~~~אתגר חודש טבת - בלי לומר מילה~~~

[GRN]

טרם נולדה בכורתי
הייתי לפני לידה

לפני שנולד בני השני
ציפיתי לה

ובשלישית, כלומר לפניה
הייתי במצב מיוחד

כך היה כתוב בעיתון
וזה וודאי נכון

 

[EstiArt]

היום שלישי הזה עבר כל גבול.
היא לגמה מתנשפת מכוס הסודה הקרה שמזגה לעצמה והגזים צרבו את גרונה. היא כמעט השתנקה.
כמה חוצפה בבן אדם אחד.
איזה אומץ להתקשר כמובן ולגיטימי ולבקש - לדרוש ממנה לרוץ לקחת את השקית ששכח באוטובוס! אחרי ההתנהגות המחפירה שלו היום, שכח שלא דיברו בכלל.
ועוד הוא אומר שזה המספר של הנהג!
שהיא סמכה על דיבורו ורצה עשרים דקות לפני הזמן לתחנה , בעוד הילדים נשארים ישנים לבד!
בייביסיטר הוא רצה שתמצא בעשרה לשתים עשרה בלילה!
היא חשה שוב את צריבת הגזים כארס מפעפע.
אין לו גבולות, לבנאדם. שום גבולות.
היום שלישי האיום הטשטש בזכרונה.
הרגש כיסה את עיניה באדום.
היא לא חשה דבר מבלעדיו.

 

[Tehilla Adler]

היום למדתי על קסטנר.
"דמות שנויה במחלוקת" אמרה המורה.
הרמתי את האצבע.
"מעשים יכולים להיות שנויים במחלוקת. מניעים ומטרות גם. אבל איך דמות יכולה להיות שנויה במחלוקת?"
"דמות שנויה במחלוקת" שנתה המורה.
הרמתי את היד.
"נשמה לא יכולה להיות שנויה במחלוקת. ודמות היא נשמה. היא היא צלם אלוקים".
"דמות שנויה במחלוקת" חזרה המורה בשלישית.
קמתי ממקומי.
"אולי גם אני, המורה, דמות שנויה במחלוקת?"
המורה לא חייכה. "את דמות שנויה במחלוקת. בהחלט וללא ספק".
נשתררה דממה הלומה.
"המחלוקת הסתיימה ברגע זה" מלמלה המורה "צאי מהכיתה".
יצאתי מהר.
אולי עוד אספיק את הרכבת.

 

[תפנית בעלילה]

שימון ישב בכסא מול אבא ודפדף בתפריט.
הוא התלבט בין סורבה ליצ'י שקדים ואמרטי לגלידת סלק.
המלצר עבר לידם פעמיים בחיוך מלאכותי והתקדם הלאה,משאיר אחריו שובל של ניחוח מוכר.
"בא נתקדם" אמר אבא ולחץ על הפעמון.
המלצר המלאכותי חזר והזמין מה שהזמין.
"נצטרך הרבה לחכות?"שאל שימון,הפיקולו קמץ אצבעותיו.
"זה יחסי"אמר אבא.
שימון ידע למה הוא התכוון( זה היה המשך לשיחה המוקדמת).
"זה חמקמק לפעמים" אמר אבא."חמקמק כמו הירוק ברמזור".
שימון צפה בשולחן שלידו.שני ילדים חפרו מנהרה בערימת גלידה,נעזרים ב"אתי חפירה" קטנטנים.
אבא-אמא-ילד התיישבו בשולחן אחר.
הם היו עניניים והזמינו שלושה טעמים:טירמיסו לה,פיסטוק לו ומסטיק לו,עם סוכריות למעלה,תודה.
"הוא נותן איזשהו מימד,פרספקטיבה"-שימון.
"הוא ארוך או קצר"-אבא.
"הוא מנוצל או מתמוסס"-אמר שימון.
"לא לנגב בשרוול,דני!" אמרה אמא.מאוחר מדי.החולצה הירוקה של דני קיבלה קישוט ורוד וסוכריות.
"הגענו!" הילדים מהמנהרה נפגשו עם ה"אתים" באמצע הדרך.
המלצר הביא גלידת צזיקי עם שום וחייך חיוך מרוח לשולחן הריק.
לאבא ושימון לא היה את זה.

 

[נחמדת]

סעדיה ניגש שוב ללטף את מצחו של יחיא הקטן, ומפיו נפלטה צעקה כואבת: "יא איבני, מה קרה לך? תישאר איתנו..."
