אתגר דו שבועי - הקונספירציה

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
פרוג הוא הבית של היוצרים החרדים. אין חולק על זה. אז זהו כנראה שיש.

כבר מאז היותי ילד רך בשנים המסתובב וסופג הכל בנייר חדש, הוקסמתי מתיאור נחיתתו של ניל ארמסטרונג המנוח על הירח.
אך אז כשהתוודעתי אל תוספת הקונספירציה שנלוותה אל הסיפור, הוקסמתי שבעתיים.
אין כמו קונספירציה טובה ועסיסית הנותנת הילה וזוהר סביב ארוע מסוים, שגם כך לא היה יבשושי בלעדיה.

גם בימים אלו ממש, עמלים טובי המוחות ב'מכון העולמי לקונספירציה'
למצוא ולפענח את הסיבה המסתורית לעיתוי ופשר הופעתו של נגיף הקורונה.

חובבי קונספירציה קוראים להם. בושה. איזה זלזול זול ורדוד. קונספירציה אי אפשר לעולם לחובב.
קונספירציה היא לחלוטין לא עסק של חובבנים.
היא עסק של מקצוענים שעושים ממנה קריירה. (וזו כבר קונספירציה נפרדת כשלעצמה).

משכך, כיון שזכינו וחוסים אנו תחת כנפיה של קהילה 'מקצועית' ומבטיחה,
בואו וניתן הזדמנות לכל סוג של ארוע בעולמנו וחיינו לייצר לעצמו קונספירציה מושלמת.
ארוע שהיה או שיהיה. ארוע שיכל להיות או שעוד יוכל להיות.
כל ארוע, ובלבד שצופן בחובו *'תאוריית קשר' - אמיתית כמו שלא אוהבים אצלנו לומר.

(*כפי שנקראת בויקפדיה - האויבת אגב מספר 1 של הקונספיריוצים. מקור אחי. מ ק ו ר.)

בהצלחה לכולם. וזכרו - שינוי קטן לאדם. שינוי גדול לעולם!

הנספח כאן
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
"אז זהו ש..."
כך נפתחות מרבית תיאוריות הקונספירציה. לאחר שמציגים את הנתונים העובדתיים מגיע ה'אז זהו ש...', לעיתים בתוספת של 'לא רבים יודעים' שמוסיף נופך ידעני לעניין. לא רבים יודעים אבל אני, והנה עכשיו גם אתם, כבר יודעים.

ידוע לכל כי מר @מ"ם הוא מנהל קהילת הכתיבה בפרוג. הוא נראה כמנהל תמים שפועל אך ורק לשם הפיכת הפורום ליותר ויותר מקצועי ותורם לקהילת הכותבים המקצועיים. ודאי גם אתם חושבים שאין לו מניעים נסתרים מעבר להשבחת קהילת הכתיבה ודאגה כנה לאיכותה. אז זהו שלא. אדון מ"ם הוא חלק מקנוניה רבת זרועות שמטרתה להחדיר לציבור לבישת שעטנז.
לא רבים יודעים, אבל עשרות פוסטים ותגובות שנכתבו נגד תופעת לבישת השעטנז, נמחקו על ידי יד עלומה כלשהי. הדבר מעורר עננה של חשד כבד. למי יש אינטרס שהציבור ילבש שעטנז?! איך ייתכן הדבר שבכל קהילת הכתיבה לא תמצאו שום התייחסות שלילית ללבישת שעטנז?!
אכן, מנהל קהילת הכתיבה מקבל שלמונים מרובים מתאגידי השעטנז הגדולים בעולם. יש לו מניות בכל החברות שמייצרות שעטנז.[כנ"ל המנהלת הגברת רפפורט שהיא בעצמה ברונית שעטנז במסווה של סופרת].
מיסטר מ"ם כמובן מכחיש בתוקף את הדברים, מה שמוסיף לעננת החשדות. מדוע הוא כל כך מתאמץ להכחיש אם הדבר אינו נכון?
ובכלל, אין שום עדויות שמם עצמו לא לובש שעטנז בסתר.
תחשבו על זה, מדוע הקימו את הפלטפורמה הזו ששמה 'פורום כתיבה מקצועי'? מי מממן אותה? מי מרוויח מהדבר?
המסקנה היא ברורה לחלוטין - כל הקיום של פרוג בכלל ושל פורום הכתיבה בפרט, נועד לשרת אינטרסים זרים שמעורב בהם הרבה דברים. בעיקר צמר ופשתים.
 
נערך לאחרונה ב:

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
עיני חברי הקבינט נעוצות במסך המרצד, "הוא טוב הביבי הזה".

'מושיק גלקיסמן', זהו שמו האמיתי של "הביבי הזה", הכפיל הכי טוב שהיה לביבי נתניהו.

ניתוחים פלסטיים, לימודי משחק ומשכורת שמנה נתנו למושיק חיים מאתגרים ואינטנסיביים בכל מערכת בחירות מחדש.

עם הדלפת השמועות על הקמת מפלגה בראשות הרמטכ"ל לשעבר 'בני גנץ' זומן לשיחה דחופה מטעם ועדת הבחירות המרכזית.

"מערכת הבחירות הזו תהיה קשה", כך יו"ר הועדה, "זימנתי אתכם לכאן בגלל בקשה דחופה שהגיעה מטעם מפלגת 'חוסן לישראל' להעמדת כפיל במימון הממשלה ליו"ר המפלגה, אבקש לעשות על כך הצבעה מהירה".

"מה אתה אומר על זה?, זה התחום שלך", שאל נתניהו את כפילו, "את מי הם יקחו? ישנם עדיין חברה טובים כמוך?".

"תראה", בלע ישראל את ההתחנפות, "יש לבני גנץ בעיה אחת, הוא נורא גבוה ורחב וזה משאיר לו רק שחקן אחד 'יוסי שמירו' שהוא כידוע קצת מגמגם".

"אני בעד", אמר נתניהו והרים את ידו.
 

@Simcha

משתמש מקצוען
בְּעוֹלָמֵנוּ כַּיּוֹם, אֶחָד מִן הַמּוּשָּׂגִים הַמַּסְעִירִים, מַתְסִיסִים וּמְרַתְּקִים הוּא תֵּיאוֹרְיוֹת הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה.
לְאוֹרֶךְ עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים שֶׁהֵן מִתְקַיְּימוֹת וְכִמְעַט עֲבוּר כָּל אֵירוּעַ גָּדוֹל וּמְטַלְטֵל בָּעוֹלָם מִתְקַיְּימוֹת לָהֶן בְּמַקְבִּיל, הַ'הֶסְבֵּר הָאֲמִיתִּי' וְתֵאוֹרְיַית הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה.

סַקְרָנוּתִי בָּעֲרָה בְּקִרְבִּי, כֵּיצַד זֶה בִּכְלָל נוֹסַד לוֹ הַמּוּשָּׂג הַמּוּזָר הַזֶּה? מַדּוּעַ יִרְצוּ אֲנָשִׁים לְהַמְצִיא תֵּיאוֹרְיוֹת מְרַתְּקוֹת כְּדֵי לַחֲלוֹק עַל הַ'הֶסְבֵּרִים הָאֲמִיתִּיִּים' שֶׁסּוּפְּקוּ לְאֵירוּעַ? וְאִם אָכֵן תֵּיאוֹרְיוֹת אֵלּוּ הֵן סְתָם פֵּירוֹת דִּמְיוֹנָם שֶׁל אֲנָשִׁים עַתִּירֵי רוּחַ וְהַשְׁרָאָה כֵּיצַד הֵן מַמְשִׁיכוֹת לְלַוּוֹת אוֹתָנוּ לְאוֹרֶךְ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת? עַל כֵּן, הֶחְלַטְתִּי לִסְקוֹר כַּמָּה וְכַמָּה מִן הָאֵירוּעִים הַמֶּרְכָּזִיִּים בְּעוֹלָמֵנוּ, בְּעֶשְׂרוֹת הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת, שֶׁלָּהֶן קָמוּ תֵּיאוֹרְיוֹת קוֹנְסְפִּירַצְיָה וְכַמּוּבָן שֶׁיָּצָאתִי עִם כַּמָּה וְכַמָּה תּוֹבָנוֹת מְרַתְּקוֹת עַל כָּל הַמּוּשָּׂג, כֵּיצַד נוֹצַר, מָה מֵאֲחוֹרָיו וְהֵיכָן מִסְתַּתֶּרֶת לָהּ הָאֱמֶת הַחֲמַקְמַקָּה.

הִצְטָרְפוּ אֵלַי!

