אתגר דו שבועי - עולם מושלם

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
"מחר הוא יופיע שוב. תן לו לחזור, כאילו לא ארע דבר".
"אבל?",
"בלי אבל".

***

"שמעתם? הוא חזר". "פתאום הוא חזר". "אומרים שכל הזמן היה הרחק בגלות".
"והמלך? המלך מאפשר זאת?" "מלחששים שכן. אך איש אינו מבין מדוע".


"הוד מלכותך, הרשה לי לברך על ידך המושטת לשלום. אין בפי אפילו מן המעט להביע את תחושותי במילים".
"בהחלט. ברוך שובך הביתה". "אתה יודע? אף אחד כאן אינו מבין את הסיבה לחזרתך. הם אפילו חושבים שהדבר נגד רצונו".
"אכן, אני מבין זאת היטב".

***

"מהלך נבון בן. חזק ואמץ. נהגת נכון נגד כל השבט. המלכים הגדולים מן העבר כולם, מביטים עליך בסיפוק מלמעלה".

"תודה אבא". איך אומר חבר שלי: "חשוב תמיד להסתכל לאן אתה הולך, במקום לחפש איפה אתה".


יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי.
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד

שוב שקעה השמש במערב ונתנה את האות לסיומו של יום נוסף שהצטרף אל שרשרת העבר.
טיאל ערבבה את המרק הדלוח, שמחה על צמח הלוף שמצאה, והוסיפה אותו למים הרתוחים עם המלח.
יריעת האוהל נרעדה, ודמותו הזקופה של רול הופיעה בפתח, פניו היו עייפות ואש מוזרה להטה בעיניו.
"ברוך יום שובך", טיאל יצקה מרק לתוך קערת העץ.
"הלוואי", אמר והביט לתוך עיניה, "לא איש בשורה אנוכי היום".
"מה קרה", ליבה החל לפעום במהירות, היא ידעה שיגיע היום הזה, ידעה זאת מאז שהסכימה להנשא לבן משולשלת המלכים העתיקה, נכנסת בעיניים פקוחות לסכנה.
"מלחמת אזרחים קשה מתחוללת בדרום, והנפגעים העיקריים הם האנשים הפשוטים שלא עשו רע".
טיאל נרגעה, נשימותיה נעשו שטוחות יותר, שמחה להיווכח שפחדה היה לשווא. לא גילו את רול ושום סכנה לא נשקפת לחייהם. טוב שעזבה את הדרום ועברה לגור בצפון.
"לא הבנת את הסכנה", עיניו של רול עקבו אחר האדים שעלו מהמרק, בחילה גאתה בו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך לאכול.
ההבנה הכתה בה באחת ועיניה נפערו לגודלן המקסימלי, " מיין, מיין שלי, מה יהיה איתו? הוא נמצא בטח במרכז המלחמה ולא יודע איך להימלט משם", סחרחורת תקפה אותה, והיא אחזה חלושות בשולחן העץ.
"בתנאי שהם לא גנבו את ליבו", קולו היה שקט אך בכל זאת חדר לאוזניה של אישתו.

טיאל השפילה את עיניה, לפני יותר ממאה שנה פשטו אנשי הדרום על היבשת היפה שלהם, כבשו אותה, והפכו אותה לאחת מארצות הדרום. בחבל הארץ הצפוני, מקום מושבם של מלכי הצפון, פחדו הדרומיים לגעת, וכך נשארה פיסת שלווה אחת בתוך היבשת הכבושה. אך עונש מוות נגזר על בני המלוכה ופרס הובטח למסגיר אותם.
אנשי הדרום אטמו את ליבם של יושבי הארץ שהלכו אחריהם מבלי לדעת שהם שבויים בידי הרוע.
סימן הכר נותר בבני שושלת המלוכה, פעם במאה שישים פעימות לב הוחלף צבע קשתית עיניהם. סימן מסגיר זה סיכן אותם וגרם להם להסתגר בבתיהם ללא יכולת לצאת ולעורר את לב העם.
אבל היו בודדים שליבם נשאר עם הטוהר, כזו הייתה טיאל ששמחה על הזכות להינשא ליורש העצר המתחבא.
מיין אחיה הגדול ניסה להניא אותה, אבל היא שנוכחה לראות טוב מה הוא, לא הסכימה לחזור בה. וכך בודדה הלכה אל הצפון, משאירה את אחיה שבוי בדרום.

"מה עושים עכשיו?" ייאוש נלווה לקולה של טיאל, "גם אם ליבו בידי הרוע, חייו נתונים בסכנה".
"לא רק חייו, חייהם של מליוני אנשים תמימים, שאין ביכולתם לעשות דבר, ואני בתור צאצא של שושלת מלכים, אמור לקחת את האחריות לחייהם".
"איך בדיוק", לא רק תמיהה היה בקולה, חוסר אמון התווסף אליו, "אם המלכים שהיו עם צבא רב לא הצליחו להביס את הדרומיים, איך אתה מתכוון לעשות זאת?"

