גבול ישראל-לבנון.
הוא לא יכול לאפשר לזה לקרות.
ההרים, מעלי עשן, צרבו את עיניו. קליעים פזורים סיפרו את סיפורה של עוד מלחמה. רסיסי רימון פזורים סביבו.
"אתה תחיה." הוא משנן בשקט, ידיו פועלות כמו בכח עצמן. "אתה תחיה, אתה שומע?"
"אני..." הפצוע, שרוע באפס כוחות, הביט בו. אנקותיו עצרו אותו מלדבר.
"שתוק." לשמואל אין זמן לדיבורים. "בפקודה. אתה שוכב פה עוד 3 דקות, ואז מתחיל לזחול מערבה. יש עוד שלוש מאות מטר שוחה שלנו. כנס ונסה לסדר את עצמך. ברור?"
"כ-ן." הפצוע מהדק שפתיים. "אבל - מי אתה?"
שמואל מחייך חיוך קל. שאלה טובה. מי זה שמסתובב עם חולצת טריקו באמצע שדה קרב. "אף אחד." הוא משיב.
ולפני שהפצוע העלום הספיק למצמץ, הוא כבר רץ מזרחה, ממהר אל הג'יפ. ביד אחת שולט על ההגה, בשנייה מפעיל את מכשיר הקשר. "קודקוד, כאן אפס. האם שומע? עבור."
"אפס, כאן קודקוד. שומע. מה מצבך?"
"מאחר בעשר קטנות. יש מצב שאתם שם?" הג'יפ מעלה אבק במלוא העוצמה. הוא מסתכן בחשיפה לאש, הוא יודע, אבל יותר מדי זמן הפסיד בטיפול.
"ננסה." המכשיר נאנח. "נתקלנו בכמה תקלות, מקווה שלא נצטרך לסגת."
"בהצלחה." לוחש שמואל. "רות, סוף."
הדהירה הזו הייתה מטורפת אפילו עבורו, ותערובת העשן והאבק שמילאה את ריאותיו - לא היטיבה עימו. דורס שרשורי קליעים ריקים, עוקף ברגע האחרון מטען גחון, וממשיך לדהור. מעליו חלף להק מטוסים צהלי בגובה נמוך. הוא נאלץ להסתתר מהם, משסע שיחים ומטלטל אבנים. חלום חייו של שמואל מעולם לא היה למות. גם לא מאש כוחותינו.
העיר הלבנונית, פצועה ומטרטרת, כבר קרובה מספיק. שמואל נכנס, מכיר בעל פה את רחובותיה."אפס לקודקוד, נכנסתי. שתי קטנות מהמכלאה. עבור."
מכשיר הקשר לא מגיב.
"אפס לקודקוד, האם שומע?"
קודקוד לא שומע.
שמואל שבר בפנייה חדה שמאלה, מנתח את המצב תוך ניווט. הוא בודד, אסור לו להתגלות. קבוצת החיילים שאמורה לחפות עליו - לא זמינה.
את המשת"פ הוא מחלץ בכל מחיר. הוא לא יכול להרשות לו למות.
בכל מלחמה, יש את הלוחמים במדים, אלו העומדים בגופם מול רוצחים, ומגינים על העם, הארץ והחיים.
ויש את הלוחמים נטולי המדים. אלו המשתחלים בינות בעלי המדים, נראים ולא נראים, ומגינים על אותם ערכים.
שמואל דומם את מנועו, והציץ במראה אל פיסת שמיים מזערית. "אלוקים," הוא לחש. "הצילני נא. מיד אחי, ומיד עשיו."
עוד חלקיק שניה, והוא יוצא בריצה אל החיילים. ידיו מונפות, ללא נשק.
"איסתסלם?" (נכנע, ערבית.) צועק אליו חייל, מכוון אמ.4 לכיוונו.
הרעיון מבריק עבור שמואל. מבריק מספיק כדי שימהר להשיב: "אה!" (כן, ערבית.)
"ווקף הון." מכוון אותו החייל, ושני חבריו מכוונים רובים אל שמואל. זה האחרון רק סופר שניות עד שיוכנס אל המבנה עליו הם מגנים. לרגע, כמו לא בשליטתו, עולה מולו תמונת החייל הפצוע. הוא אמור היה כבר למצוא לפחות ישראלי אחד. הוא מסלק את התמונה, מאפשר לחייל למשש את בגדיו.
"נקי." מודיע החייל כעבור רגע. "תעל להון."
הם נכנסים אל המבנה, ושמואל מזדקף. "בא נעשה את זה קצר." הוא מבקש בשפת אימו, מתעלם מהפתעתו של החייל. "אני ש', שירות חשאי. אני צריך את המפקד שלך. עכשיו."
החייל ממצמץ. "בא."
