הנושאים החמים
הנושאים החמים
דבר ראשון חייבים לציין: מדובר בספר מ-ע-ו-ל-ה. הוא כתוב יפה, הוא נוגע ללב, והקישור שלו ל'ילדים מקצה המחנה' הוא מקורי ויפה, כספר המשך נפרד.
דבר שני, מי שלא קרא את הספר שלא יקרא את מה שאני כותב עכשיו. אני הולך לכתוב חלק מהדברים הסופיים בספר.
ודבר שלישי - הביקורת.
כשאני קראתי את הספר, ידעתי בכל שלב מה הולך להיות השלב הבא למרות שעדיין לא קראתי את השלב הבא. כל חלק בסיפור מתחיל בצורה מקורית, אבל מתנהל בצורה הכי פשוטה ונדושה, בלי שמץ של מקוריות, ואדגים: 1. נתנאל ושיראל. נתנאל הילד היתום רוצה שאחותו תעבור ניתוח להסרת הצלקת הגדולה שמעכירה את חייה (מקורי ויפה. לא עוד מחלה וניתוח להצלת חיים, אלא משהו אחר!). הוא פונה בפעם הראשונה לבית חולים ושם דוחים את בקשתו (כמובן), הוא מתאכזב אבל לא מתייאש (עוד יותר כמובן), ובפעם השניה הוא מגיע לבי"ח אחר, ושם הוא מצליח לגעת בליבם של הרופאים והם מסכימים לנתח אותה (בעיקרון הייתי כותב עוד יותר כמובן, אבל כאן זה קצת מוגזם. רוב הסופרים היו נותן לו ללכת לפחות לחמישה בתי חולים. הפעם השניה מהירה מידי.) כמובן שעוד קודם לכן כשילדה מעליבה את אחותו הוא נוקם בה בדרך שבה ילדים נוקמים, ואחר כך הילדה שננקמה מחזירה בנקמה משלה ואחותו לא מעוניינת שהוא יגיב ולא מסכימה לגלות לו כלום - איך לא...
2. יערה נמצאת בבי"ח ונפגשת עם דולי. כבר בשורה הראשונה כשיערה מתוארת כדמות המושלמת ברור הכיוון שמתגלה (או אמור להתגלות...) רק בסוף הספר (יערה מתארסת עם שימי). דולי מציע את השידוך (שוב, כמובן), שימי מתלבט וחושש שמא ימות מוקדם (יפה. הכיוון הוא לא רגיל. הוא חושב על ילדיו העתידיים כביכול מדובר בו עצמו ובעברו) אביו נמצא בחו"ל, מקדים את חזרתו לארץ ו(איך לא?) מצליח לומר לשימי את המילים הנכונות, למרות שהוא לא יודע מה לומר לו(...). את המילים הנכונות הוא כמובן אומר לו בשעת השקיעה כששימי יושב בכיסא נוח במרפסת הרחבה מול ירושלים הפרושה לפניהם במלא הדרה, ולא מרגיש שאביו עומד מאחוריו (קיטשי. אין הגדרה אחרת). כדי לא להרוס את הספר אנחנו עדיין לא יודעים (שוב, לא אמורים לדעת...) מה שימי החליט.
3. שירי לא מוכנה לעבור ניתוח נוסף. ההורים מתלבטים ומחליטים שלא תעבור את הניתוח כדי שתמות באושר. (ההחלטה היא חלק מאוד יפה ולא מאוד נדוש. כמעט תמיד מחליטים כן להילחם על החיים וכו' וכו'. למרבה הצער השורה בת האלמוות חייבת להופיע: מתחרטים שאין להם אדמו"ר או גדול שיחליט במקומם). יהודית משתתפת במסיבת יום הולדת שעורכים לשירי, חוזרת לבי"ח בהחלטה אמיצה יושב שעות על התיק שלה ומגלה שחלה טעות ובעצם שירי לא הולכת למות (אוי, נו, באמת. גם לצפוי יש גבול. זה היה כל כך צפוי שלא האמנתי שרות רפפורט תעשה את זה. הפי-הנד מהסוג הגרוע).