"אני לא מתכוון להילחם מול אף אחד, אני רק רוצה להשיב את ליבם אל האמת, ואז ממלא כח הרוע יעלם", אומץ ונחישות היו בעיניו הלאות של הנסיך.
"עקשנות הייתה מאז ומעולם תכונתם של האצילים, לך לדרכך, ולו רק בשביל ליבו וחייו של מיין".
רול העריך את אשתו, על כך שהבינה לליבו, ולא הערימה עליו שאלות נוספות שהיו מגחכות לחלוטין את דבריו.
"רק בקשה אחת, אל תסתכל בעיני אנשים יותר ממאה שישים פעימות, חייך יקרים לי ולאומה כולה, אם יקרה לך משהו, לא יהיה מי שיוכל לתת תקווה ליבשת הזו".
רול הוציא את נזר המלכות ממחבואו והניחו על השולחן, "יום יבוא טיאל, ויונח הנזר על ראשך, זה מגיע לך, שמרי עליו עד שאחזור", הוא נשם עמוק, מפחד מהמשך המשפט, אך היה חייב לאומרו "אם אחזור".
דמעות סימאו את ראייתה של טיאל, רק היום חזר רול מעסקיו עם הצפוניים, ומחר עם שחר יצטרך לצאת שוב, הפעם לשדה מוקשים.
"אל דאגה, רול, אני אשמור על הולי, ואנסה לגדל אותו כמו שחינכו אותך, אבל אני מאמינה שתשוב".

דמעה נחתה לתוך צלחת המרק שנותרה מיותמת על השולחן.
 

מוצג

משתמש מקצוען
עריכה והפקת סרטים
בס"ד

דפיקות עדינות, אך נחושת עוררו את לִיבַּר משנתו. הוא מיהר להתעטף בגלימת הבוקר שלו, ופנה לפתוח את דלת עץ האלון. "בוקר טוב לִיבַּר, השליט ביקש לקרא לך" לִיבַּר הביט בחיבה אל הניצב למולו, והנהן. "במחילה אם תועיל להמתין לי רגע קט ומייד אתלווה אליך".

האי היה עצום ויפיפה, כאשר גילו אותו סבותיהם של תושביו. והאמת, זו הייתה בסך הכל טעות. או יותר מדויק לומר, תאונה. כאלף ומאתיים שנה אחורנית, באונייה רעועה הפליגו כמה עשרות משפחות. סערה אימתנית התרגשה עליהם לפתע והתגברה בקלות על ספינתם. לגודל מזלם, הם היו סמוכים לאדמה ולאחר מאבק הצליחו הרוב להגיע אליה, והנותרים, הים פלט אותם לשם. לאחר התאוששות קצרה, הם החלו להלך, ולבדוק את המקום. והוא לא אכזב. הוא התגלה כאי עוצר נשימה. נהרות ומפלים זרמו בו בעליזות. מדשאות פוריות ולסירוגין אדמה משובחת, מילאו אותו, ושיוו לו מראה קסום מאין כמוהו. החליטו הם, להשתקע זמנית, עד אשר תעבור ספינה ותחלץ אותם. בימים הראשונים הם עוד המתינו, ולהבה של תקווה בערה בליבם, אך כעבור זמן, היא דעכה.
לאחר עבודה מאומצת, החלו בקתות עץ להיבנות. משפחות השיאו את ילדיהן אלו עם אלו, והביאו דור חדש שנולד למציאות חדשה.

לִיבַּר התבונן מחלון הכרכרה בחבל בִיר המפותח, במאות התושבים החייכנים המתרוצצים בו. ואושר ריקד בליבו. וזה רק כאן בבירה, שעוד עשרה חבלים גדולים ממנה סובבים אותה. מי היה מאמין שזה מה שיצמח לבסוף על אדמה זאת. מצודתו של השליט התנשאה למולו, בולטת בצריחיה הלבנים, במגדליה התמירים, ובגשריה המתנשאים. דלת הכרכרה נפתחה בעבורו, הוא פסע ישירות אל עבר שערי המצודה המבהיקים ועד מהרה, מצא את עצמו בחדרו של שליט האי. השליט עמד אל מול חלונות הזכוכית העצומים, המשקפים נוף מרהיב. לִיבַּר כחכח בגרונו. השליט הסתובב לאיטו, מרשים כתמיד. פניו חרושות תלמים, והחיוך שמאיר את פניו באופן מתמיד, איננו.
"ברוך אתה בבואך לִיבַר" הוא החווה על הכיסא שמול שולחן עבודתו. לִיבַּר התיישב בשקט.
"מה מטריד את שליט האי הבוקר הזה?" שליט האי רב העצמה, התיישב כשתוגה עופפת את פניו.
"הנושא הוא חבל נַאַהֶבֵט"

