אתגר דו שבועי - עולם מושלם

יואל ארלנגר - קקטוס

אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
לכל סיפור יש את העולם בו הוא מתרחש
לעיתים אלה חיי היום יום של פלוני או אלמוני
לפעמים דווקא ממלכה רחוקה שכובשת אותך בקסמיה
יש סיפורים שמתרחשים בחלל הרחוק
ויש סיפורים שמתחוללים בעולם קדום.

אני רוצה שתכתבו סיפור, יפה ככל שתצליחו
שהוא מתרחש בעולם מסויים
עולם שמכיל מקומות, נופים, דמויות שהופכים אותו למרתק ושואב ככל שניתן.
אל תתקמצנו בתיאורי הסביבה, אך כמובן שלא להפוך את הסביבה לנושא של הסיפור.
הסיפור חייב להיות עם עלילה כלשהי, התחלה, גיבור, קונפליקט, נקודת שיא, והתרה.
בקיצור: תעיפו אותי לעולם שלכם.
הזוכה יקבל טיסה לקברי צדיקים, בהובלת סילביה המתקנת (הרשמה אצל שמוליק לישינסקי)
קדימה.
הנספח הנהדר נמצא כאן, ואת כל הדיונים וקריאות ההתפעלות שלכם, ניתן לרשום בתוכו.
האתגר יינעל במוצ"ש פרשת שופטים ב' אלול 22 לאוגוסט, ויש גם פרס משתלם לזוכה המאושר (חוץ מהטיסה) סט צילומים זוגי\ אישי \ משפחתי קצר עד שעה במרחבי בית חלקיה.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
דער שנארער

הוא לוקח נשימה ארוכה, ונכנס פנימה. עיניו בולשות מיד ימין ושמאל. הוא כאן או לא כאן. מוישה לא נראה באופק, ולכן הוא ניגש מיד לספסל הקרוב.
"שולם, אני מגיע בשליחות חשובה מאוד למען מטרה חשובה מאוד של החזוקס תיירה..." המילים שכה עמל לשננם ברכב נשמעות לו כעת נדושות כשהן יוצאות מפיו. ולמה פעמיים חשובה מאוד.

האברך שמולו, לא נראה שהקשיב בכלל. הוא רק מצביע על מודעה בקיר ממול, ומסתובב לחברותא.

מבקשים מכל גבאי הצדקה לא להסתובב בין הלומדים בשעות הסדרים. הדבר מפריע מאוד!

הוא ממלמל "כן, כן, ברור", מסמיק ופוסע החוצה. ובדיוק אז נכנס מוישה.
או, שלום עליכם! מה נשמע? במה זכינו?
אתה נראה אדום, בוא קח מים מהקולר. אז מהה? הכל פסיידר?
הוא מבולבל לגמרי. הוא דמיין את הסיטואציה הזו כל הלילה, אבל כל זה לא עזר לו עכשיו. כאן הוא היה צריך לעמוד ולומר כאילו באגביות, "כן, אני עוזר לראש כולל מידי פעם להחזיק את הכולל, אתה יודע, הכרת הטוב".
ומוישה היה אמור להתבונן בו בעיניים מעריכות ולומר "כל הכבוד".
אבל במקום זה הוא רק שתה במסכנות את המים מהקולר, וניגב את המצח. מה יש לו להגיד למוישה הזה, שאשתו מתכנתת ואביו יושב טוב.
"טוב, אז בהצלוחה", סיכם מוישה את החד שיח עם גיסו, ונכנס פנימה.

הוא קרס לתוך הרכב.
איך היה? הציץ אליו שלייזי (שלזינגר) מהמראה הקידמית. בלוטוס באוזנו וסיגריה בפיו.
"לא מרשים באמצע הסדר".
"לא. מרשים. באמצע. הסדר." המהם אחריו שלייזי. אז וייטר. מה יש לנו.
הוא הוציא את הדף מקומט. בית חיים וברכה. מכיר?
שלייזי רק חייך באדנות. אל תדאג.
יש לו כמה דקות נסיעה, בינתיים יארגן את הכסף. הוא מוציא חופן מכיס החליפה. מלא שקלים, קצת שנקלים, ועוד כמה עשיריות. לא צריך כזה הרבה שקלים. סתם כבד. וחוץ מזה הוא שם לב שלפעמים חסר לו שקל עודף ואז האברך אומר, עזוב, תשאיר אצלך. הוא נהיה מקצוען לאט לאט. אולי יוציא ספר טיפים לשנורר המצוי. מהכיס השני שלף את חבילת השטרות. כמובן, חלק מזה הביא מהבית כדי להראות שנותנים לו. כעת סידר אותם לפי ערך, מהגבוה לנמוך.
הגענו, כך שלייזי. אבל תשתדל להזדרז למה האזור שורץ פקחים ואין חניה.
הוא יצא מהרכב בתנופה, נזכר ששכח את הקלסר, וחזר שוב. בוא נראה מה כתוב: בית חיים וברכה. למטה כולל ספרדי 40 אברכים. במרכזי כולל ליטאי 90 אברכים. יפה.
עולה קומה ונכנס לכולל הספרדי. אוף. שיעור. הוא מנסה לסמן לאחד האברכים: מתי נגמר? האברך מסמן לו "אחת". מאוחר מידי. כפרה.
הלאה הלאה, הזמן יקר. שלייזי לוקח לפי שעה.
המרכזי. בית מדרש גדול ומרווח. צדיקים יושבים, גמרותיהם לפניהם, מזגן על ראשם, חברותא לצידם, ונהנים מזיו השכינה. רק הוא צריך להתרוצץ. הוא לא מאמין שהוא רק ביום השני. זה כל כך מתיש. הראש כולל הזהיר אותו.
הוא נכנס לרגע למטבחון לעשות קפה. שלייזי יסתדר. אם הוא היה חברה'מן כמו שלייזי, בטח היה עושה יותר כסף מלהיות סתם דרייוור. אבל הוא לא. וגם אשתו לא. גל של זעם ורחמים כאחד חלף בו. למה אשתו כזאת בטלנית. עבדה במעון, זרקו אותה. לא ממש זרקו, הסבירו לה שצריך אשה עם גישה לתינוקות.
ניסתה להיות טלפנית, היתה חוזרת בוכה כל יום. לא הולך. היא לא בשביל זה. אין לה מקצוע ביד. כאילו, יש. גננת. שכוייח.
הוא היה רק עומד חסר אונים. למה. למה זה ככה. זה לא הוגן. והדירה שהם בקושי גירדו בקרית אתא. יש משכנתא ואין שוכר. אבל המתווך אמר שזה מקום מבוקש. מי מאמין למתווכים? צחק עליו מוישה.
אז הראש כולל הציע לו לאסוף כסף לכולל. 33%. הוא התלבט, אבל לא היה לו משהו אחר.
הוא חשב שיסתכלו עליו בהערכה. הוא הרי לא "שנורר" הוא "מחזיק תורה". אבל זה לא משנה לאנשים.
לאות פתאומית תקפה אותו. הוא התיישב על כסא. דמעות מילאו את עיניו.

הטלפון צלצל. שלייזי.
"שמע, פקח נתן לי דו"ח עכשיו. מילא הקנס, אתה תשלם. אבל הנקודות".
אז הלך לו היומית. אוי, השם.
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
f0abe53df5ba29add79f6bd1f07e4d30.jpg


להציל את יקיל

'ברוכים הבאים לעולם המאמינים', קידם שלט מרובע וחד קצוות את באי העולם.

בשני צידי הדרך המובילה לתוככי העולם ניצבו שיחי הדס ושושנים נמוכים, גזומים בצורות שני סימלי הממלכה, לב וחרב, לב וחרב. בכל שלושה מטרים עמדו ניצבים נמוכי קומה עד להחריד, בידיהם לוח עץ מעוצב כ-לב וחרב וחרוט בו 'לטובים שלום'.

מהשביל הראשי מצופה הזהב התפצלו שני דרכים, אחת 'טובים' והשניה 'אלו שבדרך'.

כשסיים עולו את השביל הראשי חכך בדעתו למי מהשבילים לפנות, ערפל סמיך מנע לגלות את טיב הדרכים, כשניסה לפנות אל אחד מהניצבים נתקל בדממה, יד הניצב רק התרוממה והצביעה על סמל הלב ודרך הטובים, וכששאל על הדרך השניה נתקל באטימות.

עולו סירב להיכנע לסיסמאות וסלוגנים, מישש את ניצב חרבו, ניער את שולי גלימתו מפחד דמיוני, ופסע לתוככי ערפל שביל 'אלו שבדרך'.

בפסיעה הראשונה התבהרה לפניו הדרך, מרצפותיה שבורות מצמא, שיחיה נובלים מאין משקיע, עיני החיות בר שהשתכנו סביבותיה ננעצו בו בדריכות מכל עבר, אפילו הרוח, נדמה לעולו, ממאנת לנשוב כאן. מוות. שכול. צימאון.

'דרך הגיהנום' הירהר עולו תוך הסטת תלתל זהוב שנשר על פניו, ופסע נחרצות פנימה.

היובש מילא את חלל המקום, ברוח לא נשבה ורק השמש נצמדה לראשו ללא הרף, כששפתותיו יבשו לחלוטין, וצפחת המים העגולה שהייתה חתומה בתרמילו תמה, פנה לתור אחר מעיין מים חיים כל שהוא, מקור מים שירווה את צמאונו.

במהלך החיפוש נטה מהשביל וירד לעומק דיונות החול שמסביב, תר בעיניו אחר סימן למקור מים.

"אויי, וואוווו" נפלט מפיו צרחה כשקלט את גופת האדם הצעיר שלמרגלותיו, וכשגילה עוד שניים שרועים חבוקים ללא רוח חיים, ועל בגדיהם נכתב בדם 'אם כבר הגעת עד כאן, אל תבכה שאתה מת, זה מיותר. תבכה שתמות לבד'. צמרמורת אפפה את כולו, והוא נפל לאחור לתוך הדיונה מניח לשמלתו להתלכלך החול. את מי זה מעניין אם תיכף אינו בין החיים.

כששכב על החול הירהר על כלתו הטריה יגונה, על הדי חתונתם שעדיין לא שככו, ודמעה נוספת הרטיבה את החול הרותח.

מחשבה הצטרפה לחברתה ודמעה לדמעה, כוחותיו הלכו ונגמרו, וכמעט הספיק להתחרט על עצם כניסתו למקום צלמוות זה. וכשנזכר להיכן נכנס ומהי מטרתו, הזדקף, ניער אבק משמלתו האדומה, בדק שאשפת חיציו מלאה היא, ולחש "אל תדאגי יקיל, אני בא, אני יציל אותך… אני לא אמות פה, לא".

הנסיון לפסוע הוליד סחרחורת עזה וכמעט שנפל, בעקשנות נעץ את חרבו בקרקע מבקש יציבות כשמול פניו עומדות פניה של יקיל מחייכות, מתחננות שלא יתייאש, שייתן לה תקווה.

אור פניה של יקיל נתן בו כוחות, והוא הוסיף לפסוע חזרה אל השביל, כל עוד שיהיה בו כוח הוא יפסע ויתקדם ויעשה הכל לשחררה משבי הלמיטים הארורים.

אחר ששב אל השביל שמע קול המולה מאחור, וראה שני ניצבים ננסיים גוררים את הגופות שראה שרועים על החול, ולוחשים זה לזה, "בסדר אם הפעם לא הצליח, רחוק הוא לא יגיע, אל דאגה. יקיל תישאר שלנו לנצח!"

מילותיהם וגילוי התרמית, רק הזרימו לתוכו כוחות חדשים רעננים, והוא תיפס על שיח קמל שלצידו, נזהר לא לקרוע את שמלתו, מנסה לזהות נאות מדבר או מקור חיים בקרבתו. ואיין.

לאחר שטיפס על שלושה שיחים שנקרו בדרכו, מעט נשרט ומעט שמלתו אספה קרעים, גילה מרחוק שיח אחד ירוק ושני צבאים מפורזלי קרניים רובצים לצידו. עולו מיהר לעבר השיח, מבין שכנראה האוצר נמצא וישנו שם מקור מים. את פניו קידם מעיין קטן נובע מבין אבני בזלת בינות לשיחי מנגו ואננס מלאים. אחרי שרכן לרגעים ארוכים מעל המים, מרווה את צמאונו, קטף מהשיחים מלוא חפניים, ונשכב על הקרקע לישון תוך כדי שידו אוחזת בחרב.

הוא התעורר לשמע שאגות אימה של חיות בר שקרבו למעיין להרוות את צמאונם, וכשראו את האורח הלא קרוא נאספו סביבו והחלו לשאוג ולצווח.

בבהלה מיהר לפתוח את תרמיל הרועים, הוציא מתוכו שני אבני אש והיכה אחת ושתיים ויהי אור ואש. וכשביקש להבטיח את קיום האש פנה לתור אחר חומרי בעירה להדליק מדורה קטנה, במהלך החיפוש נגלה לעיניו דף מתגלגל והוסיפו לשאר הזרדים היבשים והעמיד הכל למדורה.

כשחדר לאפו ריח העצים הנחרכים, הביט לצבעי האש הססגוניים וראה אותם הולכים ומקיפים את עיגול המדורה הקטן שהקים, ולפתע חש רצון עז להציל את הדף הקטן ולראות מי הוא ששהה כאן לפניו והותיר מכתב זה, ולמי, בתוך כל המוות שסביב.

"י-ק-י-ל, יקיל שלי", זעק בגרון ניחר למול כתב ידה העגול והעדין, "זה את???", 'גם היא עברה את המוות הזה', הירהר כשעצב ממלא את כולו. בלע את שורות המכתב אחת אחר השניה:

"עולו שלי (לפחות היית כזה), כעת אני מתחרטת, זה היה צעד נמהר, אבל הטירוף אחזני, לא הכלתי שכה ויתרת עלי, 'דרך העולם - לא דרך העולם' לא הייתי מסוגלת להכיל זאת, לא סבלתי לראותך נהנה עם כלתך יגונה, נותרתי לבדי בעולם. אין לי טעם בחיים, אז יצאתי להנה, להימכר לעם הרע הזה.

אני בטוחה שתבוא אחרי, ותחושה זו מעודדת ששוב נהיה יחד.

על החתום אחו - - -


פיח שחור כיסה כליל את מקום החותם. עולו הביט המום לדף הצועק שמולו. מבין שזו אחותו לרגע ומתוסכל מאידך ששמה כבר עלה בעשן. וכאב חד מפלח את ליבו, 'זה אני שגרמתי לה, אני…'

אור הראשון הפציע ועולו מיהר לכתף את תרמילו ולצעוד במעלה השביל טרם יחל החום הנורא, הדיונות הפכו לביצות טובעניות מקורקרות צפרדעים, וערפל סמיך ומחניק אפף את הכל, עולו בסערתו לא שת לכל זאת והמשיך לפסוע בעקביות.

השמש הגיעה לרום השמים וקפחה על ראשו בהתמדה, הצעיף הלח שסיבב את מוחו לא הצליח כבר להקל מעליו, ושוב מצא את עצמו תר אחר מקום מנוחה, והתרמיל הקל שעל גבו הכריז באלף קולות על כך שהינו ריק מכל הטוב שמולא אמש.

הטיפוס על שיחים שוב ושוב העלה חרס בידו, אפס, אין כל עתיד. בטיפוס האחרון ראה מרחוק שני ננסיים רכובי יצור מוכלא מוזר להחריד, עם שני דבשות וקרני ענק, אשפת חיציהם מלאה והם לבושים שריון קשקשים כבד, נראה שפניהם לא לשלום...