ציונה המבוהלת עטפה את יחיא הרועד, החיוור, הלוהט כ"כ, והם יצאו איתו מפתח האוהל. הגשם ירד בחזקה, אך הם לא שתו ליבם לכך. חייו של בנם בסכנה. ובנוסף לכך, ממילא הרגישו את הדליפה העזה גם באוהל פנימה. הם יצאו מהמעברה, ובכל כוחם ניסו לנופף לאוטומוביל שנהגו יאות להעלותם עליו ולקחתם לבית החולים בחדרה.
לאחר כשעתיים בקור ובגשמים, הם הגיעו עם יחיא בידיהם, מנסים לסדר את קצב נשימתם.
עדיין הוא חי. פה יטפלו בו במסירות וישובו איתו למעברה בקרוב. רבקה וניסים זקוקים להם גם הם.
בבית הרפואה נתקלו בצוות מסור במיוחד. הם התקבלו בסבר פנים יפות והשתתפות רבה במצבם. 3 רופאים דנו בכובד ראש בדרכי טיפול יעילות.
לפתע הוציאו אותם מהחדר בחיפזון. ככל הנראה מצבו אינו פשוט כלל.
אל המעברה חזרו זוג הורים במבט נפול, בכאב צורב ובידיים ריקות.

 

[ימס]

מיד כשעמוד הג'ימייל שלה נפתח, הבהבו בעיניה המילים "מרגליות – מערכת".
היא חשה איך הדם ממריץ באחת את זרימתו ומציף את כולה באדרנלין שוצף.
נשימה עמוקה. היא מנסה לגבור על הלמות הלב הנשמעות בטח למרחקים. הרבה זמן היא מצפה בקוצר רוח להודעה מהם. זו תקוותה האחרונה.
לא פחות משנה היא חושבת וטווה, כותבת ומוחקת, מתייעצת ובודקת, משחיזה ומלטשת..
היא מתקדמת לאט-לאט, עוד פרק ועוד אחד. תשעה פרקים כבר מסודרים בתיקייה, והיא מרגישה שחלק מנשמתה נמצא שם. כל פרק עבר תהפוכות אינספור, כל מילה נמדדה ונשקלה שוב ושוב. וברקע, לאורך כל התהליך, שררה התקווה הכמוסה: "מרגליות".
אחרי כל כך הרבה סירובים מנומסים יותר ופחות, היא החליטה שהפעם זה יהיה הקש האחרון. או שישבור את גב הגמל, או שיזקוף אותו.
זהו רגע האמת.
קליק ימיני. גל סומק מציף אותה מחדש.
גברת שמעון היקרה,
עברנו על החומר ששלחת לנו.
לצערנו הוא לא עומד בסטנדרט שלנו.
הצלחה בהמשך דרכך

 

[משה צבי]

למה זה קורה לי? הוא שאל את עצמו. לבו המשיך לפעום בחזקה, רגליו נקשו זה לזה וידיו רעדו כפי שלא רעדו מעולם, גם כשהוא קדח מחום גבוה, למעלה מ-41 מעלות הוא לא היה רטוב כפי שהוא כעת. לא יאומן כי אך לפני שניות, הציקה לו תחושת היובש, ממנה סבל.
"כבר עמדתי בפני אתגרים מורכבים וקשים מזה. אז למה זה קורה לי?" הוא חשב. אבל עצם הידיעה שהוא לא שולט בעצמו, עשתה לו רע.
המחשבה המשיכה לדכא אותו: "בדרך כלל אני טיפוס רגוע, לוקח הכל בקלות, אפילו יותר מדי. גם במצבים קשים אני לא מאבד שליטה, גם כשמצאתי את חיהל'ה פצועה בתוך שלולית דם, לא איבדתי עשתונות. גם כשסבא הפסיק להגיב לפתע פתאום, תוך כדי דיבור, הייתי היחיד בשטח שפעל בקור רוח, וכעת... מה קורה לי? איך זה תפס אותי?"
הדפים נפלו מידיו, כאילו להכעיס הוא עוד הספיק שוב להבחין במילים "100 בשבילך", ראשו צנח על משענת הכסא, וידיו נשמטו לצדדים...

 

[שיילה]

..

 

[ארטליין]

לוחות המודעות מרוחים בשחור לבן.
בחוץ השמש שוקעת, וזורחת. ושוב שוקעת.
ורק אני לבד, בחושך.