חבל נַאַהֶבֵט, המילים שאומרות הכל. אך לפני שלושה מחזורי ירח התעוררה בעיה עצובה זו. חבל זה היה החמישי בגודלו באי. והיה מרוחק מעט מהחבלים האחרים. יפיפה הוא החבל, אגמיו הרבים מספור, ידועים לשם ברחבי האי. התיירות שם מין הגבוהות ביותר. שליט האי השקיע בו רבות, ואף הגדיל את תקציביו אליו, משום חיבתו המיוחדת לחבל זה ולאנשיו. אותו יום, בו החלו לזרזף השמועות, לא ישכח לִיבַּר לעולם. לראשונה ראה את שליט האי נדכה כל כך. לחייו כמו שקעו בפתאומיות, וגבהו לא בלט עוד. תושבי החבל, כך נכתב בלקוניות באיגרת המקולפת ממסעה הארוך, החלו לדבר סרה בשליט האי. מזלזלים הם בעבודות אותם הם מחויבים לעשות ואף החלו להימנע מתשלום מס. בתדהמה אז הרים הוא את עיניו. הייתכן? עזות כה גדולה כלפי האיש שדואג לכל מחסורם? שמגן עליהם? שאוהב אותם כל כך?.
"דומני שלא נותרה לי כל ברירה" הביט בו אז השליט בעיניים יוקדות, שרק לִיבַּר זיהה שם את הצער. "דאג נא שישלחו איגרות לכל שמונת החבלים ודרוש בהם את סגירת שעריהם בפני תושבי חבל נַאַהֶבֵט. ואיסור המסחר עימם"
עיניו הירוקות של לִיבַּר נפתחו לרווחה בתאום מושלם עם פיו. שליט האי התקרב אליו במעט, זקנו, השזור בחוטי זהב הלבין כמעט לגמרי. "לִיבַּר" הוא אמר בשקט. "יודע אני שאינך מבין ושאלות מנקרות בתוכך. אך דע נא, ולעולם אל תשכח זאת. אוהב אני את תושביו של חבל נַאַהֶבֵט יותר מכל. רק הינך יודע כמה השקעתי, כמה חשבתי בכל עת איך להיטיב עימם ולקרבם. ודווקא בגלל זה גוזר אני עליהם רעב, שיפקחו את העיניים ויראו מי נתן להם ואפשר להם את הטוב עד עתה. שידעו ויפנימו זאת. ויחזרו בהם במעשיהם. וכשיעשו זאת ויכרעו ברך לפני, אקבלם באהבה, אף יותר מזו הקודמת. כי אוהב אני אותם ומצפה לחזרתם אלי"

וכעת, זימן אותו שוב השליט בעניין זה. בשתיקה המתין הוא למוצא פיו.
"עבר לא מעט זמן, וחרטה לא נראית באופק" קולו נדם לרגע. קרני שמש חמימות השתקפו על פניו והבהיקו אותם. הבליטו את חיוורונם ויגונם. הוא מצמץ. "רוצה אני לבקש ממך משהו" לִיבַּר הנהן בדומיה.
"אני מבקש שתצא לחבל נַאַהֶבֵט ותברר מה באמת קורה שם...בוטח אני בך שתעשה זאת על הצד הטוב ביותר"
"אצא עם שחר."

השמים היו חלקים, חפים מכל ענן. השמש החלה עולה לאיטה לרום הרקיע. לִיבַּר הביט בה במבט חולמני. המסע מתחיל. ציפייה דריכות, ופחד השתרבבו לליבו.
הכרכרה חצתה הרים, עברה גשרים, דהרה על שטחי אדמה אין סופיים, ובבן ערביים אחד, לאחר כמחצית מחזור ירח, שערי חבל נַאַהֶבֵט נצבו זקופים למולו. מה מתרחש מעבר להם?, בקרוב הוא ידע.

"המתן לי כאן נְעַהַר, אצעד מעט כאן ליד הכיכר"
הרכב נגע קלות במושכות, והסוסים הלבנים נעצרו באיטיות.
לִיבַּר ירד מהכרכרה, תוך שהוא נתמך במוטותיה והחל להלך בנחת.
המצב ניכר מכל פינה שהביט בה. אנשיו השמחים תדיר של החבל, כמו התחלפו באחרים. קודרים, כפופים. מהלכים בחוסר מעש. ילדים יחפים הביטו בו בעניים כמהות. לו רק היה דבר מאכל בגלימתו. רחמים החלו ממלאים אותו. הצער כפף את קומתו. הוא התקדם לעבר אגם טַבָלְסִי. שקיעה קסומה השתקפה בו. האורות התכולים שסביבו האירו את פניו. ואז, עיניו קלטו קבוצה של כשישה אנשים משוחחים בלאט. הוא קרב בדממה.

"מצבינו נהיה למדרון תלול"

"הצדק עימך, ההמונים חסרי מעש"

"היום בבוקר אמר לי לִיאֵן שהשוק הגדול הולך להיסגר. אין מה למכור, ואין מי שיקנה. שמעתי אף שבְגֶתֶר מתו היום שלושה אנשים ברעב. המצב שם נורא"

"אני מתנצל על התערבותי, אך אמרו נא לי, מדוע אינכם עושים מעשים כדי לפתור בעיה זאת?" שקט הישתרר. לרגע הביטו כולם על לִיבַּר ואז פצחו במקהלה.

"וכי מה הננו יכולים לעשות שכל החבלים סבבינו החליטו לנדותינו?"