חרד כולו חיפש עולו מקום להסתתר בו, אבל המרחב השומם הבהיר לו שכל מאמציו יהיו לשווא, המקום היחיד שהזמין אותו להסתתר הייתה הביצה שמילאה את האופק, אבל ממנה לא בהכרח שיוכל גם לצאת.

"ווווההה" ווווווההה" שריקות החיצים שהחלו למלאות את האוויר, סייעו בידיו למהר להחליט שבביצה אולי יתבע אבל מחיציהם לא יוכל להימלט. אחר שקיפל את שמלתו וטמנה בנרתיק במהירות, דחפם בבהילות לשיח צדדי, והזדרז להיתחב עד קצה אפו בינות הצפרדעים בתקווה שיוכל גם לצאת משם בהמשך.

הננסיים עברו לצידו ולא הבחינו במאום, מוסיפים לשרוק בחיציהם ודוהרים בשעטה למצוא את הפולש. עולו השתעשע במחשבה לנעוץ חיצים בגבם, אבל כל עוד שלא מוכרח היה להילחם בחר בחשאיות.

אחר שעה ארוכה שחלפה, ניסה להיחלץ מהבוץ הטובעני אך ללא הצלחה, רגל יצאה רגל נכנסה עוד פעם ועוד אחת כך ללא פתרון נראה לעין. עולו פרץ בבכי, מעצמו כבר התיייאש, אבל יקיל שלו…

"יקיל, יקיל", לחש בכוחותיו האחרונים, ובעיניים מעורפלות הבחין בשני הננסיים קרבים לכיוונו שלופי פגיונות. הוא מיהר לאשפת חיציו נחוש לא למות ללא קרב, שלף חץ בתנועה תיאטרלית, וכשבא לכוונו לעברם גילה שזה אינו חץ! מישהו זדוני החליף את תוכן אשפתו בשינתו בחבילת קרשים פשוטה, בהלם הביט בחיציו ובננסיים השוחקים למשבתו הולכים וקרבים, והם קוראים לעברו, "בוא, בוא נעזור לך להגיע ליקיל שלך, אתה חושב שהיא עוד שלך?!? שהיא אוהבת אותך?!?"

עולו שתק, הוא מוכן הכל אם יקחוהו עדיה.

הובל עולו לבניין מפואר ומוזהב, עם דלתות אלון מוזהבות פינות, עציצים עם ריח משכר בכל פינה, ומשרתים מהודרים עם שמלי הממלכה רצים שוב ושוב, 'הם אני רואה מבעד לגלימתם ניצב פגיון זעיר או שרק נדמה לי' היהר עולו כשנכנס.

לחדר קטן ואפל, עם חלון מסורג למעלה מגובה אדם, נהדף עולו, מושפל ורעב, מותש ומיואש. "תיכף תכנס אליך הנסיכה יקיל" ציחקק אחריו ננס תכול בגדים.

כשיקיל נכנסה לא זיהה אותה עולו, היא לבשה בגדי מלכה, זקופת קומה, לחייה טפוחים, והיא הביטה בו בתיעוב, "עולו, מיותר שבאת. אבל לשוב כבר אינך יכול. אולי תצטרף אלינו לממלכה הקסומה הזו. מאז שבחרת בכלתך יגונה - התיזה בתיעוב - ונטשת את אחותך היחידה לבדה יחד היינו מהיום שנפטרו הורינו ובגדת בי ברגע, איני חפצה להכירך, אלא אם כן תצטרף לממלכתנו האהובה".

עולו הרים את עיניו, הביט בה, 'הזו יקיל?!?' חשב, איך השתנתה, הבאמת טוב לה כאן? הרואה היא מקום זה כשלמות האנושות? השכחה היא שזה מקור הרוע? שזהו המקום שאליו נחטפו ובו מתו הורינו האהובים? לא תזכור איך ניסו ננסיים אלו לחוטפם באישון ליל???

הביט בבגדיה הנאים, בשערה המטופח, הריח את הריח הנעים הנודף, ואז נפלה בו ההכרה, היא מסוממת, הם - כוחות הרוע האנושיים סיממו את דעתה על מנת שתיפול לגורלם. מה יעשה לה לאחותו האהובה, היחידה. איך יוכל להוציאה ממקום צלמוות זה???

"יקיל, תשארי איתי הלילה, נראה נחליט יחד, אולי אשאר איתך כאן לנצח". עיניו התחננו, נתלו בה בתקווה, היש לה תקווה?

"אשאר". מילה בודדת נפלטה מפיה, וליקיל היה נדמה שראה דמעה בזווית עיניה.

עד אישון ליל יגע עולו לשכנעה, שהם חפצים אך ברעתה, שהם מנצלים אותה. שלא בגד בה, עמל קשות להוציא את גיבובי השקרים שהם העמיסו על ליבה, ואיין.

כשכמעט התייאש, ראה דמעה מתגלגלת במורד לחייה ומהירות זה הפך לשטף, "עולו אהובי, גם אם נרצה איננו יכולים לצאת מכאן".

"את יודעת היכן אנו נמצאים בערך?"

"בקיר החומה".

"בקיר?!? אז בפסיעה אנו בחוץ".

"נראה לך?!? איך נצא מהחלון? הוא כ"כ גבוה".

"יש לו גם סורגים".

"הם לא אמיתיים. זו ממלכה של אחיזת עיניים. הם מעוניינים לייאש אותך, זה הכל".

'אז היא יודעת שהם שקרנים' חשב עולו ואמר "אבל איך נגיע אליו?"

"וגם איך נרד מהצד השני?" הוסיפה.

"אני יודע אמר עולו, פשט את גלימתו העליונה, ביקש מיקיל את גלימות מלכות השקר שלה, יצר מכולם חבל ארוך, ופנה אליה, "יקיל, הואילו נא להתכופף, אני אעלה על גבך, וכשיהיה על אדן החלון אפשוט לך את ידי ותעלי גם את ותשתלשלי ראשונה בחבל, לא נוכל יחדיו".

יקיל התכופפה ועולו ברכות עלה על גבה, ומשך את דמוי הסורג פנימה, משך עצמו לחלון והושיט לה את ידו. היא עלתה והחלה להשתלשל בפחד החוצה. עולו הביט אחריה בחשש, מחכה לראותה על קרקע מוצקה, בחוץ.

אחרי שירד והותיר את החבל להשתלשל ברוח, שאלה אותו יקיל למה לא יקרע וייקח לפחות חלק מלבוש המלכות המכובד שלה?

ועולו ענה, "להציל את כבודך יקיל יצאתי, כבודך הוא הרחק הרחק מכל בגדים אלו, בואי יקיל, בואי"...
 
נערך לאחרונה ב:

LIKEBOOK1313

משתמש פעיל
מתוך הקושי בוקע אור

חושך. דממת אלחוט, שתיקה רועמת. סיבים צפופים בשתי וערב, עמומי גוון. אלו הם הקריטריונים העומדים כנגד שדה ראייתו המצומצם.

נחילי נמלים מעקצצות במעלי גבו, עמוד השדרה שלו הופך ומתמוסס. הוא חושק לגרד, להסיר מעליו את התחושה הנוראה הזו. אולם ידיו אזוקות.

ולא כלה בזאת, אלא שהכיסוי העוטה על פניו מעניק לו את ההיפוך האבסולוטי של חוסר ביטחון, איתנות וחסינות.

הוסר השק.

אורי מצמץ בעיניו פעם ופעמיים, טשטוש עמוק אפף אותו ברגעים הראשוניים, לבד מן הקהות שעמדה באוויר. אין הדבר אפשרי להתרגל מנכיחה מתמשכת בחושך להתפרצות האור. נדרשת איטיות, הדרגה. אך לאורי לא נצרכו שני הכללים הנ"ל, מצבו לקוח מהקטגוריה. עת שהשילו מעליו הסיכוך, נשטפו עיניו בצלמון מחודש, דליל במעט מקדמו.

חדר פשוט, מוזר ואף מעורר סלידה. לא גדול מדיי אך גם לא קטן. כסאות בנלים חבוטים הצועקים את גילם מכל שריטה ושבר בולט לעין, תמונות מודפסות גולגולות, סמרטוטים שאי מי יידה בעצלות מוגזמת אל הפינה תחת השלכתם אל הכביסה או - במקרה הטוב יותר - פח האשפה, קירות צבועים בשחור מרתיע, צופן סוד.

וזהו.

מישהו איתו בחדר. הוא מתרחק ממנו פסע ושניים. אורי התכווץ אל תוך עצמו, מדמה כביכול כי באקט זה ימנע איזשהו פגע העתיד להתרחש.

האור נדלק. אורי היטיב ראות בחפצים, כל ישותו מתמקדת בזר השוהה עמו בחדר משותף ואינו חושף עצמו עדיין לפניו. דומם כדג. הנה הוא שומע את צעדיו קרבים. הוא ממש על ידו.

"אהלן גבר!" טפיחת שכם מעשה יד בריונית עטורת ורידים בולטים בשבילי העוצם טלטלה את כל עצמותיו. "חדש, אה?" קול בס, צרוד מעט.

אורי הסב ראשו אל מנחית המהלומה, מעגל פרקי אצבעותיו העליונים בתנועות מסג'יות אומללות. הלה התגלה כגליית בצנזורה מוקטנת, שרירי כיאה לג'נטלמן המעביר את החלק השולט ביומו בחדר כושר ומטווחי ירי – יעיד האקדח השחור שקרץ לאורי מנרתיק המותן שלו בברק מסנוור.

"כן, חדש". הבחור הטרי נשא עיניו הירוקות, צווארו מתקמר בשל גבהו האסטרונומי של הענק ממנו במספר לא מבוטל של סנטימטרים. אורי לא הסיר ממנו זוג אישונים חוקרים, תוהה מה שמו של מטיל החת הלז. בינתיים יכנהו ה"דרקון". תשאלו למה? הוא לא יודע. זה מה שעלה לו לתודעה באינסטינקט ההתבוננות הראשונית.

"היי, תראו מי כאן". קול הבס של ה"דרקון" הצטפצף לעומת הטון העמוק כים השחור שבקע מהפתח. ה"דרקון" ואורי העיפו מבט אוטומטית אל עבר הדובר. מבעו של הגנגסטר התבהר, וחיוך תלה בצדיי שפתיו.

"מושיקו, תראה את מי שלח לנו ינקי. בחור טוב, אה?!" ה"דרקון" פנה אל עמיתו לכנופיה, חושף מאחוריו שובל של שלושה חברה בריונים. אורי הסתכל עליהם במורא אצור. מושיקו ו"הדרקון" יכולים להתחרות ביניהם על נפח ההרים שעל זרועותיהם. את הצלקות המתנוססות בחוסר חן משווע על גבי עורם הכהה אין הוא מסיק כי איי פעם יגמרו לספור והמנצח יהיה זה שיתייאש אחרון.

מדוע ה"דרקון" קורא ליעקב ינקי ולהיכן זרק אותו למען השם החבר הזה?! מה טיבה של מעורת השדים הזו? יעקב הבטיח לו כי המקום אליו הוא מוליך אותו מואר והחברה שם אחלה של בחורים. תחת תיאורים כבירים אלו הוא צופה כעת באפלה מוחלטת וגברים יותר מדיי "אחלה".

אמנם הוא ביקש להשתחרר קצת. רק מעט. הוא שפך שיח על כך ליעקב שטרן, חבר טוב מהישיבה. כולם מכירים אותו בתור אחד כייפן, כזה שלא חוסך באנרגיה זמן וכסף. הוא יוצא לטיולים מסביב לעולם – כמובן ללא ידיעת ראש הישיבה חלילה וחס, אוכל במסעדות – כי האוכל בישיבה טפל וחסר טעם. ובל נשכח – יעקב עושה כסף. והרבה. כיצד? התשובה חבויה מעיני הכל.

אה, ועוד משהו. הוא גם קובע עיתים לתורה.

צחוק פנימי מר הדהד בליבו של אורי. ברור לומד תורה. אם חבריו של יעקב מתגלמים כעב"מים לכל הפחות, עדיפה המיתה.

אז לכאן כיוון אותו יעקב. או ינקי, איך שלא יקראו לו החייזרים האלה. כיצד עליו לפעול על מנת להשתחרר מהכבלים הללו? על אף אי כפיית השהייה באזור, חש אורי פיק ברכיים לצעוד אל הדלת ולאחל לבני האדם שלום ולא להתראות.

"אורי קוראים לך". מושיקו קרב אליו תוך שהוא גורר עבורו כיסא עץ מתקלף מקדמת החדר. "ינקי עדכן אותנו. בכבוד, אורי. שב".

כמאפיונר מסור, השלים מושיקו את ההצגה המלחיצה בליטוף איטי קריר על לחיו של אורי. כף היד גדולת הממדים חשמלה אותו בצמרמורת מקפיאת חושים. הוא חייב לברוח מהחלקה הארורה הזו. ומהר.

"אני חושב אורי, שבתור היכרות ראשונית כדאי שתראה את המודוס אופרנדי שלנו". ה"דרקון", שהצטייר במודעתו של אורי כראש המאפייה, התיישב אף הוא. שאר האנשים נותרו עומדים בפריז כפסל כשידיהם שלובות על חזה נפוח וגבם זקוף ביציבות ברזל.

אורי הצטמק על מקומו בכיסא הנחות, ליבו מפרפר בתפילה זועקת ועיניהם השטניות של הפושעים מנסרות אותו כמדקרות חרב, שורפות את עורו.

"אתה יודע להחזיק בנשק?" השאלה, הוא מהמר, נשלפה באלגנטיות מפיו של ה"דרקון". הוא אינו בטוח, הריכוז ממנו והלאה. הוא רועד מפחד. מרגיש כמו ילד קטן שאבד את אימו ומצאה אותו חבורת נלוזים אימתנית.

"לא". בקושי הצליח להשחיל תשובתו בין שיניו החשוקות. מה נראה לו? מה, הוא טמבל ה"דרקון" הזה? בחור ישיבה, דוס אורגינל כולל מגבעת וחליפה לא ממותגת יידע להחזיק בנשק?! משהו הסתבך לו שם בחוטי תלפיות מוחו.

"טוב". ה"דרקון" ספק כפיו ברעם שהקפיץ את שריר עינו הימנית של אורי. "לא נורא. גם ינקי לא ידע בתחילה ואנחנו לימדנו אותו".

הדופק של אורי עצר מפעום, ונשימתו יצאה לה בקושי. "אני לא רוצה". הוא לא האמין שהוא פלט את זה. מה יש לו?! זה מסוכן! הוא לא רואה איך הם נראים?! כנמרים עוטים על טרף קל!

"מה אמרת?" קולו של ה"דרקון" עצור, לוחש כארס הנחש המתלעלעת.

אורי שתק והרכין ראשו. דמעות עלו בעיניו. הוא מתאווה ללמוד עכשיו. פתאום נראית לו התורה כמתוקה מדבש.
נופת צופים. מתוך החושך בא האור, ככה אומרים. דווקא במקום העלטה הזה הוא חושק כל כך להחזיק בגמרא. לנשק את הכריכה המתקלפת ולנשום את ריח העתיקות.

"א...אני לל..א לא רוצה". הטון העלוב הזה. אוף!

"לא רוצה". ראש הכנופיה קם מכיסאו בחבטה מודגשת, ותפס את כתפיו הצנומות של הבחור המבוהל בין זוג ידיו החסונות. "אתה מבין מה זה אומר?"

אורי נחרד מקרבתו המוגזמת של ה"דרקון" אל פניו אך לא העז להרחיק ראשו, הבל פיו של הפושע מכה באפו. "לא".