החלון פתוח, ואני מרגיש שאני נחנק. אין לי אוויר!! מהרחוב עולים הדי קולות מנחמים מרחמים. מצקצקים. חולפים ליד הוולבו שלי, מציצים לתוכה מבעד לחלון המנופץ, ושוב מצקצקים. עולים לנחם בבניין ממול, והולכים. החיים ממשיכים.
רק אצלי הם נעצרו בבת אחת.
אני צריך למות.
..................
דפיקות.
מישהו עונה.
שקט.
שוב דפיקות, הפעם על דלת החדר.
אני נדרך.
אל החדר נכנס יהודי ישיש, הדור, מתיישב לידי, ושותק.
אנחנו יושבים בדממה שעות, אולי שנים, ושותקים ביחד, כאילו העולם קפא מלכת.
לפתע הוא לוחש:
"כשנגמרה המלחמה, נשארתי אני.
אני זוכר איך בכיתי לקב"ה שייטול את חיי ממני. לא הצלחתי להבין למה דווקא אני נשארתי.
אבל היום אני יודע, שדווקא אני.
כי דווקא אני הקמתי משפחה דווקא כאן בארץ הקודש.
ודווקא אני זכיתי לבוא לכאן היום ולספר לך שדווקא אתה.
דווקא אתה."

וסוף סוף אני פורץ בבכי.

 

[מה הענינים]

שלט מקדם את פני: הכניסה למקומיים בלבד.
אני מקומית. מותר לי. מקישה את הקוד ונכנסת...
זהו, אני במקום אחר. עולם אחר.
מסתובבת בינות לתמונות פאר אומנותיות, שצולמו ע"י מיטב האמנים המקומיים. מביטה בציורים מקצועיים, גם כן מהמקומיים. מקשיבה לצלילים הממלאים את החלל ושותפה לשיח האנשים החיים בו.
האנשים כאן מתעניינים, אינטלקטואלים ובעלי כשרונות רבים.
תושבי המקום נקראים 'מעניקים'. לכל מעניק ישנה האפשרות לתרום את חלקו לשיפור המקום, לצמיחתו ולחויות המבקרים בו.
גם בצמחייה לא חסר: גדלים כאן אשכולות רבים עמוסי פרי, מלאי תוכן ומעוררי טעם...
זהו עולם של עזרה עם המון אכפתיות. כאשר נשמע צלצול בפעמון – יודעת אני שעוד אחד מהמקומיים בעלי הלב הרחב – תרם והעניק משלו.

בעולם זה כמו בעולמות המתקדמים אפשר לחזור בזמן, לראות ולנשום היסטוריה, ולהשתתף בחויות שכבר תמו...

גם העולם הזה מלא באתגרים, חלקם גדולים על פי מידותי, חלקם לא מתאימים לי -
אך באתגר הזה אני משתתפת -
וזוהי תרומתי הדלה...

 

[רבנים]

ניסיון חיינו

שפופים ומרוטים סחופים ודוויים,
זוג הורים בפוטנציה יושבים שפופים,
הדפים על השולחן, מבוישים זרוקים,
תכנם כבר אינו חשוב, המספרים הנתונים,
המסקנה הברורה הכתה בהם שוב ושוב כפעמונים.

נו, מה עושים, שאל האב בב'כוח',
נו, איך מעכלים, תהתה האשה שלא בנוח,
וכי לעד נשב כאן כעלה מושלך,
אשר עף לו ברוח בכל אימת, כך,
ועל פי רצון המי ומי יושלך לפח?

מי החליט ומי קבע, תמהו,
שעלה נידף וניגף אנחנו,
שמא כאברהם למוריה עלינו,
או כחנה עם שבעת הבנים הקרבנו,
עשרה ניסיונות ניסינו, ועדיין מנסים אנחנו.

וגם כשהנסיון לא צלח, לא נשברנו,
הלא סוף סוף - בו 'עמדנו',
לכן, נמשיך לנסות, כי זהו ניסיון חיינו...

 

[שנית]

נוגעות היו אצבעותיו האצילות של האב הקשיש בראש בנו, ונסוגות.
עיוור היה, וזקן, אך עדיין כרסם בו החשש, ושריגי ורידיו רוטטים.
תעתוע עמד באויר, והמילים שהכין גם הן כמו נמשכו לאחור.
תחת ידיו המהססות נקשו שיני הבן, ''האמנם, לא יכירני אבי?''
