הנושאים החמים
הנושאים החמים
תכננתי לכתוב את זה לפושט שלכם, אבל הסיפור השתלט עלי ויצא מכלל שליטה. הוא סחף 7 שנים אחורה והזכיר נשכחות. קחו את החלק הראשון.
בבושקה במשלוח - א'
הייתי רגילה לתגובות שונות על דירת מגורי.
"כאן זה המשרד?!" תהה לקוח עם מראה מכובד לאחר כניסה לבניין המתפרק.
"סליחה, אולי אתם יודעים היכן נמצא גמ"ח "דירה נאה", כתוב לי שזה כאן משום מה" היתה תגובה רווחת נוספת.
היו גם חסרי טקט למיניהם. "הסנדלר הולך יחף, הא?"
או "הקמתם את הגמ"ח בשביל למצוא בית לעצמכם, רעיון מקורי" אגב קריצת עין.
כמובן שהיו גם סתם אנשים טובים שאיחלו מכל הלב "יהי רצון שה' ישלח לכם בית נאה, ולו בזכות החסד הזה, גמ"ח דירות ללא תיווך".
לכל התגובות הייתי ערוכה נפשית. הנהנתי בנימוס כנדרש, וגיחכתי חליפות. העיקר- שהתשלום הזעום בין 60 התפוחים יעבור לידי ובמהירות. אבל לתגובה של הזוג החייכן שעמד עתה בקדמת הדלת וחיכה לתדפיס לא הייתי מוכנה כלל.
"תגידי, מה עם כאן?" סיננה לעברי, תוך כדי שאני "עוזרת" למדפסת הביתית להוציא את שלל הדירות בין קרביה המתקתקים.
עזבתי את המדפסת ופניתי אליה. "למה את מתכוונת?"
"כאן, בבניין הזה יש אנרגיות טובות, ובטח זול לא?"
בחיים אף אחד לא בירר על העזובה בה גרנו או על הדירות הסמוכות לה. הבניין שלנו היה מורכב ממשפחות קשות יום, עם כמה גויים רוסים בין לבין, מספר מועט של זוגות צעירים שעשו מעשה אמיץ ובברכת רב זו או אחרת באו לשבור את המשכנתא המאמירה בנוחה בהרבה, ולתוספת- כמה קשישים שגרו בו כל חייהם ועמדו להחליף כתובת, שאין אותה בגמ"ח הדירות בשום פנים ואופן.
אבל היא ביררה, ואכן השכנים ממול תכננו לעזוב עוד שבועיים, הרבה לפני סיום החוזה.
אמרתי את הדיווח ביובש משהו, משתדלת לא ליפות את המציאות, למה? הדירה שם, לא נראתה יותר טוב משלנו, רק אולי שבורה יותר, בהתחשב בחמשת הבנים מלאי האנרגיה שאכלסו אותה בשמונת החודשים האחרונים בקול רעש וחבטה.
רבקה שמעה בקשב רב. היא בררה אם ישנה מרפסת סוכה. נענעתי ראשי בשלילה. בבניין הישן הזה, שעומד על תילו קרוב ל-50 שנה, אין כלל מרפסות. העצמים הברורים עליהם לא ניתן לחלוק, הם קירות אותם בנה הקבלן הקדמוני בנדיבות פזרנית כמעט. כל שטח של 60 מ"ר הפך לדירה בת 3 עד 4 ולעיתים 4.5 חדרים. תלוי אם החלטת לחצות גם את הסלון בקיר או שניים.
"כמה רוצים" שאלה לאחר התייעצות עם שמשון בעלה שנראה מחפש את אותן האנרגיות שמצאה אשתו, אך ללא הועיל.
" 1300, כולל ארנונה" השבתי, מחכה למסור כבר את ערמת התדפיסים.
הדפים היו מיותרים. הם השאירו אותם, ולקחו רק מספר בודד של בעל הבית ממול.
אחרי דין ודברים, נחתם חוזה, שבועיים אחריו הם היו כבר כאן, בבית ממול.
כבר בשבוע הראשון החלטתי שלרבקה יש רוח הקודש. ולו רק בגלל שתמיד ידעה מה בדיוק חסר לי במקרר.
