלל והתמונות הוא שילוב מנצח שבשום ספר מבוגרים לא ראיתי כמותו.

האומנות הגדולה בעיני היא לכתוב שירים קלילים, מצחיקים, (לא עמוקים מידי) אבל באיכות כתיבה נדירה ובהגשה מקצועית ורהוטה.

הספר מתאר את כל הנושאים שנוגעים לחיי כל אחד, חינוך ילדים זוגיות... בזווית הומוריסטית ונגישה.

בשלב מסוים קראנו אותו בזוג, והוצפנו בדמעות של צחוק והנאה,
(לדוג מהשיר אין כמו בבית שמתאר איך עם הגיל פחות מתארחים אצל ההורים ומדוע... החזרה שלנו לאני האוטנטי, הילדותי והמתפנק, 'כמו בבית' ... והתמונה של בנצי וולמן משלימה את התאור להפליא, בתמונה יושב אברך מגודל על המיטה בחיבוק רגליים, עם השמיכי והדובי שלו.. ומוצץ זרוק על הריצפה...)

ישנו שיר נוסף (איני זוכרת את שמו) על זוג שהבעל מרגיש תיקונצ'יק מקצועי, והאישה הפדנטית והמקוצעת צריכה לבלוע את הרוק, להחמיא ולהשלים עם התוצאות המעטירות...

ישנם שירים על הזו"צים המעופפים ו/או הנצלנים, על המתבגרת המצויה ועל זוגיות פורחת...

מומלץ לקריאה מאוד, (אולי בעיקר לנשים...) בתור מתנה הוא מושלם.

כאן מצאתי שירים לדוגמא https://headstart.co.il/project/66899
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
מסורת בידינו, שהבעש"ט היה נוהג בכל בוקר,
כשהיה קם ממיטתו, רחץ את פניו והגביה את עיניו למעלה והיה אומר:
בוקר טוב רבש"ע,
גוט מארגן באשעפער פון דער וועלט,
צפרא טבא למריה דעלמא,
Good morning master of the world

בוקר טוב רבש"ע, אברהם פריד

בטח יצא לכם לשמוע את השיר החדש של פריד- בוקר טוב רבש"ע, אז בואו נדבר עליו קצת.
כותב המילים, או יותר נכון כותבי המילים הינם אברהם פריד ויוסי גרין שלקחו את הסיפור מתוך ספר מכלול המאמרים והפתגמים של חסידים.
השיר קצר מאוד, סך הכל שש שורות. אך עם זאת הוא נושא בתוכו לא פחות מארבע שפות שזה בממוצע שורה וחצי לכל שפה.
'בוקר טוב רבש"ע' הוא הלחנה של סיפור חסידי קצר על תחילת סדר יומו של הבעש"ט הקדוש, מה שמתכתב מעולה עם הסטייל החדש (או הלא כל כך חדש) של שילוב סיפור בתחילת השיר וחזרה שוב ושוב על הפאנץ'. אני חייבת לציין שיש ברעיון של שימוש בטקסט סיפורי קריצה נוסטלגית לאלבומי אוצרות היהודים האהובים.

ואז מגיע הפזמון.
הוא די קליט למען האמת, אני רואה אנשים סביבי מזמזמים אותו לא מעט. החל מאלו שאידיש היא לא הצ'ונט שלהם ואנגלית היא משהו שהם פוגשים בהוראות ההפעלה של מכונת הכביסה, וכלה באלו שבשבילן ארמית היא משהו שקשור לשיעורי דינים של הסמינר.
השורה הראשונה של הפזמון מתחילה דווקא בעברית. מעניין להבחין בכך שבשם השיר ומילותיו המילים 'ריבונו של עולם' סגורות בראשי תיבות. לדעתי הקיצור הזה מוסיף חן וזרימה, דעתכם?
בהמשך הפזמון פשוט חוזר על השורה הראשונה באידיש, ארמית ואנגלית. מכיוון שאיני שולטת בשפות אלו אז אין לי יותר מידי השגות על התרגום, אם כי היה מעניין לפגוש את הביטוי 'ריבונו של עולם' בשפות אחרות. יש משהו בתרגום לשפה אחרת שגורם להשים לב למשמעות הביטויים ששגורים על הלשון.