''ויתן לך אלוקים מטל השמיים'' נישא לבסוף קולו הנוגה של האב וידו המגששת
נחה, חשה בחיבה שערו המגודל של הבן האהוב.
בחוץ, מעבר לחלון בקעה ההודיה מעמקי סינר התחש.

שוב נשק הבן לידיים הקמוטות ,נתן מבט אחרון של פרידה, וחמק בלאט מן החדר,
לא חש כלל בדלת הנדחפת בסערה מצידה השני.
''יקום אבי!'' נשמעה הקריאה וצעיר אדמוני,זקור חוטם, פסע זקוף אל החדר. נעצר.
ריח גן עדן עדיין באויר, וגם ריח המרמה. ופניו החרדות של אבא .וידו הקמוטה הלופתת ליבו.

ויצעק צעקה גדולה ומרה... וישא קולו וייבך.

 

[קריאייטיבית]

שוב פעם. להתלבש, להתאפר, להכנס לרכב, וליסוע .
45 דקות, אני מוצאת את עצמי בפתח האולם, מחפשת את בעלת השמחה
ופותחת את הפה לגודל המקסימלי שלו , חושפת טור שיניים צחורות ומדויקות.
"מזל טוב" לוחשת לה "שתזכו לגדל אותו לתורה, לחופה ולמעשים טובים"
והיא, בהתרגשות , מגניבה מבט מבעד למחיצה, מחייכת חיוכון לנער בר מצווה שלה
ולוחצת הכי חזק שאפשר "מזל טוב שרה'לה" היא אומרת, ואז לוחשת לי באוזן עוד משפט. הכי בשקט, כדי שאיש לא יפספס. אני מרגישה שנוזל חם עולה לי לראש וזורם דרך הלחיים
אל הקרקפת, מבקש לפרוץ. בא לי להפוך לחלק מהפורצלן הזה שברצפה. מתחשק לי פשוט לא להיות. אבל הפריבילגיה הזו שמורה רק למלאכים. ואני עודני עומדת באמצע, הכי במרכז שיכול להיות ומחליקה יד על הקוקו הארוך שלי, הכל כך מושקע ומוקפד. עכשיו אני יודעת
שאני את שלי עשיתי. יורדת במעלית, מתניעה את הידיד הכי קרוב שלי, ומפליגה.
רק אז אני נותנת דרור לנוזל הכי מלוח שקיים לצבוע לי את הלחי בשחור.

 

[אוצרות1]

לא, בסוף אני לא הולכת לבנות חוגלה.

למה? למה כן? למה אני צריכה ללמוד דווקא שם? את באמת חושבת שיראת שמים מגיעה מהסמינר? זה משהו שמקבלים בבית, מהחינוך של ההורים. זה בדיוק הטעות של כל הבנות היום. הן חושבות שאם הן לומדות בסמינר נחשב אז זהו, הן צדיקות, מסודרות, לא צריכות לעבוד על המידות שלהן, לא צריכות להתאמץ.
בלי לשון הרע, את יודעת שאני נזהרת, אבל שתדעי לך שבדיוק בשבוע שעבר נסעו אתי באוטובוס בנות מבנות חוגלה ופשוט התביישתי, חילול ה' כזה, אני אומרת לך...
באמת, איזה שטויות, מה זה משנה איפה לומדים, חתן טוב זה כתוב מלמעלה וקשור לעבודת שהבת עושה עם עצמה ולצניעות שלה, אמרתי לך כבר. חוץ מזה ששכנה של אחותי היא בוגרת והחצאיות שלה... תאמיני לי, עדיף לא לדבר.
אז מה שאלת? כן, לא התקבלתי... אבל הסברתי לך, זה לא בגלל זה. אנחנו מבררים על תפארת נועה, לא מוכר אבל בנות איכותיות פי אלף.

 

[leaha]

[FONT=&quot]ישבתי באוטובוס מרוכז בגמרת הכיס[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]צביקי, אינני מאמין. הריע היושב לצידי[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]ניתרתי ממקומי. מזמן הפכתי לר' צבי[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]גדליה, שמחתי. ברוך מחיה המתים. שנים שלא נפגשנו.[/FONT][FONT=&quot]
[/FONT][FONT=&quot]איך החיים? כך גדליה. [/FONT][FONT=&quot]
[/FONT][FONT=&quot]הודו לה' כי טוב.[/FONT][FONT=&quot]
[/FONT][FONT=&quot]משפחה? ילדים[/FONT][FONT=&quot]?