אחרת איך אפשר להסביר שרגע לפני שבת היא דפקה עם בקבוק מיץ ענבים בדלת? כשבדיוק היה חסר לי מצרך זה נואשות? ובשבת דחוקה אחרת אחרי שבוע ללא שום מנויים חדשים, הגיעה עם עוף קפוא שהיה "ממש מיותר" ולנו- הצלה של ממש. את נתוש בן השנתיים הם היו "חוטפים" בדיוק מתי שהרגשתי שהוא מטפס לי על הראש (או על הקירות), ובתזמון מושלם אסתר שלהם נורא השתעממה ושאלה אם אפשר לשחק קצת עם הילדים.
לא רק לי הועילו עציון, כי אם לכל השכנים. שני ילדיהם הבוגרים של משפחת כהן, שגרו קומה מעלינו, עברו להתגורר אצלם בפנסיון מלא. הכולל שיעורי בית מושקעים וארוחת ערב, וגם מבצעים נושאי פרסים על קריאת שמע ועזרה בבית לאם החלושה.
סלטים התעופפו מקומת הקרקע לכל אורך הבניין מידי יום שישי, וחלות מאפה בית חולקו בנדיבות לכל מי שפשט ידו, או לא.
"ומה אתכם?" שאלתי אותה, כשתחבה לידי שקית מלאה לחמניות.
"אנחנו? יש לנו יותר מידי. תראי אותי, אני נראית לך רעבה למשהו?" צחקה בטוב לב משתפך.
כשהייתי מחמיאה לרבקה אחרי מבצע זה או אחר בברכת "כל הכבוד" המקובלת, הייתה מבטלת אותי מכל וכל.
"כל הכבוד למלך הכבוד. אנחנו מה עשינו? כלום לא עשינו, ה' זיכה אותנו, זה הכל"
כל דחפין יטה וידפוק. כל צר ומצוק יבוא ויקרב. בכל השכונה הכירו מהר מאוד את הכתובת. והתגובבו יחד עם בני המשפחה בין הקירות החונקים.
אצל משפחת עציון לא היה דבר הנקרא חיסרון, הם חלקו על עצם ההגדרה. הכל טוב, והרבה יותר מטוב. ואם במקרה לא ראית את היופי, המגרעת אצלך! מי אתה בכלל שתחלוק?
הכיור היחיד והקטן דאג שאף פעם לא יהיה כלים. והרצפה הסדוקה? עזרה ללכלוך לא להראות.
אין מרפסת סוכה, אז נעשה סוכה ענקית לכל השכנים בשדה ממול, זיכוי הרבים של ממש. הנה אבנר דינוזסקי, בעל הקיוסק השכונתי, פעם ראשונה שנכנס לסוכה בחייו, לא שווה?
מארחים ואין מקום לישון? מה הבעיה? הכל טמון בהגדרה מהו מקום שינה. קירות הבית המרובים מהווים מעלה של ממש. המטבח זה לא מקום שינה? נו באמת, זה לא כתוב בשום מקום. כשתחשוב על זה טוב תגלה שזה מאוד נוח.
"העולם הזה הוא רק פרוזדור"- שיננה רבקה בלהט לכל המפקפק. פרוזדור יראה פרוזדור בלי גינונים מיותרים. מה דרוש בפרוזדור? רק להתקין עצמנו לטרקין במעשים טובים ותו לא.
ערב שבת אחד אחרי קפץ החשמל אצל עציון. הם הזעיקו את בוריס, גוי השבת הקבוע שלנו, והסבירו לו בעברית משובשת (רק כך היה בוריס מבין) מה עליו לעשות. הפעם הצטרפה קלרה, אשתו הקשישה, יורדת אחריו ונאנחת, אוחזת עששית בידה הגרומה. בעוד בוריס מחפש את השלטר לפי סימניו של אדון עציון עמדה קלרה, ובהתה בנרות השבת שריצדו באלף שלהבות על זגגית החלון שרעדה מעט ברוח. המבט של קלרה לא נעלם מעיניה של רבקה. מבט מתגעגע כזה, שאומר דורשני.
למחרת דפקה רבקה עם פנים דאוגות בדלת ביתי ואמרה לי את סברתה.