"והרי מאז ומתמיד לא חבבו הם אותנו"

"תמיד קינאו בנו "

הוא הביט בהם. בזעם ובלאט שעל פניהם, ופניו חפו. כמה שוטה יכול בן אנוש להיות. כמה שכל. נתפס הוא לנסיבות חיצוניות, במקום לחשוב קצת מעבר. הסב הוא את פניו והחל מתרחק. הצצה קטנה לאחור גלתה לו שהם עודם שקועים בסרק. אילו רק היה יכול, היה מגלה להם או לפחות מרמז, מכוון. אך שליט האי אסר זאת. הכרכרה התקרבה לעברו, והוא עלה עליה בעגמה. לקח את הנוצה בידו, טבלה והחל כותב את מה ששמע. הוציא הוא יונה צחורת כנף מהכלוב המונח מאחור. קשר את האיגרת בזהירות והניף אותה אל על.
הסוסים המשיכו להלך בנחת, השמש שלחה זהרורי אור אחרונים. בחוץ אט אט החל להתרוקן. התקרבו הם לבית עץ גדול חצר מטופחת מקיפה אותו. כנראה של אחד משרי החבל, הרהר לִיבַּר. לפתע צדו את עיניו שלושה אנשים מבוגרים למדי, לובשי גלימות עומדים ומשוחחים חרש בחצר. אז הוא צדק. הוא ביקש מהרכב לעצור בצד, בפינה מוסתרת, והאזין.

"אתה יודע, הרהרתי על כך ואולי אתה צודק"

"כן, אף אני חושב כך. ישנה אפשרות כזו שכל המצב הקשה נגזר הוא על ידי שליט האי"

"אכן, אחרי כל התנהגות שלנו כלפיו, זה הגיוני מאד"
חיוך החל עולה על פניו של לִיבַּר, יש תקווה! לא כולם בדעה ששמע אך לפני זמן מועט.

"אתם צודקים, אבל מה באפשרותנו לעשות כעת?"

"נלך לבקש סליחה? זה לא אפשרי כעת. צריך משלחת מכובדת, וכל האנשים ההם עסוקים בדאגה לתושבים"

"הנך צודק. בנוסף אין לנו אפשרות לחזור ולשלם מס. בקושי לקנות קצת אוכל יש לנו מספיק מעות. ולחזור לעבודה?
אין לנו זמן. צריך לעזור, לנסות לגייס אוכל, להסתנן לחבלים מסביב..."

"אכן, נחכה שיירגע מעט המצב ולאחר נכנס ישיבה של חכמי החבל, ונחליט מה לעשות בנידון"

החיוך נעלם. העיניים הושפלו. הלב התכווץ. הוא הביט בהם. באנשים הכבודים שעומדים למולו, וכל שרצה הוא לומר להם, איוולים. מעט יגיעה מרתיעה אותם. הרי אילו היו מתאמצים, הייתה הבעיה נפתרת במלואה!, אילו היו מבינים... שוב לקח את הנוצה בידו, טבלה והחל כותב את מה ששמע. הוציא הוא יונה צחורת כנף נוספת מהכלוב המונח מאחור. קשר את האיגרת בזהירות והניף אותה אל על. הכרכרה החלה לנוע שוב בהוראתו השקטה. כשקולות חדרו לתוכה.

"אנחנו מסתדרים היטב"

"ראית מה הצליחה הקבוצה שלנו להבריח?"

"בוודאי, אתה יודע שיש משתפי פעולה מעבר לגבול?, עזרתם מועילה ביותר..."

הם בסך הכל היו שני נערים צעירים. תמימים. אילו היו יודעים חשב לִיבַּר בשקט, את מה שהוא יודע. שליט האי גילה את אוזנו בסודי סודות, שהוא דאג למשתפי פעולה בכמה חבלים, כי על אף כעסו, עדיין אוהב הוא את תושביו של החבל ודואג להם.
זהו. החליט בליבו. הרגיש שמיצה. הבין את הלך הרוח, והחליט לעזוב. מה שראה הספיק.
מי יודע עד מתי זה ימשך? עד מתי יגרמו בני אדם לעצמם את הרע?
כמעט שיצאו הם, כשאוהל קטן נראה למולו. רק סיבה אחת יכולה לגרום לכך, אוהל אבלים. "עצור בבקשה". ירד הוא בזהירות ופנה לכיוון. האוהל היה כמעט שומם, הוא הביט סביבו ואחר החליט לגשת לשאול מה הסיבה לדבר. ניגש הוא אל נער שישב בפינה, ושאל. הלה הרים את עיניו וסיפר בשקט: "זה אבי שנפטר"
"אני מצטער לשמוע, התועיל לספר לי הכיצד קרה הדבר?"
"אינני צריך לספר לך על המצב הקשה ששוכן כאן. אבי היה חולה במחלה לא מסוכנת כאשר היא מטופלת על ידי מרקחות קבועות. אך בזמן האחרון החל הכסף לאזול. בתי המרקחת נסגרו. ותרופות איין. ניסיתי לגייס בכל כוחי אך לא צלחתי. אתמול בערב, נשמתו של אבי עלתה השמיימה. לחינם. אילו רק הייתה התרופה זה לא היה קורה" קולו נדם. מבטו הושפל שוב. לִיבַּר הניח יד על כתפו, ושתק. עצוב היה המחזה, ועצוב עוד יותר לדעת את הסיבה לכך.
"היכן האלמנה?" שאל.
"היא יצאה לעבוד, היא צריכה לחזור בקרוב"
"לעבוד! למה? לא הפסקתם?" התדהמה תפסה כעת את הנוכחות בפניו. הנער לא הספיק לענות ואימו נראתה מתקרבת. עייפותה נכרה. גבה כפוף. בהדרת כבוד פנה לקראתה לִיבַּר, ושאל אותה מה ששאל את בנה.
"אכן עובדת אני" השיבה וקולה חלוש. "וכי לא אעבוד, בזמן שיודעת אני שבעלי נפטר בגין זה?"
"אני לא מבין"
"הרי מודע אתה בוודאי להתנהגות של תושבי החבל. חטאנו" אמרה ועיניה אדומות. "שליט האי מעניש אותנו על כך, מצפה הוא שנחזור בנו" היא התנשפה קלות. "ראה, אישה קטנה אני, אין לי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור, אך יכולה אני לפחות לשוב לעבוד בעצמי. וזאת אני עושה ומתאמצת אף יותר מתמיד, כדי לכפר לו במעט על עווני ועוון האי הזה"