רֶצַח גּ'וֹן קֶנֶדִי

22.11.1963 הַנָּשִׂיא הָאָמֵרִיקָנִי, גּ'וֹן קֶנֶדִי, מֵגִּיעַ לְסִיּוּר בְּחִירוֹת בְּטֶקְסָס, לִקְרַאת הַבְּחִירוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְקַיֵּים בׇּשָׁנָה לְאַחַר מִכֵּן. בְּמַהֲלַךְ הַסִּיּוּר, מַר קֶנֶדִי נוֹסֵעַ בְּרֶכֶב אֲשֶׁר גַּגּוֹ פָּתוּחַ כַּאֲשֶׁר בְּאַחַת מִן הַפְּנִיּוֹת, הָרֶכֶב מֵאֵט, יְרִיּוֹת נוֹרוֹת וּמוֹתוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא נִקְבַּע בְּהַגִּיעוֹ לְבֵית הַחוֹלִים.
חֲקִירַת הַמֶּמְשָׁלָה הִסִּיקָה כִּי הָאַחְרַאי לָרֶצַח הִינּוֹ לִי הָארְוִוי אוֹסְוַואלְד, מְפַגֵּע בּוֹדֵד אֲשֶׁר מְנִיעָיו לֹא יְדוּעִים. הַצְלָחָתוֹ בַּמְּשִׂימָה וִיכוֹלוֹת דִּיּוּקוֹ מַפְלִיאִים בִּמְיוּחָד, וְזֶהוּ!
מֵאִידָךְ, יֶשְׁנָן שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת לְמַדַּי אֲשֶׁר נוֹתְרוּ פְּתוּחוֹת וּמַתְמִיהוֹת עַל מַסְקְנוֹתֶיהָ שֶׁל הָרָשׁוּת הַמֶּמְשַׁלְתִּית הַחוֹקֶרֶת. יֶשְׁנָן הַשְׁעָרוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מְבוּסָּסוֹת וְהֶגְיוֹנִיּוֹת בַּאֲשֶׁר לִזְהוּת רוֹצְחָיו שֶׁל הַנָּשִׂיא הַמָּנוֹחַ אַךְ הֵן אֵינָן יוֹתֵר מִתֵּיאוֹרְיּוֹת קוֹנְסְפִּירַצְיָה.


נְחִיתַת נִיל אֵרֶמְסְטְרוֹנְג עַל הַיָּרֵחַ

כַּמָּה שָׁנִים לְאַחַר הֵירָצְחוֹ שֶׁל נְשִׂיא אַרְהָ"ב גּ'וֹן קֶנֶדִי, הַמְּדִינָה עֲדַיִין מְלַקֶּקֶת אֶת פְּצָעֶיהָ וּצְרִיכָה לְהָשִׁיב אֶת מַעֲמָדָהּ לָעוֹלָם כְּמַעֲצָמַת עַל אֲשֶׁר אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לָהּ.
וְהִנֵּה הָעוֹלָם מִתְבַּשֵּׂר כִּי בְּתַאֲרִיךְ 20.7.1969 נִיל אֶרְמְסְטְרוֹנְג נוֹחֵת עַל הַיָּרֵחַ וְצוֹעֵד עָלָיו אֶת הַפְּסִיעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁבֶּן אֱנוֹשׁ אֵי פַּעַם צָעַד עַל הַיָּרֵחַ.
מִנֶּגֶד, לְאוֹר קְשָׁיִים רַבִּים בְּאַמִינוּת הַצִּילּוּמִים וּבְאֲמִינוּתוֹ שֶׁל כָּל הַתַּהֲלִיךְ יֶשְׁנָם רַבִּים הַסְּבוּרִים כִּי גַּם כָּאן הַמְּצִיאוּת שׁוֹנָה בְּהַרְבֵּה מִכְּפִי שֶׁהַמִּמְשָׁל הִצִּיג אוֹתוֹ וּבְכָל זֹאת הֵם מוּגְדָּרִים כְּקוֹנְסְפִּירָטוֹרִים הַמְּעַרְעֲרִים לַשָּׁוְוא עַל הָעֶמְדָּה הָרִשְׁמִית.


רֶצַח רַבִּין

4.11.1995 עֲצֶרֶת פּוֹלִיטִית בְּכִיכַּר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בְּתֵל אָבִיב. רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הַמְּכַהֵן בְּאוֹתָהּ הָעֵת, יִצְחָק רַבִּין, מַגִּיעַ לָאֵירוּעַ, נוֹשֵׂא אֶת דְּבָרָיו וּבְעֵת שׁוּבוֹ אֶל רִכְבּוֹ הוּא נוֹרָה, מִייָּד מְפוּנֶּה הוּא אֶל רִכְבּוֹ וּבְהַגִּיעוֹ לְבֵית הַחוֹלִים לֹא נוֹתַר אֶלָּא לִקְבּוֹעַ אֶת מוֹתוֹ.
גַּם כָּאן עֶמְדַּת הַמִּמְשָׁל הִיא כִּי הָרוֹצֵחַ הִינּוֹ אֶזְרָח פְּרָטִי בְּשֵׁם יִגְאָל עָמִיר, אֲשֶׁר פָּעַל בְּאוֹפֶן עַצְמוֹנִי וְעַד יָמֵינוּ אָנוּ הוּא כָּלוּא בְּבֵית הָאֲסוּרִים.
כְּמוֹ אֵצֶל הָרֶצַח שֶׁל מַר קֶנֶדִי הַמָּנוֹחַ גַּם כָּאן יֶשְׁנָן הַרְבֵּה מְאוֹד שְׁאֵלוֹת בִּילְתִּי פְּתוּרוֹת וּתְשׁוּבוֹת מְפוּקְפָּקוֹת עַל יְדֵי הַמִּמְשָׁל וְהַגִּירְסָה הָרִשְׁמִית לָאֵירוּעַ.

יֶשְׁנָם עוֹד מִקְרִים רַבִּים לְאוֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה אֲשֶׁר לָהֶם עֶמְדָּה רִשְׁמִית וּמִנֶּגֶד תֵּיאוֹרְיוֹת וְהֶסְבֵּרִים הֶגְיוֹנִיִּים בְּהַרְבֵּה אֲשֶׁר שׁוֹפְכִים אוֹר עַל כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת וּבְכָל זֹאת בְּעוֹד הָעֶמְדָּה הָרִשְׁמִית נִתְפֶּסֶת כְּעוּבְדּוֹת וַאֲמִיתּוֹת, הַטְּעָנוֹת הָאֲחֵרוֹת נִתְפָּסוֹת לָרוֹב כְּקוֹנְסְפִּירַצְיָה וּטְעָנוֹת הֲזוּיוֹת אֲשֶׁר שְׁמוּרוֹת לִפְלָגִים מִזַּן מְסוּיָּם בָּאוּכְלוּסִיָּה וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁהֵם לוֹגִיִּים בְּהַרְבֵּה מָה'אֱמֶת'.

וּלְאַחַר נִיתּוּחַ מַעֲמִיק שֶׁל כָּל הַמִּקְרִים הַמּוּבָאִים וְעוֹד הַרְבֵּה הִבְחַנּוּ בְּמוֹטִיב חוֹזֵר בְּכָל הַמִּקְרִים. הַמִּמְשָׁל וְהַגּוּף הֶחָזָק הַשּׁוֹלֵט בְּאוֹתָהּ הָעֵת מְבַכֵּר אֶת הַגִּירְסָה הַפַּשְׁטָנִית אֲשֶׁר מְאַפְשֶׁרֶת לָהּ לְהַשְׁלִיךְ אֶת הָאֵירוּעַ אֶל דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה בְּלֹא לְהוֹתִיר לָהּ הַשְׁלָכוֹת כָּלְשֶׁהֵן אֲשֶׁר יַשְׁפִּיעוּ עַל הֶמְשֵׁךְ פְּעִילוּתָהּ וְדַרְכָּהּ שֶׁל הַמְּדִינָה.
מִצַּד שְׁנִי כָּל מִי שֶׁמְּנַסֶּה לְפַקְפֵּק עַל הָ'עוּבְדוֹת', גַּם אִם הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּאֶמְצָעוּת עוּבְדּוֹת וְהוֹכָחוֹת מוּצָקוֹת אֵין דִּינוֹ אֶלָּא לְהִיכָּנֵס תַּחַת מִטְרִיָּיתָם שֶׁל הַקּוֹנְסְפִּירָטוֹרִים הַהֲזוּיִים וּלְהַמְשִׁיךְ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּרַעֲיוֹנוֹתָיו תּוֹךְ שֶׁהוּא מוּשָׂם לְלַעַג וָקֶלֶס בְּפִי כֹּל.

וְכָל זֶה מוֹבִיל אוֹתָנוּ אֶל מַסְקְנָתֵנוּ הַסּוֹפִית, כָּל הַמּוּשָּׂג שֶׁל תֵּיאוֹרְיוֹת הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה אֵינוֹ אֶלָּא מְזִימָּה מְרוּשַּׁעַת שֶׁל הַמִּמְשָׁלִים הַחֲזָקִים בָּעוֹלָם. הֵם פִּיתְּחוּ כִּבְיָכוֹל 'מוּשָּׂג' מְעַנְיֵין, אֲשֶׁר מַגְדִּיר הַצָּגַת עוּבְדּוֹת וּפַרְשָׁנוּת לְאֵירוּעִים מַשְׁמָעוּתִיִּים כְּ'תֵּיאוֹרְיַית קוֹנְסְפִּירַצְיָה' וּבְכָךְ הֵם שׁוֹלְלִים מֵרֹאשׁ כָּל צוֹרֶךְ לְהִתְמוֹדֵד עִם אֵירוּעִים אֲשֶׁר נוֹחַ לָהֶם יוֹתֵר לְהַעֲלִים וְלִמְחוֹק, מֵאַחַר וְכָל מִי שֶׁיַּחֲלוֹק עַל הֶסְבֵּרָם וְעֶמְדָּתָם מִייָּד יְצוֹרַף אֶל חֲבוּרַת הַקּוֹנְסְפִּירָטוֹרִים הַצָּצִים לָהֶם לְאַחַר כָּל אֵירוּעַ מַשְׁמָעוּתִי.
כַּנִּרְאֶה שֶׁזּוֹ גַּם הַסִּיבָּה שֶׁתֵּיאוֹרְיּוֹת אֵלּוּ מְלַוּוֹת אוֹתָנוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מֵאַחַר וּבָרוּר לְכָל בַּר דַּעַת כִּי אָכֵן הֵן הֵן הָאֱמֶת וְלֹא נִיתָּן לְהִתְעַלֵּם מֵהֶן גַּם אִם הַמֶּמְשָׁלָה עוֹשָׂה כָּל שֶׁבִּיכָולְתָּהּ לְהַגְחִיךְ אוֹתָן וּלְהִתְעַלֵּם מֵהֶן.