"זה אומר שאתה לא תהייה חלק מאתנו".



רווחה מרעננת, תחושת גן עדן כזו שלא הרגיש זה שנות אור, פשטה בו כתרופת פלא. הלוואי ולא אהיה חלק מכם. יעקב זרק אותי לכאן. אולי בשל הובי האקשן שלו, אני לא יודע. אני אוהב מושבע של דרור וחופשיות. אך לא עד כדי כך. בשבילי העולם אינו הפקר.

"אני אשמח להיפרד". הוא כמעט לחש. כל כך מתיירא להעלות את חמתו של הבריון הניצב מולו בתנועת קרב, משדר לו תדרי אש ורתח.

ה"דרקון" הביט על אורי בביזיון ועליונות כאחד, כאדם על נמלה. מלמעלה למטה. "מדוע אינך חפץ להיות חלק מחבורתנו?"

אורי המשיך בטון חלוש, יורד דציבל נוסף. "איני חושב שזה מתאים לי. לא כדאי לכם. אף עבורכם הדבר לא ישתלם. אני רזה, לא בכושר. אין לי יידע באף לוחמה שהיא. מה ייצא לכם מזה? בזבוז זמן".

"באמת?!" ציניות נשזרה למילה הבודדת. "יודע מה?! עוף לי מהעיניים. יש לך מזל שאינך יודע את המיקום שלנו. מה גם שאתה חבר של ינקי. אחרת לא היית חוזר הביתה שלם, אם בכלל".

"ת..תודה". אף תיאור ומונח אדיר ככל שיהיה לא ימחישו את האושר שהציף את דמו של אורי. שמחה עילאית משכרת.

"תתחפף מפה כבר לפני שאני מתחרט. אני לא אחד הסובל טיפוסים מוגי לב כמוך". יריקה. "צא!"

כבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי אחת הברכות החשובות ביותר הינה: "ומצא חן ושכל טוב בעיניי אלוקים ואדם".

כבכל פעם, גם בפעם הזו הם צדקו.




שהתרחק דייו מן הגיא צלמוות, הסכים לעצמו אורי להרפות שריריו המתוחים ולהתפרק בבכי על סלע חצוב. למרר על ההפסד שלא טעם את געגוע ערב זה לגמרא עוד קודם.

הנה, אבא. חזרתי אליך בלב שלם, אוהב.
 

Yiskah Goteherer

משתמש מקצוען
הפקות ואירועים
אני מתיישב במיטתי, העייפות מכבידה עלי ועיני כמעט נעצמות לשנת ליל, אני מרים את השמיכה נחוש לא לעשות תנועה מהירה מידי, שתגרום למוח שלי עוד רגע של ערנות מתישה.

אני נכנס תחת הפוך, ונותן לעיניי להיעצם לאיטן.

"סתיו?" קול חודר למוחי המנומנם. "מה יש?" אני לוחש משהו שנשמע כמו מלמול צרוד.

"קום, הבא לי את הבקבוק." זה יוסף.

אני קם ממקומי, המוח שלי לבטח עדיין ישן, אך רגלי מהלכות כמו מתוך הרגל בחדר, אני מגיש את בקבוק המים ליוסף.

הוא מביט בי לרגע ואחר כך מקיש באצבעו, "התעורר, אני צריך עוד טובה."

***

השמש קפחה על ראשו של סתיו, השמש במדבר היא חסרת רחמים. הוא הביט במשקפת ומבטו התמקד במפלצת בעלת מגוון עצום של שיניים. הוא חייך לעצמו חיוך ערמומי. הוא כל כך הולך לקחת את זה.

הוא החל לרוץ, נותן לדרך לחלוף במהירות תחת רגליו. הוא רץ במהירות שהייתה גורמת לצ'יטה להרגיש לא בכושר. לא סתם כולם קוראים לו "הרץ"

המפלצת הביטה בו, היא הייתה נראית מבוהלת.

טוב מאוד הוא חשב לעצמו.

הוא היה קרוב מספיק בכדי שיוכל להביס את המטרה שלו. הוא שלח את אגרופו לכיוון פניה של המפלצת. מכה אותה בחוזקה פעם אחת. והיא התמוטטה. הוא המהם לעצמו בסיפוק.

המשימה הושלמה. המטרה חוסלה. עכשיו הוא רק צריך למהר להספיק למטרה הבאה שלו.

***

אנחנו באותה פנימייה, באותו החדר, ועדיין אני לא יודע דבר על יוסף. אבל הוא דאג ליידע אותי והוא ממשיך להזכיר לי דבר אחד: שאני חייב לו.

החיים שלי בפנימייה הזו תמיד היו זוועתיים. אני זוכר שהייתי הולך לישון בידיעה שמחר אני עלול להתעורר עם קן נמלים במיטה שלי, שהייתי הולך במסדרונות עם חשש שמא מישהו יחליט להוציא עלי את העצבים שלו. אבל זה נפסק, על ידי יוסף כמובן, ומאז הוא מזכיר לי שאנחנו חברים, וכפי שהוא עזר לי, אני צריך לעזור לו. אבל שנינו יודעים שחבר אמיתי עוזר לך ולא מאיים אחרי זה שהוא ידאג להרוס לך את החיים אם לא תעשה כמבוקשו.

"מה אתה עושה?" יוסף מתיישב מולי.

"סתם כותב." אני ממלמל.

"הבא לראות." הוא מושך את המחברת הדקה מידי.

"לא, לא, זה פרטי." אני נחוש לשמור על חפציי הפרטיים, אך עם זאת, מנסה לא לעצבן אותו מידי, פשוט מקווה שיבין.

"לא שואל." הוא מצהיר ופותח את המחברת, מדפדף בה מעט. לבסוף הוא נעצר בעמוד מסוים. המבט שעל פניו מרצין ולאחר רגע הוא פורץ בצחוק. "מה זה השטויות האלו? הגד לי, זה אפילו לא הגיוני." הוא סוגר את המחברת.

אני כמעט קופץ כאשר הוא הוא אוחז בצדי המחברת וקורע אותה. לשתיים, לארבע. לשמונה.

אני מביט בעיניים כלות בקרעים שהיו פעם מחברת הסיפורים שלי. העולם אליו ברחתי.

***

האדמה החלה לרעוד וחריצים נבקעו בה. שניים, ארבעה, שמונה, אוכלת את כל העומד עליה.

סתיו החל לרקוד במחול בלתי פוסק של פחד. הוא דילג על בקעים, אחז בסלעים, המטרה הבאה שלו- מפלצת, התעופפה לה בשמחה.

"אתה יודע למה הכל נהרס?" המפלצת שאלה. עכשיו היא מנצחת. והוא מפסיד.

"כל עולם מתפרק ברגע שהוא נהפך לתוכנית בריחה מהמציאות הכואבת.."

הוא שמע קול בקיעה והאדמה מתחתיו נפערה. בולעת אותו ואת הסלע האחרון בו ניסה לאחוז.

לאחר מכם הכל נהיה שחור.
 

לילך אור

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
צילום מקצועי
סבתא שלי תמיד מספרת כמה תפילות שפכה כנערה שבעלה יבין אותה, שהיא תבין אותו. היא אומרת שזה היה אחד החששות הגדולים במשך דורות.

"שתבינו אחד את השני?" אני צוחקת. "מה הביג דיל?"

"ביג דיל" היא פוסקת, "בדיוק". ומחייבת אותי להודות לאלוקים שבימינו הדאגה הזו כבר אינה קיימת, כמו הרבה דברים אחרים שהשתנו במאה השנים האחרונות.


בדרך לביקור השבועי שלי אצלה אני מנסה לדמיין מה זה אומר, בעל שלא מבין. אני מבינה שזה הגיוני, רק לא יכולה לדמיין את זה. בימינו גם הספה מבינה אותי. קולטת מתי אני צריכה משענת ישרה וקשיחה ומתי דוקא אלכסונית ורכה. אז בעל? למה שלא יבין?

אני נעצרת בפארק שמם, מוציאה את הפלאפון. הוא מהבהב, בוחן אותי רגע, ואומר: "אני מבין שאת רוצה להמחיז קטע שהתרחש לפני מאה שנה".

"אתה מבין נכון".

"ב2020".

"בדיוק".

"לצרף את בעלך?"

אני מהנהנת, מתיישבת על ספסל.

הפלאפון מזמזם, מצייר לי את יחיאל באוויר.

"קניתי מעיל חדש".

בעלי סוקר אותי בזעזוע. "לא קנית לפני חודש?"

"קניתי".

"לא מבין. למה קנית שוב?"

אני מכבה את הפלאפון ביד נוקשה. יחיאל מתפוגג. מה לא מובן?

מתקשרת ליחיאל האמיתי. "המחזתי קטע".

"ואיך היה?"

"זוועה. לא הבנת למה קניתי מעיל חדש".

"קנית מעיל חדש?"

"לא במציאות".

"ומה אמרתי במחזה שלך?"

"הזדעזעת". אני בוכה.

"אני?!" הוא המום מעצמו.

"אתה ב 2020".

"אהה", הוא מחייך. "שוב סבתא שלך?"

--

אני מקרינה את המחזה האומלל בפני סבתא. היא צוחקת. טוענת שלעולם לא אצליח לדמיין את הדו-שיח האמיתי שהיה מתרחש בזמנה.

בדרך הביתה אני מציצה לחנות המעילים. חייבת לעצמי חוויה מתקנת.

מוכרת צעירה ניגשת אלי. "אני מבינה שאת רוצה את המעיל היקר ביותר?"

"כן, תודה".

חוזרת הביתה, תולה אותו לצד המעיל שקניתי חודש שעבר.

יחיאל נכנס הביתה, שם את הכובע והחליפה במקומם, מוצא את הפריט החדש בארון.

"קנית בסוף?"

אני מחייכת. "כן"

"איזה יופי!" הוא בוחן אותו בהתעניינות. "הדוגמא בצווארון ממש יפה".

"כן, חשבתי שתאהב אותה".

"חשבת נכון. תתחדשי".

"אתה לא שואל למה קניתי מעיל חדש?"

"למה שאשאל?"

"קניתי כבר לפני חודש".

"אז מה? את אישה".

בראבו לבעלי.
 
נערך לאחרונה ב:

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה תאי הגזים, הסוף של סוף. כל חייו עוברים עליו מעורפלים, מטושטשים. בליל דמויות, שבבי זכרונות, ממתינים איתו לקץ הסבל. ברכיו רוטטות, הנה זה בא... אבל לא, מים נעימים פורצים מן הברזים שוטפים את שארית הזיכרון. מקלחים בשטף על אריחי הקרמיקה הפרחונית, מתנקזים בריצפת המקלחון. ושוב תפסו אותו הקלגסים, בדיוק אותו שומר אס אס, שנראה כמו הודי, או פיליפני. עזריאל חש מושפל, בידיו החסונות של השומר, כשעזר לו ללבוש את הפיז'מה של האסירים. סידרו אותו עם תאי הגזים האלו. מובס, מדוכא, הובל על ידי השייגעץ החזק, נסחב לאיטו. דייקנות גרמנית יש להודי הזה, 'גוי ימחשמוי'.

אל מול פניו צצה הקאפו , 'בלוק-אלטערסטע' קוראים לה פה. ממש אלטערסטע' זקנה מזוקנת, מזכירה לו את אשתו, גם הבגדים כמו אשתו. "פייגי איפה את? תצילי אותי!"

מוליכים אותו לדרגש חדש, נראה נוח. כמו כורסא כזאת שהייתה לו פעם לפני שנים, בבית שלו. בדיוק עם אותו ריפוד חום בהיר, והדום שנפתח אוטומטית כשנשענים אחורה. ליד הכורסא יש עציץ עם צמח קטן, ידו נשלחת מורעבת, העלים האלה ישקיטו את רעבונו. מתי זה היה שישב על הכיסא שלו? מי זוכר? באמת מי זוכר.... כבר שנים שהזיכרונות ממנו והלאה.

מבעד להזיות הוא בוחן את סביבתו, מקום חדש לגמרי, הוא לא היה פה מעולם. הקירות צבועים בלבן בהיר, הוא היה פה פעם, בטוח. נדמה לו שיש שם מטבח אחרי התמונה עם הסוסים. מעל השידה המכוסה עשויית תחרה, ניצבות מסגרות, מתוכם מציצות פנים יהודיות. מזכירים את דודי, חיימקה ופרומי, השם יקום דמם. בצד הם שמו ארון עם ספרים שגנבו לו, אפילו את הגמרא שקיבל בישיבה בנייטרא, הם הביאו. עוכרי ישראל. מסיט מבט מעל הכורסא, גם המראה האפורה נמצאת שם, בדיוק באותו מקום. שלח אליה מבט חוקר. השומר נמצא במראה גם הזקנה, ואיפה הוא? הוא לא מצא את עצמו, נשקפה אליו דמות של אדם שהזקנה קפצה עליו, רזה ושדוף. הדמות תקעה בו מבט מבולבל.

השומר הערל מושיב אותו, "בהחלט נוח בדרגש הזה", הזקנה מחזיקה ביד השניה. עוד מעט היא תאכיל אותו מרק דלוח. כמה הוא מתגעגע לאוכל מוצק, מי מדבר על חתיכת בשר, זה שייך לימים עברו, עכשיו העולם השתגע לגמרי. והוא עייף, רק רוצה לנוח. הוא מנסה לבהות קצת באוויר אבל השינה שואבת אותו.

מתעורר בבהלה, השמש מציצה מבעד לחרכי הצריף שלהם. חלון רחב לידו צופה לחצר פורחת. קול שחוק ילדים, מתנגן באוזניו.. "אני חייב לברוח!" בהלה אוחזת אותו, וגם הרעידות. תחילתן בברכיים ומשם לידיים, הכוס עם שאריות המרק הדלוח נשפכת על הכורסא ועל פיז'מת האסירים שלו. "לברוח עכשיו!" מתעקש לקום, ברכיו כושלות, חסרות משמעת. ושוב הנאצי ההודי, מושיב אותו בחזרה. "הפכתי למוזלמן אמיתי". הרהר בכאב.

צעקה מפלחת את הזיותיו. מישהו בדלת, והקאפו צועקת: "דודי שלום! אריין תיכנס, שנל שנל". צביטה בזיכרון, בכוח מרים ראש משמיטתו הקבועה, מפקס מבט. "מי זה?" המישהו נדמה כדודי אחיו התאום. "אוי דודל' מיין טיירע ברידער", לוחש בהתרגשות בקול צרוד. "למה באת לפה? תברח תברח! הם מסוכנים" מצביע באצבע רועדת על הזקנה.

"אבל דודי מת" רסיסי הגיון מפלסים דרך בערפילי זכרונו. עיניו מתפלבלות. מבקשות להירדם שוב, לשקוע בעולם החלומות. דודי שב, צץ לידו, הצליח לשלוף תפילין מאיזה מחבוא. "בא נניח תפילין", הוא אומר בנועם, כאילו מדובר בדבר הכי פשוט בעולם. פה בתוך התופת.

נעמד ברגליים רועדות, השומר קופץ להשיב אותו בחזרה. אבל הפייגי שואלת: "עזריאל, אתה רוצה לעמוד"? -"יו יו". הוא מהנן חלושות. לא בכל יום דודי מצליח להגיע עד אליו, להניח לו תפילין. בתוך הצריף הזה. אולי כן כל יום, הוא כבר לא זוכר.