כמה פשוט.
טיפה נשרה. ועוד טיפה. הגב התיישר ומעט וכוכבי השמים נצצו לו פתאום. עמד דמום וחיוך אמיתי התגנב לשפתיו. ראה את נתינך, ראה נא.
שוב לקח את הנוצה בידו, טבלה והחל כותב את מה ששמע. הוציא הוא יונה צחורת כנף מהכלוב המונח מאחור. קשר את האיגרת בזהירות והניף אותה אל על. אולי אחרי שישמע זאת השליט, יחליט בזכות זה להושיע החבל. ואולי לא. אך בוודאי הידיעה שישנם נתינים כאלו תהיה ראשית הדרך לגאולתם.

החשכה העמיקה. הכרכרה יצאה בדממה משערי חבל נַאַהֶבֵט. לִיבַּר הביט לאחור בתחושות מעורבות. אך להפתעתו החדווה היא זו ששלטה. כי דווקא בזמן שהחושך גובר על האור, אז הוא מנצנץ למרחקים. מביא בחיקו נוחם ותקווה שעוד יבוא יום, ואולי הוא יהיה זה שישלוט.
 
נערך לאחרונה ב:

אפילו

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
האם זה חייב להיות כך?

יצאתי. הדלת נטרקה בזעף קל, העפתי עליה מבט זועף גם כן, כדי לראות אותה בעליבותה, למרות שאך לפני שבוע ארוך עמלתי לשוות לה מראה אנושי. אז עמלתי. אוף.

נזהרתי לא להסתכל על הקילופים, קשקושים, לכלוכים, שניבטו מכל מקום אפשרי, דילגתי על המדרגות שתים-שתים, בניגוד למצב רוחי הדפוק, וברחתי החוצה.

כדי למצוא את עצמי מול שמש מסנוורת שמכה בעוז, מבלי לנסות להסתתר אפילו.

אוחחחח...........

פסעתי בפסיעות מהירות, הגעתי לכביש, חציתי אותו.

לידי עברו ילד וילדה, הילדה ביקשה משהו בקול מתחנן, אח שלה ענה בקוצר רוח, דייייי אי אפשר, כמה פעמים צריך להגיד לך את זה, אי אפשר.

למה אי אפשר להפגין קצת יותר סבלנות כלפי אחים קטנים חשבתי בעוגמה. ולמה הורים לא חושבים פעמיים (?) לפני שהם מפקירים את הקטנים בידיים לא מיומנות של ה"גדולים", למה.

המשכתי בדרכי הלא יוצלחית מראש, מה אני רוצה בסך הכל, לקנות כמה דברים. לא צריך לעשות עסק מכל דבר, אבל העסק עושה את עצמו.

וכדי להצדיק את מהלכו, התקרבתי לעבר הכספומט, עמד שם זוג שנראה כמו אבא ובן, ממרחק יכולתי להרגיש במתח האופף אותם, בעמידה הקשוחה משהו של הבן, ביציבה המתוחה של האב.

  • אז כמה אבא, מאתיים? (ידעתי שאלו אבא ובן.)
  • מבט רב משמעות. 250 ! ואין עוד על מה להתווכח.
מה? שילחתי מבט מפלח לעבר הגב הקשוח של הנער. מה, אבא שלך רוצה לפרגן לך (?) יותר ואתה עוד מתווכח על זה? למה, כי לא נאה לך? תוריד קצת ת'כבוד שלך ותגיד יפה יפה תודה. זו התנהגות???

אני כבר, כבר בחנות ביחד עם הזעף ההולך וגובר בתוכי, מבחוץ שומעים את הקולות הרמים (וזועמים) שנישאים שם, או.... אה... מי כבר שוב עצבן את יודא העובד מי.