מְקַוֶוה אֲנִי כִּי לְהַבָּא בְּעֵת נִיתּוּחַ אֵירוּעִים מַשְׁמָעוּתִיִּים בְּעוֹלָמֵנוּ נֵדַע לְהַבְחִין טוֹב יוֹתֵר מִי הוּא הַקּוּנְסְפִּירָטוֹר וּמִי הֵם חוֹתְרֵי הָאֱמֶת. לְמִי יֵשׁ אִינְטֶרֶס לְהַצִּיג עֶמְדָּה מְאוֹד מְסֻויֶּמֶת וּמִי אֵינוֹ אֶלָּא מַצִּיג עוֹבְדוֹת. מִי יֵשׁ בְּכוֹחוֹ לְהַטְמִיעַ מֻושָּׂגִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר יִמְנְעוּ כָּל אֶפְשָׁרוּת לְהַצָּגַת בִּיקּוֹרֶת וּמַחְלוֹקֶת לֵגִיטִימִית עַל עֶמְדּוֹתָיו וּמִי אֵינוֹ אֶלָּא אָדָם מִן הַשּׁוּרָה הַמִּזְדַּעֵק עַל הָעִיוּוּת בְּהַצָּגַת הַנְּתוּנִים הַמּוּבָאִים בְּפָנָיו.
 
נערך לאחרונה ב:

anotherית

משתמש סופר מקצוען
אז תראינה בנות יקרות.
לאחר ישיבת צוות ארוכה, שכללה כמובן את המנהלת, היועצת ואותנו, צוות המורות.
הישיבה התנהלה בטלפון כמובן, וחלילה חלילה לא בתוכניית שום או חום, לא זוכרת איך קוראים לדבר הטמא הזה.
לאחר דין ודברים, ניסינו אני והצוות היקר והחשוב להבין מה הריבוינו של עוילם אומר לנו עכשיו, בתקופה זו.
ולמה הריבוינו של עוילם הנחית עלינו את הצרה הזו,
הכל לטובה כמובן כמובן, הדגשנו את זה שוב ושוב תלמידות יקרות, חס וחלילה שיהיה למישהו שאלות כלפי שמיא, אנו לא שואלות לָמָּה. אנו שואלות למָּה.
ואלו הן המסקנות החשובות.
לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שיתקיימו תפילות במניין. באותה מידה, לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שנכבד הורים ונזמין אורחים.
אלא מאי? שראש הממשלה הציונית יימח שמם, בנימין נתניהו חזר בתשובה.
כן, כן. לא יאמן. גם לנו לקח זמן להאמין לזה כשעלה הרעיון מפי גברת קנפלובמאכר.
אבל זהו האופציה היחידה למה שקורה כאן, תלמידות יקרות.
הוא חזר בתשובה, ולא רוצה שעסקים יהיו פתוחים בשבת ויום טוב, לא רוצה שיהודים יקרים, בניו של מלך מלכי המלכים יסתובבו במקומות לא ראויים, לא רוצה שיאכלו חלילה במסעדות, ושבנות יקרות יסתובבו במרכזי קניות שהן אינן אמורות להסתובב בהן, רצה להפסיק את התרבות הנלוזה שהשתרבבה למחוזותינו מבחוץ של גיפופים וחיבוקים, מה רע בליחצת היד שהייתה נהוגה פעם?
אהממ, זאת אומרת, גם את זה הוא אסר כמובן, כי כדי להגיע לאיזון צריך ללכת לקיצון השני.

ובעקבות זאת, מבינים כולם,
שלכל דבר שבקדושה אפשר להתעלם מההוראות, שהרי הרב החשוב בניומין נסניוהו לא יכול לאסור ממקומו הכל, ולהתיר דברים שבקדושה, כי זה יגרום לאנטישמיות גדולה, וינסו להדיח אותו מתפקידו, וכך לא יוכל להמשיך לעזור ליהדות הנאמנה להמשיך בדרכה, מעלה מעלה אל בית קל.

תהיינה ברוכות תלמידות יקרות
ותזכורנה,
שהקודשא בריך הוא רוצה לראות אתכן מבינות, שהוא לא רוצה ממנו, בחירי הבריאה לשנות ממעשינו.
אלא רק רוצה שאחינו, שיחזרו בתשובה שלימה אמן, ישארו בבתים.
תצלחנה בכל דרכיכן, ויהיה השם בעזרכן.
 

רינתיה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
סאונד והפקות אולפן
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
גב' חנה וייספיש התרווחה בכסאה בהנאה. זה הצליח!
כמו כל שנה, המלחמה על הקבלה לסמינר גוזלת ממנה, המנהלת הדגולה, כוחות נפש ש-אין לה. בדיקות, בירורים...
צוות המורות המסור שלה אכן עושה מלאכתו נאמנה, אך די בכך שעל חמש בנות חומקת אינפורמציה חיונית ו- אין מקום.
אבל השנה-
ובכן, השנה, יש לה שקט. בעוד העם כולו בבתים, וכל מנהלי הסמינרים פוכרים ידיהם בצער- איך ישיגו השנה מידע, היא- הגברת וייספיש- קיבלה מידע אמין ומדויק!
יש לציין שהדרך היתה ארוכה. היא פנתה לאחייניתה, שירה, המתמחה במחשבים. היא בנתה במאמצים רבים תוכנה הנקראת "זום". (ראשי תבות- זכינו וקיבלנו מידע). התוכנה התקבלה בזרועות פתוחות בכל בתי הספר השונים. בתחילה בעולם החילוני, אבל אחר כך- גם בעולם שלנו.
וכאן נכנסה הגב' וייספיש לתמונה. תרתי משמע. היא קיבלה את כל הסרטות השיעורים שנערכו לבנות כיתות ח' באזורה, שירה דאגה לשמור אותם בקובץ מיוחד וסודי, והן נפלו לידיה כפרי בשל.
והיא יושבת במשרדה הממוזג, מעבירה הסרטה אחר הסרטה, בוחנת את הבנות בתשומת לב...

ואם תשאלו אותה-
טוב שיש קורונה.
 

calm

משתמש פעיל
כל הסיפור הזה עם הקורונה, השמיים הסגורים והסינים במסיכות זה בִיום. פשוט בִיום.
העולם הולך להפוך לאלקטרוני, דיגיטלי, היברידי או איך שתקראו לזה.
והקורונה זה תירוץ חזק במקום הדף השחוק - 404 או האתר בבניה.

החדירה של השב"כ למכשירים האישיים, המעקב התמידי ועמדות הבידוק,
הכל מסתובב על הציר של בדיקת התוכנה - שיפור הטכנולוגיה - פתרונות מעשיים.

רק מה?

איך אפשר לעבוד כשמיליונים מסתובבים בין הרגליים? אה?!

תראו לי מתכנת אחד שעובד עם גדוד רעב מאחוריו (קיים בשוק, אגב.)
צריכים קצת שקט, ותכף נהיה כולנו אותות אלקטרונים המזוהים כשבבים ממוספרים בכל העולם.

בקיצור, העולם שלנו הולך לקראת שינוי בכל אתר ואתר ככל אתר ואתר.
חווית המשתמש העולמית תהיה נגישה ומפותחת יותר.
אבל ידעו עליך הכל. ה-כ-ל.
ממש מאין באת ובדיוק לאן אתה הולך.
ויש סיכוי שזה גם יפורסם ביום מן הימים...
זה רק עניין של זמן,
אולי עד שיצליח האו"ם לסדר את הסכסוך ערבי - ישראלי, ישראלי - מגזרי, וכל השאר.
ותכף ומיד יסיר את המסיכה ובלי כפפות נגלה את הבום הגדול של הביום.

אבל אז כבר לא נוכל להגיד כלום כי המסיכות יידבקו לנו לפנים.
אז חכו, חכו.