עד עכשיו דברנו על מה שיש בשיר וכעת נעבור למה שאין בו: אין בו את המילה אבא.
גם לא טאטע אם שאלתם, בטח שלא father.
אז איפה אבא שפתאום נעלם? (השאלה לקוחה מהשיר 'אבא' של מרדכי שפירא).
התהייה מתחזקת כשחושבים על כך שאברהם פריד הוא זה שהתחיל את טרנד שירי האבא למיניהם בשיר 'אבא' (כמה מפתיע). בכלל זכור לי ראיון שבו פריד אמר שהוא מאוד אוהב להכניס לשירים שלו את המילה אבא על שלל תרגומיה.
השנקל שלי הוא שההפקה של פריד הרגישה שכבר השוק מוצף ב'אבא' והחליטה להימנע מכך. אולי כדי לא להראות נסחפת מידי אחרי טרנדים או אולי כדי לסמן בשיר הזה טרנד חדש דנדש שהזמרים הצעירים יחקו.
נחיה ונראה.

וככה כתבתי 25 שורות על שיר בן 6 שורות, נחמד.
 
נערך לאחרונה ב:

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ב"ה


עטלף עיוור //חנן בן ארי
אני אינני מי שהייתי, מי שהכרת
כמה שנים בזבזתי בלהיות כמעט
כי לא ידעתי איך לגלות לך את חולשותיי
גם לעצמי סיפרתי סיפורים עליי
אני עטלף עיוור
צועק את חיי בחושך
אני ישן וליבי ער
אני נרקומן של אושר
כותב בלילה שיר
זה מנקה ממני עצב
כשנגמר לי האוויר
אני בוכה לבד ברכב
ואת בוכה בפנים
אני רואה אותך נשרפת
את מפחדת להסכים
שזו לא סתם תקופה חולפת
אני כותב בלילה שיר
זה מנקה ממני עצב
כשנגמר לי האוויר
אני בוכה לבד ברכב
תן לי ת׳כח
למצוא בי אומץ
לראות סימן
כי גם הילד שהיה בי
מת מזמן
אני אינני, מי שחלמתי
מי שדמיינת, פקחתי עיניים
והפכתי לאט
לעטלף עיוור
צועק את חיי בחושך
אני ישן וליבי ער
אני נרקומן של אושר
כותב בלילה שיר
זה מנקה ממני עצב
כשנגמר לי האוויר
אני בוכה לבד ברכב
ואת בוכה בפנים
אני רואה אותך נשרפת
את מפחדת להסכים
שזו לא סתם תקופה חולפת
אני כותב בלילה שיר
זה מנקה ממני עצב
כשנגמר לי האוויר
אני בוכה לבד ברכב
אם יש עיניים
אם את עדיין
אם את לעד
אם יש שמיים חדשים אז תני לי יד​


מאוד אוהב את חנן בן ארי ('חנניה' בפי המעריצים). את האיש ממש. האישיות, ומה שהוא מייצג, מעבר לגאונות המופלאה שלו בכתיבה והלחנה.

כששמעתי את "עטלף עיוור" בפעם הראשונה, צרחתי איתו את הפזמון ברכב.

בפעם השניה, כבר בכיתי את נשמתי.

במילים מדויקות, בלחן כובש, חושף חנן לאור זרקורי הסינגל, את הקרקעיות הבוציות של בורות הלב.

בראיון סיפר בן ארי, שהשיר כמו נכתב מעצמו, בסיומו של מופע ענק. כהרגלו של מופע, הוא לווה בכמויות אדירות של הערצה לדמות שעל הבמה. במהלך המופע עצמו אין זמן להקדיש כדי להרגיש. אומן באומנותיה טריד. אך בסיום, כשקולות ההדרן מהדהדים עדיין מקירות האולם, אומר חנן לעצמו – אבל זה לא אני, מה שאתם חושבים!! אני אינני מי שהייתי, אני אינני הדמות שעל הבמה.

העולם במה וכולנו שחקנים. אבל האומץ לקום ולצעוק – "אני ישן וליבי ער, אני נרקומן של אושר" שייך כנראה לשחקן ששבר מזמן את כל הבמות.

רובד נוסף מרכזי בשיר, הוא שבן ארי מדבר למישהו (מישהי). אינני מי שהכרת, ואפילו לא מי שדמיינת. כמה כנות ואומץ צריך כדי לומר משפט כזה לדמות קרובה, לנשמה שלנו!

הכנות מתפתחת עם השיר ועולה ברמות.

אינני מי שהייתי, רוצה לדעת מי אני באמת?

אני עטלף עיוור!

את רואה את ליבי ער, אבל אני ישן! את העצב שלי, אני מוציא לבד, ברכב.

ומכאן, לשלב נוסף –

ואת.

כן כן, אני מודע! אני רואה אותך נשרפת! ואין בידי להושיע, אז אני חוזר שוב לבד, לרכב.

בסוף השיר, מילים של תקווה, מילים של ניגוב הדמעות.