4. קובי הילד הבעייתי יחסית מצליח למצוא לעצמו מקום כשהוא מתנדב בחוות סוסים ושם הוא מוצא לעצמו מקום (זה כבר הפך להיות סוג של רוטינה בספרים. הילד בגיל ההתבגרות לא מוצא את עצמו והוא מתנדב בחוות סוסים/טווסים/עיזים/עכברים/נחשים/נמלים ומצליח להשתקם) הוא מבשר זאת להוריו והם מצליחים להכיל את השוני ולא צועקים עליו אפילו שהם הורים מאמצים (...). הוא מתחבר לחיים, בעל החווה, לסוסים ולאוירה. הוא רוצה לפגוש את אביו האמיתי, ולא רוצה לספר להוריו שמא יפגעו, חיים מייעץ לו לספר להם, והוא משתכנע (שוב שלוש נקודות), הוא מספר להם, והם (כמובן, מיד) עוזרים לו ושוכרים חוקר פרטי. החוקר מגלה את האבא גוסס בבי"ח, וקובי רוצה לנסוע לפגוש אותו ולשאול אותו על הנטישה. האבא כבר כמעט בלי הכרה, אבל הוא שומע את השאלה וחוזר לחוסר הכרה רק אחרי שהוא שמע את השאלה (איך לא). כעבור יומיים הוא נפטר כשקובי יושב לידו. דולי לא מעוניינת לנסוע ללויה ולשבעה (פשוט שלא, היא זוכרת את האב) וקובי כועס עליה. אחר כך מתברר שהוא פשוט מקנא (שוב, כמה צפוי). כשהוא מספר זאת לחיים חיים שולח אותו להתבודדות בשדות הרחבים והמוריקים שם הוא בוכה, שופך את ליבו ומתעודד (שוב הנקודה הקיטשית הזו. ואם נעזוב את הנקודה הקיטשית בתיאורים, צרך לשים לב לנקודה רווחת: בלי התבודדות, שדות וברסלב זה לא מספיק מרגש לקורא והגיבור המדובר לא יצליח להתאושש. כך לפחות סבורות אי אלו סופרות נכבדות. אין לי דבר נגד ברסלב אבל זה הפך להיות רוטינה משעממת קבועה ומעצבנת בספרים הרגשיים יותר כיום).
5. רפאל הענק מתאשפז בבי"ח ולא רוצה לעבור ניתוח כי הוא מעדיף למות. כשהוא מגיע לבי"ח כולם צוחקים ומגחכים בשקט חוץ מיהודית (זה כבר ממש מעצבן. יש מספיק חרדים לא רגישים ומספיק חילונים רגישים. מספיק כבר עם החלוקה של הטובים-רעים רגישים-לא רגישים). הוא כל כך ענק שהילד הזמין לו משאית להוביל אותו לבי"ח (יש בכל העולם כיום פחות מעשרה אנשים שכאלו. משהו לא הכי הגיוני בחלק הזה. מצד שני אין ספק שמדובר בחלק מקורי ביותר, שאיש לא כתב על רעיון דומה). כמובן שבסופו של דבר הוא מסכים לערוך את הניתוח בשביל הילד שלו. איך לא. הנקודה המקורית כאן היא שקובי הוא זה שצועק עליו וכך הוא משתכנע, אם כי אנחנו חוזרים שוב לנקודה הקיטשית - כולם דברו איתו יפה ולכן הוא לא השתכנע, וקובי צועק עליו ומצליח לשכנע אותו.
6. מני רוצה לוותר על האימוץ של רוני. אבישג רוצה לאמץ אותו במקום מני, ונריה לא מסכים. כשמני שומע את הילד קורא לו 'אבא' הוא מתחרט ומתחיל להתלבט (די!!!!!... כמה נדוש אפשר להיות!) ויהודית מצליחה לשכנע אותו לקחת את הילד (כמובן על ידי העלאת זכרונות ממנו וממיה. שוב, כמה צפוי). כשרוני משתחרר נריה מגיע לראות אותו והוא ואבישג עומדים על יד החלון ורואים אותו. כיום כידוע נוהגים שלא לסיים ב'הפי-הנד' מושלם, ואבישג מספקת את החומר: גם בסוף הסיפור לא יודעים אם מאמצת בסוף ילד או שלא.
לסיום: הסיפור לא מפתיע כמעט משום כיוון. הוא זורם, חלק ויפה בדרכה של רות רפפורט, כתוב נהדר ומצליח לגעת בלב בחלקים רבים שלו. מחפשי המקוריות לא ימצאו בו הרבה נחת, אבל למרות זאת גם הם יהנו ממנו. הוא ספר נהדר מהכיוון בו הוא נכתב, אבל מי שמחפש הפתעות ושינויים מסעירים יצא את עצמו קצת משועמם. יתכן שיחלקו עלי כאן, וידוע לי שקוראי הספר יצאו ממש משולהבים ממנו, אבל זה מה שהיה נראה לי. ספר מצויין, מעולה, כתוב נפלא - וזהו. בלי שום חידוש. (אל תשאלו אותי על הסתירה בדברים. כל מי שקרא את הספר יבין על מה אני מדבר).