ואל תגידו שלא אמרתי!
 

nechama ro

משתמש מקצוען
ג'ט לג.
מושג שגרתי, בנאלי, נורמלי. הייתם בטיסה ארוכה? רוב הסיכויים הם שלאחר הנחיתה תסבלו מג'ט לג (למקרה ששאלתם, המילה העברית לתופעה היא יעפת).
תסמיני התופעה: עייפות יתר, ישנוניות ובלבול.
הסיבה: הפרעה בשעון הביולוגי הנגרמת כתוצאה משינוי באזור זמן ושיבוש חלוקת היממה בשעון.
------​
מיליוני אנשים טסים בטיסות ארוכות, חוצות יבשות, ולאחר הנחיתה סובלים מתופעה מטרידה ביותר שעשויה לגרום להשבתה ליום שלם, ולעתים אף יותר. וכולנו מקבלים זאת בהבנה, מרכינים ראש דואב. תופעה רפואית מוכרת. מה אפשר לעשות?

תגידו, אנחנו עד כדי כך תמימים?! לא חשבנו לרגע לעצור, ולשאול את עצמינו האם זהו לא בסך הכל תירוץ שהמציא אי מי שיושב לו וצוחק על כולנו?
'למה שמישהו יעשה דבר חולני שכזה?' אתם בוודאי שואלים בתמיהה.

תחזיקו חזק, ממריאים:

לפני שנים ארוכות, בזמן שטיסות טרנס–אטלנטיות עוד היו בחיתוליהן, ארגון הביון העולמי הגיע להבנה שישנה סכנה עולמית גדולה הכרוכה בטיסות שכאלו - הן עלולות, לעיתים קרובות, להכיל נוסעים תמימים למראה, שמטרת נסיעתם אינה כה תמימה. ייתכנו טיסות רבות בעלות מטרות ריגול, חבלה, טרור ועוד מניעים אפלים, רבים ומגוונים.
לאחר שהתובנה עלתה בראשם, הם החליטו לכנס את טובי המוחות על מנת לטכס עצה כיצד ניתן למזער נזקים ולמנוע מאנשים מסוכנים, חורשי מזימות לעבור בשערי המדינה אליה הם מבקש להגיע, ולבצע בה את זממם.

רעיונות רבים עלו וירדו, גרועים יותר או פחות. ואז הגיע אחד המוחות לרעיון מבריק. היה זה אדם מחונן, בעל ידע בלתי נדלה ברפואה. לרשותו עמדו, מלבד הידע הרפואי, גם חוש דמיון מפותח, ויותר מזה – הידע והכלים להפוך דמיון למציאות.

הוא הציע שבזמן הטיסה, יפוזר חומר מהפנט בקרב הנוסעים. לאחר שתחול ההשפעה, ייכנסו חוקרים של שרות הביון ויתשאלו את הנוסעים שאלות נוקבות על אודות סיבת ביקורם. ההיפנוזה תגרום להם לפלוט הכל בלי פילטרים.
כדי להבטיח את יעילות הפעולה, ולהעלים כל זכר ממנה, החומר יפוזר זמן ניכר לאחר תחילת הטיסה – ע"מ שיוותרו זיכרונות ברורים מספיק מזמן הטיסה, אך עם זאת, מספיק זמן לפני הנחיתה - על מנת לאפשר את ביצוע החקירות ברוגע, ולוודא שההיפנוזה תפוג בטרם תגיע לנחיתה.
החשודים שיימצאו, ייעצרו מיד בתום הטיסה ויילקחו לחקירה מעמיקה.

הרעיון היה מושלם. מושלם מידי. ואכן, היתה בו בעיה חמורה. החומר המהפנט, אותו מכיר ה'מח' מקרוב, וברקיחתו היה שותף מרכזי, לא מותיר כל חותם לאחר התפוגגותו הסופית. אך זמן ההתפוגגות הכולל הוא ארוך בהרבה מזמן הטיסה. אמנם ההיפנוזה עצמה נעלמת במסגרת זמן הטיסה, אך תופעות הלוואי שלה, הכוללות עייפות יתר, ישנוניות ובלבול נשארות ברוב ניכר של המקרים עוד זמן רב יחסית, המשתנה מאדם לאדם. למרות המאמצים הרבים, לא הצליחו להגיע בשלב זה להפחתת תופעות הלוואי הממושכות.

בנקודה זו פרש האיש בפני אנשי הביון תאוריה מבריקה ומשכנעת ביותר שרקח במוחו הקודח. על פי התאוריה, התופעות המדוברות הן בסך הכל הפרעה בשעון הביולוגי הנגרמת כתוצאה משינוי באזור זמן ושיבוש חלוקת היממה בשעון. העולם כולו יאמין לתאוריה הזו, כך הבטיח. אין כל סיבה שלא. נפיץ מאמרים רפואיים המביאים תימוכין לעניין. לטובתנו עומדת העובדה שטיסות חוצות יבשת הן מושג חדש לחלוטין עבור העולם כולו, כך שאם נפרסם מתחילה על אודות התופעה, אנשים יקבלו אותה בטבעיות כחלק בלתי נפרד מהטיסה.

ומאז, כפי שנהוג לסכם, הכל היסטוריה.

אז כעת, כשהכל ברור, כשכולנו מעט פחות תמימים, והרבה יותר מפוכחים - היכונו לנחיתה, וכמובן גם לג'ט לג שיבוא אחריה.
 
נערך לאחרונה ב:

Mendel Amitay

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
לדוד משה היה תפוח אדמה.
דוד משה.png

תפוח אדמה.. ירק תמים וחביב.. ממאכלי הפסח הנפוצים.. וכי מה קונספירציה וסרך קונספירציה מצאת בו?

מעשה שהיה, כך היה.

מוישה הביט בעיניים כלות בשקי האורז והאפונה העצומים שזושא עורם בפתח חנותו וליבו נחמץ. הוא הביט בעגלות הענק אותן העמיס בשדהו בתפוחי אדמה נאים - היפים בכל המחוז - ובלוח השנה חליפות. ו' ניסן, יצליח למכור הכל עד הפסח הממשמש ובא?

הימים נקפו, והדוד משה, שאז היה עדיין 'מוישה' סתם, החל חושש חשש של ממש על סחורתו. הלחץ הציק לו, הוא הפקיד את זוגתו על הקופה ויצא לשאוף אוויר ועשן מקטרת בחוץ.

כשעבר ליד חנותו של זושא הציץ בענין ומישמש בלי משים בשקי האורז הגדולים. מימין עמדו שקי החיטה ומוישה בהה בהם תוך שאיפה עמוקה. ואז פתאום הכה הרעיון האדיר במוחו. 'עגל עגלים מוישה שכמוך!' נזף בעצמו, 'הרגע לרב'!

כשעמד מול שולחנו של הרב מצא פתאום כמה וכמה 'סברות' מדהימות שזכר כשעוד למד פסחים בישיבה והוסיך עליהן מדיליה. האורז סופח לחות, הסביר לרב, וקרבתו ליד שקי התבואה מחמיצה את התבואה ומעמידה גם את האורז עצמו בחשש חמץ.

הרב יצא בעצמו אל השוק. משמש, שאל, חקר ובדק. אדהכי והכי, השמועה עשתה לה כנפיים, האורז בחשש חמץ!

'לא רק האורז', אמר געצל יודע-כל, 'כל הקטניות'. למה, איש לא ידע, אבל אם געצל יודע-כל אמר כך, חזקה שכך הוא האמת.

מוישה ליטף את ראשו של בנו, 'צדיק, דאגתי לך ולבני בניך לפרנסה עדי עד', בפסח יאכלו רק תפוחי אדמה, עלי'.

אחת ההוכחות לקונספירציה הן מילותיו של הרב יעקב עמדין:

מעיד אני על אבא מארי הגאון (החכם צבי) ז"ל, שכמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג האשכנזים להמנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, והיה אומר, אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלז . . . ואשרי שיאחז צדיק דרכו וניפץ חומרות אלו אל הסלע. (מור וקציעה, אורח חיים תנ"ג)
 
נערך לאחרונה ב:

תלמוד

משתמש מקצוען
עריכה תורנית
קהילת 'כתיבה וחתימה' שבמרכז הארץ, לא היתה קהילה ככל הקהילות.
היתה זו קהילה חמה ולבבית מאוד. קהילה בה כל אחד חי את חברו, הרגיש אותו. הכיר אותו על שלל תכונותיו וכישוריו.
היתה זו קהילה בה פעלו כל בני הקהילה יחד למען אותה מטרה. התאפיינו כולם כמעט באותן תכונות. כולם אהבו את אותו דבר, עסקו באותו דבר. מקצוע אחד להם.
כולם מוכשרים גדולים היו לאותו תחום בו עסקו. מי יותר ומי פחות, אך רדודים ופשוטים - לא היו שם.
מנגנון הקהילה היה בנוי אף הוא בצורה מפותחת ויוצאת דופן. לכל אחד היה את הבמה שלו, את הדרך בה יכול היה להבליט את עצמו וכישרונותיו. אף אחד מהם לא חש 'עוד אחד', כל אחד מהם חש 'עוד אח'.
בני הקהילה חשו בערבות הדדית ומחוייבות חברתית ברמה גבוהה מאוד. חפצו כל אחד בהצלחתו של חבירו. שמחו בהישגיו, פרגנו החמיאו וסייעו.
אם אחד מבני הקהילה גילה מעידה קטנה, או צורך בדחיפה והכוונה, הוא קיבל את זה על אתר מחבריו.
היתה זו קהילה שהיוותה מקור להשראה ומודל לחיקוי.
לא היה איש בארץ שלא שמע עליהם.
יתירה מכך - לא היה איש בארץ שלא הזדמן לו אי-פעם לפגוש באחד מבני הקהילה הזו, לכל הפחות.
שמעה של הקהילה יצא למרחוק. רבים ראו בה אתר לתייר בו, ולהחכים ממנו.
אחת ממעלותיה הנדירות של הקהילה, היתה בכך שלא הייתה עינם צרה במי שלא נמנה על קהילתם. כל מי שחפץ בעזרה וסיוע באותו תחום בו הם מתמחים, היו ששים ושמחים לעזור לו.
בד-בבד עם רחבות הלב של בני הקהילה, התברכו הם בעין ביקורתית ונוקבת. הם ידעו להביט על כל העולם דרך המשקפיים שלהם. יכולת הביקורת שימשה עבורם כעוד כלי למנף את כישוריהם שלהם עצמם.