באמצע שדודי כורך לו את התפילן סביב הזרוע, הוא מציץ פתאום על השומר הפליפיני ששוב יושב, על כיסא כתר ומשחק עם הטלפון שלו. והבלחת זיכרון פועמת בו. "הרי דודי היה רק בן אחד עשרה כשירו בו ליד הרכבת, ופה הוא עם זקן? ומה עשו לבערל'ה שעלה באוניית מעפילים ונלחם בבריטים?" אולי דודי יודע משהו, אז שיביא לו ידיעות מבחוץ. לפני 'תפילין של ראש', הוא שואל אותו."יונגערמאן זאגט מיר, מה עם בגין כבר נהיה ראש ממשלה?"

דודי לא עונה, רק שם לו את התפילין על הראש. עוזר לו להתיישב ועל הכורסא לאט לאט. ביחד אומרים 'שמע ישראל', מילה במילה. אחר כך הוא מכסה אותו, טוב טוב, שרעידת הידיים לא תפיל את השמיכה. דודי מלטף לו את היד, אומר לו בשקט: "הם כבר הלכו כל הנאצים, גם בגין כבר מזמן לא ראש ממשלה. אתה יכול לישון רגוע סבא. תהיה בריא. אל תשכח את הכדורים".

עזריאל מרים עפעף, פייגי על ידו, מחזיקה לו את היד. נרדם רגוע. עד לפעם הבאה.

לזקנינו שניצחו את העולם ההוא, נתנו לנו כח לעולם הזה ושקועים עתה בעולם משלהם.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
התו המז'ורי שבקע ממערכת הכריזה הטריף אותו, רק חצי טון יותר נמוך וזו הייתה הרמוניה נהדרת עם צפירת הקטר. הוא הוציא מכיסו דף משבצות מרוט ושרבט כמה תווים משלימים.

ממכונת הגלידה שברציף עלה ניגון מסקרן במקצב חמש, אך קולו המטאלי של הפקח שצורם במוחו דוחק בו לעלות אל רכבת.
דלתות הקרון ספקו כפיהם מאחורי גבו והרכבת החלה לנוע.

מקצב הרגאיי של המסילות החדשות משמח אותו מאד, זה חדשני יותר, הג'ינג'י מהספסל השלישי פתח חריץ חלון ששורק בלה-מינור, מושלם.

אדם בגיל העמידה השתעל פעמיים, תינוק בוכה בדו-מינור, אצבעותיו רוטטות, הוא החל לרקוע ברגלו בעדינות תוך צלצול בפעמון במרווח של שתי פעימות, מבעד לעיניו העצומות הוא רואה את הצלילים רוקדים יחדיו בצבעוניות זורחת.

הנופים שרצים מבעד לחלון כמו רצים אל הניגון שלו החומק מידיהם שוב ושוב, השמש מנסה להסיט בקרניה את הווילון האדום שהתווים מרחפים מאחוריו, בורחים מכפות ידיו המתנפנפות באוויר.

כולם כבר מכירים אותו ויודעים מתי מוכרחים להעירו מן הטראנס בו הוא משוטט, שלא ישאב לעולם שכולו תו וייקץ בכניסת הרכבת לתחנה הסופית, שם יכה בו השקט ללא רחמים.

כדקה לפני זמן ההגעה מזעיקים הנוסעים את בן-חמו הכרטיסן שיפייט לאוזנו ברבעי טונים פיוטים מבית סבא, אז הוא מצטמרר ושם ליבו לכך שהגיע למחוזו, חובש את קסקטו, בולע שני אקמול פוקוס ונחפז לרדת.
 

אנטיפטרוסה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בסד

'אמא, אני יוצאת למעיין השדים'. רנה מתכופפת ונושקת על הלחי הצמוקה.

'את בטוחה? יש לך מספיק כוח?' ריסיה הכהים של האם מעפעפים פעם ופעמיים. הגיל המתקדם עושה את שלו, ולא לטובה. 'את זוכרת, רק המבוגרים המנוסים יכולים להכנס עמוק...' עפעוף נוסף. מוטרד.

רבים לא שבו ממנו, נעלמו אי שם במצולות, מותירים מאחור משפחה המבכה את לכתם בטרם עת. ובכל זאת, אין כמו מי-מעיין צלולים לחגיגת המשפחות החודשית, המסורתית.

'אה, הכל בסדר,' היא מחייכת באדישות. 'זוכרת, כן. כרגיל. ואם אני לא אביא את המים לטקס החודש, מי יעשה זאת במקומי?'

צועדת, הרגליים שלה לא רועדות. הכל יהיה בסדר, רנה. כמו תמיד.

המעיין נובע כרגיל בחיוניות, מזריק את מימיו בקשת גדולה ויפה. קרירה. פעם היא הייתה חוששת, מבוהלת מאזהרותיהן של הסבתות מגוש המסתגרים, מאויימת על ידי שערן הסומר של חברות ה'צעירה ושמורה', עת הוזכר הצירוף המאיים.

ובפרט כשהוזכר השד הגדול.

היום, היום הכל אחרת. הגומייה שלה מחליקה בקלות מקצה הצמה הבהירה, מפזרת את שערה. מפזזת אל מתחת למים השופעים בקצף עליז, רטוב ומלא אנרגיה. הכד שבידה מתמלא, כמו תמיד. היא פונה לשוב אחורנית, כשלפתע צדה עינה זהרורים זהובים, נוצצים. זהב?

הסקרנות ממלאת את גופה בחיוניות מחודשת, המסתגרים ורעיונותיהם הרחוקים שוב לא מטרידים אותה. זהב! הרי שווי השידוך שלה ינסוק עשרות מונים, לו אך ימצאו בידה גרגרים מועטים ממנו... שואפת אוויר מלוא ריאות, קפיצה אחת, והיא בפנים. ידה כבר נוגעת כמעט בקסם הזוהר, ופתאום היא נשאבת פנימה, לעבר חלל עמוק, שחור. מאיים.

צורחת.

הפה שלה מתמלא במים, הצרחה נותרת חנוקה. מנסה בכל הכוח לאחוז בקירות. צמחי מים נתפסים בידיה, נתלשים מעוצמת הזרם. זרועותיה החובטות בדפנות הסלע בניסיון נואש, נשרטות ומתמלאות פסים דקים, אדומים. האוויר אוזל מריאותיה, זעקה דוממת בוקעת מלבבה. ד'! תוציא אותי מכאן!

השד השחור, שצילו המבעית כבר מרחף סביבה, מסתלק במפתיע. הסחף פוסק באותו הרגע. חותרת בכוחות אחרונים לעבר האור, המרחבים האפלים נותרים מאחוריה. לא מעיפה מבט לכיוון הצהוב, המקולל.

נס נעשה לי. ממלמלות שפתיה שוב ושוב כשהיא גוררת עצמה הביתה.

הביתה?!

כעס נמסך לפתע בתוך רגשות התודה. איך הם יכלו לשלוח אותי, ככה?! הלזה יקרא הורים אוהבים?! דמעות חמות עולות בעיניה, מתמוגגת בבכי סוער על שער החצר. לא. לא מסוגלת להכנס. הם כל כך טובים, אבל אם רק היו באמת רוצים בטובתה...

בסוף, כשאורות אחרונים צוללים אל תוך מרחבי הים התכול, התמים, האינסופי, היא מבינה שאין לה באמת ברירה. מכסה בשרווליה את השריטות כמיטב היכולת, עוטה מראה סתמי.

'הכל היה בסדר, מותק?' אבא מרים אל בתו פרועת השיער מבט, מתפלא במקצת. 'דאגנו, חמודה' אמא מוסיפה בחיוך, מזוייף בקצוות. עטיפה דקה מעל החשש. יש יותר משמץ דאגה בזוויות העיניים, והלב מתמלא רצון עז לפרוץ ביללה, לבכות בין הזרועות המגוננות...

רנה מתאפקת, עוטה על פניה הבעה אמיצה. יציבה. 'זה ממילא לא יעזור' אומר קול כהה בתוכה. כנראה שארית מן השד בו כמעט פגשה. 'עוד חודש, ואת שוב במעיין האימה. חה-חה-חה'.

בחודש הבא התבונה שבה שולטת, הבעתה מובילה אותה בלפיתה עזה כצבת לאורך הדרך, לא מעיזה להתקרב מילימטר מעבר לנדרש. ממלאת את הכד. ממהרת בריצה לשוב. אנחת רווחה מתפרצת.

גם בחודש שאחריו הכל עובר בשלום.

ובחודש השלישי, מן קללה כלשהי כמו מוטלת על כתפיה, מעוררת בתוכה את תאוות הידע המנומנמת, מקיצה תחושות שחשבה שאינן בתוכה עוד. רק לרגע, היא תעמוד על הסלע הגדול, ובעזרת מקל ושק בקצהו תנסה לגרד פירורי פז מעטים.

מניחה את הכד, מטפסת על זיזים. פרפר קטן מפרפר בבטנה של רנה, עקצוץ מבשר רעות. כשהיא עומדת על גוש האבן ונושכת את קצה צמתה, שיניה נוקשות. מתחרטת, רוצה לרדת. טראחחחח. המעיין על גווניו הטורקיזים מזנק לעברה בתנופה, מושך אותה פנימה. מחליקה. שאגת האימה מהדהדת בכל האזור, שנייה לפני שהיא רואה רק כחול וכחול וצל סיוטיה קרוב ונורא, כמעט נוגע. האזור שמם, הקול נבלע בתוך השומקום. הילדה הקטנה והמבוהלת שחובטת בה מבפנים, מבקשת ממנה להתפלל, רק זה יכול לעזור. למרות הבושה.

וזה עוזר.

כשהיא צועדת על החול הלבן והרך, חסרת צבע כמעט, הנערה בהירת הצמה משוכנעת שזו גם הפעם האחרונה שהיא יכולה להמשיך ולשוב אל המבנה הקטן, המטופח, שהיה לה לבית. שני אנשים מבוגרים ישבו ויבכו עליה, עד שתחדל נשמת אפם לנצח, בצערם. ולא ישכילו להבין כי באשמתם קרה הדבר.

מצפונה נוקפה. הדמעות המיוחלות, המשחררות, שוב אינן זולגות על לחייה החוורות, אבל איך תוכל לעשות להם כזאת?

ולמות? זה כן ייטיב עמם?

הרהורים נוגים ממלאים את התודעה. איפה תגור? מה טעם יהיה לחייה, בת בלי בית, שמות הוריה מוטל על כתפיה?. מתיישבת בקושי על ספסל שעל אם הדרך. ידיה תומכות את ראשה, ויאוש מציף כל תא ותא בגופה. כמעט כמו באותם רגעים איומים. אולי היה עדיף להשאר שם, ולא לחיות חיי צער. ושוב, כבאותם רגעי חדלון זועקת הילדה הקטנה, המאמינה, שבקרבה. היא מקשיבה לה, שוב. כמה זמן לא עשתה זאת. ריסיה נרטבים, נוטפים על כפות ידיה, בתחינה לאבא בשמיים, שרוצה רק טוב בשביל ילדתו התמה. הוא יודע את מטרת חייה, והוא בחר לה את ההורים הנכונים. עבורה.

מתחזקת במקצת, מנגבת את הלחיים והעיניים בשרוול המקומט. רנה מזדקפת קמעה, כשחנה'לה, ה'צעירה שמורה' המתגוררת בגוש המסוגרים מופיעה מולה, בחיוך של מי שחייו זורמים על מי מנוחות. כד חרס מלא מים צלולים בידה. רנה עייפה, מהנהנת לעברה לשלום. מתרוממת ופונה, בצעדים נשרכים, למקום אליו היא צריכה ללכת. אל פינת ההתמודדות שהעניק לה הבורא.

רגע! הצמה המפורקת מתעופפת כשהיא מסבה ראשה לאחור. 'ח-נ-י-?' קולה מהדהד בטון גבוה משתכננה. בת השכנים נסובה לכוונה, תמהה. 'כן?' 'המים שבכלי, מנין? האם ישנו מקור נוסף, המותר למסוגרים?' להיטות נוטפת מכל מילה.

'אה, ודאי! מעיין המסוננים. אינך מכירה אותו? אומנם מימיו עשירים פחות בברזל, אבל אין זה נורא כלל וכלל. והשד ' רעד בלתי מוסתר, כמה טיפות מן החרס גולשות לארץ 'לא יכול להגיע שמה. הרשת המסננת לא מאפשרת לו לעבור.'

כמו בתוך חלום. השכנה נאותה בשמחה להראותה את הדרך. וכשהיא חוזרת, הודיית אין קץ עוטה כל נים בגופה.

מרימה מבט אל שמי התכלת, המתכסים לאיטם בגוני שקיעה. 'תודה, אבא.' לוחשות השפתיים. והכד, שוב מלא, אבל הפעם, במים טהורים.


אז היא ניצלה. ועם כל זאת ראוי למעמידים ילדיהם בניסיון מר שכזה לעשות חשבון נפש עמוק ונוקב...
 

פינגווין

משתמש מקצוען
"איך שאני מתרגשת" היא אומרת שוב ומוחה דמעה אמיתית "ככה זה כל הכלות?"
"ברור" עונה החברה הכל יודעת (מי כמוה מנוסה! התחתנה לפני חמישה חודשים!!!) "המון דברים משתנים כשאת מתחתנת, המון!"
"באמת?" ידה נשלחה למשש את התליון הטורקיזי "מה, מה למשל?"
"את צריכה להתרגל למוסכמות חדשות, לטעמים חדשים, את יודעת, בנאדם בא עם כל ההיסטוריה שלו ואת צריכה להתאים את עצמך"
היא הנהנה במרץ "טוב" שמטה את השרשרת, היום תקבל חדשה! "זה מה שוולדנשטיין אומרת לנו כל שיעור מחדש להכיל- לקבל- להבין, סיסמת האמרלד וכולי"
"וגם..." פתאום הייתה ידידתה רצינית משהו "צריך לפעמים להיות גם עוורים, להתעלם כאילו מכל מיני דברים לא לשים עליהם פוקוס, זה חשוב!"
הכלה הטריה לא הייתה פנויה לשיחות הדרכה של טרום חתונה, שעה לפני הוורט החגיגי, היא רק המהמה קצרות וניתקה ב"אז נפגש בשמונה" רב משמעות.

היא הביטה סביבה בעיניים בורקות, אחיותיה הבריקו את הרצפות הבהירות, ושמשות האבוקדו שלחו נגוהות מנצנצים. השולחנות כוסו במפות המנטה החגיגיות ועציץ פרחים מלאכותי בגוון האקליפטוס שיווה לסלון מראה הדור במיוחד.
"את עוד כאן?" אמא שלה נכנסה לחדר בצעדים מרחפים "רוצי להתלבש!"
בארון, בין החליפה בצבע הים, לבין הסרפן הזית- פיסטוק המתינה לה השמלה החגיגית. כפתורי התפוח נרכסו באיטיות חולמנית וכשסדרה את הצווארון הקטיפתי הבינה מה מעיק על הרהוריה העליזים, המשפט שריקי אמרה לה.
"שטויות" מלמלה "אני מספיק בוגרת כדי להכיל כל שינוי שהוא, אין צורך לעצום עיניים כדי לא לפגוש בניגוד או הבדלים, מתרגלים. זה ממש שטויות במיץ שעועיות"

שאריות מחשבותיה פגו עם כניסתם של האורחים הראשונים, והיא נסחפה אל מערבולת נשיקות רטובות – חיבוקים נוסח סבתא –ואיחולים מגוונים עד למאוד.
באמצע אחד כזה, די מייגע ניתן לומר, השתרר שקט מוחלט, דממה אמיתית. אפילו כלה שכמוה יכלה לחוש את ההלם הנושב בחדר והפנתה אינסטינקטיבית את מבטה אל פתחו.
עמד שם מישהו, לא, מישהי מסתבר. כי הייתה לה שמלה.
שמלה במראה משונה, היא עמדה להקיא את כל פטיפורי הנוגט שטעמה צהריים.
גזרה קלאסית, מראה מכובד, אבל הצבע, פוי. כל כך רחוק מהירוק האלמוותי. כאילו בא מישהו ויצק מלא דמו אל תוך תערובת הירוק שבמכונות הייצור. וזו היתה השוויגער!
"צהוב?" לחשה מישהי בצרידות מאחורי גבה, הייתה זו ריקי.
"אמרת לי להיות עוורת" לא יכלה להתאפק "עתה יהא עלי להיות עוורת צבעים?"
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

נתב"ג. אחד המקומות הרועשים, התוססים והרבגוניים ביותר בארץ. ואני הקטן זכיתי לשהות בו באחד הזמנים הנדירים שהוא שקט וכמעט ריק לגמרי. יושב במונית השועטת במישורי כביש 1, ומשחזר את קורות היממה וחצי שעברו עליי.