[/FONT][FONT=&quot]ברוך ה'. יש לנו שמונה ילדים. מביאים לנו הרבה נחת.[/FONT][FONT=&quot]
[/FONT][FONT=&quot]אינך שואל מה איתי[/FONT][FONT=&quot]?
[/FONT][FONT=&quot]הנה אני שואל[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]לי יש ילד אחד אבל אני כמעט לא רואה אותו. כלומר, אני גרוש[/FONT][FONT=&quot]
[/FONT][FONT=&quot]מצער מאד לשמוע. אני לוחש[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]גדליה ממשיך, נואש: "זוכר את החברותא שהייתה לנו[/FONT][FONT=&quot]?"
[/FONT][FONT=&quot]בוודאי[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]ואיך אשכח? אני הייתי בחור ממוצע ואילו גדליה היה מבריק בהכל[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]אתה עדין בכולל[/FONT][FONT=&quot]?
[/FONT][FONT=&quot]משהו כזה... כלומר אני ר"מ בישיבת אור התורה[/FONT][FONT=&quot].
"[/FONT][FONT=&quot]אתה...ר"מ... בישיבת...אור התורה...?! גדליה כמעט צועק, וכמה נוסעים מסתובבים לעברינו[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]זוכר את הסיפור עם מקבצקי? הוא מסנן פתאום. חרש[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]אני מחוויר[/FONT][FONT=&quot].
[/FONT][FONT=&quot]למה היה צריך להזכיר את אותה פרשה אומללה בישיבה[/FONT][FONT=&quot]?
... [/FONT][FONT=&quot]לצערי, אני יודע את התשובה[/FONT][FONT=&quot].[/FONT]

 

[Rachel Greenstein]

בפעם הראשונה זה לא היה נורא. ובכלל, הרגיעו המבינים, רק הערבים הולך להם על ההתחלה...
כשנולד הילד הראשון זה נהיה עוד יותר חשוב וניסיתי שוב. ושוב. בת דודה שלי, בת שרות לאומי ש"נורא חייבת את זה כי לכל החבר'ה כבר יש", סיימה מזמן. ולי יש ילד בבית ואני עובדת במשרה מלאה.
כנראה אני לא בנויה לזה. יש לי הפרעות קשב וריכוז וקצב ותזמון.
אין כסף, אמרתי לכולם, כי זה הכי קצר להגיד והכי קל וסותם-תגובות.
שלומזלית, אמרתי לי, חדלת אישים. בדואי בן 17 טוב ממך. ופושטק שאין לו אפילו בגרות.
אז התחלתי שוב
ושוב.
עשרה ניסיונות נתנסיתי, ונכשלתי בכולם,
עשרה ניסיונות-יאוש שעמדתי בכולם.
כשמבקש מאבטח או שליח או רוקח "תעודה מזהה, בבקשה", כל כך פשוטה נראית השליפה הזו, של הכרטיס הלבן הקטן שהוא חדש אבל התמונה בו מלפני 4 שנים ועבורי תעודת ניצחון הוא ושווה כל שקל.

 

[Natan Galant]

דלת המתכת החלודה נפתחה בקרקוש חורקני ואיטי, והוא ידע שזה בא. היום ההוא. בא. זהו.

חודשים רבים המתין, טיהר נפשו, התקרב לקונו, אולי חזר בתשובה.
מראש הוזהר: לא תדע את היום. אך ידוע ידע: יום יבוא. והוא יבוא.
אחת היא דינם של אויבי המהפכה.

התכווץ על הרצפה, מצונף. פתע כה השתוקק להיות מקק! אולי אפילו תולעת. רק עוד כמה רגעי חיים. רק לא לעצור עכשיו.
כמו בחלום, כמעט לא חש במתחולל איתו.

נתפס בחוזקה, נגרר החוצה, אל אור השמש.

רקע כמשוגע בידיו וברגליו, ללא השפעה.
כה מהר הובל אל החצר!

בעיניים דומעות ראה את חלונות התאים משחירים מולו. שריקות עידוד ובוז גם יחד.

כהרף עין מצא עצמו על הבמה. ניצב רועד, ממלמל וידוי, מעביר בחופזה את חייו.
רגע מהיר, וראשו בלולאה, עדיין חי.
בימינו גאה כתם גדול:
התליין. גדול, משועשע, אוחז בידיו את הכלי.

הוא עוד הספיק לשמוע: "יהודי ש.." וצנח בבת אחת אל החושך, אל העלטה, אל העולם שמעבר.