אם יש שמיים חדשים, תני לי יד.

אוף, איזה שיר!!!!
 

נפש

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מקוה שזה נקרא 'בקורת ספרות' זה יותר תיאור חוויה, פחות ירידה לפרטי הכתיבה.


אביתר בנאי.

אביתר בנאי, או שממש לא תהיו מסוגלים להקשיב למונוטוניות שלו במלים (וגם בלחן), או שתהיו מכורים אליה, כזה הוא אני. לא מכור למונוטוניות, אלא לא מצליח למצוא אותה, בעיניי שיריו הם חושפניים עד פחד, כנים, דינאמיים, מלאי עלילה, אפילו הייתי אומר צעקניים, צועקים בשקט בכדי שלא שאהיה מסוגל לברוח.

ועדיין, גם לאחר שנים ארוכות של אהבה למגע הרך הרך הזה של שיריו, עדיין, בכל פעם שאשמע שיר חדש, בתחילה הכל יהא אפוף מסתורין, עמוס תהיות אפילו תמיהות. אהה, מה מתוקה היא התחושה המיוחדת הזאת, להתכסות בערפיליו של השיר, של החידה. עד שלאט לאט לא רק שהמשמעות מתבהרת, אלא שהשיר יוצא ונזעק מלבי.. אהה, איך זה לא היה ברור כבר מקודם.

מהנקודות המדהימות שיש אצלו היא ריבוי הפנים שבכל קטע כתוב. אני יכול לשמוע שיר אחד פעמים רבות, ובכל פעם הוא מתיישב על פינה חדשה בספסלי לבי. וזוית חדשה לו. האם בנאי מתכוון לכך שכל אחד ימצא את שלו במילותיו? או שאני הוא זה שמרבה לשגות בעומק הכוונה...?

בכל לילה לפני השינה אמצא את השיר שמספר מה עבר עלי היום, ינחם או יעודד כשנפשי סחרחרה ועייפה, ולעיתים יתן תוכחה או יפתח פתח לחשבון נפש.


שני שירים מהמבט שלי, שבחרתי מתוך המירב:

שירו 'עכשיו' בעיניי עוצר לפעמים ממירוץ ה-מה יגידו, ונותן לנשמה לדבר, אולי לפעמים אנשים אחרים מכתיבים את מהלך חיי, או שאני רק מדמיין כך, וכובל את עצמי בגלל קהל דמיוני שכביכול מתעניין בי. ' לבד מול הסל, קולע שלשות, מדמיין את הקהל מריע, רץ ליציע'.
אלף אנשים מסתכלים עלי מהמראה
אני נותן הכל, לפני הסוף מתעייף
לבד מול הסל קולע שלשות
מדמיין את הקהל מריע רץ ליציע

אלף אנשים מציצים עלי מהכיור
אני דופק בחלון בואי להציל אותי
על כפות המנעול מסובב ת'מפתח
נועל ופותח נועל ופותח

זה עכשיו , זה מאוחר מידי
רוצה לקרוע משהו מכסה עלי
אני פעם פה ,פעם במקום אחר
הזמן עובר חייב להתעורר

אלף אנשים משכיבים אותי לישון
אני מנסה לצעוק אנ'לא מצליח
את דופקת בדלת, קוראת בשמי
מחכה שאפתח
מחכה לי


שירו 'לשונות של אש', ממבטי שלי, מביא אפיזודות שונות של התחלה, של פגישה ראשונה, של צעד קטן, זהו תפקידנו כאן, לפתוח פתח, לעשות את שלנו. מה, ואיך נצליח, ויש כ"כ הרבה לעשות. אז בסוף מזריח ה' את השמש השולחת לשונות של אש, ומגרעין שזרענו באדמה, צומח פרדס.
פרפר מרחף עמוד תאורה
במגרש המואר ליגת כדורעף
אלמנה משקה גדר חיה
תיכוניסטית כותבת שירי אהבה
שירה קדושה

זוג ילדים ליד נדנדה
זוג על ספסל בפגישה ראשונה
במתנ"ס בשכונה מציגים תערוכה
ילד יהודי מרים ידיים באימה
שירה קדושה

השמש שולחת לשונות של אש
מגרעין באדמה צומח פרדס

אמבולנס דוהר בדרך ללידה
עוד ילד לזוג שחזר בתשובה
חתולה מניקה גורים ארבעה
עולה מתימן ויקה בונים משפחה
שירה קדושה
ארץ של חדש ישן
תחת טלית אבא וילד קטן

השמש שולחת לשונות של אש
מגרעין באדמה צומח פרדס
שמש שולחת לשונות של אש
מגרעין באדמה החיים פה זה נס
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
moshey.jpg

(כל הזכויות שמורות לדואר ישראל)

אין לי הסבר למה אנחנו אוהבים לקרוא מכתבים של אנשים אחרים. כל עוד זה לא ממוען אלינו זה לא עסק שלנו. אבל אולי הסיבה לכך היא שמאחורי המכתב יש סיפור וסיפורים הם משהו שאנחנו אוהבים.