20:30 שעון ארה"ב: השלג נוחת ברכות על הקרקע, יוצר גבעות לבנבנות בגובה כמה סנטימטרים. הרכבים מזדחלים על הכביש, ואני מסתכל על השעון בחשש. יום חמישי היום, מחר ערב שבת. הייתי מוכרח לקחת את הטיסה המאוחרת יותר מבין השתיים שיוצאות היום, אך בדרך כלל היא נוחתת בארץ כארבע שעות לפני כניסת שבת. מספיק זמן בשביל להגיע משדה התעופה לעיר מגוריי. אך כעת, מה יהיה?

21:00 שעון ארה"ב: מעמדי כנוסע מתמיד עומד לזכותי, ואני עוקף את התורים על ימין ועל שמאל. מברר אצל הפקידים שמכירים אותי מימים ימימה אם הטיסה תמריא בזמנה, אך אין תשובה. מחליט לעלות בכל זאת. אם הטיסה תתעכב יותר משלוש שעות על הקרקע, כך ידוע לי, הדיילים מחוייבים לפתוח את הדלתות ולתת לנוסעים לרדת. במקרה כזה, ארד ואתארח אצל אחד מבני משפחתי המתגוררים בקרבת שדה התעופה. בינתיים אני עולה למטוס.

23:00 שעון ארה"ב: שעתיים מאוחר יותר. אנחנו עדיין ממתינים למזג האוויר שירגע, מה שלא נראה באופק. אני מחליט לעצום קצת את עיני ומכוון שעון מעורר לעוד שעה, כדי שאוכל לרדת כשיפתחו את הדלתות. משעין את מושבי אחורנית ונרדם.

0:00 שעון ארה"ב: מתעורר בבהלה. אנחנו באוויר. השעה שבע בבוקר בשעון ישראל. אין סיכוי שנגיע לארץ לפני שבת קודש. אני ממהר אל אחת הדיילות ודורש הסבר. למה לא פתחו את הדלתות ונתנו לנוסעים לרדת? הדיילת מסבירה בחיוך אטום שפתחו את הדלתות שעתיים וחצי אחרי שעלינו למטוס, אבל 'אדוני ישן, לא רצינו להעיר אותך. אל תדאג, נגיע לארץ לפני שבת'.

חוזר למקומי מובס. יש לי ניסיון של שנים בטיסות, אין מצב שאגיע הביתה לפני שבת בקצב הזה. ברוך ה' יש אפשרות לתקשר במשך הטיסה, ואני שולח הודעה לאשתי שלא אספיק לחזור הביתה בזמן. מיד היא מתחילה לארגן אוכל ומישהו שיביא אותו לשדה התעופה, ומעדכנת אותי שהיא לא שכחה לצרף עותק של המגזין שאנחנו קוראים מדי שבת. שיהיה.

שארית הטיסה עוברת בניסיון השלמה עם המצב. שבת בנתב"ג, דווקא יכול להיות כיף, אני משכנע את עצמי. ללמוד ללא הפרעות, לנוח בשלווה בלי להחליף משמרות עם אשתי כל חצי שעה, קצת שקט מכל העולם. החלטתי - אני הולך להנות ויהי מה.

16:45 שעון ישראל: עוד רבע שעה שקיעה. כבר בטיסה דיברתי עם מישהו שהשיג לי רשות לשהות בבית הכנסת של שדה התעופה במשך השבת. ברגע שהדלתות נפתחות, אני טס עם המזוודה הקטנה שלי לבית הכנסת, מרוקן את המוקצה שלי לתוכה ומקבל שבת.

אחרי קבלת שבת וערבית, אני מתיישב ללמוד קצת, מחכה שהעובד של שדה התעופה יביא לי את החבילה מהבית, כמו שסיכמתי איתו.

17:30 שעון ישראל: מקבל את האוכל ומתארגן לסעודה. עזרת הנשים מתפקדת כמארחת מושלמת ואני נהנה לשיר זמירות בלי מבקרי המוסיקה המומחים, קרי הילדים שלי. אחרי הסעודה, מתיישב ללמוד עוד קצת. הלימוד מתוק ומרווה, ומזכיר את הבית ואת אווירת השבת שכה חסרה מתוך השקט התעשייתי שמופר רק לעיתים מעובד שעובר ליד בית הכנסת.

20:00 שעון ישראל: הולך לישון מוקדם מהרגיל. בדרך כלל בשבת בלילה כל המשפחה נשארת ערה עד אמצע הלילה ואנחנו משוחחים ושרים ביחד. אבל השבת אני לבד. ושינה בשבת תענוג.

8:00 שעון ישראל: שבת בבוקר. מתפלל לבדי, בקצב שלי, במנגינות המועדפות עליי.

10:00 שעון ישראל: בשדה התעופה עובדים כמה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות עדיין, ואני חושב לעצמי שאציע לקדש להם. יוצא החוצה, מחפש מקום עם כמה אנשים. אני מסביר להם את רצוני והם נענים בשמחה ומתקבצים כולם לשמוע ולהעיד שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת בשביעי. לפני שאני מתחיל, אחד מהם פותח את המגירה מאחורי הדלפק שלו ומוציא משם כיפה קטנה ומקומטת. מניח אותה על ראשו ואומר לי: "אתה יכול להתחיל". "רגע, רגע," מבקשים האחרים, ממהרים גם הם אל הדלפקים שאיישו כמה דקות קודם לכן, וחוזרים עם כיפות על ראשם. מי כעמך ישראל!

10:45 שעון ישראל: אחרי שאני משוחח מעט עם העובדים, אני חוזר לבית הכנסת ואוכל את הסעודה השנייה. לאוכל יש טעם של בית ואני מתענג על כל ביס. שר זמירות, מברך, וחוזר לספריי. הלימוד ממלא אותי ואת זמני, ואני חש שמחה גדולה בכל דף ודף. אחרי כמה שעות, אני פורש לנוח.

16:45 שעון ישראל: סעודה שלישית, לחמניה. קה אכסוף, ידיד נפש, מזמור לדוד. תענוג, ממש מעין עולם הבא.

17:45 שעון ישראל: מוצאי שבת. אני מוציא את השבת בערבית. אין לי כאן את מה שצריך להבדלה, אחכה עד שאגיע הביתה. אורז את חפציי בתוך המזוודה. כשאני יוצא מבית הכנסת, אני מביט לאחור, למקום שאירח אותי ב-25 השעות האחרונות. החוויה המוזרה והבלתי שגרתית שעברתי תיזכר לעולם. השבת הרגועה, השקט הנדיר והמנוחה המחזקת.

אני יוצא משדה התעופה, מודה לעובדים שסייעו לי ונפרד מהם לשלום. המונית שהזמנתי מחכה לי בחוץ, מסיעה אותי חזרה לעולם האמיתי, לששת ימי המעשה.

אבל קצת מהרגשת ה'מעין עולם הבא' של השבת המיוחדת הזו נשארת איתי.

מבוסס על סיפור אמיתי.
 
נערך לאחרונה ב:

Reizy Esh

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
השמש נמצאת גבוה מידי בשמים כשאנחנו סוף סוף אוספים את המזוודות שלנו. חשבתי שנגיע מוקדם יותר. היה עיכוב בטיסה.

"אני לא מבין על מה התלוננת כל השנים."

"מנחם, כבר הסברתי לך," אני עונה בעייפות, "זאת חברת התעופה הטובה בעולם. פעם הבאה נטוס בלואו קוסט ואז תבין על מה דברתי."

הוא מהמם משהו. אני יודעת שהוא חושב אם תהיה פעם הבאה.

"אתה כל כך תהנה. ופעם הבאה נטוס לאיזה יעד אירופי, לאן שתרצה. לא אכפת לי להשתעמם."

"חשבתי שבפעם הבאה את בבחריין."

"לא. לאן שאתה תחליט. פראג, וינה, בודפסט."

משהו באווירה של שדה התעופה משחרר אותי, כמו תמיד. מנחם נראה לי המום קצת, וזה מובן. אני רוצה להיות כבר במלון.



במלון, היושב על אי מלאכותי מרהיב ביופיו, אני מנסה לתקשר עם הפקיד, אבל לאה שמגיעה מיד אחרי מתערבת באנגלית מתגלגלת, היא משלמת, הוא מושיט את המפתח, היא חותמת על משהו.

הלובי ענק, מחופה זהב, עמודים מגולפים נמתחים עד לתקרת הזכוכית המרשימה. שטיחים רקומים מכסים את הרצפות. "ברוכים הבאים לדובאי," אומר הפקיד במבטא הערבי המוזר שלו. זה מתבקש, בהתחשב בכך שאנחנו במלון כשר למהדרין, צריך באמת לבדוק מתי התפילות כאן.

מהמעלית נפלט זוג צעיר, נראים בערך בגיל של ראובן וחני שלנו. הם מתקרבים לכיוון דלפק הקבלה. אז יש כאן הרבה חרדים, אני מבין. איזה יופי.



איזה יופי, אני חושבת לעצמי מאוחר יותר, העיר הזאת מרגישה כמו לונה פארק ענקי. אף פעם לא הייתי בארצות הברית, אבל יש כאן משהו מאמריקה, זה ברור, אני מביטה מוקסמת בעשרות גורדי השחקים המקיפים אותנו, משתוקקת כבר להיכנס בשערי בורג' חליפה. שושנה שבקרה פה בחודש שעבר המליצה מאד לבקר באקווריום ובקניון שבו.

זו בחירה טובה לטיול הזוגי הראשון שלנו בחו"ל, בעצם, הטיול הזוגי הראשון שלנו מזה- כמה זמן לא יצאנו ביחד, רק אנחנו, לבד?

"איזה חום," מנחם מתלונן בפעם החמישית להיום, אולי השישית. "חבל שלא לקחנו מונית. יותר חם מבני ברק."

אבל זו כל החוויה, לטייל בתחבורה הציבורית של העיר, לנשום אותה, אני רוצה לומר ולא אומרת, מתבוננת בתלמידות התיכון עטויות הרעלה שחולפות על פנינו.

"ידעת שיש במטרו, חוץ מהקרונות הרגילים, גם קרונות נפרדים לנשים?" אני מנסה לעביר נושא.

"באמת?" מנחם מחייך. "מעניין. תגידי, מה דעתך ללכת למוזיאון? שמעתי שיש כאן סניף של הלובר."

"זה לא כאן, זה באבו דאבי. אפשר לנסוע מחר, או בהמשך השבוע, אם תרצה." מוזיאון? מאיפה הגיע אליו הרעיון הזה בדיוק עכשיו?



עכשיו כבר ערב, אני מעשן סיגריה בחצר הגדולה, העמוסה עצים, שיחים מסותתים, מזרקות יפהפיות ופרחים שלא ראיתי מעולם. אחר כך אני לומד דף היומי עם יצחק, יהודי חביב שאיני יודע מה מוצאו וגם איני שואל.

לאה יצאה לעוד קניון. הכל זול פה, היא אומרת, וכל כך גדול. מבחר עצום. היא מולהבת כמו ילדה קטנה: מעולם לא ראיתי אותה כך, לא כשעבדה וגם לא עכשיו כשהיא כבר לא עובדת והיא סוף סוף בפנסיה עליה חלמה תמיד. בבית היא מדברת בטלפון עם אחת הבנות או הכלות או האחיות או השכנות, מנקה, או הולכת לשיעור, או מלמדת בעצמה.

היום היה ארוך, והקלה מסוימת פושטת בי עם הידיעה שהוא נגמר. היינו יחד, לאה ואני, מאז שיצאנו מהבית, למעלה מעשרים וארבע שעות, מתי לאחרונה היינו רק אנחנו, אנחנו לבד, כל כך הרבה שעות?



שעות אחרי שעזבתי את המלון אני חוזרת עמוסת שקיות. מנחם כבר מתארגן לשינה. ספלי קפה שחור ריקים מונחים על השולחן. לא מאוחר עדיין, אבל מבחינתו מה שווה חופש אם לא ישנים נורמלי. אני לא מנסה להסביר לו שזה כל הכיף, למצות את המקום כמה שאפשר. לישון אפשר הרי גם בבית.

מחר תכננתי שנעשה שיט, איזה כיף יהיה לעשות שיט בלי ילדים שצריך לשמור עליהם שלא יתקרבו לסיפון, ונלך לביקור בעיר העתיקה, אולי נקפוץ שוב לבורג' חליפה? גם אם נהיה שם שבוע רצף לא נספיק לראות את כל מה שיש לראות במגדל הזה. לקראת ערב אפשר גם לצאת לטיול על גמלים במדבר, אם מנחם יסכים-

"אני חושב להישאר מחר במלון, ללמוד קצת. הבית כנסת פה גישמאק."

"אם זה מה שטוב לך- בשמחה." כמה כריות יש על המיטה הזו.

הוא נשכב. "כל כך נח, תענוג."

אני מביטה באיש שהוא אבא של שניים עשר ילדינו וסב לגדוד הנכדים המתוק בעולם, מביטה בו כשהוא נרדם, נושם נשימות עמוקות ושקטות.