דבר שני, מי שלא קרא את הספר שלא יקרא את מה שאני כותב עכשיו. אני הולך לכתוב חלק מהדברים הסופיים בספר.
ודבר שלישי - הביקורת.
כשאני קראתי את הספר, ידעתי בכל שלב מה הולך להיות השלב הבא למרות שעדיין לא קראתי את השלב הבא. כל חלק בסיפור מתחיל בצורה מקורית, אבל מתנהל בצורה הכי פשוטה ונדושה, בלי שמץ של מקוריות, ואדגים: 1. נתנאל ושיראל. נתנאל הילד היתום רוצה שאחותו תעבור ניתוח להסרת הצלקת הגדולה שמעכירה את חייה (מקורי ויפה. לא עוד מחלה וניתוח להצלת חיים, אלא משהו אחר!). הוא פונה בפעם הראשונה לבית חולים ושם דוחים את בקשתו (כמובן), הוא מתאכזב אבל לא מתייאש (עוד יותר כמובן), ובפעם השניה הוא מגיע לבי"ח אחר, ושם הוא מצליח לגעת בליבם של הרופאים והם מסכימים לנתח אותה (בעיקרון הייתי כותב עוד יותר כמובן, אבל כאן זה קצת מוגזם. רוב הסופרים היו נותן לו ללכת לפחות לחמישה בתי חולים. הפעם השניה מהירה מידי.) כמובן שעוד קודם לכן כשילדה מעליבה את אחותו הוא נוקם בה בדרך שבה ילדים נוקמים, ואחר כך הילדה שננקמה מחזירה בנקמה משלה ואחותו לא מעוניינת שהוא יגיב ולא מסכימה לגלות לו כלום - איך לא...
2. יערה נמצאת בבי"ח ונפגשת עם דולי. כבר בשורה הראשונה כשיערה מתוארת כדמות המושלמת ברור הכיוון שמתגלה (או אמור להתגלות...) רק בסוף הספר (יערה מתארסת עם שימי). דולי מציע את השידוך (שוב, כמובן), שימי מתלבט וחושש שמא ימות מוקדם (יפה. הכיוון הוא לא רגיל. הוא חושב על ילדיו העתידיים כביכול מדובר בו עצמו ובעברו) אביו נמצא בחו"ל, מקדים את חזרתו לארץ ו(איך לא?) מצליח לומר לשימי את המילים הנכונות, למרות שהוא לא יודע מה לומר לו(...). את המילים הנכונות הוא כמובן אומר לו בשעת השקיעה כששימי יושב בכיסא נוח במרפסת הרחבה מול ירושלים הפרושה לפניהם במלא הדרה, ולא מרגיש שאביו עומד מאחוריו (קיטשי. אין הגדרה אחרת). כדי לא להרוס את הספר אנחנו עדיין לא יודעים (שוב, לא אמורים לדעת...) מה שימי החליט.
3. שירי לא מוכנה לעבור ניתוח נוסף. ההורים מתלבטים ומחליטים שלא תעבור את הניתוח כדי שתמות באושר. (ההחלטה היא חלק מאוד יפה ולא מאוד נדוש. כמעט תמיד מחליטים כן להילחם על החיים וכו' וכו'. למרבה הצער השורה בת האלמוות חייבת להופיע: מתחרטים שאין להם אדמו"ר או גדול שיחליט במקומם). יהודית משתתפת במסיבת יום הולדת שעורכים לשירי, חוזרת לבי"ח בהחלטה אמיצה יושב שעות על התיק שלה ומגלה שחלה טעות ובעצם שירי לא הולכת למות (אוי, נו, באמת. גם לצפוי יש גבול. זה היה כל כך צפוי שלא האמנתי שרות רפפורט תעשה את זה. הפי-הנד מהסוג הגרוע).