 

[לבן]

בשש השעון המעורר של מנחם הקפיץ אותה.
מעוכה לגמרי, מצאה את עצמה מצונפת בסלון, בפינת הספה. על הידיים שלה, בזווית מסוכנת- מקומט ורוטט התכרבל תינוק פצפון. בנימין.
הנשימה נחנקה לה בקנה והדמעות טיפסו מהר מאי פעם.
היא נרדמה. עם בנימין. על הידיים. לרבע שעה.
הוא יכול היה ליפול! הוא יכול היה להחנק בתנוחה הנוראית הזו!
מהר מהר, כשהידיים שלה רועדות היא מחבקת את בנימין ונעמדת. מגלה שגם הרגליים שלה מתקפלות. העריסה שלו מוצעת במצעים מגוהצים, מדיפים ניחוח ענוג.
שוב היא מבצעת תנועה מסורבלת מדי. גם הפעם היא לא הצליחה להניח אותו בתנוחה הנכונה; השקטה, הבלתי מורגשת. שוב הוא מתמתח. משמיע קול קטן, ואז גדול יותר- ואחריו עוד אחד, נמרץ והחלטי.
מנחם מפהק ורוטן בו זמנית. "התעוררתי כל חמש דקות מהצרחות שלו. הסלון לא מספיק רחוק."

משהו פוקע בה.
היא לא מסוגלת להיות אמא. אסור לה להיות אמא. היא מפונקת. היא לא מסוגלת להסתדר בלי לישון. כל האמהות יכולות. והיא לא.

 

[ArtDesigner]

הוא קם עם חבריו.
ילדון רק בן חמש, עם כתר ענק לראשו, היום הוא הגיע לטקס חייו, כמעט שנה הוא מתכונן לכך.
באמצע, אבא נעלם, וחזר, נעלם ושוב חזר, כל פעם עם מראה שונה.
אמא אמרה שאולי לאבא לא יהיה שיער, ואבא קצת חלש והוא לא יוכל להרים אותו, עיניו התמימות היו עצובות, אמא אמרה שאולי אבא בכלל לא יגיע.
הוא שאל את אמא מי ירים אותו על הכתפיים, ואמא ברחה לחדר, מזילה דמעה ועוד אחת, המשא הזה גדול עליה, נכון שהיא גיבורה ומתאפקת ושניהם מראים כוחות כלפי חוץ, אבל מול עיניים טהורות ותמימות כאלו היא לא עומדת.
ברמקול הכריזו שהאבות ירימו את הילדים על הכתפיים, והוא, הוא מפלבל בעיניו, האם אבא פה? לקח לו כמה שניות לסרוק את השטח, אולי הפחד שלו התממש ואבא לא פה?
ואז עיניהם נפגשו, אבא בכוחות לא לו, הרים אותו על הכתפיים, ואבא לא ראה, מעל ראשו ממש, ילד מאושר, אין שמחה כהתרת הספקות.

 

[תא]

כולם כבר קמו מזמן מהשבעה. אבל לאה מרגישה שהגעגוע לאמה עדיין מדי טרי, מדי קשה, בשביל להמשיך הלאה. כואב לה, היא מתגעגעת, ומרגישה את היתמות חזק בלב, דוקר ומזכיר לה שהחיים שלה השתנו לגמרי. היא לא יכולה להמשיך, לא מסוגלת...
היא מרגישה צורך לשתף, לדבר עם מישהו, לפרק את הקושי.
היא מרימה את הפלאפון ומחייגת את המספר הידוע בידיים רועדות. לפני שהיא לוחצת על הכפתור הירוק היא נעצרת. למה להפריע למיכל בשעה מאוחרת כל כך רק בגלל שכואב לה? הרי למיכל יש גם חיים משל עצמה, בשביל מה להטריח אותה לענות?
אבל היא יודעת שהיא זקוקה לאוזן שומעת, אחרת היא לא תוכל להחזיק מעמד עם הגעגוע והקושי. היא מתקשרת. תא קולי. אחרי כמה דקות היא מנסה שוב. אין מענה.
בעלה כבר נרדם מזמן, ואין לה עוד בן אדם בעולם שהיא מרגישה איתו מספיק בנוח כדי להתקשר אליו בשעה כזאת.
עיניה שורפות והדמעות המלוחות מרטיבות את לחיה. היא מרגישה את החושך מסביבה ושואלת לתוך הדממה: ''האם למישהו אכפת??''
שקט. דממה.
אין קול ואין עונה...