תודה ל- @מנוחה כהן ול- @7שבע7 על ההשראה למעתקים (או איך שלא קוראים לזה).
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
ענף אלון דקיק נתחב בין רצועות הסנדל הצבאי לרגלו המיוזעת, נע הלוך וחזור בנסיון לגבור על הגרד המציק.
'אין להסיר את המנעלים עקב הכוננות עד להודעה חדשה' – זו לשון הכרוז שעבר במחנה.
אליאב כיהן כמשנה לקצין בית לחם, אך בראש ובראשונה היה חייל. וככזה לא הפר פקודה מעולם.
צבא מנצח בְּצִיּוּת! - היה משנן באזני הלוחמים הפרציים* הנתונים למרותו השכם והערב.
אליאב! אליאב! - קריאתו של שמעא הפסיקה את תנועת ידו המתמדת.
הוא נלקח אל המלך... - התנשף שמעא.
אליאב הזדקף באחת, קומתו התמירה מתחככת בעלי האלון שבצילו ישב.
כעס שטף אותו על חוצפתו של אחיו הקטן, פניו האדימו, ושמש הבוקר הזוהרת על שערו הבהיר שיוותה לו מראה עצמתי מאי פעם.
תינוק! תינוק טיפש! ילד קטן שמחפש תשומת לב! – הרהר.
הלא הזהרתי אותו להסתלק מכאן - סינן באזני אחיו.
א-אחי – מלמל שמעא. קשה היה לעצור את אליאב כשכעס, מאז עמד על דעתו הקפיד שמעא לנהוג בו בכבוד, הן מדין הבכורה והן מהכרת מעלותיו הרבות, גדלותו בתורה וקדושתו היתרה. אבל לא היה עתה פנאי לזאת, חיי אחיהם היו על כף המאזניים – חשבתי... אולי כדאי שתזדרז לדבר עם המלך לפני שיהיה מאוחר מדי.
צודק - פלט אליאב בזריקת מבט אל אחיו. תופס את כובע הנחושת השרוט בימינו, תוך כדי תנועה מנער בידו השניה את החול מבגדיו, והחל רץ במהירות אל לב מחנה האהלים, אל אהל המלך.
דגל הזאב והקשת התנופף על אהל הפשתן הגדול.
מאוחר מדי.
דמותו התמירה של מלך ישראל מילאה את הפתח הפעור ביריעת האהל המוסטת, לשמאלו עמד נער סמוק פנים, פאותיו הזהובות משתלשלות מצדעיו, משתפלות מאחורי אזניו ונעלמות מאחורי גבו, ועיניו הירוקות, הבורקות, עמוקות כים.
דוד.
דוד זִכְרְךָ לִבְרָכָה – הרהר אליאב.
איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי - צפו במוחו מילותיו האלמותיות של זקנו יהודה בהתחננו על נפש בנימין אחיו - אולי, אולי יזכיר זאת בפני המלך, את חמלת יהודה על בנימין, אולי יחוס עליו, על דוד. לא, לא, זו עזות פנים שדינה אחד.
עיניו המלוחלחות נישאות להביט באחיו. ככל הנראה בפעם האחרונה.
חולשה מזדחלת במעלה גבו.
כובע הנחושת נשמט מידו אל הקרקע, נחבט בסלע, מוסיף קמט קל לקסדה שְׂבֵעַת הקרבות.
דמעה סוררת גולשת מעינו, זולגת לאורך אפו ונעצרת בקצה פיו, וטעמה המלוח מתפשט חלושות בפיו.
דמעה נוספת עושה את דרכה מטה, ואחריה עוד אחת.
גוש חוסם את גרונו.
להקיא.
הוא רוצה להקיא.
כמה ניסה לחנך את הילד הזה, כמה השקיע בו, כמה גער בו...
משהרגיש בנוכחותו של שמעא לצידו, זקר את סנטרו, בולע רוק.
מבטיהם נפגשו.
על פניו של שמעא היה מבט שלא ראה מעולם. מין תדהמה מהולה בהכרה כלשהי. נדיר היה לראות את אליאב הגבור ברגע של חולשה.
בא שמה - לחש בקול שקט וסדוק, מניח את ידו על כתף אחיו – אל לנו להתייאש מן הרחמים, ולו בשביל זכות אבינו יחוס הקֵל על הנער.


'משנה-קצין אליאב בן ישי!
קרב יחידים עומד להיערך.
בהוראת שר הצבא האלוף אבנר בן נר, על כל הכוחות להיערך בעמדות קרב'.
המילים חולפות, הפקודות מתבצעות, אך הוא לא שם.
לבו נתון למחזה האימה שבו אחיו הקטן משחק בתפקיד הראשי.
הַכֹּה גדול יאושו של המלך שהוא שולח ילדון להילחם בענק?!
תרועת קרן-פר נשמעת. ואחריה דממה.
גָּלְיָת הַגִּתִּי, בֶּן הָרָפָה.
מיהו אביו? - לא ידע איש.
עצום בגדלו.
כשבע אמות גובהו, מחופה כולו נחושת וברזל.
ראשו קירח.
שפמו מגולח.
זקנו קלוע לשתי צמות בגוון אדמוני-חלוד.
קעקוע כחלחל של דגון אל הפלשתים מצויר על מצחו.
חניתו העצומה נעוצה באדמה לצידו, נראית כתורן ספינה.
ולעומתו,
דוד קרב ובא.
בשמאלו ענף אֵלָה, וימינו אוחזת בקלע.
צעדו קליל ובוטח.
נעצר במרחק של כמאה אמות מן הענק.
אֵזוֹר בצבע החרדל למתניו, מהדק אל גופו את הטלית המצויצת, רק פתיל התכלת נראה מתנופף ברוח, מתאים לגוון עיניו.
הפלשתי החל צועד בצעדים כבדים, ונעצר.
שאווווּל! – ירק הפלשתי - את זה אתה שולח להילחם בי?! עם מקל בלבד בידו?! וכי אני כלב שמגרשים במקלות?
אוהו, דָּגוֹן הגדול, אֵל-הַיָּם ושפלת החוף, קח נבלת עברי זה מאכל לבניך הדגים הגדולים וצבי המים!
בתנועה פראית חבש את כובעו, הניף את חניתו אל על תוך כדי סיבובה באויר בלהטוט מרשים, ושאג – בא הנה ואהפוך אותך ארוחה לחיות השדה ולעוף השמים.
עיט חג מעליהם במעגלים.
דוד עמד ללא ניע, שערו הזהוב מתרומם ונוחת כגלי הים בשקט שלפני הסערה.
טוֹטַפְתּוֹ מהודקת לראשו והוא לוחש תפילה.
ואז פקח עיניו והרים קולו ככפיר – אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבקות אלקי מערכות ישראל אשר חֵרַפְתָּ!
ובהניפו את מקלו למולו קרא – היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך, והסרתי את ראשך מעליך. ונתתי פגר פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל – המקל הופנה עתה אחורה אל מחנה ישראל ובקול פעמונים צעק – וידעו כל הקהל הזה, כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' – המקל הושלך הצידה, והקול הפך לצרחה שנשמעה על פני כל עמק הָאֵלָה – כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו!

לה' הישועהההההה! - נשמעה שאגת העידוד של החיילים העבריים. אליאב שתק, חִכּוֹ יָבֵשׁ ועיניו מבועתות.

גלית התחיל לפסוע צעד אחד, וכבר היה דוד מזנק כנמר.
תנועותיו מהירות מכדי לעקוב אחריהן. יד. חלוק-נחל. קלע. ווווווורום.
וגלית האדיר, גאוות פלשתים, אימת ישראל – נופל על ברכיו, ואחר כך על פניו, עננת אבק מתאבכת סביבו.

הוא מת! הוא מת! – נשמעת קריאה.
הוא חי! הוא חי! – עוצם אליאב את עיניו בהודאה.

'בית לחםםםםם קדימה!' - נצרחת הפקודה. והוא שועט קדימה באופוריה, חייל בין החיילים.

***

דוד! הפחדת אותי כהוגן!
חיבוק עז של אחים. חיבוק של לוחמים. חיבוק של מנצחים.
לפתע ננער אליאב ונעמד דום.
דוד הסתובב לאחור, מביט אל אשר גזל את תשומת לב של אחיו.
דמות מרוחת דם מתקרבת אליהם, אך אצילותה נכרת על אף מַרְאֶהָ הקרבי.
ישועת ישראל היתה בידך, דוד בן ישי – חיוך לֵאֶה נמתח מתחת לאף הנשרי, ומשנמשכת השתיקה הוא מוסיף – האינך מזהה אותי? אני הוא יהונתן, בן המלך. אשמח להידבר עמך בהמשך.

***

העיט ירד על הפגרים.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* לוחמים מבית פרץ בן יהודה.
 

עטרה ד

משתמש מקצוען
השנה הייתי מאורגן. מסוכות שמתי לי קופה בפתח של הבית, ככה שכל אחד שנכנס רואה אותה מייד ושם איזה שקל. מכל עודף מהמכולת הפרשתי קצת, ולפני כל הדלקת נרות אפרת שמה עשר שקל בקופה. ככה עד פורים היה לי אלפיים דולר נקי.
עכשיו אני צוחק על עצמי. איזה תמים הייתי, בטוח שאני יכול על המניעות להגיע לאומן.
כי אז הקורונה הגיעה - לא חשבתי לעצמי שהיא תהיה עד עכשיו. ולא הקדשתי לנסיעה לרבינו יותר משתי דקות בהתבודדות שלי.

לא רק בכסף הייתי מאורגן. השנה, החלטתי - אני לא מגיע לאומן ואז מגלה חבר מהצבא וישן איתו באיזה אוהל באמצע פושקינה. השנה אני קונה לי כרטיס למתחמים של 'שיינר'. ישן כמו מלך, על מזרון ולא על מחצלת. מפרגן לעצמי להיות מרוכז ועירני בתפילות.
גם אוכל סידרתי - התקשרתי כבר בט"ו בשבט ליונתן, אמרתי לו שיסדר לי מקום אצלו בסעודות. הוא הסכים, אלא מה. חבר ילדות...

ואז הגיע ל"ג בעומר. עשינו מנגל ביער בן שמן, קצת רקדנו קצת בכינו על זה שרבי שמעון לא קרא לנו השנה. וביחד קלטנו כל החבר'ה שראש השנה אצל רבינו בסיכון. דיברנו על זה, הקראנו קצת ליקוטי תפילות, אבל לכולם היה כזה פחד בלב. עד עכשיו אנחנו מידי פעם נפגשים. מנפנפים, מתחזקים, ומעבירים מידע. אולי נזכה גם השנה.

יונתן, ההוא של הארוחות, אמר שאולי זה בא לעורר אותנו, שזה לא מובן מאליו לזכות לבוא לרבינו, ואולי לא מידי הערכנו את התיקון שרבינו מתקן לנו את הנשמות. אני לא חושב שהוא צודק. אני כל שנה נקרעתי כדי לבוא לאומן. פעם אשה לפני לידה, פעם אחרי. פעם אין שקל לקנות אפילו מזוודה, ופעם הדרכון נאבד. בקיצור - כל שנה והסרטים שלה.
אז אמרתי ליונתן שאולי זה בא ללמד אותנו פשוט לזרוק את השכל. להפסיק לחשוב מה יהיה, איך יהיה, אם יהיה. לחיות בתמימות ובפשיטות כמו שרבינו מלמד אותנו. לקנות כרטיס וחלאס. להתארגן כאילו לא קורה כלום. יונתן צחק שהוא מזמין בשרים כבר. לא מאמין לו, שכלתן שהוא.

אתמול, כשישבתי עם אפרת קצת על הפירוט של האשראי, ונכנסנו למיני דיכאון כזה, אמרתי לה שאולי השנה אני אהיה במירון בראש השנה. אז זה יעלה זול יותר, ונצא עם הילדים בבין הזמנים. אבל היא לא הסכימה לשמוע, אשת חיל שהיא. היא רוצה שאני אהיה אצל רבינו. יבוא מה שיבוא.

אחרי שדיברתי איתה, וקצת התחזקתי באמונה שיהיה טוב, יצאתי לערבית, ושמעתי איזה חסיד מדבר בפלאפון. לא התכוונתי להקשיב, רק שהוא דיבר מאחורי האוזן שלי בזמן שחיכינו למניין. והוא אמר שהוא דווקא שמח שהשנה לא כולם יגיעו לאומן, ככה כל ה'פרנקיאדה' לא תבוא. הוא קצת צודק. כי כל השירים שיש שם וכל הסמים והאלכוהול לא הולכים טוב עם הקדושה שיש אחרי התפילות והתקיעות והכל. אבל פתאום חשבתי על זה. רגע באמת מה יהיה איתם?! הרי היו לי כאלה חברים מהעבר שהיו נוסעים לחגוג באומן, והחזרה בתשובה שלהם התחילה דווקא מכיכר פושקינה. מהריקודים, מהטראנסים, מהאורות. פתאום הבנתי שהשנה לכל האלה, לא יהיה ראש השנה בכלל. אפילו יכול להיות שחס וחלילה הם יחללו את החג.

התפללתי ערבית, הלכתי לחדר קפה, וכשכולם הלכו ונשארתי לבד עם הריח החמוץ והכוסות הזרוקים. הרמתי ידיים לה' ואמרתי לו; "תראה, בורא עולם. אני לא יודע מה יהיה איתי עם ראש השנה, אבל אצלי - יהיה ראש השנה. אולי באומן אולי במירון, ואולי פה בירושלים. אבל מה יהיה עם הנשמות המסכנות שכל שנה מגיעות לאומן לראש השנה?! רק בשבילם, בורא עולם. שחרר את אומן!"

בדרך הביתה, יונתן התקשר אליי. הוא היה במוחין דגדלות, ושאג לי לתוך האוזן, 'ממשלת אוקראינה אישרה שהחסידים יגיעו לאומן'. ידעתי. לא בזכותי, בזכות הנשמות המסכנות.
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בעיניים כלות הבטתי בעלעלי המתכת המשתרגים אל-על, שניקיונם המסנוור החריד את נשמתי, ודחפתי שנית את השער – אך לשווא.

נו, היפתח כבר, שלחתי אליו קרעי מחשבה, כאילו קורא גם הוא מחשבות, אני צריכה להיכנס, זקוקה לעמק שלי.

הוא נותר חתום, וניקיונו כמו לעג לי. התגעגעתי נוראות לאזוב הרך שתמיד כיסה את השער שלי. התגעגעתי למגעו הקל תחת ידיי, כשנפתח ונתן לי לעבור בו ולהיכנס פנימה.

מעולם לא הערכתי אותו כיאות, את שער האזוב הזה – תמיד רק ראיתי בו תחנת מעבר, בין העולם שלמטה, לבין עמק הדמיון שלי שבמרומים.

קטפתי עוד פיסת ענן בידי האחת, שומרת על נפנופי היד השנייה פן אקרוס ממעופי, ויצרתי ממנו שק חדש. כנראה שלא הכנסתי לשק הקודם את כל המחשבות הרעות שלי, כנראה שעדיין נותרו בי עוד כמה – והן שחוסמות את גישתי לתוך העמק שלי.

המחשבות העיקשות סירבו לעזוב את מוחי, והמשיכו לחלחל בחדרי לבי את ארסן. ומה הפלא. כמות הרוע שנחשפתי אליו לאחרונה, הצרות שתקפו אותי בזו אחר זו – כל אלה דבקו בי כספיחי אזוב עיקש – אזוב קשה ולא נעים – והתקשיתי לשחרר אותן.

ידעתי שאם לא אצליח להיכנס אל העמק שלי – המחשבות הללו ימלאו את כל כולי, ויכבלו את קלותן של ידיי ואת פרפורה של מחשבתי הטובה. אם לא אכנס לעמק הדמיון ואחדש את כוח קריאת המחשבות – אני נידונה לכליון, ואיתי – כל עם-ישראל.

שילחתי את השק השני אל-על, והבטתי בו נעלם ונבלע בקרני השמש המסנוורת. קדימה, עכשיו אני חייבת להיכנס. להיכנס, לגמוע מעט דמיון מנחלי העמק שלי, ולשוב ארצה. יש לי תינוקת קטנה שמחכה לי.

ניסיתי להניע ברוך את ידית השער, אבל היא שוב לא נענתה. ורגע לפני שניסיתי שוב לטלטלה בכוח – שמעתי את הצחקוק הזה, העדין-גס, המוכר-זר.

לא תצליחי. היא הופיעה שוב בפניי, מרחפת בקלילותה הלועגת. לא תצליחי. היא שבה ואמרה בתוך מחשבתי. עמק הדמיון שלך – כעת שלי הוא.

שוב הצטלצלו פעמוני צחוקה בין העננים. עיניה נעו במשובה. ידעתי שהיא מנסה לתקשר שוב עם מחשבתי – אבל לא שמעתי את מחשבתה.

חרדה לפתה אותי. ידיי כבדו, וכמעט חדלו מנפנופן. כוח המחשבה שלי – כוח קריאת המחשבות שלי – הולך ואוזל.

ואולי כבר נגמר.