"נו באמת רבקה, מה יהודיה? היא נשואה לבוריס הגוי. לא מדברת עברית, וחוץ מלגרגר לתינוקות מילים ברוסית היא לא מחליפה מילה עם איש. מאיפה הבאת את זה עכשיו?"
"אני אומרת לך שהיא יהודיה. ראיתי איך היא מסתכלת עליהם" התעקשה רבקה, עם המבט הנבואי שלה.
"על מי?" נלחצתי.
"על נרות השבת שלי כמובן!" קצפה רבקה על אדישותי חסרת הגבול.
"לדעתי את מבזבזת את זמנך לריק. אין סיכוי. תזהרי, אומרים שיש להם צלבים בגודל אגרטל בבית"
הטלפון צלצל, מספר לא מוכר על הצג, אולי עוד מנוי פוטנצאלי? נפרדתי מרבקה חפוזות.
למחרת שבה רבקה עם מסקנות.
"כמו שאמרתי לך, היא יהודיה. עליתי אליה עם הפמוטות והנרות. ככה לראות את התגובה שוב.
היא פתחה את הדלת, התבוננה בי ובכל העסק, אמרתי לה. "יהודיה?"
היא אמרה: "ניייט נייט" מנענעת את ראשה לכל הכיוונים ובוריס התערב ואמר: "נייט יהודיה, לא!! סבתא יהודיה, מאמא נייט! פרוסקה. רוסית. נייט יהודיה"
תפסתי את קלרה בשתי ידי ואמרתי לה. סבתא יהודיה? נרות מדליק?? כשאני מדגימה בפנטומימה הדלקה, כולל הגפרור הניצת.
"דא דא!!" אמרה קלרה ועשתה תנועה של סיבוב וכיסוי העיניים. בוריס מחא כפיים בהנאה משמע צפה בהצגה משעשעת.
אני עדיין הייתי ספקטית. "תגידי רבקה, ואם זו הסבתא מצד אבא, הא? הם בקושי מבינים אותך. על מה את מדברת?"
רבקה לא התרשמה מדברי. "הנה פורים מתקרב, אנחנו נביא לה משלוח, נראה כבר איך נסתדר עם בוריס והצלבים והכל. אני בטוחה שנצליח להדליק את הניצוץ שלה מחדש, עוד קצת סבלנות".
יש לכם סבלנות לשמוע את הסוף, תאמת.
בבושקה במשלוח - א'
הייתי רגילה לתגובות שונות על דירת מגורי.
"כאן זה המשרד?!" תהה לקוח עם מראה מכובד לאחר כניסה לבניין המתפרק.
"סליחה, אולי אתם יודעים היכן נמצא גמ"ח "דירה נאה", כתוב לי שזה כאן משום מה" היתה תגובה רווחת נוספת.
היו גם חסרי טקט למיניהם. "הסנדלר הולך יחף, הא?"
או "הקמתם את הגמ"ח בשביל למצוא בית לעצמכם, רעיון מקורי" אגב קריצת עין.
כמובן שהיו גם סתם אנשים טובים שאיחלו מכל הלב "יהי רצון שה' ישלח לכם בית נאה, ולו בזכות החסד הזה, גמ"ח דירות ללא תיווך".
לכל התגובות הייתי ערוכה נפשית. הנהנתי בנימוס כנדרש, וגיחכתי חליפות. העיקר- שהתשלום הזעום בין 60 התפוחים יעבור לידי ובמהירות. אבל לתגובה של הזוג החייכן שעמד עתה בקדמת הדלת וחיכה לתדפיס לא הייתי מוכנה כלל.
"תגידי, מה עם כאן?" סיננה לעברי, תוך כדי שאני "עוזרת" למדפסת הביתית להוציא את שלל הדירות בין קרביה המתקתקים.
עזבתי את המדפסת ופניתי אליה. "למה את מתכוונת?"
"כאן, בבניין הזה יש אנרגיות טובות, ובטח זול לא?"
בחיים אף אחד לא בירר על העזובה בה גרנו או על הדירות הסמוכות לה. הבניין שלנו היה מורכב ממשפחות קשות יום, עם כמה גויים רוסים בין לבין, מספר מועט של זוגות צעירים שעשו מעשה אמיץ ובברכת רב זו או אחרת באו לשבור את המשכנתא המאמירה בנוחה בהרבה, ולתוספת- כמה קשישים שגרו בו כל חייהם ועמדו להחליף כתובת, שאין אותה בגמ"ח הדירות בשום פנים ואופן.