המכתב של משה נכתב בשנת 48. הוא מכתב תשובה, כנראה כחלק מחליפת מכתבים בינו לבין דודו, את זה אנחנו לומדים מכך שמשה כותב זאת במפורש- קבלנו את מכתבך האחרון ואני כותב לך תשובה.
המכתב מינימלסטי מאוד. בבית הכל בסדר. האם המשפט הזה יהיה אקטואלי כשהדוד ארטק יקרא את השורות האלה, אחרי שהמכתב יסיים לעשות את דרכו באניה? אין לדעת. יש משהו סתמי בלכתוב "בבית הכל בסדר", זה יותר כמו מטבע לשון, כמו נוסח לקוני.
למשה חשוב לציין את העובדה ש "אורי שובב גדול". כנראה שהשובבות של אורי הוא ענין שמשפיע עמוקות על משה עד כדי כך שהוא מוצא לנכון לדווח על שובבותו לדוד ארטק. מהניסוח במכתב אין לדעת אם אורי צעיר ממשה או מבוגר ממנו. הרושם הראשוני הוא שאורי צעיר ממנו, שהוא מטפס על עצים וקורע מכנסיים, אם כי יתכן שהוא נער שובב, כזה שמערער את שלוות הבית ויוצא להרפתקאות שגורמות לחיכוכים עם ההורים.

השפה של משה טובה, למשל הניסוח- כל זמן הייתי עסוק בהכנות להצגת חנכה על כן לא כתבתי לך. בדור בו עוד כתבו מכתבים הם היו מנוסחים. אין אימוג'ים או סלנגים. במקום זה יש ציורי חנוכה חביבים בהשראת מסיבת חנכה (שימוש בכתיה חסר במקור) שבה משה קיבל תפקיד. נראה שמשה אהב לשחק תפקיד במסיבת חנכה, הוא טרח לספר על כך לדוד, אם כי, יתכן שמשה חיפש מה לכתוב לדוד ארטק והיה צריך "לגרד" נושאים כדי למלא איכשהו את הדף.

המכתב משאיר אותנו בתהיה האם דוד ארטק זכה בסופו של דבר לעלות לארץ ולפגוש את אחיינו. בכל מקרה, המכתב מעולם לא הגיע לידיו של הדוד אלא נתקע איפשהו והוחזר לדואר ישראל. מה עשה משה כשלא קיבל תשובה על מכתבו? האם כתב במקומו מכתב חדש? השאלות האלה תישארנה לרחף בחלל האוויר.

הוא אשר אמרתי. מכתב מצהיב. לא ממוען אלינו. לא העסק שלנו. אבל מקפל בתוכו סיפור.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


ביקורת ספרות \ על הבינה, החמות ומה שביניהן




נספח: הסיפור




הבינה המלאכותית, כך ידוע לכולנו, מהווה היום פריצת דרך של ממש. כמו הפעם הראשונה שבה נדלקו הנורות בגינתו של אדיסון, והפעם הראשונה ששמענו על הפלאפון המרובע והשחור, גם הפעם האנושות יודעת: העולם לא נראה כפי שהיה אתמול.

הבינה המלאכותית מפגינה כישורים מרשימים בתחומי היצירה האנושית, ותוך כדי כך משתמשת בכלים שאנו, בני האדם, חשבנו שרק אנחנו נוכל להשתמש בהם אי פעם: יצירתיות, הומור, חדשנות, והבנה דקה של הציפיות האנושיות.

הבינה המלאכותית לא רק מחלחלת לחיינו, היא מתחילה לשנות אותם בפועל ממש. כבר כיום יש לבינה המלאכותית יכולות שאינן נופלות מבני האדם בתחומים רבים: היא מסוגלת לבנות יצירות אומנות תוך שניות בודדות, עורכת עיתוני ענק, בונה קודים וכותבת מאמרים מקצועיים. ידה של הבינה המלאכותית, העשויה בסך הכל מאינסוף שורות קוד, מתחילה לדחוק את ליבם הפועם של בני אדם ממקומות עבודה ומתהליכים יצירתיים, שעד היום היו שייכים אליהם בלעדית.