מוצרים ירדו שוב ושוב מהמדפים, הטונים עלו שוב ושוב, הרבה מעבר למדפים! סתמתי אוזניים בנסיון להימלט מן הרעש, דיי..... דיי.... דיייייייי. ! למה אי אפשר לתת קצת יותר יחס לקונים, למה? ולמה הבוס לא מפטר אותו, מה, הוא לא רואה שהעובד שלו רק מבריח קונים – כשהוא עצבני - ???

בחרתי בחוסר ריכוז את המוצרים שלי, בתקווה שלא החלפתי בטעות בין חלב ללחם.

שלמתי בחרון מאופק ביותר ורצתי הביתה ככל שרגליי מוכנות כדי לא להיתקל באף אחד, ושום דבר.

פתחתי את הדלת בתנופה, העפתי את השקית בחוסר זהירות על הרצפה, אוי, יש שם חלב! נתקלתי במראה האומלל, שהשגתי בנסיונותיי החוזרים ונשנים לאנש את סביבתי....

כמעט והטחתי בו אגרוף, בזעם לא כבוש.

למה? למה? למה???

למה כולם חייבים להיות עצבניים, עצובים, עגומים, מתרגזים, למה.

שמתי לב פתאום לדמות שעומדת מולי בתוך המראה, - שכמו החליטה לנסות לענות לי תשובה – סתורה מעט, עייפה, עגומה, תנועות עצבניות,

וזעף משתקף לה שם מבעד לעיניים !!

זה למה.
מקווה שתיקנתי הכל. (ותודה על ההערות)
חשבתי לתאר משהו אחר, אבל הזמן תם.
 

יואל ארלנגר - קקטוס

אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
@יאן – עם הסיפור "דער שנארער"
סיפור נחמד וקטן, אהבתי את ההצצה לעולם של השנוררים, רק לתחושתי האתגרים שעומדים לפני השנורר הם מלאכותיים מעט, והסיפור עצמו לא כל כך ברור.
הסיפור מקבל את הציון הנפלא 6 (יום גרוע בשביל שנורר כל כך מצליח)

@וי שלוק – כתב אלגוריה בשם "להציל את יקיל"

הסיפור נהדר
הכתיבה מרתקת אך יש לי הערות על ניסוחים שונים, ועל כתיבה שמעט חוטאת לניסוח ארכאי במשלב גבוה, ומהולה בשגיאות תחביריות ומציאותיות שונות.
לדוגמא: צבאים מפורזלי קרניים (יש להם קרניים מברזל?)
שיחי מנגו ואננס?
לא הייתי מגדיר את צמח האננס כשיח, ובטח שלא את עץ המנגו.
"הוא התעורר לשמע שאגות אימה של חיות בר שקרבו למעיין להרוות את צמאונם", לא ממש הבנתי למה חיות שבאות להרוות צימאון, אמורות לשאוג באימה.
גם את הננסיים לא הצלחתי לדמיין (ננסים? נמוכים? איך קוראים לפרט בודד מביניהם? ננסי? ננס?)
הייתי נותן לסיפור יותר נקודות, לו היה כתוב באופן מדוקדק יותר.
ולכן הוא מקבל 7 נקודות ננסיות

@LIKEBOOK1313 – ריתק אותנו עם פנטזית מתח רוויית אקשן "מתוך הקושי בוקע אור"

מתוך הקושי להבין את הנכתב, הצלחתי לראות יכולת תיאור גבוהה, אך לוקה בשימוש מופרז לחלוטין בקלישאות ומילים גבוהות לכאורה, שלרוב אינן מתאימות כלל.
קצת מזכיר את הילדים שלוקחים קולה, מיץ תפוזים, סודה וספרייט, ומערבבים בתוספת עוגיות ובמבה.
המון מרכיבים משובחים ונאים, אך הערבוב שלהם יוצר תערובת בלתי ניתנת לשתיה.
לצערי הוא מקבל רק 4 נקודות, אבל עם קצת עבודה בסיפורים הבאים יהיה ניתן להכיר כותב מוכשר עם ראש מופרע.

@Yiskah Goteherer – שיתף סיפור מעומק הלב "הרץ"

סיפור נהדר ומרגש, קראתי שוב ושוב והזדהיתי עמוקות.
קצת הפריע לי המשלב הגבוה בדיבורים של יוסף, שלא הסתדר לי עם הסגנון של האישיות שלו.
למעשה אני לא מספיק מצליח להכיר את העולם שבו מתרחש הסיפור, למרות שהבנתי את הניסיון ליצור אותו.
אבל הוא הצליח לרגש אותי, ולכן הוא מקבל 8 נקודות יפות

@לילך אור – כתבה את הסיפור העתידני "במחזה"

אחד הסיפורים הטובים ללא ספק, הכותבת הכניסה אותי לעולם בקלות, בלי להשתמש בהמון מילים, והכתיבה קולחת ונעימה.
מודה שכגבר לא הבנתי מספיק את הסיטואציה, אבל הרגשתי את ההתרה בסוף הסיפור, והיא נתנה לי תחושת סיפוק וסגירת מעגל.
בגלל הכתיבה האותנטית והרגישה, הוא מקבל את הציון 8