המפקד, כצפוי, מתגלה על מכשיר הקשר, בניסיון נואש להפעיל אותו. שמואל נכנס לחדר מבלי לבקש רשות. "אני ש', איך מתקדמים מכאן?"
"מה?" המפקד מופתע. "אבל - איך הגעת?"
"לא רלוונטי." שמואל ממוקד. אולי - ממוקד מדי. "אני צריך להגיע לבית שלושים ושתיים, ולהעביר את כל מי שנמצא שם לידיים ישראליות."
"מיד." מהנהן המפקד, לחוץ.
שמואל מסתובב. "מה רצית להגיד, אורי?" הוא פונה אל החייל שהביא אותו.
החייל מביט בו במבט חשדן. "לא אמרתי כלום."
"אז תגיד, אבל זריז." לשמואל אין זמן לגינונים. "מה רצית להגיד?"
"אמ... נראה לי... יש מצב שהם כבר פה." מגמגם החייל. עוד מופתע מההתרחשות.
שריריו של שמואל מתקשחים באחת. "איפה?"
אורי מצביע על דלת נוספת. "בוא."
"מי שם?" שמואל לא ממהר להיכנס.
"כל מי שנלכד חי."
שמואל נושך את שפתו, ואחר מתחרט על הפגנת הרגש הקלה. "לא טוב. תוציא משם את אלו שרלוונטיים."
אורי מהנהן ומצדיע.
"ורק אותם!" מוסיף שמואל, משחרר אותו לדרכו.
המפקד, מפינתו, שואל: "אתה קורא מחשבות או מה?"
"לא." משיב שמואל במילה אחת.
המפקד השתתק, נזוף. טוב עשה כשבחר בקריירה צבאית גלויה. הסוכנים האלו, בלתי נסבלים.
שמואל מתעלם. אין לו זמן להיות אנושי.
המסדרון נדמה לשמואל ארוך מדי, ואורי - כצועד לאיטו. הוא המתין באפס סבלנות, מוכרח להישאר בצללים, גם כשמדובר בחיי אדם. עד שהצליח לקבל אישור, ולנסוע לחלץ את ידידו. עד שהגיע הנה, אחרי כל העיכובים והטירוף. ועכשיו, הוא שוב חסר אונים. עומד בעיקול המסדרון, יכול רק להביט אל קורי העכביש, ולהתפלל.
"אלוקים, אתה אוהב את הבנים שלך. שמור עליהם." הוא הוגה ללא קול.
הדלת נפתחת סוף סוף. גבר ערבי כפוף יוצא ממנה בצעד איטי. הוא מופנה על ידי אורי לכיוונו.
"עאדל!" שמואל מזנק, ליבו עוד פועם מחרדה. "כולם פה?"
"רק לטיפה לא." עאדל מקבל את חיבוקו של שמואל בידיים כבולות. "הצליחה לצאת לפריז."
"חמדולילה." שמואל חותך את האזיקון באולר קטן. "סליחה על קבלת הפנים הזו."
"הכל בסדר." עאזל משפשף את פרקי ידיו. "ראיתי שבמקום חבר אחד, הגיעו קבוצה. הרמתי ידיים, הביאו אותי ישר לפה. אמרתי - אם זה שצריך כדי שלא יחשדו - תפאדאל."
שמואל מחייך.
מבקש לספר שהגיע בדרך דומה, ושותק.
מבקש לחבק את עאדל, לגלות לו שישנה דירת מקלט עבורו בישראל - ושותק.
מבקש ליידעו כי הרבנות הכירה ביהודותה של אשתו, והם יכולים לקבל אזרחות מלאה - ואינו מוציא הגה.
כזו היא המלחמה, מלאת שתיקות.
רק אחרי ששמואל מסדר חדר בטוח לעאדל ומשפחתו, מבטיח להם שיגיעו עוד היום לבית אמיתי, עם מיטות שאינן צבאיות, הוא מוצא לו שקט.
על גג בניין, השמיים מתכסים אדום. למטה, סופרים הרוגים. כאן, הוא עומד ומביט אל השמיים. והאלוקים, הוא אותו אלוקים בכל העולם. ושמואל משתפך אליו, קרוע.
"ואם הוא מת, ריבונו של עולם? ואם בזבזתי את הזמן הזה, וסיכנתי את הבחורים שלנו, בשביל חייל אחד, שלא שרד את הלילה?"
שבר בטון עונה לו. דומם, נטול תשובה.
"אלוקים, בשביל מה להילחם כל כך הרבה? למה אתה משאיר את הילדים שלך להיפצע כל יום מחדש?
אמרת שאתה לא מבקש קורבנות אדם."
השמש מסיימת לשקוע, מותירה לו קווי אור קלושים.
דמעה יבשה, קרבית, נותרת על הגג.
למטה הם מארגנים מניין, מתפללים ערבית.
ופצוע אחד, אומר קדיש.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