אלא שביום בהיר החלו סדקים קלים לבקוע בחומת הקהילה.
היה זה כאשר אחדים מתוך בני הקהילה הציצו החוצה. החליטו לסטות מעט מתחום מלאכתם של כל בני הקהילה, והלכו לחצוב בורות נשברים במלאכות אחרות, והשקיעו את מוחותיהם בעבודה שלא שערום אבות הקהילה מיום היווסדה.
תחילה לא עוררה עובדה זו הדים נרחבים מידי. זה עבר בשקט בשקט. מתחת לרדאר.
אך עם הזמן, כאשר עוד ועוד נמשכו אחריהם והלכו בעקבותיהם, עמדו יתר חברי הקהילה בצד והתבוננו בדאגה במתרחש לנגד עיניהם.


ובכן, כלפי מה הדברים אמורים.

קהילת 'כתיבה וחתימה', לא 'כתיבה וחתימה' שמה, אלא קהילת 'כתיבה מקצועית' שמה.
קהילה בה כל חברי הקהילה עוסקים במלאכת מחשבת זו של כתיבה. כותבים וכותבים וכותבים.
כל חברי הקהילה התברכו בכישרון הכתיבה. מי יותר ומי פחות.
אלא שלפתע פתאום, פרשו כמה חברים מהקהילה והחלו לעסוק בחריזת חרוזים ושזירתם.
הם חיכו במשך כמה שנים למצוא את הזמן המתאים. והופ! הנה זה בא. תקופה הקורונה בה כולם עסוקים וטרודים במחשבות נוגות והרהורים מייאשים, זה הזמן להשתלט על השיח בקרב הקהילה ולזרוע בקרב העמוד הראשון של הקהילה זרעים רבים של חרוזים וניגונים, שירים ופיוטים. חלקם שמחים, וחלקם מדכאים.

על מה ולמה באה הצרה הזאת עלינו. על מה עשה ה' ככה לקהילה הזאת, ומה חרי האף הגדול הזה.
תמהו יתר חברי הקהילה.

אך התשובה לדבר, נמצא בשורות הבאות.
אמנם לא ניתן לחשוף את כל האמת המרה העומדת מאחורי הסיפור. אך מה שכן אפשר, ייחשף כאן בבלעדיות (ולא, לא, לא, זו לא כתבה ממומנת מטעם ארגונים שונים ומשונים, או מערכות עיתונים כאלו ואחרות).

השתלטות זו מגיעה כתוצאה ישירה מהוראה 'מלמעלה'.
ההוראה ניתנה ע"י שר התקשורת מר דודי אמסלם.
בשנים האחרונות, מאז תפסה הקהילה מעמד של כבוד בקרב הציבור כולו, והחלו להשמיע בקול רם ביקורת נוקבת על כל אות ומילה הכתובה בעיתון. התחילו הדברים לחלחל לעבר הצרכנים, שפסקו מלרכוש מנויים לעיתונים. הם ראו בהם תכריך דפים חסר טעם וחסר משמעות.
בעקבות כך, פנו עורכי כמה עיתונים נפוצים במדינה למשרד התקשורת, וטענו כי המשך קיום התופעה ייאלץ אותם לקצץ משמעותית בנפח העיתון, מחוסר תקציב.
הם דחפו אותו בכל כוחם לפעול בענין, לשלוח סוכנים מטעמו לתוככי הקהילה, ולנסות לסדוק שם את חומותיה.
הון עתק הניחו על שולחן משרד התקשורת עבור ביצוע המזימה.
הון זה מועבר ישירות לכיסיהם של המשוררים. אשר מבלי משים צועדים צעד אחר צעד ומסיטים את נושא הקהילה מכתיבה לשירה וזמרה. כך שהביקורת עלום תעלם.

מר @קופי 100
מר @SIMCHA
מר @דיונון
גב' @nechama ro

לא צדקתי?...


משוררים יקרים,
אל נא אחי תרעו לראות בהודעתי ובהקשר הסיפור אודות הקהילה ממרכז הארץ כל נימת זלזול ביצירת השירים.
אדרבה, חובבני מאוד שירים וחרוזים. ואני רואה בעיסוק בכתיבתם חלק בלתי נפרד מהתמחות ב'כתיבה ספרותית'.
לא נכתבה הודעתי אלא לאתגר את יכולת הקונספירציה שבקרבנו.
 
נערך לאחרונה ב:

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שלום, שמי אברימי.

כשהייתי צעיר החשבתי את עצמי לילד רגיל וממושקף אבל ממש לא חובב הרפתקאות.

כשהייתי בן 9 התחלתי להבחין בכל מיני אירועים חריגים בסביבה המשפחתית אבל כיון שכאמור לא הייתי טיפוס חוקר, השתדלתי להסיח דעת מהם ולהמשיך בחיים כרגיל.

יום אחד ביקש ממני חבר שלי שלוימי גרוסבוים לגלות לי משהו אבל בתנאי שאני מבטיח מבטיח לשמור על זה בסודי סודות ובחרם דרבנו גרשום. הלכנו לסוף החצר ובדקנו שאף אחד לא מקשיב, ואז שלוימי לחש לי אל תוך האוזן "אני כמעט בטוח שאני מאומץ".

"אתה מדבר שטויות במיץ עגבניות" התווכחתי אתו "רק ילדים מנגולים מאומצים". אבל שלוימי ידע יותר טוב ממני, הוא קרא בספר אחד על ילד נורמלי לגמרי שהיה מאומץ.

כשהלכתי לישון נזכרתי במה ששלוימי אמר ופתאום קלטתי מה עומד מאחורי כל סימני השאלה שהצטברו אצלי לאחרונה. למה מפלים אותי כל פעם לרעה מול שאר המשפחה. למה אמא מכריחה אותי לוותר תמיד לחיים ובטוחה שרק אני עושה רעש בצהריים. או שלפעמים הם נזכרים שצריך לרחם עלי ומתחילים להתייחס אלי ולהיות נחמדים ולקנות לי דברים בהכול בשקל.
אני מאומץ.

למחרת קראתי לשלוימי וסיפרתי לו בסוד שגם אני חושב שאני מאומץ. שאלתי אותו איך הוא גילה את זה, הוא אמר לי שגם הוא לא דומה לא לאבא שלו ולא לאמא שלו, וגם הוא לא קרוי על-שם סבות. חשבתי קצת ושמתי לב שגם אני לא דומה, לאמא שלי יש פאה חומה, לאבא שלי יש זקן שחור ואני בכלל בלונדיני.

שאלתי את שלוימי אם נראה לו שאני באמת מאומץ. הוא אמר לי שיכול להיות, הוא שמע פעם ששלושים אחוז מהילדים בארץ הם מאומצים.

החלטנו שאנחנו צריכים למצוא עוד ועוד ילדים מאומצים, בסוף: בגלל שהוא לא הסכים לגלות לי מי זה עוד שתי ילדים מהכיתה שלנו שמאומצים, הלכתי וזהו.

הסתפקתי אם לשאול את אבא שלי ברור וזהו, אבל החלטתי שלא כדאי כי הרי הוא בטוח לא יענה לי את האמת ובסוף סתם יצחקו עלי וירחמו עלי עוד יותר.

ניסיתי להבין למה ההורים שלי לא מגדלים אותי, חשבתי על כמה רעיונות: או שלא היה להם כוח כמו בספר של חיים ולדר, או שהם נורא עניים, או שהם גרים בחוץ לארץ והם חילונים, יכול להיות שהם נהרגו בתאונה אבל אז בטח היו שולחים אותי לבית יתומים.

אבל ככל שהתעמקתי בנושא לא מצאתי תשובה לשאלה הגדולה: מי אמר שאני לא תסמונת דאון?

הסתכלתי הרבה במראה וראיתי שאני כן קצת נראה תסמונת דאון. גיליתי גם שאם אני לא מחזיק את הלשון בתוך הפה – היא יוצאת קצת החוצה. חוץ מזה שלפעמים אני לא מבין מה הרב'ה מסביר בכיתה.

לא כל-כך אכפת לי כי לתסמונת דאון יש כל היום טיולים וקייטנות, רק אני לא רוצה שתבוא עובדת-סוציאלית לדבר אתי, היא בטח מפחידה מאוד.