מעולם לא קרה לי דבר כזה. תמיד דאגתי למלא את מאגרי המחשבות שלי עוד בטרם הידלדלו. תמיד עפתי בזמן אל עמק הדמיון שלי. אבל כעת – אף שרק לפני שלושה שבועות הייתי כאן – השתלטו המחשבות הרעות על מוחי ונשמתי כאילו היו הר מצחין שהצטבר במשך שנים. וכעת – עמדה היא, האויבת שלי, כאן מולי, וחסמה בכוח מחשבתה המצטחק את הכניסה.

הצחוק שפרץ כעת מפיה היה אחר לגמרי ממה ששמעתי עד כה. העדינות נעלמה ממנו, ועם התפשטותו על פניה – הוא הפך את תוארן לגס וחד. האם קינאתי מקודם ביופייה?

"את לא שומעת יותר בלי שאדבר, אה?" היא לעגה. "כאחד האדם את עכשיו! ולא תוכלי יותר לקרוא מחשבות – ובקרוב גם לא תוכלי לעוף..."

הגסות של תווי פניה, האש הרעה שכילתה את עיניה, השפתיים שנפשקו לפס צר ופעור כשהיא שוב צחקה – כל אלה עוררו פתאום את החלק הנסתר שעדיין היה בתוכי.

לא, איני יפה. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהביה. אך אני עדינה. ואני טהורה. ובכוח העדינות הזו – בכוח העדינות הזה שוב רפרפתי באוויר ביד אחת בלבד, ושוב קטפתי לי פיסת ענן.

את פיסת הענן טוויתי בזריזות אצבעותיי, עד שצמחה והתפתלה לחוט ארוך וישר. ומתוכו של החוט התפתלו להם עלעלים ופיתוחים. והם התעגלו לאיטם עד שיצרו קשת רחבה. והמשיכו להתפתל מטה – עד שיצרו את דוגמת שער האזוב שלי. לא ממתכת היה השער, אך רכות הענן הזכירה לי את רכותו של האזוב.

הנחתי את ידי על ידית הענן המאורכת, ונתתי מבט אחרון באישה הצעירה המרחפת, שתווי פניה הכעורים התקשחו בפליאת תדהמה.

ואז, לחצתי את ידיתו של השער החדש שלי, שנפתח ברכות דוממת – ונכנסתי אל עמק הדמיון שלי, לקול נגינת הכינורות המוכרת והממכרת.
 

טלח

משתמש מקצוען
זה פה. בית חלקיה?
העגלה נושאת אותי קדימה. כאילו היא מתגלגלת על רצפת בהט. ואין חצץ. ואין אספלט.
זה פה.
אני מביטה מרחרחת. נושמת.
אבל אין ריח של פרות.
אין פרות?
יש.
ו...?
התרגלנו.
כל כך מהר? אני תמהה. מרחרחת. רק ריח ענוג של פרחים. ודשא.
אני מתיישבת על הספסל, וכמעט שוקעת בקרבו.
מסתובבת לאחור לראות אם לא התפרק.
"התרגלנו".
"אבל אנחנו פה רק. אהמ... חצי שעה".
מתרגלים מהר.
"מה כאן?"
מושיטה ידיים ימינה ושמאלה.
בית כנסת.
כבישים ובתים.
שדות חציר.
חווה של כרמל-
כרמל?
נו. חוויה בחווה.
כאן פינת החי.
ושם?
חוות סוסים
והציפורים האלו. מה?
"אנפות הבקר". הוא שולף בידענות.
ואלו?
ציפור לבן צוואר.
ואיך אתה יודע הכל?
מתרגלים מהר.
ואיפה כביש היציאה?
למה לצאת? תראי איך יפה פה.
מלוא כל העין בית חלקיה.
"בואי". הוא קם מהספסל. ואני אחריו.
הנה ארלנגר.
מי?
ארלנגר. קקטוס.
ואיך אתם מכירים?
אני כבר לא מחכה לתשובה.
הוא מתרגל מהר. ממרפקים אחד את השני.
קקטוס מוריד ציוד.
אני משפשפת עיניים. רק שלא פתאום תתברר איזה טעות. שלא תתגלה איזה כוכבית של טל"ח.
אבל אני לא צריכה להמשיך בשפשוף. רק להתרגל לכל הטוב הזה.
להתרגל למקום הראשון.
 

ירושל

משתמש מקצוען
קיבלתי אישור מנהל לצרף את התוכן הזה. לא אני כתבתי אותו (ערכתי קלות), והוא תורגם מאנגלית. אשמח לחוות דעתכם.
קרדיט למקור יינתן עם סיום האתגר.

פקעת

בקעתי מן הגולם עירום. הפקעת שכבה שם ריקה. המשפחה שלי והרופאים והאחיות כולם עצרו את נשימתם ואמרו, "אתה יפהפה".
זה נכון, כמובן. הגלגול הושלם. אני יפהפה. יש לי עיני זהב מושלמות, שש זרועות, וכנפיים כמו כנפי פרפר, זוהרות וכחולות. אני צר וארוך.

אני אומר, "מה קרה לפקעת?"
הם אומרים, "בלעת אותה."
אני אומר, "מה?"
הם אומרים, "אתה בלעת אותה. ברגע שנולדת. זה הדבר הראשון שעשית."
"אני אמור לבלוע אותה?"
"אתה לא רוצה להשאיר אותה לשכב פה בחוץ. אנשים יכולים להיתקל בה וליפול."

"אבל אני נסיך."
"כן, אהוב שלנו, אתה נסיך. אבל עברת הרבה דברים. אתה בטח רעב."
"נכון. אני כל כך רעב."
הם מביאים לי צלחות עם נקניק והודו ורוסטביף ועוף ודגים.

"לא", אני אומר, "הכול פה טעות."
"מה?" הם אומרים.
"הכול פה לא בסדר," אני אומר. "העצמות של העוף הן לא מה שהן צריכות להיות."

"למה אתה מתכוון?"
"הן לא בצורה הנכונה. והדגים הם בצבע לא נכון. ותסתכלו על ההודו! זה הודו. הודו הוא לא כחול. ותסתכלו על הנקניק הזה! נקניק הוא לא ירוק. איפה הבשר?"

"אין פה שום בשר," הם אומרים.
"אין?" אני אומר.
"לא, אהוב שלנו. אין".
"אני נסיך. אני נסיך אמיתי. אתם לא מבינים".
"לא," הם אומרים. "אנחנו לא מבינים".
"אתם לא מבינים כלום".
אני ממריא, עף מהחלון, סובב סביב העיר. אני לא יכול לחזור. הם לא מבינים כלום. הם יחזיקו אותי פה בתוך הגולם הזה עד שהוא יירקב, ואני ארקב איתו.
אז אני עף לצד האחר. האחר הוא גם נסיך, אבל הוא נסיך שמבין. הוא אומר, "ברור. איזו עוד סיבה יש לך להיות פה? אתה פרפר מושלם, פקעת זהובת עין. המקום שלך הוא שם. אבל הם לא מבינים כלום. אתה לא חייב לחזור".

"תודה," אני אומר.
"אין בעד מה", אומר האחר.
"אני יכול לעבור לגור איתך?" אני אומר.
"מה?" הוא אומר.
"אני יכול לגור איתך?"
"למה שתרצה לעשות את זה?"
"אתה מבין אותי."
"כן, אבל אני האחר. אני מבין את כולם."
"אתה לא האחר," אני אומר. "אתה נסיך".
"או, זה נכון," הוא אומר. "אתה נסיך. אנחנו כולנו נסיכים. אתה, אני, וכל השאר. אתה מהטובים."
"אני מהטובים, נכון?" אני אומר.
"כן, אתה מהטובים," הוא אומר. "ישר רואים."
"אז אני יכול לגור איתך?"
"כמובן," הוא אומר.
אז אני עף לאוויר ונוחת על קצה הזנב שלו. הוא נושא אותי באוויר. אנחנו עפים עד לקצה הארץ, ומעבר לה.

אני אומר, "מה זה?"
"זה," הוא אומר, "הוא היקום."
"הוא יפהפה," אני אומר.
"כן," הוא אומר. "הוא יפהפה."
"כל כך גדול", אני אומר.
"אכן," הוא אומר.
"אני לא הולך לבלוע אותו, נכון?"
"לבלוע אותו?" הוא אומר.
"פשוט כי אף פעם לא בלעתי משהו כל כך גדול," אני אומר.
"זה באמת גדול, אה?", הוא אומר.
"גדול," אני אומר.

אנחנו בולעים את היקום.
אנחנו בולעים את הכוכבים. אנחנו בולעים את הפלנטות. אנחנו בולעים את האסטרואידים. אנחנו בולעים את כוכבי השביט. אנחנו בולעים את כדור הארץ. אנחנו בולעים את השמש.
אנחנו בולעים הכול.

וזה נגמר.
אנחנו עפים דרך הריק. אני מלא. אני מרגיש טוב. אני מרגיש שוב כמו עצמי.

"אנחנו יפהפיים," אני אומר.
"כן," הוא אומר. "אנחנו יפהפיים."
"טוב לחזור," אני אומר.
"כן," הוא אומר, "טוב לחזור."
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ניבוז'ני גרודיאנסק ד' תש"פ לבריאת העולם.

בעריש נאנח ונאנק תחת משא הדליים הכבד, הוא זכר היטב את ההוראה ששמע רק היום מזונדל, "דבר ראשון בעריש אתה מביא מים לרעבע שליט"א, אחר כך לנסיך הכתר הרה"צ ר' אריה, אחר כך לשאר הבנים, אוי לך אם תשנה את הסדר, אתה זוכר מה עשו ליענקל?".

בעריש זכר, יענקל היה בדרך לבית של הרעבע, כאשר לפתע התעורר בו צורך דחוף לאכול הרינג, הוא עשה עיקוף קטן, נכנס לרגע הביתה, הניח את הדליים הכבדים על רצפת החול, ואחר דקות ראו אותו כשזנב המליח עדיין בפיו ממהר לחצר, הוא איחר ב12 דקות, בהם הרעבע שליט"א חיכה למים, שומו שמים!!

יענקל המסכן קיבל 12 הצלפות פרגול בכיכר העיר, ואסור לו להראות את פניו בחצר ניבוז'ני גרודיאנסק עד עולם.

בעריש טיפס בשביל המוביל אל ארמונו המפואר של הרעבע שליט"א, הוא נכנס לחצר ופגש שם פנים אל פנים את שמערל.
שמערל היה אמור למלא את מקום אביו, שנשא בגאון את התואר ממלא מקום סגן הגבאי, אבל מזלו התמזל לו והוא נשא לאשה את שפרה לאה, בתו של הגבאי הראשי, וכך הוא נהיה סגנו, ומאז היה נראה לכל תושבי ניבוז'ני גרודיאנסק ששמערל הנ"ל עבר גם ניתוח להרמת אף.

שמערל אנפף לכיוונו "בעריש, אתה קצת מאחר היום, לא?"

בעריש הביט בשעון השמש על בית הגבאים וענה בקור רוח "הכל בסדר שמערל, תן לי לעבור, הרעבע מחכה".

"אחרי שתסיים את הסיבוב, גש לשווער שלי, הוא ממתין לך כבר מהבוקר" גיחך השחצן וסר מן הדרך

"מה כבר שוב עשיתי?" הרהר בעריש כל אותו היום, בצעד כושל הוא הלך לביתו המפואר של גרוינם שרגא.

"בעריש, רציתי להגיד לך שאתה מפוטר" כך בפשטות גרוינם שרגא "ובזכות שירותך מזה כמה חודשים, הרעבע החליט לחון אותך ולא להעניש אותך בתלייה בכיכר העיר".

"מה? מה עשיתי?" מלמל בעריש, היה נראה לו שהוא יודע כבר.

"אתה? אתה שרץ נאלח!" ענה הגבאי, "איפה היית לפני שבועיים?".

"נסעתי לחתונה לברסט נובוז'גורוד" לחש בעריש, "הייתה לי שם חתונה של אחותי הקטנה והייתי חייב להכניסה לחופה במקום אבי ז"ל, אבל מיניתי שואב מים בשבוע וחצי שלא שהיתי כאן"

"אבל מה עשית אחרי החתונה?" לא הרפה הגבאי.

"נכ...נכנסתי לקוויטל לרעבע מברסט נובוז'גרוד, המחותן דרש שנכנס לשם לשתות לחיים".

"ממתי מותר להיכנס לאדמו"ר אחר, שכחת את כלל מספר 2?" שאל בקול מטיל אימים.

"אסור להיכנס לשום אדמו"ר לקוויטל" ענה בעריש בשפל קול.

"ובשבת, הלכת לטיש? תענה את האמת!!".

"הלכתי, אני מודה, נהניתי שם מאוד, המקהלה שם שרה מאוד יפה"...

"אתה מודה בכך!!! אני הגבאי הראשי לא מוצא בליבי שום רחמים כלפיך, אתה תושלך עוד היום לבור הכלא ושם תמתין עד שתעמוד למשפט לפני הרעבע שליט"א, ואז הרעבע יחליט האם לחון אותך או להעניש אותך בעונש חמור, גם אם הרעבע בטוב ליבו יחון אותך, לא תוכל לעולם לשמש בחצר, ובשבת תאלץ לחבוש שטריימל צהוב, למען יראו וייראו!! שמערל! קח אותו ממני!"..
גילוי נאות..
אני חסיד של האדמו"ר שלי בלב ונפש, אבל לפעמים, במיוחד אחרי קריאת ספר מהסדרה ממלכה במבחן אני נבעת מהמחשבה, מה היה קורה אם ה'חסידות' שבימינו, הייתה כבר בימי הביניים... פחד
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
הפעם האחרונה שראיתי את נעמי אשתי הייתה כשחזרנו מהחתונה של בנצי.
כשיצאנו מהחתונה השעה הייתה הרבה אחרי חצות. העברנו את הילדים בזהירות מהכיסאות שעליהם הם נרדמו באולם, הכנסתי את קופסת השטריימל שלי לבגאז', וחגרנו את מושבי הבטיחות.
נעמי ישבה במושב לידי והחלפנו חוויות מהחתונה. היא החמיאה לי על הריקוד שלי עם אחי במצווה-טאנץ וסיפרה איך אמא שלי התלהבה מהבגדים של הקטנים.
הוויז הראה שעוד פחות משעה נהיה בבית.

הנסיעה הייתה חלקה. הילדים ישנו מאחורה, נעמי נרדמה גם היא. רב ספרדי מסר ברדיו דרשה בקול מונוטוני.
הדבר האחרון שאני זוכר הוא צפירה עוצמתית שקורעת את אוזניי, מראה פניה המבועת של נעמי, וצעקות של הילדים מאחורה. וזהו.
מאז לא ראיתי את נעמי.

התעוררתי בבית החולים, ראשי היה מקובע בסד לבן, וחשתי כאב חריף מכיוון הצלעות.
"הוא התעורר", שמעתי קול.
"איפה אני? מה קרה? איפה כולם?" שאלתי.
"אתה בבית חולים, עברת תאונה לפני כמה שעות. אתה סובל משבר בצלעות ופגיעת ראש קלה. איך אתה מרגיש?"
"קצת כואב".
"זה בסדר. יצאת בנס".
"מה עם הילדים? מה עם נעמי?"
"הילדים יצאו בלי פגע ברוך ה'"
"ברוך ה'. ונעמי?"
"נעמי זו אשתך?"
"כן"
"היא שוכבת בחדר סמוך. עדיין לא התעוררה".
"אפשר ללכת אליה?"
"אתה עוד לא יכול לקום. מיד אחרי ביקור הרופאים ניקח אותך אליה".