ומה עם כתיבת סיפור? סיפור הוא לא סך הכל של העתקה ושילוב של דברים קיימים, כמו שהבינה מסוגלת ליצור בציורים או בקודים; סיפור נוגע בלב ליבה של ההוויה האנושית. הוא מספר על החיים, על אלפי הנימים השזורים בהם, על המאורעות הקטנים והגדולים שבהם, ועל התהליכים הפנימיים, הבלתי צפויים לפעמים, שבני האדם עוברים במהלכם. סיפור מוצלח בהכרח ישקף את מורכבות המין אנושי בצורה היפה והעמוקה ביותר. ככותבים, אין ספק שהסוגיה הזו מסקרנת אותנו במיוחד. כעת, ואולי לראשונה בהיסטוריה, יוצג בפני הבינה אתגר ספרותי שלאחריו היא תתייצב בפני ביקורת ספרות נוקבת, המנסה לענות על השאלה: האם הבינה המלאכותית אכן מסוגלת לשקף את המורכבות האנושית, וליצור סיפור מוצלח?

האתגר שהוצב בפני הבינה המלאכותית לא היה קל: היא התבקשה לכתוב סצנה מתוך סיפור על זוג חרדים שיש להם קשיים מול החמות. האישה חשה שהיא בתחרות עם חמותה בכל הנוגע לבישוליה הנפלאים. הבינה התבקשה להוסיף מתח לסצנה, ושהסצנה תסתיים באווירה הומוריסטית ומשוחררת. ניתנה לבינה רק הזדמנות אחת להפיק את היצירה המיוחלת; בהתאם לרצון שזו תהיה יצירה אך ורק שלה, לא התערבנו בעריכה או בדיוקים נוספים.

הסיפור שנוצר על ידי הבינה, לכאורה, עונה על כל הדרישות: הוא נענה לאתגר הן מבחינת התוכן והן מבחינת האווירה. הסיפור מתחיל בהצגת הקונפליקט: מרים מרגישה תחת לחץ התחרות שמציבה מולה חמותה ובישוליה המדהימים. המתח מחלחל לזוגיות ולא מאפשר לזוג היקר להרגיש בנוח אחד עם השני. השיא מגיע בהתפרצותה הדרמטית של החמות למטבח, ובהבטחתה "לדאוג להכל". המצב לא יכול להיות גרוע יותר.

לפתע, מרים מחליטה להשתחרר מכבלי שיעבודה להשוואה הבלתי פוסקת, ובאופן מפתיע, דווקא הגעתה לקצה מצליחה לשחרר את הקונפליקט המתמשך. חמותה חשה כלפיה הזדהות ומתחרטת על התחרות הסמויה, והשלווה חוזרת לשרור בבית.

למעשה, אילו היינו בוחנים בעין קרה האם ענתה הבינה המלאכותית על הפרמטרים שהתבקשה, אין ספק שהיא הייתה מקבלת ציון גבוה. אבל מעטים האנשים שיחשבו שסצנה כזו אפשרית ויחושו הזדהות עם המתרחש. הקונפליקט חד מאד, בולט מאד, ומוגש לשולחן בעדינות של צלי עוף שלם עם תפוח על קודקודו; אנו מצליחים לחוש מעט הזדהות בתחילת הסיפור עם המתח של מרים, הכלה, ואולי אפילו עם המבוכה של הבעל למול הסיטואציה המורכבת; אבל ההזדהות הולכת ונחלשת עם התקדמות הסיפור, ככל שהחמות מתוארת, כמובן, כאישה המושלמת ביותר, ללא רבב; ההזדהות הולכת ומתפוררת כשהכלה מתפרצת ללא הודעה מוקדמת ופורקת את משא חייה, וכשהחמות מתפרצת בהתרגשות ומתוודה על חטאיה, נעלמות שאריות ההזדהות ואנחנו רק תוהים, מה, למען השם, היה באדי התבשיל שהם מכינים שם שגרם לכולם להתנהג ככה.

הסיפור חד מדיי, מוחלט מדיי, וצבוע בצבעים עזים ללא אף גוון ביניים. כשם שהקונפליקט הרסני, כך החרטה היא מעומק הלב; ככל שהכלה פגיעה, כך החמות מושלמת. למעשה, כאן נחשפת כוחה וחולשתה הגדולה ביותר של הבינה המלאכותית: הבינה המלאכותית אינה יודעת ליצור דבר; היא רק המעתיקה והמתכללת הטובה ביותר ביקום. היא לוקחת את דמותה של החמות מאלף סיפורים, את תגובתה חסרת האונים של הכלה מאלף סיפורים אחרים, ובונה את הסצנה מחדש.