אבל היא ביררה, ואכן השכנים ממול תכננו לעזוב עוד שבועיים, הרבה לפני סיום החוזה.
אמרתי את הדיווח ביובש משהו, משתדלת לא ליפות את המציאות, למה? הדירה שם, לא נראתה יותר טוב משלנו, רק אולי שבורה יותר, בהתחשב בחמשת הבנים מלאי האנרגיה שאכלסו אותה בשמונת החודשים האחרונים בקול רעש וחבטה.
רבקה שמעה בקשב רב. היא בררה אם ישנה מרפסת סוכה. נענעתי ראשי בשלילה. בבניין הישן הזה, שעומד על תילו קרוב ל-50 שנה, אין כלל מרפסות. העצמים הברורים עליהם לא ניתן לחלוק, הם קירות אותם בנה הקבלן הקדמוני בנדיבות פזרנית כמעט. כל שטח של 60 מ"ר הפך לדירה בת 3 עד 4 ולעיתים 4.5 חדרים. תלוי אם החלטת לחצות גם את הסלון בקיר או שניים.
"כמה רוצים" שאלה לאחר התייעצות עם שמשון בעלה שנראה מחפש את אותן האנרגיות שמצאה אשתו, אך ללא הועיל.
" 1300, כולל ארנונה" השבתי, מחכה למסור כבר את ערמת התדפיסים.
הדפים היו מיותרים. הם השאירו אותם, ולקחו רק מספר בודד של בעל הבית ממול.
אחרי דין ודברים, נחתם חוזה, שבועיים אחריו הם היו כבר כאן, בבית ממול.
כבר בשבוע הראשון החלטתי שלרבקה יש רוח הקודש. ולו רק בגלל שתמיד ידעה מה בדיוק חסר לי במקרר.
אחרת איך אפשר להסביר שרגע לפני שבת היא דפקה עם בקבוק מיץ ענבים בדלת? כשבדיוק היה חסר לי מצרך זה נואשות? ובשבת דחוקה אחרת אחרי שבוע ללא שום מנויים חדשים, הגיעה עם עוף קפוא שהיה "ממש מיותר" ולנו- הצלה של ממש. את נתוש בן השנתיים הם היו "חוטפים" בדיוק מתי שהרגשתי שהוא מטפס לי על הראש (או על הקירות), ובתזמון מושלם אסתר שלהם נורא השתעממה ושאלה אם אפשר לשחק קצת עם הילדים.
לא רק לי הועילו עציון, כי אם לכל השכנים. שני ילדיהם הבוגרים של משפחת כהן, שגרו קומה מעלינו, עברו להתגורר אצלם בפנסיון מלא. הכולל שיעורי בית מושקעים וארוחת ערב, וגם מבצעים נושאי פרסים על קריאת שמע ועזרה בבית לאם החלושה.
סלטים התעופפו מקומת הקרקע לכל אורך הבניין מידי יום שישי, וחלות מאפה בית חולקו בנדיבות לכל מי שפשט ידו, או לא.
"ומה אתכם?" שאלתי אותה, כשתחבה לידי שקית מלאה לחמניות.
"אנחנו? יש לנו יותר מידי. תראי אותי, אני נראית לך רעבה למשהו?" צחקה בטוב לב משתפך.
כשהייתי מחמיאה לרבקה אחרי מבצע זה או אחר בברכת "כל הכבוד" המקובלת, הייתה מבטלת אותי מכל וכל.
"כל הכבוד למלך הכבוד. אנחנו מה עשינו? כלום לא עשינו, ה' זיכה אותנו, זה הכל"
כל דחפין יטה וידפוק. כל צר ומצוק יבוא ויקרב. בכל השכונה הכירו מהר מאוד את הכתובת. והתגובבו יחד עם בני המשפחה בין הקירות החונקים.
אצל משפחת עציון לא היה דבר הנקרא חיסרון, הם חלקו על עצם ההגדרה. הכל טוב, והרבה יותר מטוב. ואם במקרה לא ראית את היופי, המגרעת אצלך! מי אתה בכלל שתחלוק?