@הנף מקלדת – בסיפור עמוק ומדהים "זיכרון"

סיפור מצמרר ונהדר להחריד.
מה שמושלם בו בעיני זה שהסיפור מסופר דרך עיני המספר, והתיאורים של העולם הם בעצם אלה שגורמים לו להיות סיפור.
והוא זוכה לציון הנהדר 10 נקודות

@שיילה – בסיפור קצר ומתקתק "המוזיקאי"

פשוט סיפור מהמם, ואני כותב את זה כמי ששוכח לפעמים לכבות את האיתות ברכב, כי מקצב הנקישות שלו מתאים בול למוזיקה מהרדיו...
לדעתי הכרטיסן מיותר, והיה אפשר לסיים את זה בלי להביא אותו ממרוקו.
וגם הוא מקבל 9 נקודות בסולם פה דיאז

@אנטיפטרוס ומשל המסוננים

המשל כתוב בצורה יפה מאוד, אם כי הנמשל רובץ על כל שורה ושורה בו, ובלעדיו, הסיפור היה מעט משעמם, הסיום כתוב קצת פחות טוב מההתחלה, ונדרשת הגהה, ומעט עריכה לשונית וסגנונית (בעיני).
חסרון נוסף לסיפור כמשל שיכול להשפיע, הוא הכתיבה במשלב גבוה מדי, שמנתקת את הקורא מהמסר, וגורמת לו להרגיש שהוא קורא איזה טקסט מאוד חינוכי ועמוק.
כתיבה קלילה יותר, תיצור השפעה גדולה יותר, ומשל פחות שקוף, יחלחל טוב יותר דרך המסננת של האנשים.
הציון הוא 7 נקודות בנטפרי

@פינגווין הכניסה אותנו לסלון של הוורט עם הסיפור "עיוורת צבעים"

התיאורים נהדרים ומכניסים מאוד לאווירה, ניתן לחוש את הנשיקות הרטובות על הלחי.
הקונפליקט מאוד זר לי, וקשה לי להזדהות איתו, אבל זה סיפור יפה.
וגם הוא זוכה ל7 נקודות תמות וזכות

@ליאורה A עם יומן מסע "שבת בשדה"

יומן נהדר ומלא פרטים, לתחושתי הוא מתאר טוב יותר את הפעולות של הכותב יותר מאשר את העולם שמסביבו, חסר לי מאוד התייחסות לאווירה של הנמל עצמו, את תחושת הזרות והמצור, את הקונפליקט האישי.
מהר מאוד הקונפליקט מתחלף באיזו שהיא תחושת שליחות מרוממת ונפלאה, שבעיני היא לא אמינה מספיק.
אם הייתי קורא את זה בעיתון, זה היה מאוד נחמד, כסיפור זה פחות עובר.
6 נקודות נוסע מתמיד

@reizy esh לקחה אותנו לנופש בדובאי

תיאור יפה בלי קונפליקט, ככתבה בעיתון זה היה ממש נחמד, וזה גם כתוב מצויין, למעט הציון של המקום, והאקטואליות, ספק אם הייתי קורא אותו.
וזוכה 5 נקודות למימוש בבורג' חליפה

@דיונון לקח אותנו אל ההיסטוריה היהודית בזווית מיוחדת "אליאב"

כתיבה מצויינת וקולחת, שימוש נאה במשלב גבוה ותנכ"י למחצה, קראתי ברתק.
קצת מפריע לי שאליאב משמש סיפור מסגרת לסיפור המרכזי, והעניין האמיתי הוא לא באמת גיבור הסיפור, אלא דוד.
ולמרות שהוא המספר, התחושות והרגשות ביחס אליו, כמעט שאינן עוברות אל הקורא.
והוא זוכה ב8 אבני קלע לשימוש חופשי

@עטרה ד כתבה על כינוס חסידים בשדה, והכמיהה לאומן

סיפור נאה, קצת מדי מתאמץ להיות כתוב בסגנון ברסלבי תוך ויתור על שפה אישית של הכותבת.
סגירת הקצוות לטעמי מיותרת.
ולכן הוא זוכה 7 נקודות טובות

@7שבע7 לקחה אותנו לעמק הדמיון

השפה יפה ופיוטית, הכתיבה די זורמת, בגלל שהסיפור כל כך אישי, השער המעוטר נותר נעול בפני, משאיר אותי בחוץ עם המחשבות.
והיא זוכה ל7 נקודות לקניית 777

@טלח הציצה עלי בבית חלקיה, גם לזה התרגלתי.

כמה יופי, למי שמכיר.
אהבתי מאוד את הדיאלוג, וכמובן שאני משוחד קלות.
יש בסיפור הזה זווית שלא כל כך נוגעים בה, וזה מאוד מהנה לקריאה.
8 נקודות שהתקבלו במרמה ובשוחד והפרת אמונים...