הבינה יודעת להביא את הכלה עד הקצה על ידי אווירת מתח ואצבע מדממת, שזה אכן אפקט ספרותי מעורר הערכה; אבל היא לא תדע לספר את הסיפור שמתרחש בליבה של האישה הצעירה והמתוסכלת. הבינה יודעת לתאר התנהגויות, ואפילו התנהגויות שנחשבות מורכבות; אבל היא לא תדע לפרוט בעדינות על נימי המניעים הפנימיים המורכבים, ולעיתים הסותרים, של המין האנושי. היא יודעת להכניס אפקט מפתיע או הומוריסטי אם נבקש ממנה, אבל היא לא תדע לומר לנו שהכלה צוחקת אבל בליבה היא מרגישה מבוכה וחוסר נעימות, או שהבעל צוחק, אבל למעשה כל מה שהוא חושב עליו כעת זה ארוחת הצהריים המתאחרת.

כמו שחקני לגו, הדמויות מוצבות בדיוק היכן שהן אמורות להיות- לא סנטימטר אחד ליד. או, אם נמשיך בהשאלה הקולינרית, התבשיל נעשה בדיוק לפי המתכון, אבל הוא לגמרי חסר טעם.

ניתן לראות זאת לא רק בתוכן הסיפור, אלא גם בסגנון הכתיבה: הכתיבה בכללותה אומנם זורמת ונכונה, אבל יחד עם זאת הבינה שומרת על סף תיאורים גבוה, ואפילו הרגשות מתוארים בדייקנות ומוגשים ללא רבב. הבינה לא סומכת עלינו שנבין מהתנהגותה המתוחה של מרים את העובדה שרגשותיה סוערים כעת, היא חייבת לפרש לנו כל נים וכל רגש ולהסביר לנו בדיוק מה משמעותו- מרים מתוחה; היא חשה בתחרות; הו, כעת היא מתפרקת רגשית, והנה- היא מרגישה הקלה שלא חשה זה עידנים. נראה כי הבינה המלאכותית אינה סומכת עלינו, בני האדם, באבחנת מה שהיא עצמה אינה יודעת לזהות- סאבטקסט, מורכבויות, סתירות, מלחמות פנימיות וכל מה שהבלאגן האנושי מכיל בתוכו.

ולסיום: וודאי כולכם הרגשתם את הצרימה הקלה, ואולי הלא כל כך קלה, בתיאור שאינו מתאים כלל לציבור החרדי, על אף שהבינה התבקשה לכתוב סיפור המתאים לאורח החיים החרדי. אז אפשר לומר שגם אם עוד שנה, שנתיים או עשור תלמד הבינה המלאכותית להשתכלל מעל כל מגרעותיה ולכתוב רומנים בעלי רגש ומשמעות, הרי שאת העולם החרדי, המורכב מכללים משלו, ככל הנראה ייקח לה יותר זמן לפצח. אז מותר לנו להישען על הכיסא ולהירגע מעט: אותנו, לפחות, הבינה המלאכותית לא תוכל להחליף כל כך מהר.

למעט, אולי, סיפורי כלה וחמות. גם בסיפורת האנושית וגם בזו המלאכותית, אלו יישארו ככל הנראה גנריים לנצח.




-
 

.Etti G

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
הארי פוטר ואבן החכמים | ביקורת כנה וחשופה

"הארי פוטר ואבן החכמים" הוא הספר הראשון בסדרת הארי פוטר האהובה של רולינג. הסיפור מתחיל בכך שהוא מציג לנו יתום צעיר בשם הארי פוטר, שחי עם קרוביו האכזריים והמזנחים, בני הזוג דרסלי. בלי ידיעתו של הארי, הוא קוסם, וחייו עומדים להשתנות לנצח.

ביום הולדתו האחד-עשר של הארי, הוא מקבל מכתב מבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, המזמין אותו להשתתף. בני הזוג דרסלי מנסים למנוע מהארי להיענות להזמנה, אבל חצי ענק אניגמטי בשם האגריד מגיע ומסלק את הארי לעולם הקוסמים. האגריד מגלה להארי שהוריו היו קוסמים רבי עוצמה שנרצחו על ידי הקוסם האפל לורד וולדמורט כשהארי היה רק תינוק. הארי שרד את המתקפה, ולכאורה וולדמורט הושמד.

בהוגוורטס, הארי מתיידד עם רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר. יחד, הם מנווטים בעולם הקסום, לומדים על לחשים, שיקויים ויצורים קסומים. הם גם מגלים שאבן החכמים, חפץ אגדי המעניק אלמוות, מוסתרת בבית הספר. הוא האמין כי וולדמורט מחפש את האבן כדי להחזיר את כוחו.