בעוד שבועיים אני יהיה בעזרת ד' בן 10, ואז עוד 8 שנים אני אוכל לראות מה כתוב בתיק-אימוץ ולגלות מי ההורים האמתיים שלי ומה כל הסיפור.
 

לילך אור

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
צילום מקצועי
מי אמר שהחיים שלי אמיתיים?

אני מסתובב עם השאלה הזו כבר תקופה, לא מוצא לעצמי מנוח.

החיים שלי, לכאורה, נראים פשוטים.

אני בן ארבע עשרה, לומד במכינה. עוד מעט מתחילה תקופת הקבלה לישיבות ואני קצת לחוץ. הרב שלי לא, הוא אומר שאני בחור טוב ושאין לי סיבה לפחד שלא יקבלו אותי. ההורים שלי מסכימים איתו.

אני השלישי במשפחה, אחותי הבכורה בשידוכים, וזה סוד. ואל תשאלו אותי איך אני יודע, כי אם אגלה, כבר לא אדע. יתחילו להיזהר ממני.

אחרי זה יש לי עוד אחות בסמינר, ואז אני, ואז יש עוד שתי בנות ותינוק.

מה עוד יש לי לספר על החיים שלי?

אני אוהב לשיר, נראה לי שיש לי קול יפה. אני גם אוהב כדור, ודי אלוף בלהכניס גולים. אבל כדור כבר לא כל כך לגיל שלי, וחבל.

עכשיו, בואו ואסביר לכם מה מפריע לי בחיים שלי, שאפילו שאני נראה בנאדם אמיתי, ואם אני אשאל כולם יאמרו את זה, יכול להיות שאני לא.

אולי יש מישהו שישן, והוא חולם אותי. החלום הזה איטי, כי כל יום בחיים שלי הוא מאד ארוך. אבל אני חושב שכמו שחלום שאני חולם יכול להיות קצר, (שזה אולי חלום בתוך החלום של המישהו), ככה החלום של מי שחולם אותי יכול להיות ארוך. ואז המישהו הזה יתעורר מהחלום שלו, ואני לא אהיה קיים יותר.

הבנתם למה אני חושב שאולי החיים שלי לא אמיתיים?
-
 
נערך לאחרונה ב:

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
אחמד סגר את פגז' המכונית החבוטה שעמדה בחצר, נכנס אליה והתניע.
השעון הגדול בחזית הרכב צלצל. ON AIR. באוויר.
אחמד תפס ביד אחת את המיקרופון המשתלשל, וביד השניה את הקופסה הקטנה והרועשת.
המיקרופון קובע למקום, ומכונת אפקטי הסאונד כוונה להפעלה אוטומטית.
אצבעותיו הארוכות הקלידו במהירות מסחררת.
עוד שידור עבד בשלום.
כמו תמיד, הרובוטים הקטנים במדינות ערב עשו את תפקידם על הצד הטוב ביותר.
---
כן, זה אני, אחמד.
המוסלמי היחיד שנשאר בכל רחבי המזרח התיכון.
השגרה שלי עמוסה.
אין יום של מנוחה מפני האויב הציוני.
על הבוקר חייבים לשדר את תכנית "העזתים מתעוררים: בוקר אומלל נוסף".
כל פעם אותו סיפור.
מלחימים כמה דמויות אחת לשניה, מלקטים כמה הסרטות מימי הפאר של עזה, וכבר כל האתר מלא בצקצוקים אירופאיים מרחמים.
בצהריים יוצרים קצת אקשן. כמה מטוסי קרב שה"ממשלה" הסורית משגרת נגד "המורדים".
כמובן, כולם רובוטים דמויי אדם. פיתוח בלעדי שלי.
כל חיי צפיתי שזה מה שיקרה בסוף. הערבים יושמדו עד האחרון שבהם, ואני אשאר לבדי בעולם.
הנה, צדקתי, ואני ממלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר.
-
-
רגע, שידור ערב.
שאיבת נפט פסטורלית בכווית. מבט מלמעלה על כמה ארמונות שייחים סעודיים.
אפשר ללכת לישון.
הבינה המלאכותית תמשיך לעבוד במקומי.
-
-
"הוא נרדם. סוף סוף".
"איחר בחצי שעה תמימה".
"טוב, חייבים להשכיב אותו".
האחים החסונים של המרכז לבריאות הנפש בעזה לחצו על הכפתור. הפגז' נפתח. ומושבו של אחמד השתטח.
מישהו משלם להם טוב כדי לטפל בקרוב משפחתו חסר השפיות.
לספק לו אשליה מתוקה עד הרגע האחרון.
 
נערך לאחרונה ב:

סיפורים

משתמש מקצוען
הנדסת תוכנה
הפקות ואירועים
אין מצב להקים ממשלה" היועץ עם היד הקצרה והפה השנון היה החלטי. וביבי יודע שמה שהוא אומר זה תמיד המילה האחרונה גם עם כל האסטרטגים של הליכוד יעמדו מולו – בסוף ההוא ינצח.

זה טוב שיש יועצים טובים, כאלו שמשחקם שחמט שבע עשרה מהלכים קדימה ואף פעם לא חוזרים על מהלך אחד פעמיים.

"אז מה אפשר לעשות" ביבי מסדר את הצווארון, עוד רגע יבואו הצוות הרועש של התעמולה לסבב הבחירות הנוכחי. אין לו כח לחייך אליהם ולכל בתי ישראל. הוא צריך פתרון ודחוף.

"מה לעשות" אין לו עצבים להכביר במילים, אבנר מחכה בחוץ, לשרה יש הבוקר חקירה, הפרקליט התורן מעדכן שהוא בדרך, יש מסיבת עיתונאים בחמש, הצהרה בשמונה, נו.. מילא, הוא ימסור אותה בעשר – עשר וחצי.

"תראה", הוא מודע לכך שהוא היחיד שיכול להגיד לראש במדינה את כל העולה על רוחו ומנצל זאת לא רע. "המשחק היחיד זה זמן, כל עוד אתה מחזיק בתואר ראש הממשלה יש לך חסינות כלשהי, ויגיד בג"ץ מה שיגיד, אזרחי ישראל לא יתנו לחרפה להתרחש, וראש ממשלה מכהן שלובש חליפת מדים כתומה – זוהי חרפה של ממש.

"אדוני ראש הממשלה" האדם חסר הסימטריה לא סובל מעודף כבוד. הוא מזכיר את התואר רק כדי להסביר לביבי מה יש לו להפסיד אם לא יצעד בדיוק לפי המהלכים האלו.

"הפעם הראשונה כבר כאן" הוא מביט על הגלובוס העומד בפינת החדר ודופק עליו קלות, אגב הנהון לילדון שמכניס לחדר חמגשית חמה. "אני מאמין שאזרחי ישראל יצאו להצביע עם קמפיין גיוועלד קצר".

"אבל זה עלול לפגוע במפלגות הקטנות של הגוש" ביבי מגיש את טבלת הסקרים של השבוע האחרון ליושב ממלו. ההוא לוקח את הדף, מעיין בו בקצרה ואז קורע אותו לשתיים בעונג.

"ממשלה – לא הולכת להיות כאן. אין מה לשמור על הגוש. צריך בסך הכל למנוע גוש נגדי וחסל" האיש קימט את הדף החצוי וקלע אותו בזריקה אל סל האשפה שעמד בפינת החדר מאחורי ראשו של ראש הממשלה המופתע.

"את הבחירות האלו סגרנו – ואל תיפול על מוקשים מוכנים מראש. אין מצב לממשלה וממילא אין מה לשמור על המפלגות הקטנות, מבחינתי שכולן לא תעבורנה את אחוז החסימה"

"ומה עם ליברמן" ביבי אוהב עבודה יסודית.

"ליברמן כמו תמיד יעשה מה שאומרים לו. ולפי מה שאני מבין יגידו לו לעשות הכל כדי למנוע הקמת ממשלה. זה טוב כמו שזה רע, ככה לפחות אין מצב לשמאל להתקדם".

"בפעם השניה" השניים הזדקפו והיועץ המשיך: "בני ולפיד יבינו שאם הם רוצים את ליברמן אצלם הם צריכים לספק לבוחרים סחורה זהה".

ביבי הרים גבה: "אבל בני הוא בסדר... לפחות כרמטכ"ל"

"הכל פוליטיקה" הגיב ההוא וזיק של הבנה חצה שתי זוגות עיניים.

"איך מביאים בוחרים בפעם השלישית" ביבי רצה להראות שהוא מבין את המהלך.

"הפעם השלישית היא המוקש", האיש דפק בקצה העט על השן הצחורה. "נעדכן את החרידם לצאת בקמפיין חד פעמי שיגיעו לרשת, שיפגעו שיצרו מה יותר בלאגן. וכמו שאני מכיר את הישראלים, אם קבוצה אחת עובדת יש לנו חוק כלים שלבים שלא מאכזב אף פעם" והאיש לא ידע אכזבה מעולם.

"הפעם הרביעית היא בלתי אפשרית בעליל. בתקופה קצרה כל כך, להביא שוב מליוני בוחרים – לא ילך. גם גנץ לא יהיה רלוונטי אבל יש לי חשש שלפיד וליברמן ימצאו מחנה משותף במחנה השמאל.

יש לנו שתי אפשרויות" הוא הוציא מחשב כף יד וחילק את העמוד לשתים.