4. קובי הילד הבעייתי יחסית מצליח למצוא לעצמו מקום כשהוא מתנדב בחוות סוסים ושם הוא מוצא לעצמו מקום (זה כבר הפך להיות סוג של רוטינה בספרים. הילד בגיל ההתבגרות לא מוצא את עצמו והוא מתנדב בחוות סוסים/טווסים/עיזים/עכברים/נחשים/נמלים ומצליח להשתקם) הוא מבשר זאת להוריו והם מצליחים להכיל את השוני ולא צועקים עליו אפילו שהם הורים מאמצים (...). הוא מתחבר לחיים, בעל החווה, לסוסים ולאוירה. הוא רוצה לפגוש את אביו האמיתי, ולא רוצה לספר להוריו שמא יפגעו, חיים מייעץ לו לספר להם, והוא משתכנע (שוב שלוש נקודות), הוא מספר להם, והם (כמובן, מיד) עוזרים לו ושוכרים חוקר פרטי. החוקר מגלה את האבא גוסס בבי"ח, וקובי רוצה לנסוע לפגוש אותו ולשאול אותו על הנטישה. האבא כבר כמעט בלי הכרה, אבל הוא שומע את השאלה וחוזר לחוסר הכרה רק אחרי שהוא שמע את השאלה (איך לא). כעבור יומיים הוא נפטר כשקובי יושב לידו. דולי לא מעוניינת לנסוע ללויה ולשבעה (פשוט שלא, היא זוכרת את האב) וקובי כועס עליה. אחר כך מתברר שהוא פשוט מקנא (שוב, כמה צפוי). כשהוא מספר זאת לחיים חיים שולח אותו להתבודדות בשדות הרחבים והמוריקים שם הוא בוכה, שופך את ליבו ומתעודד (שוב הנקודה הקיטשית הזו. ואם נעזוב את הנקודה הקיטשית בתיאורים, צרך לשים לב לנקודה רווחת: בלי התבודדות, שדות וברסלב זה לא מספיק מרגש לקורא והגיבור המדובר לא יצליח להתאושש. כך לפחות סבורות אי אלו סופרות נכבדות. אין לי דבר נגד ברסלב אבל זה הפך להיות רוטינה משעממת קבועה ומעצבנת בספרים הרגשיים יותר כיום).
5. רפאל הענק מתאשפז בבי"ח ולא רוצה לעבור ניתוח כי הוא מעדיף למות. כשהוא מגיע לבי"ח כולם צוחקים ומגחכים בשקט חוץ מיהודית (זה כבר ממש מעצבן. יש מספיק חרדים לא רגישים ומספיק חילונים רגישים. מספיק כבר עם החלוקה של הטובים-רעים רגישים-לא רגישים). הוא כל כך ענק שהילד הזמין לו משאית להוביל אותו לבי"ח (יש בכל העולם כיום פחות מעשרה אנשים שכאלו. משהו לא הכי הגיוני בחלק הזה. מצד שני אין ספק שמדובר בחלק מקורי ביותר, שאיש לא כתב על רעיון דומה). כמובן שבסופו של דבר הוא מסכים לערוך את הניתוח בשביל הילד שלו. איך לא. הנקודה המקורית כאן היא שקובי הוא זה שצועק עליו וכך הוא משתכנע, אם כי אנחנו חוזרים שוב לנקודה הקיטשית - כולם דברו איתו יפה ולכן הוא לא השתכנע, וקובי צועק עליו ומצליח לשכנע אותו.
6. מני רוצה לוותר על האימוץ של רוני. אבישג רוצה לאמץ אותו במקום מני, ונריה לא מסכים. כשמני שומע את הילד קורא לו 'אבא' הוא מתחרט ומתחיל להתלבט (די!!!!!... כמה נדוש אפשר להיות!) ויהודית מצליחה לשכנע אותו לקחת את הילד (כמובן על ידי העלאת זכרונות ממנו וממיה. שוב, כמה צפוי). כשרוני משתחרר נריה מגיע לראות אותו והוא ואבישג עומדים על יד החלון ורואים אותו. כיום כידוע נוהגים שלא לסיים ב'הפי-הנד' מושלם, ואבישג מספקת את החומר: גם בסוף הסיפור לא יודעים אם מאמצת בסוף ילד או שלא.
לסיום: הסיפור לא מפתיע כמעט משום כיוון. הוא זורם, חלק ויפה בדרכה של רות רפפורט, כתוב נהדר ומצליח לגעת בלב בחלקים רבים שלו. מחפשי המקוריות לא ימצאו בו הרבה נחת, אבל למרות זאת גם הם יהנו ממנו. הוא ספר נהדר מהכיוון בו הוא נכתב, אבל מי שמחפש הפתעות ושינויים מסעירים יצא את עצמו קצת משועמם. יתכן שיחלקו עלי כאן, וידוע לי שקוראי הספר יצאו ממש משולהבים ממנו, אבל זה מה שהיה נראה לי. ספר מצויין, מעולה, כתוב נפלא - וזהו. בלי שום חידוש. (אל תשאלו אותי על הסתירה בדברים. כל מי שקרא את הספר יבין על מה אני מדבר).