@ירושל לקח את הגלמים שבינינו מתוך הפקעת אל היקום הגדול

איזה סיפור נאה, אני שמעתי כבר על הגולם שכתב אותו, והתפעלתי.
הניקוד מגיע לרובוט הנחמד..
7 נקודות בביטקויין למימוש באפל סטור

@המלמד מבני ברק – במסע מזעזע ל ניבוז'ני גרודיאנסק (עשיתי העתק הדבק)

מרתק מאוד, ומכניס באמת לעולם אחר ונהדר להחריד.
כמה חבל שהסיפור מסתיים כל כך מהר, בלי שתהיה בו איזו תפנית מסעירה כפי שהייתי מצפה.
7 נקודות בינתיים, היה יכול לקבל יותר אילו היה נאמן יותר לרבי.

@הדוויג עם הפרוזה הטראגית "נעמי"

סיפור מעורר מחשבה, מרגש, מציק ומסעיר.
הטרגדיה הזאת שמפוצצת את המוח בלי רחמים.
כתיבה יפה, דיאלוגים מצויינים, קצת חסר לי רגש חשוף וגעגוע אמיתי.
9 נקודות וצל"ש

@Natan Galant מעניק לנו הצצה נדירה לחדר הראיות של המחוז

מבחינת האתגר, זה עד כה הסיפור שהכניס אותי לעולם יותר מכל השאר, לא צריך ראיות מיוחדות כדי להציג את יכולת הכתיבה של נתן, מצד שני אני בניגוד עניינים, לכן אני לא יכול להכריע לגבי הסיפור הנהדר הזה.
גם 9 נקודות וגם צל"ש נאה

@אי פה אי שם עם הקטע הקצר "הוא חזר"

דיאלוג קצר, שלא כל כך הבנתי מה הוא עושה כאן באתגר
ובשל כך הוא מקבל רק 3 נקודות

@אפרת תהל הכניסה אותנו לארוחת ערב באוהל

סיפור שאכן מתרחש בעולם משלו, וגם כתוב יפה, מעניק הצצה לדיאלוג בין בני מלוכה אציליים החיים בסתר.
טוב שרול לא סיים את צלחת המרק, שכן צמח הלוף דורש בישול ארוך כדי להסיר ממנו את רעילותו, וטיאל שלא ידעה זאת, כמעט גרמה להרעלתו...
7 נקודות וציון לשבח על השפה היפה

@מוצג עם סיפור שמתרחש באי "חבל נאהבט"

משל נאה, כתוב בצורה מושכת ומרתקת, לטעמי יש מעט אריכות דברים שלא מאוד מקדת את העלילה, מליצות יתרה שקצת מכבידה על הקריאה, וחסר לי קצת בידול של אנשי נאהבט משאר החבלים, או איזו הבנה במה הם שונים באופיים משאר החבלים.
בגדול נהנתי מהביקור באי.
והוא מקבל 7 נקודות

@אפילו העניק לנו הצצה לראי

סיפור מחיי היום יום, אפשר לחוש מעט את האווירה והעולם, השפה לא מאוד אחידה, ומשלבת בין משלבים שונים, והכתיבה מזכירה מעט כתיבה של יומן אישי.
וכן, 5 נקודות יפות לסיפור הנחמד הזה.



אי לכך ובהתאם לזאת, מוכרזים כאן ארבעת המקומות הראשונים

במקום הרביעי: המוזיקאי של @שיילה

אהבתי כל כך את הסיפור הזה, כמה שהוא קטן, ככה הוא גדול
העולם בו מפורט כל כך טוב, ואפשר להרגיש אותו בעצמות ובוורידים.

במקום השלישי: נעמי של @הדוויג
סיפור שמפוצץ את המוח, הוא לא במקום הראשון רק בגלל שאני בטוח שאפשר לעשות אותו טיפה יותר מדוייק.

במקום השני: חדר הראיות של @Natan Galant
התיאורים המדוייקים והעולם שלא משאיר ספק.
בגדול נתן כבר הצטלם אצלי לפחות פעמיים, אז אין לו מה לעשות עם הפרס... למרות שהוא מוזמן שוב בלי קשר לאתגרים + ניגוד אינטרסים חמור + זכיה בפעם הקודמת, משאירים אותו רק במקום השני הצנוע. (וגם בגלל שבמקום הראשון יש סיפור פצצה!)

ובמקום הראשון:
הזיכרון המצמרר של @הנף מקלדת !!

מהקירות אל הדלתות, אל הצלקות אל הצעקות, הצלחתי ממש לצלול פנימה וממש למשש את הבילבול והשיגעון, עם הכאב והתסכול.
סיפור שהיה יכול להישען על קביים של קלישאות, אבל ברח מהם בחכמה רבה.
המקום הראשון בזכות ולא בחסד.

מוזמנים בשמחה לחצרנו הנאה, ולנהל את האתגר הבא (ובקצב מהיר יותר משלי...)
 
נערך לאחרונה ב:

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה!
על השיפוט הכללי ועל האבחון האישי.
על הזכייה הלא צפויה (נחתו מסביבי פצצות, נכתבו לידי פגזים).
ועל הפרס.... אני ארדוף אחריך עד בית חלקיה....

מתלבט על האתגר הבא, אשתדל להזדרז. ('מה ששנואי עליך אל תעשה לקקטוסך')
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  10  פעמים

לוח מודעות

למעלה