"הראשונה היא ליצור קשר עם החברים במעשיהו, פחות מומלץ לטעמי, אבל היו לא מעט מהחברים בצמרת שבדקו את זה. תיתעץ איתם.

"והאפשרות השניה" השפה השסועה הפכה לבנה.

"זהו, יש לי חברים ב'הובי' מכיר?"

"לא זכור לי" ביבי שונא את הרגעים של העליונות של האיש. אבל מבין שאין ברירה.

"זהו, יש שמה משהו, תן לי ארגז מחר מאחורי הדלת, ותשכח ממעשיהו, יש להם כח לשתק גם את בגץ".

"מה הקשר בין 'הובי' לבין פסקת ההתגברות?"

"אין קשר. רק תחתום לי פה ואני יוצא לדרך".
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
זהבה ושלשת הדובים.

לא פעם וודאי שאלתם את עצמכם מה זהבה חיפשה ביער לבד באמצע החיים?
פטריות?! - בובע מעייש'ס, בתירוץ הזה כבר כיפה אדומה השתמשה!
הלאה -
הדובים יצאו אחרי שמזגו את המרק לצלחות לפרק זמן ארוך כל כך שזהבה הספיקה לטעום מכל הצלחות - לאכול - לנוח על כל הכסאות - ולישון בכל המיטות.
חתיכת זמן!!
איך קניתם את זה?! - מי יוצא לכל כך הרבה זמן אחרי שהמרק כבר בצלחת?!
אל תרימו גבה!
אם תמשיכו לקרוא - הסוד ירבץ על כתפיכם השחות ויתן לכם מראה של אנשים זקנים.
אך אם תעדיפו לטמון ראש בחול ולהתעלם... טוב, אני לא אגלה הכל...

אז תשכחו כל מה שידעתם על זהבה ושלשת הדובים!
זה היה שונה.
שונה מאאאאאאאאד מהמוכר!
תמציאו לבד! למה שאני אעשה את כל העבודה?!
 

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
עוזי היה ילד טוב ירושלים.

כלומר, כל פעם שאבא היה מציע את העסקה של טיול לירושלים, עוזי מצידו היה משתדל להיות ילד טוב. למעשה עוזי גדל, וירושלים רק חיכתה שיבוא ויהיה ילד טוב. ואבא, אבא קיווה שיהיה לילד - טוב.

כשגדל יותר עוזי, והמשיך עוד ועוד לגדול, ידעו רק החברים הקרובים ביותר לספר שפעם פעם גם עוזי היה ילד של אבא טוב.

אדם רגיל מן השורה, זה שמחכה בסבלנות גם אם התור בשופרסל ארוך, לא היה חולם לרגע כי הגברתן הענק שעוקף את כולם בדקה ל12 ונובח על הקופאי להעביר לו את הבירות - "למה אחי, שאין לי חשק לפתוח ת'בקבוק והראש'ך יחד".. שאותו בריון היה ילד קטן קטן ממש כמו ילד רגיל. אפילו לא משהו בכיוון הזה בכלל.

זה היה כזה סוד גלוי. משהו שלא עולה לשיחה. ב'שכונה' הסוערת בבת ים לא היה זמן למשחקי ילדים. ובטח שלא לזיכרונות מהם.

הלו"ז היה צפוף. המלאכה מרובה. ועוזי תמיד דוחק.

מה לא היה בתפריט המורחב, בנקים, כספות, תכשיטים, הימורים, ועשבים מעשבים שונים. והכל הכל תחת חסותו של עוזי. יהיו שיאמרו חזותו של עוזי.

אלו היו שנים מאושרות, וכמו שאמר פעם עוזי בעצמו "אין כל ספק, פשוט היטבנו לחיות"..

ולילה אחד, התעוררה השכונה מחריקת הבלמים והצעקות. עד הבוקר כבר כולם ידעו ש"עלו עליו". "עצרו את עוזי".

"ולמה אני מספר לך את זה כבוד הרב", אומר לי יורם ומביט אל תוך עיניי עם פאותיו המתנפנפות, "למה ששבוע שעבר אני רואה אותו פה בשכונה כבודו, רואה אותו אמיתי, את כל כולו".

יורם הצדיק שלנו ישתבח שמו, הקים לא מזמן את ביתו פה בשכונה, והביא אלינו 'אורות' כאלו שהיו חסרים לנו הרבה זמן, על הטנדרים של הצדיק בהפצה.

"אני גדלתי אתו הרב בבת ים, תשאל כל אחד מי לא זוכר את עוזי. פחד רק להגיד ת'שם שלו. יום אחד לקחו אותו, בעיניים שלי ראיתי אותו כפות בניידת, ומאז לא שמענו ממנו, בשקט כבודו אני יגיד'ך שתכל'ס בפנוכו כולם שמחו.. אבל פתאום אני רואה אותו פה הרב על יד השטיבלאך, ואני בא לי לבכות, מי היה מאמין, עוזי הבריון אחרי שנים.. פה בירושלים, בשטיבלאך"..

"יורם תשמע", אני אומר לו "אני קצת ממהר אבל זה נשמע ממש מרגש, למה שלא תקרא לו אלינו, שיבוא לתיקון הגמור אצלנו ולא יסתובב סתם כך בשכונה?!", אני שואל, ומיד קולט שהתרחשה טעות. פניו של יורם מחווירות כקרום ביצה ואני מבין שאמרתי משהו לא במקום.

"הרב כאילו צוחק איתי או מה, את עוזי? זה שזרק פה רימונים בשכונה על איזה ילדה טובה ירושלים? אותו אני יביא אצלנו?
לתיקון הגמור??"


שעה ארוכה נותרתי נטוע במקומי. הכל מסתדר לי פתאום.

איך זה שאף פעם לא נתקלים ב'מודעת דרושים' למשטרה.. איך זה שתמיד בכל ניידת יושבים שני שוטרים שאחד רק יודע לכתוב והשני רק לקרוא.. איך זה שיש כל כך הרבה שוטרים ובכל זאת אף אחד מהם לא מצליח לתפוס גנבים.. איך זה שיש שוטרים שמרביצים באכזריות נוראית לזקנים וילדים בלי רחמים...

שוטר רע ירושלים.
 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
@3333ציפי :


אדוארד מרפי ישב במשרדו אשר בלוס אנג'לס, מולו היה פרוש נוף מרחיב דעת, אבל הוא לא שם את ליבו לכך.
" מה נסגר עם ג'ייסון הזה! כולה 3 שנים בפיתוח, מה הוא עושה בכל עמוד שני בעיתון?"
כוס התה הרותחת הועפה מהשולחן בזעם, והוא שקע במחשבות. לא יתכן, לא יתכן שהוא יעקוף אותו ככה!
שעתיים של שקט בהם השתוללו במוחו אלפי רעיונות, והנה , הוא תפס את קצה החוט.
"Yeaaaaaaaaaaaa!" ניתר ניתור מרשים הישר אל המנקה המבוהל, ועד שהאחרון חיבר את השליקס חזרה, אדוארד היה כבר ברחוב. נבלע בתוך הסופרמרקט העצום.

--------------------------------
פלאש, חיוך, הי! ישר! עוד אחד... ו-
זהו זה, ערמת עיתונים התגבהה למולו, מנוי לכולם כבר מלפני שבוע
ותמונה שלו- אוהו מככבת! והכותרות הראשיות מחייכות מולו
"חוק מרפי- נסו- הפרוסה תמיד נופלת על הצד עם החמאה"
החוק נבדק בכל הבתים, כל אחד ניסה, ו---- אכן. זה עובד!
"הישג מדעי בעל חשיבות עולמית" עם תמונה של ראש ממשלת קליפורניה לוחץ ידו למרפי.
איט'ס דן.
שמו הוטבע.
לעד.
------------------------------------------------

ואי שם, בסמטה חשוכה שעל יד ה"דואמפ רואד", בקצה העיר,
שורות שורות של חבילות חמאה יורדות בדממה במדרגות המרתף, ופושטות את ידן למולו.
את חלקן בהסכם הן ביצעו, באו לדרוש את שכרן.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא הפך והפך במכתב עטור החותמות ובקושי הצליח לצרף אות לאות.
לבסוף יצאה לו המילה: וילניוס.
מה זה וילניוס?
הוא נפנה אל היהודי החכם ביותר בעיירה, אברך צעיר שבבחרותו למד בישיבה, לא יותר מידי, והגיע להתגורר בעיירתו של חותנו.
וילניוס זה וילנא, פתר לו הלה את התעלומה.
אתה מכיר מישהו בוילנא?
ודאי, ענה ביירך, יש לי שם דוד.
ובכן, הדוד מזמין אותך לחתונת ביתו שתערך עוד כחודשיים.
ביירך רץ לביתו לספר ולהתכונן.
וילנא הגדולה!
רבות שמע עליה.

ערב נסיעתו פנה אליו האברך הנזכר.
הלא ידוע לך שאיננו סובלים כאן מעודף תלמידי חכמים. הוא גיחך לבד לאחר שביירך לא קלט את העוקץ, וענה, אני קורא רש"י די טוב.
חוץ ממך, ביירך, כמובן.
מה שאני מבקש ממך זה, שכל מנהג שאתה רואה שנוהגים שם תביא אלינו. חסר לנו פה ספרי הלכה וגם אם יהיה לא כולם ידעו לקרוא בהם.
בסיידר?
ביירך נענע בראשו בחשיבות.