הכיור היחיד והקטן דאג שאף פעם לא יהיה כלים. והרצפה הסדוקה? עזרה ללכלוך לא להראות.
אין מרפסת סוכה, אז נעשה סוכה ענקית לכל השכנים בשדה ממול, זיכוי הרבים של ממש. הנה אבנר דינוזסקי, בעל הקיוסק השכונתי, פעם ראשונה שנכנס לסוכה בחייו, לא שווה?
מארחים ואין מקום לישון? מה הבעיה? הכל טמון בהגדרה מהו מקום שינה. קירות הבית המרובים מהווים מעלה של ממש. המטבח זה לא מקום שינה? נו באמת, זה לא כתוב בשום מקום. כשתחשוב על זה טוב תגלה שזה מאוד נוח.
"העולם הזה הוא רק פרוזדור"- שיננה רבקה בלהט לכל המפקפק. פרוזדור יראה פרוזדור בלי גינונים מיותרים. מה דרוש בפרוזדור? רק להתקין עצמנו לטרקין במעשים טובים ותו לא.
ערב שבת אחד אחרי קפץ החשמל אצל עציון. הם הזעיקו את בוריס, גוי השבת הקבוע שלנו, והסבירו לו בעברית משובשת (רק כך היה בוריס מבין) מה עליו לעשות. הפעם הצטרפה קלרה, אשתו הקשישה, יורדת אחריו ונאנחת, אוחזת עששית בידה הגרומה. בעוד בוריס מחפש את השלטר לפי סימניו של אדון עציון עמדה קלרה, ובהתה בנרות השבת שריצדו באלף שלהבות על זגגית החלון שרעדה מעט ברוח. המבט של קלרה לא נעלם מעיניה של רבקה. מבט מתגעגע כזה, שאומר דורשני.
למחרת דפקה רבקה עם פנים דאוגות בדלת ביתי ואמרה לי את סברתה.
"נו באמת רבקה, מה יהודיה? היא נשואה לבוריס הגוי. לא מדברת עברית, וחוץ מלגרגר לתינוקות מילים ברוסית היא לא מחליפה מילה עם איש. מאיפה הבאת את זה עכשיו?"
"אני אומרת לך שהיא יהודיה. ראיתי איך היא מסתכלת עליהם" התעקשה רבקה, עם המבט הנבואי שלה.
"על מי?" נלחצתי.
"על נרות השבת שלי כמובן!" קצפה רבקה על אדישותי חסרת הגבול.
"לדעתי את מבזבזת את זמנך לריק. אין סיכוי. תזהרי, אומרים שיש להם צלבים בגודל אגרטל בבית"
הטלפון צלצל, מספר לא מוכר על הצג, אולי עוד מנוי פוטנצאלי? נפרדתי מרבקה חפוזות.
למחרת שבה רבקה עם מסקנות.
"כמו שאמרתי לך, היא יהודיה. עליתי אליה עם הפמוטות והנרות. ככה לראות את התגובה שוב.
היא פתחה את הדלת, התבוננה בי ובכל העסק, אמרתי לה. "יהודיה?"
היא אמרה: "ניייט נייט" מנענעת את ראשה לכל הכיוונים ובוריס התערב ואמר: "נייט יהודיה, לא!! סבתא יהודיה, מאמא נייט! פרוסקה. רוסית. נייט יהודיה"
תפסתי את קלרה בשתי ידי ואמרתי לה. סבתא יהודיה? נרות מדליק?? כשאני מדגימה בפנטומימה הדלקה, כולל הגפרור הניצת.
"דא דא!!" אמרה קלרה ועשתה תנועה של סיבוב וכיסוי העיניים. בוריס מחא כפיים בהנאה משמע צפה בהצגה משעשעת.
אני עדיין הייתי ספקטית. "תגידי רבקה, ואם זו הסבתא מצד אבא, הא? הם בקושי מבינים אותך. על מה את מדברת?"
רבקה לא התרשמה מדברי. "הנה פורים מתקרב, אנחנו נביא לה משלוח, נראה כבר איך נסתדר עם בוריס והצלבים והכל. אני בטוחה שנצליח להדליק את הניצוץ שלה מחדש, עוד קצת סבלנות".
יש לכם סבלנות לשמוע את הסוף, תאמת.