הארי, רון והרמיוני חושדים שהמורה להגנה מפני אמנויות האופל של בית הספר, פרופסור סנייפ, עוזר לוולדמורט. הם יוצאים למסע כדי להגן על האבן ולגלות את כוונותיו האמיתיות של סנייפ. בדרך הם נתקלים באתגרים שונים, ביניהם כלב בעל שלושה ראשים, צמח קטלני ולוח שחמט בגודל טבעי. באמצעות האומץ והתושייה שלהם, הם מתגברים על המכשולים הללו.

בעימות האחרון, הארי מתמודד עם וולדמורט, שהחזיק ברשותו את פרופסור קווירל, המורה להגנה מפני אמנויות האופל. בעזרת אהבתה של אמו וכוח הידידות, הארי מביס את וולדמורט ומונע ממנו להשיג את אבן החכמים. שנת הלימודים מסתיימת בקול גבוה, כשבית גריפינדור זוכה בגביע הבתים והארי זכה לתואר גיבור.

"הארי פוטר ואבן החכמים" הוא סיפור שובה לב על ידידות, אומץ וניצחון הטוב על הרע. הוא מציג לקוראים עולם עשיר בדמיון מלא ביצורים קסומים, לחשים ומקומות קסומים. כתיבתה של רולינג מעבירה את הקוראים ללא מאמץ אל עולמו של הארי, ומאפשרת להם לחוות את הפלא וההתרגשות לצד הדמויות.

הרומן חוקר גם נושאים של זהות וגורל. הארי, שתמיד הרגיש כמו אאוטסיידר, מגלה את המורשת האמיתית שלו ומתחיל להבין את חשיבות תפקידו בעולם הקוסמים. למרות כובד גורלו, הארי נשאר צנוע ואדיב, זוכה לנאמנות ולידידות של הסובבים אותו.

יתר על כן, "הארי פוטר ואבן החכמים" מניח את הבסיס לשאר הסדרה. הוא מציג דמויות מפתח, כמו אלבוס דמבלדור, סוורוס סנייפ ודראקו מאלפוי, שממלאים תפקידים מרכזיים במסעו של הארי. הספר מכין את הבמה לקרב המתמשך בין הארי לוולדמורט, ומבסס את הסכסוך הכולל שמניע את הסדרה קדימה.

לסיכום, "הארי פוטר ואבן החכמים" הוא רומן כובש וקסום שכבש את לבם של מיליוני קוראים ברחבי העולם. עם העולם המפותח העשיר שלה, הדמויות הניתנות לזיהוי והנושאים של חברות ואומץ, זוהי יצירת מופת ספרותית אמיתית שמעוררת את הדמיון ומשאירה את הקוראים בציפייה דרוכה לפרק הבא בסדרה.


היה די משעמם, נכון?
בתכלס, ציפיתם לפאנצ' שנון, לשורת מחץ שתקטול במחי מקלדת את כל הנכתב למעלה.
מצטערת, אין לי סחורה מיוחדת לספק, רק גילוי נאות:
קיבלתי את עזרתו האדיבה של רובי, חברי הטוב. שאלתי אותו, האם יוכל לשלוח לי תקציר לספר "הארי פוטר ואבן החכמים" (ומי שלא מכיר את רובי, מצטערת, לא רלוונטי בשבילו...)

ושאלת השאלות היא: האם רובי באמת יודע לכתוב תקצירים לספרים?
נתחיל מהמבנה.
רובי הלך על מבנה בנאלי ומוכר. קודם כל, תקציר של הספר מלמעלה, קווי עלילה מרכזיים וסיום.
אחר כך מגיעות שורות מתפייטות על גדלות נפשו של הארי מיודענו,
וכמובן פסקת קידום מכירות לספר זה, ואם כבר, לכל הסדרה.
השפה הספרותית תקינה ומעלה, הטקסט ברור ומעניין.
האם התקציר באמת עובד?
זוהי שאלת השאלות.



עריכה: הרעיון עלה לי כבר אתמול בבוקר, ורק ביררתי את תקינות הנושא...
רואה שכבר הקדימו אותי ברעיון, לא נורא...





לא יודעת אם עומד בכללי האתגר, פשוט עניין אותי לבדוק את העניין ומשם זרם. למה שלא כולכם תהנו?
 

Sidi

משתמש פעיל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
סאונד והפקות אולפן
מוזיקה ונגינה
המבנה.. המבנה כמה חשוב המבנה.