צפירות הרכבת והרעש גרמו לו ללחץ.
הוא התקבל בסבר פנים יפות בבית הדוד, ופנה מהר לנוח. שיהיה לו כח לרקוד עם הבקבוק על הראש. הוא בטוח שהם פה הוילנאים לא ראו קונץ כזה מימיהם.

החתונה עברה עליו כשהוא פעור פה כמעט עד סופה, ואין צריך לומר ששכח לגמרי מהבקבוק.
יודעים לעשות שמח כאן. סתם זלזל.

לקראת שבת נזכר בבקשת האברך והתחיל לאסוף מנהגים ככל אשר קלטו עיניו.
מנהג יפה ראשון שראה, שהרב דורש בין קבלת שבת לערבית, ולא כנהוג אצלם להסמיך מעריב לקבלת שבת. ראוי ליסד גם אצלם דרשה רק לא ברור לו מי ידבר ועל מה.
למחרת קלט עוד מנהג נאה, היתה זו שבת ראש חודש והגבאי הורה להוציא שני ספרי תורה, ולא כנהוג אצלם להוציא אחד ולגלול אותו. כשיחזור ישאל את הגבאי איפה הוא מחביא את הספר השני.
לאחר הצולנט הלך לנוח, וקם סמוך למנחה. ליבו נקפו שאולי פספס בינתיים אי אלו מנהגים והוא החליט לפקוח עין בשים לב.

בייחוד מצא חן בעיניו המנהג האחרון.
החתן הטרי התכבד בהבדלה, וכמנהג אבותיו בירך בורא פרי הגפן והציץ לתוך הכוס בחדווה, רמז לכך שישמח כל השבוע. כיון שהתכופף, התקרב לנר הדולק ותוך רגע כמימריה השטריימל שעל ראשו הפך למדורת אש סביב.
מכל עבר החלו לעוף עליו מגבות וסדינים.
האש כבתה אך השטריימל נותר כתרנגול מרוט.
ביירך ראה ורשם.
כשחזר לביתו פירסם את המנהגים ואלו התפשטו בכפרי האזור כאש בשטריימל עד שנפוצו בכמה קהילות חשובות, ואומרים שאף עד וילנא הגיעו.

נ.ב. אם יתמה התמה, איך יתיישבו שני המנהגים אהדדי, צחקוק לתוך הכוס וחבישת השטריימל? יש לומר שאכן אינם מתיישבים אלא עומדים או שוכבים עד ימינו אנו.
 

stars

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
הטלפון נשמט מידי הרפויה ואני צנחתי על הספה המום, מנסה לעכל את מה ששמעתי עכשיו.

אני לא נוהג לענות למספרים חסויים, אבל איכשהו הפעם האצבע לחצה על הכפתור הירוק ומצאתי את עצמי מאזין לחלום בלהות בהקיץ.


"כאן עבמי מממלכת מאדים" צרם הקול.

"לאור נסיונות דרי כדור הארץ לכבוש את המאדים, חברנו יחד להשיב מלחמה שערה.

"בעודכם נמצאים בסה"כ לקראת סוף האלף השישי לבריאת כדור הארץ, אנו נוצרנו מאה חמישים ושלוש אלף שנה לפניכם, כך שלאן שלא התקדמתם מבחינה טכנולוגית, טרם הגעתם למיליונית ממה שאנו הגענו אליו. בידינו שליטה מוחלטת על כל מערכות הגוף שלכם, כולל המוח והלב, ובידינו לנתקם מפעולתם לפי רצוננו.

"מכיוון שעד כה לא הפרעתם לנו יתר על המידה, התמקדנו בסוכנים ספציפיים שאיימו עלינו, וניתקנו מהם חלקיקי מוח מסוימים אשר השביתו אותם מכלל פעולה. את כפר שאול אתה מכיר? יופי, זהו מקום שנוצר על ידינו בשלט רחוק לסוכנים הכי מבריקים שלכם שאיימו על שלומנו. במקרים קיצוניים ניתקנו את הלב מפעולתו, דבר שהוביל את האויב לשכיבה תמידית במצב מאונך.

"לאחרונה נוצר מצב חמור בו צצו סוכנים רבים בכדור הארץ המאיימים לפלוש אל תחומינו, ובמקום לטפל בהם אחד אחד, החלטנו על פעולה כלל עולמית לעצירת ההתקדמות ולשליחת אזהרה.

"כן, נגיף הקורונה נשלח מכאן, והוא נקרא על שם אחד מגיבורי החיל בממלכתנו הנכון לכל קרב כאשר ימצא לנכון.

"ראו הוזהרתם".
 
נערך לאחרונה ב:

miri012

משתמש מקצוען
אני לא אוהב ללכת לישון.

במקום להשתעמם מתחת לשמיכה שלי שמודפסים עליה כוכבים אפורים, אני מעדיף להסתכל מהחלון ולראות כוכבים אמיתיים שנדלקים להם בשמים אחד אחרי השני. אתם יודעים שהשמים בלילה לא תמיד שחורים? לפעמים הם בצבע כחול כהה, או סגול, או אפור, וכשמסתכלים מהחלון ישר ורחוק אפשר לראות אורות קטנטנים של מכוניות נוסעות.

השבוע החליפו את השעון לשעון קיץ. אבא הוריד את כל השעונים והזיז בהם את המחוגים. בכלל לא זכרתי שאפשר לעשות כזה דבר. כשאמא חזרה מהעבודה הספקנו לשחק ולרדת למטה ולהתקלח ועדיין היה קצת אור בחוץ. אבל אז אמא הגיפה את התריס ואמרה שזהו, הגיע הזמן ללכת לישון. חשבתי לעצמי שזה מוזר כי ראיתי בין החריצים של התריס שעוד אין בחוץ צבע של לילה, אבל נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה של הכוכבים עד האוזניים, כמו שאני אוהב. המחוג הגדול של השעון הסתובב סיבוב שלם והעיניים שלי עוד לא נעצמו, אז הקשבתי לנשימות של אחי ואחותי שנרדמו כבר (אפשר לשמוע לפי הנשימות של מישהו אם הוא ישן או לא) וחשבתי.

חשבתי שמעניין למה כל המבוגרים נשארים ערים ורק הילדים הולכים לישון, ולמה הם לא מסכימים שנמשיך לשחק אפילו אם אנחנו לא עייפים, ולמה הם אומרים שכדי לגדול צריך לישון כשהם בעצמם הרבה יותר גבוהים ממני למרות שהם לא ישנים. נזכרתי בכל הפעמים שהצצתי לסלון בלילה וראיתי את אמא צוחקת בטלפון ומקפלת כביסה או את אבא ואמא יושבים על הספה ושותים קפה. נזכרתי גם בפעם הזאת שראיתי אצלנו ליד השולחן את דוד שלי הבחור מדבר עם בחורה אחת כשהייתה להם פגישה של שידוכים, ובפעם אחרת שסבתא הגיעה אלינו כשכבר היה ממש חושך בחוץ, אבל אז לפחות הסכימו לי לקום ולדבר איתה.

ואז הבנתי. הבנתי שהחוק הזה שבלילה צריך לישון הוא סתם המצאה. המצאה של אבות ואימהות שרוצים שיהיה להם שקט ושהם יוכלו לעשות מלא דברים מעניינים בלי ילדים. תחשבו על זה. הרי בלילה קורים הדברים הכי מיוחדים. חתונות הן בלילה, גם שמחת בית השואבה ומדורת ל"ג בעומר. אפילו שלג תמיד יורד בלילה.

אני עוד לא לגמרי בטוח בכל הפרטים, אבל נראה לי שבלילות, אחרי שכל הילדים בעולם נרדמים, מתחילה איזו מסיבה כזאת של כל המבוגרים. יש שם גלידות ושוקולדים ותזמורת עם מתופף ותצפיות על כוכבים, ואין שם בכלל כניסה לילדים. אני רק לא יודע אם מכניסים לשם גם בחורים כמו דוד שלי, כי כשהוא שומר עלינו בכלל לא אכפת לו שאני אשאר ער, ואולי הם כועסים עליו בגלל זה.


אפילוג:

אני איש מבוגר היום. אולי יותר מבוגר ממה שהיו ההורים שלי כשחשבתי את הדברים הכתובים כאן. עבר זמן רב מאז שמישהו אמר לי מתי ללכת לישון, ועדיין יש בתוכי ילדון קטן שמאמין שאיפה שהוא בעולם קורה דבר מה מסעיר בדיוק כשהשעון מראה על חצות. ככה אני מסתובב לי בבית טרוט עיניים ומפהק, ובמקום ללכת לישון מנסה לנחש איפה מתקיימת המסיבה ההיא...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכט

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי:ג עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ (למענותם) לְמַעֲנִיתָם:ד יְהוָה צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים:ה יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן:ו יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ:ז שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר:ח וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת יְהוָה אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם יְהוָה:
נקרא  20  פעמים

אתגר AI

רבי שמעון - הסיפור המלא • אתגר 15

לוח מודעות

למעלה