כשהכניסו אותי לחדר בהמשך המסדרון, הרופא אמר לי שנעמי עדיין ללא הכרה, "אבל תדבר אליה כאילו היא בהכרה. השעות הללו הן הכי קריטיות, אם המוח שלה יקבל גירויים זה יעזור לה להתעורר".
הבטתי בפניה של האישה ששכבה שם בעיניים עצומות. זאת לא הייתה נעמי.
"זאת לא נעמי", אמרתי. "הכנסתם אותי לחדר הלא נכון".
האחות נראתה נבוכה. "אני נורא מצטערת". היא בדקה בדפים שלה, הביטה באשה ששכבה שם, ושוב בי. "לפי הרישומים זה כן החדר שלה".
"אבל זו לא היא. תקחו אותי לאשתי".
"תן לי לבדוק, אדוני".

היא חזרה אחרי כמה דקות.
"מי היה איתך ברכב בזמן התאונה, אתה זוכר?"
"כן. אני ואשתי ישבנו מקדימה, ושני ילדים ישנו מאחורה".
"הייתה עוד מישהי איתכם?"
"לא".
"אתה בטוח?"
"כן אני בטוח".
"מוזר" מלמלה האחות. "האישה הזו הייתה ברכב שלך. היינו בטוחים שזו אשתך".
"לא" הבטתי שוב בפני האישה השוכבת ללא הכרה. "האישה הזו אכן קצת דומה לאשתי. כנראה לכן טעיתם".

אחרי צהריים הגיעה אמא שלי לבקר
"אפרים שלי, איזה נס" דָמעה. "זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. הרופאים אומרים שגם נעמי מראה סימני התעוררות. ברוך ה'".
"מצאו את נעמי?"
"מה זאת אומרת מצאו? היא גם מאושפזת פה, ההורים שלה כבר עלו על הטיסה מבלגיה לכאן".
"פשוט יותר מוקדם הייתה לצוות פה איזה טעות בזיהוי" אמרתי.
"באמת? מה אתה אומר?"
"כן, הביאו אותי לחדר אחר"
"טוב, אתה רוצה שאני אקח אותך אליה עכשיו?"
אמי העבירה אותי לכסא הגלגלים ולקחה אותי אל החדר הסמוך.
"הפעילות המוחית מראה על התעוררות. להערכתנו תוך כמה שעות היא תוכל לתקשר עם הסובבים". אמר לנו הרופא בכניסה לחדר.
אבל האישה ששכבה שם לא הייתה נעמי.
"נעמי שלנו" נישקה אמי את מצחה של האישה.
"אמא" אמרתי לה, "מה את עושה? לא שמת לב שזו לא נעמי?"
אמי הביטה בי במבט מוזר. "אפרים, הכל בסדר?"
"חוץ מזה שאת מנשקת אישה זרה וחושבת שהיא הכלה שלך הכל בסדר".

היא יצאה החוצה במהירות וחזרה מלווה ברופא.
"אדוני, האם אתה לא מזהה את אשתך?" שאל הרופא.
"זאת לא אשתי".
הרופא צמצם את עיניו.
"יש לך תמונה של אשתו?" שאל את אמי.
היא הראתה בפלאפון תמונה של שנינו עם הילדים מהחתונה של בנצי.
"זו היא?" שאל אותי הרופא.
"בתמונה? כן".
"זאת מי ששוכבת פה". אמר.
"לא. אני מכיר את אשתי. זאת לא היא".
הרופא אמר לאמי משהו בשקט.

האישה התעוררה אחרי כמה שעות. הפעם הביאו אותה לחדר שלי. "אפרים, מה שלומך?" שאלה.
"מי את? מאיפה את מכירה אותי?"
"אני נעמי. אתה לא מזהה אותי?"
"את לא נעמי. את כנראה מתחזה".
"נו אפרים. בלי בדיחות".
"תצאי מפה. אני לא מדבר עם נשים זרות".
"מה יש אפרים? מה קרה לך?"
"גברת, אני לא מכיר אותך. תצאי בבקשה מהחדר שלי".
האישה החווירה לחלוטין.

"מה שיש לך נקרא תסמונת קפגרס" אמר הפסיכיאטר. "זה קורה הרבה פעמים בגלל פגיעת ראש. אני ארשום לך תרופה אנטי פסיכוטית שתעזור לך לחזור לעצמך".
"אני לא צריך שום תרופה" הישרתי מבט לעיניו של הפסיכיאטר ואמרתי בקול שקט. "אני אדם בריא ויציב. לא משוגע ולא שום דבר. כנראה קרתה פה איזו טעות בזיהוי או משהו".
"איך יכול להיות שכולם חוץ ממך מזהים את האישה הזו בתור נעמי אשתך, ורק אתה לא?"
"היא כפילה שלה".
"למה שיהיה לה כפילה?"
"אין לי מושג. את זה תשאל אותה".
"ואיך היא יודעת עליך הכל?"
"תשאל אותה".
"היא אומרת שהיא אשתך".
"היא לא".

ההחלמה מהתאונה הייתה מהירה למדי. חזרתי הביתה, עשינו מסיבת הודיה על ההצלה מהתאונה. אבל את נעמי לא ראיתי מאז התאונה.
כולם מנסים לשכנע אותי לקחת את התרופה, אבל אני יודע שאני נורמלי ולא צריך שום תרופה.
"אפרים, אתה חייב להבין שאתה בבעיה" אמר אבא שלי, "אפילו לא צריך את הפסיכיאטר בשביל זה. בגלל פגיעת הראש מהתאונה אתה לא מזהה את נעמי. מה אכפת לך לקחת את הכדור?"
"תפסיקו עם זה. זה לא שאני לא מזהה אותה, זאת לא היא, תאמינו לי. אני מכיר את אשתי, אם זו הייתה היא הייתי מזהה אותה, אני רוצה למצוא אותה יותר מכם".
"למה אתה חושב שזאת לא נעמי?"
"כי זה לא היא. זה הכל".
"אבל היא נראית בדיוק כמוה, אתה מסכים?"
"היא כפילה שלה".
"תהיה הגיוני אפרים. למה שתהיה לנעמי כפילה?"
"אין לי מושג. גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה".
"מי אמר לך שזאת לא נעמי, אולי כן?"
"ומי אמר לך שאני אפרים, אולי אני בנצי?"
"זה לא אותו דבר". אמר אבי.
"למה לא?
"כי אני... כי אני נורמלי".
"גם אני".

הכפילה של נעמי התעקשה לבוא לבית שלי ולטפל בילדים שלי, הרב אמר לי שאין חשש של ייחוד, אבל אני ישן בסלון.
עם הכפילה אני לא מוכן לדבר. חיצונית היא דומה לנעמי, אבל זו לא היא. חוץ מזה שנעמי לא הייתה בוכה כל כך הרבה כמו הכפילה הזאת.
איפה נעמי? אני מתגעגע אליה.

שלשום הכפילה הכינה לי קפה. אחח, אף אחד בעולם לא ידע להכין לי את הקפה שאני אוהב כמו שנעמי ידעה. לקפה שהכפילה הכינה היה טעם לוואי מוזר. אבל הכפילה התעקשה שאשתה את כל הכוס עד הסוף.
גם אתמול והיום היא הכינה לי קפה ועמדה על כך שאשתה הכל.
היום סוף סוף נעמי חזרה הביתה.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
למרות הכל, והבדידות, והשיעמום, והסיכון של המדינה כולה, דעתי לא השתנתה:
לא מעניין אותי מה אדרי חושב עליי, או על עבודתי, או בכלל מיהו. לא מעוניין להתנצל, נקודה. אין לי גם על מה.

אני אוהב את מה שאני עושה.
עובר בין המדפים, מתייק הכל בקפדנות.
בוזגלו לומד לאט לאט את העבודה, אני חושב שתוך קצת זמן הוא יהיה בסדר גמור.
בינתיים הוא באמת משתפר. נניח לאחרונה הוא התחיל להקפיד לקשור את הנעליים כל כמה דקות, לוודא שהשרוכים לא נפתחות לו. אנחנו במקום חוקי ומסודר, מבצר שמירת החוק, אי אפשר לחפף.

אגב חפיפה.
בתחילת דרכנו המשותפת בוזגלו היה קצת מעגל פינות. יום כן יום לא.
בימים שלא, הריח היה מקשה עליי. גם הטרידו אותי נחילי הזבובים. ואל לכם לשכוח - אין לנו מזגנים במקום. בכל זאת, המוצגים רגישים.
לאחר תקופה מסויימת התיישבתי מולו בהפסקת צוהריים שלנו, נתתי בו את המבט הכי רציני שלי, זה שגרושתי קראה לו 'מצמית', ואמרתי: בוזגלו, אתה חייב להתחיל להתקלח כל יום. אי אפשר להמשיך כך.
הוא הרכין ראש, אדום לחלוטין.
מאותו יום פסקו הזבובים, וריח נעים היה בן לוויתי הקבוע.

עם הזמן הוא גם למד איך להציב את הקלסרים בצורה המדוייקת, כאשר הם מאונכים לגמרי, ואיך להדביק את התווית עליהם במדוייק. נכון, הייתי צריך לקרוע ולזרוק 76 קלסרים טרם התוצאה המיוחלת, ומפקד התחנה גער בי בתחילה על כך, בעיניי הכל היה שווה: בוזגלו למד לתייק.

אני לא שוכח לרגע את האחריות שלי. את כובד התפקיד. טעות אחת קטנה שלי - ופושעים מלוכלכים יצאו לחופשי מהמעצר, או בכלל יצאו זכאים בדין, בעזרת עורכי דין תאבי בצע וחסרי מצפון.
אני המעצור שלהם. הבריח.
אני, צ'יקו, שומר על הסדר. ושאדרי יתפוצץ כמה שבא לו. בלעדיו הכל יהיה בסדר. תוך יום ימצאו לו חלופה. בלעדיי - הסדר יקרוס. בוזגלו יישבר. יתרשל. הכאוס יחגוג.

אני הבורג החשוב בכל המערכת של אכיפת החוק.
כי בסופו של יום, כאשר כל עמיתיי לתחנה, שאר השוטרים הרגילים חוזרים לביתם, אני עדיין ממשיך לעבוד. מסדר, מארגן, רושם כל פרט ופרט. מיקום, תאריך, משקל, תיאור, מק"ט, מצב, הכל. מצלם. מתעד. מצחצח את המדפים.
עד שהתגרשתי הייתי גם מסביר לאשתי מידי יום את תיאור תפקידי: מחסנאי ואחראי חדר מוצגים בתחנת משטרה. עליי לשמר את הסדר, את הפדנטיות. כך שברגע שעולה צורך לספק לבית המשפט או לעורכי הדין השנואים פריט מסויים - כך יקרה.

זוכר איך גרושתי עמדה מולי ברבנות והתחרפנה. קיללה אותי. את הנאומים שלי. את העובדה שאני סוג של רובוט אנושי בלי רגשות, כלשונה. כמה היא צעקה והתעצבנה: למה אני חייבת לעמוד בדיוק על ההדפסה של הנעליים על הרצפה. נמאס לי מהאיש האובססיבי והקשה הזה. כפייתי. שונאת אותו.
לא אמרתי לה דבר. רק נתתי לה מבט רציני והיא מיהרה לעמוד במקום, ממלמלת לאוזני הדיינים שוב את אבחנת האישיות שלי.

באותו יום בוזגלו בא לתמוך בי. להיות שם איתי בסיום הזוגיות שלי.
אפילו העניק לי טרמפ בחזרה לתחנה. דאג לי לעוגה קטנה לרומם את מצב רוחי.
מובן שאכלתי אותה בקפיטריה וניערתי את הסרבל שלי. כי אצלי, צ'יקו, אף פירור לא ייכנס לחדר הראיות. פה זה משטרה, לא פסטיבל התפירה של דרזדן.

היום, אחרי שבע עשרה שנה ביחד, בגדול אני רגוע. בוזגלו יודע את העבודה, הפושעים ימשיכו להיכלא, הראיות וההוכחות לפשעים שלהם יישמרו היטב, ואני יכול לנשום קצת לרווחה. כמובן, אילו אדרי לא הי בסביבה.

לא מבין מי מינה אותו לתפקיד, לא מבין. מי ביקש ממנו לצאת מהלשכה המפוארת שלו ולרדת לשטח, לבוא לתחנת המשטרה שלנו, לרדת שלוש קומות, לעבור את שתי הדלתות, לחתום על דף המבקרים, להפקיד את הסלולרי, ואז לדחוף את האף שלו בממלכה שלי. בחדר הראיות הכי מסודר ביקום.

כמובן שהוא לא הכיר את הכללים, אז הייתי צריך להדוף אותו קצת, לאסור עליו להתקרב למדפים. במיוחד לא לזוג העטים מארד ששוכבים במדף A678 מאז שנת 1986. רק בעזרתם, יום אחד, הארכי-פורץ מיכאל פיינשטיין ייכנס לכלא.

אדרי היה קצת המום. אני המפכ"ל, טמבל, הוא צעק. תן לי לראות מקרוב את העטים האלו. הם נראים לי ממש מעניינים.
הוא התקרב, לא הייתה לי ברירה. עיניהם של כל אזרחי ישראל נשואות אליי. לכולם נמאס ממיכאל פיינשטיין. עושרים של גניבה ופריצה ושוד כספות! רק העטים האלו עוד יחזירו אותו לכלא. אז הגנתי עליהם בגופי.

אדרי צחק בצחוק מר. אני המפכ"ל, אהבל. הוא אמר. ומיכאל פיינשטיין בכלל סנילי, מרצה מאסר בית בבית אבות בנהריה כבר חמש עשרה שנה. הוא בחיים לא יפרוץ עוד לשום דבר חוץ מלקבר שלו. צ'יקו! תן לי לפחות לראות את העטים. להריח. היסטוריה.

בוזגלו ניסה למשוך אותי, מתרגש מהמפכ"ל. עמדתי בגבורה באתגר. לא זזתי מילימטר.

אחרי כמה דקות הגיעו החברים הרחוקים שלי, כל השוטרים מהתחנה, כולם העיפו אותי, ומפקד התחנה, הפרחח יקי בבלון נתן את העטים במתנה לאדרי, ואמר לי לעוף לכל הרוחות ולא לחזור יותר לעבודה בחיים.

אז נכון, בסוף פוטרתי, הושלכתי יותר נכון; וחדר הראיות, הממלכה שלי, נתונה לחסותו של השליט החדש וחסר הכישורים: בוזגלו.
ובסדר, בסוף אדרי התנקם בי אישית ונפתחו נגדי 14 תביעות על העלמת חפצים. אוקיי, לא נורא. אני אנצח בכל המשפטים, לא בלחץ כלל.

לפני מספר ימים, אחרי חודשיים בבית, נקראתי לפגישה עם אדרי במטה הארצי.
ישבתי שם איתו, שמעתי את ההצעה שלו ("הבנתי שאתה שומר חוק וקצת נלחצת, יעיוני. רק תגיד סליחה למפכ"ל ואתה חוזר לעבודה הרגע במקום לטפס על הקירות בבית הדפוק שלך בשיכון ז"), ודחיתי אותה. אני לא מתנצל. לא טעיתי.

אבל אם יום אחד תשמעו על כספת בבנק ישראל שנפרצה, ותהיה לכם תחושת בטן שמיכאל פיינשטיין אחראי לזה, אל תבואו בטענות אליי.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי להגן עליכם, אזרחי ישראל. אתם יכולים לבוא בטענות רק לאדרי.

זהו.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  8  פעמים

לוח מודעות

למעלה