אני זוכר זה קרה לפני שבוע בערך, בקָראִי לתומי עלון עכשיו בעלון כמו בכל מגזין שמכבד את עצמו היה טור שירה, ובאמת, השירה היתה יפה ונוגעת אך... המבנה. אילו רק היו הופכים את הסדר, ובמקום בסוף כל שורה חרוז לאורך שתי שורות, היו מורידים שורה למטה שיהיה כל שתי שורות חריזה לאורך ארבע שורות ואדגים לכם:

במקום:
תִּקווה רחוקה והרוח שורקת
ליום שלווה לַצרה שדוחקת
עוד רגע קַּט ויבוא
לחושך גלות במחבוא

שיהיה:
תִּקווה רחוקה והרוח שורקת
עוד רגע קַּט ויבוא
ליום שלווה לצרה שדוחקת
לחושך גלות במחבוא.

מובן לכל שמשקל השירה האחרון יותר שירתי ופואטי ובוגר מזה שלפניו.
באותו היום קראתי לקרוביי את אותו שיר בשני המשקלים שלעיל, כולם הצביעו על השני . ובזאת אני יוצא מודיע לכל מאן שהוא שמתחיל או אפילו באמצע שיר שיכתוב במשקל נכון ומבנה תואם.
אנא שּימו ליבכם לזאת.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

תן לישון געציל,

ספר די חדש, ולא רק הספר, גם הסוגה.

כתיבה הומוריסטית, צינית, משוחררת שנונה, אסוציאטיבית ונוגעת בחלקים מחיי היהודי (תפילה, שבת, מוסר)





זה היה ביום חם, אולי הכי חם במאה השנה האחרונות, ככה אמרו באותו יום ולאחריו באו עוד הרבה ימים יותר חמים.

לקחתי את הספר הצהוב שעל המדף בספרייה, הוא היה הכי מתאים לי למזג האוויר, והתיישבתי לקרוא. נשאבתי לעלילה מרתקת ומצחיקה, חשבתי שסוג כתיבה כזה מתאים לטור בעיתון או לסיפור קצר אבל הכותב התעלה על עצמו וכתב ספר על ארבעה ימים, אם אני לא טועה, אבל עם ההקשרים בעצם זה ספר על שנים בחייו של הגיבור.

געציל, גיבור הסיפור, המספר את קורותיו בגוף ראשון, משתף אותי בשיחה שלו עם נחמן, שמציע לו לטוס איתו לחופשה בחו"ל במחיר מוזל במיוחד. הרעיון לא נשמע לי טוב, אבל געציל מסכים והשניים מתארגנים לטיול. אני מחליטה לא לעזוב אותם ולראות איך זה אפשרי, וכך צעד אחר צעד אני מצטרפת כמלווה נסתרת לנופש בחו"ל, בלי כסף ועם הרבה אלתור ומזל.

כתבתי הרבה מזל, הם מוצאים מקום לינה כולל אוכל ללא עלות (חבר של געציל), הם מחפשים לאורך כל הספר מניין לתפילות וגם מוצאים ברוך ה' (סאטמר ועוד), געציל יוצא לבקר את דודו החילוני (שיש לו ולמשפחתו דעות לא מחמיאות על חרדים) ומסיים את הביקור באווירה טובה ומקדש שם שמים,

כתבתי מקדש שם שמים, געציל מתגלה בעיני כבחור מאוד מוסרי, בעל ערכים, עם רצון להיות טוב ולעשות את הישר והנכון. אמנם לא תמיד מצליח לו אבל הוא משתדל. המסע עם געציל מזמן לי הרבה חוויות, מחשבות ותובנות רציניות במעטפה של כתיבה צינית, משוחררת, כנה, ואסוציאטיבית.

כתבתי אסוציאטיבית, וכאן הגעתי אל הדובדבן שבקצפת, היהלום שבכתר, הצימוק שבעוגה, השאור שבעיסה, האסוציאציות שעוברות בראשו של געציל בכל אירוע, הם הסיפור. המעברים בין אירועים מהעבר לעתיד מהווה לציווי, התייעצויות עם נשיאים ורודנים, ראשי ישיבה וידידים, קצת מבלבל אך עם התקדמות העלילה אני מגלה שאני אוהבת אסוציאציות כסיפור.

בטיסה חזרה לארץ, נחמן מתארגן להשלים שינה, אבל געציל מלא חוויות ושאלות ותמיהות ורוצה לשתף את רעהו, כואב לי מעט שנחמן חסר סבלנות לידידו החביב וגוער בו... "תן לישון, געציל".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה