אתגר אנטי-גיבור

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה


"אנטי-גיבור הוא הדמות הראשית בסיפור, שאינו מאופיין באומץ לב, גבורה, כריזמה או הופעה מרשימה.
...האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות." (ויקיפדיה).


חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
האנטי גיבור לא השיג את כל מה שהוא רצה; הוא לא הגיע להיות מה שהוא מאמין בו; הוא מגיע לסוף השנה ומתבונן, בעצב, על כל המלחמות שהיה יכול לנצח והפסיד בהן.
חודש אלול הוא החודש המושלם לאנטי-גיבור.
כי בחודש אלול, כך מובא בחסידות, המלך מגיע אליו. אל השדה.
המלך לא נמצא בהיכל מלכותו, מוקף בשומרים ומעורר יראת כבוד ופחד, כמו שיהיה בחודש תשרי.
בחודש אלול המלך יוצא מהארמון, לבוש בבגדי מסע נינוחים, הבעת קבלה ובת צחוק על פניו, והוא מגיע עד אליו. אל האנטי-גיבור.
אותו אנטי גיבור שלא מצליח לומר תפילה ארוכה, משתפכת; שיש לו רק מילים בודדות, וגם הן יוצאות בקושי. הוא לא יכול להבטיח הבטחות רבות רושם, אולי קבלה אחת קטנה, שגם בה, מנסיון, הוא בספק אם יצליח לעמוד. אותו אנטי גיבור למוד כשלונות, מאוכזב, רחוק כל כך מדמות הגיבור.
לאנטי גיבור הזה המלך מגיע, בפנים שוחקות, עד אליו. איתו בשדה, מקבל את כולו, מכיל, נוכח. והמילה הקטנה, ההחלטה המזערית, שהיו נראים, אולי, בהיכל המלכות ככל כך שוליים וחסרי משמעות- הופכים לרגע של קרבה. אותן בקשות קטנות, שנאמרות עמוק מתוך קפלי הלב, ושלצד השומרים והשרים היו נראות כל כך לא מתקבלות על הדעת- מתקבלות שם, בשדה, באהבה.

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה."

(רבי שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה פר’ ראה ע’ לב)


אז זה האתגר:
תכתבו לנו סיפור עם אנטי גיבור.

הוא לא מושלם. הוא לא בעל תכונות נערצות. יכול להיות שהוא אפילו לא מכוונן לשאיפות נעלות, או שאלו התרסקו יחד איתו בנפילה עמוקה ולא פוטוגנית.
הוא אנטי גיבור. והוא הדמות הראשית שלכם.


האתגר יסתיים בעז"ה בעוד שבועיים, י"א אלול.
והנה כאן הנספח, לתגובות או הערות, או ל"היה כבר אתגר כזה ב2017, כמדומני".
בהצלחה רבה!
 

הקה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שבע יפול צדיק- וקם
שוב נפלתי. מתי אקום? אולי מחר

שוב צעקתי על הילדים
מתי כבר תהיו מיודדים?
מתי יהיו מילותי מדודים?
אולי מחר

שוב לשון הרע דיברתי
שוב פלטתי ולא התגברתי
מתי אומר על לשוני שמרתי?
אולי מחר

שוב ברכתי ולא התכוונתי
להודות בלי להתכוון ההנתי
מתי אומר- לברכתי האזנתי?
אולי מחר

שוב קריאת שמע על המיטה מילמלתי
תוך שכמעט שאת עיני עצמתי
מתי אומר מסידור שפתחתי?
אולי מחר

שוב לשכנתי שיקרתי
מלתת את דירתי -על אחרים המרתי
מתי בשמחה אתן- אמרתי?
אולי מחר
 

tmr

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כל אחד בחייו הוא חקלאי לעצמו
גיבור בלתי נלאה של האמונה
זורע דמעותיו וממתין לפקודה מאביו
שנושא אותו על כפיו

בכל פעימה קיימת שמיטה חדשה
האיפוק
הצעקה הגנוזה שלך אל אלוקים
הכאב מנשיכת השפתיים
השביתה
הכניעה
הידיעה שהוא אחראי על הפריחה
ואז המבט הרגוע, המשלים
אל השדות סביב
האנשים הקמלים
הגופות שמכונות בני אנוש
צהובות- חומות
פני האלמוות שרכשו לעצמם
רקובים

אדון, ראית כי ידך קשורות תחת חוטי הניווט.
הבנת ש
יש סודות גלויים שלא מובנים, לא לכולם.
לא לך.
הטרקטור הטיפשי שהצבת ההולך ונפרם, עתיד ללחוש לך אותם.
גביע הזהב שדמיינת לקבל ימתין לך בכור האדמה העכור.
אות הגיבור השמור רק לך יפרע דורות תמימים אחרי.

אלוקים מצווה. רוצה שמיטה.
הוא יודע מתי להשקות, מתי להרעיב לשובע.
הוא שולח את השמש לצמיחה, לוקח. ואז מחלק גשם.
הוא נושק בחיבה לכל יצירה סביבך ושר לה למות כשהגיעה זמנה.
בינתיים, אתה מחזיק בכל פיסת צינור שמחברת אותך אל התקווה, נשען ובוטח.

חקלאים, ברואים,
באומץ לב הפנמתם כי אתם לא באמת מכירים עונות. לא חתמתם חוזה עם האדמה. לא איתכם.
מיליוני חלקיקים סביבכם עשויים להיות פרק מספר החיים שלכם. לא בעטתם בהם.
הנחתם, הנחתם להם לכאוב לכם
כדי לגלות כמה משוחררים אתם.
כמה צבעוניים, פורחים
כמה חיים.

תמיד הייתה האדמה. תמיד היו שתילים. תמיד חיכה הגשם.
אך החקלאי שרטט מעגל סדור ולא נע.
כעת הוא שומט, שלוו לטובת האמונה.




והנה שדותיו כולם שלמים.
גם אם לא.
וכתר יהלומי האלוקות
סוף סוף
מוטבע לראשו.
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה היה ביום הראשון של השנה, ואני נכנסתי בזמן לכיתה והתכוונתי להתישב במקום הקבוע שלי, וראיתי את שרי יושבת שם ולידה יפי, מה היא חושבת לעצמה.
"קומי!" אמרתי לה והזזתי לה את הילקוט כדי שיהיה מקום לילקוט שלי. "זה המקום שלי!"
"מה את צועקת?" צעקה שרי, "ואל תגעי לי בדברים! מטונפת אחת!"
"זה המקום שלי!" חזרתי ואמרתי. אז אמרתי קצת בקול מה קרה? היא צורחת הרבה יותר בקול ממני אז מה היא אומרת לי מה לעשות. פעם הבאה שלא תתישב איפה שלא צריך.
"לידיעתך אני ויפי באנו מוקדם ותפסנו את המקום," קולה לעג ופתאום כל הכיתה היתה מאחוריה. "נכון יפי?" "נכון" אמרה יפי וכל שאר הבנות מאחורה כאילו הסכימו איתה.
"עופי לי מהמקום!" עכשיו באמת צעקתי. רציתי להעיף לה את הילקות והקלמר שהיא כבר שמה על השולחן אבל היא סוככה על הכל בידיים. אני אעיף לה את הידיים. היא לא תעשה מה שהיא רוצה!
"מה קורה כאן?" המורה נכנסה לכיתה והסתכלה עלי וכבר ידעתי שלא משנה מה אני אגיד. ובאמת היא אמרה לי ללכת לשבת במקום האחרון בסוף ושאין מקומות שמורים משנה שעברה. זה המקום שלי. אני חושבת והולכת למקום האחרון. שמה את הילקוט ואז יוצאת מהכיתה. לא רוצה להיות בכיתה הזאת ולא אכפת לי משרי. לאף אחד לא אכפת שלקחו לי את המקום. לא אכפת ממני.
 

אריה גלבר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ב"ה



אב תשס"ג – כפר הנופש לבבות



החדר הלא גדול חם, חם מאוד, על אף מאמצי המזגן שבקצהו. הדבר לא משפיע כהוא זה על מצב הרוח של הילדים המיוזעים, משתתפי קייטנת "ילדי לבבות" הנערצת. הם חובשים לראשיהם כובעים בצבע אחיד, נושאי לוגו הקייטנה, וצורחים במלוא גרון את ההמנון הדי קליט שלמדו זה עתה. על הבמה המאולתרת שלפניהם, עומד צעיר אדום שיער וכריזמטי, העונה לשם "המדריך".

בשורה השלישית, בכיסא הצמוד לקיר, יושב דודי. אחיו שמולי הקטן ממנו בשנה, הלך לשבת בשורה הראשונה, רצה להידבק בזוהר הנושב מהבמה הנחשקת. דודי מעדיף את הקיר, הקיר אינו דורש ממנו לדבר, או למצער לצרוח בשביל כרטיס להגרלה. הוא נהנה מהאווירה, השירים, ואפילו מהצפייה בילדים האחרים המתחרים בתחרויות שונות על הבמה.

"שרתם מצוין!" אומר המדריך, ועיני הילדים נוצצות. "ועכשיו..." – הוא עובר ללחישה צופנת סוד "יש לי הפתעה מיוחדת לקייטנה של תשס"ג". מבטו מרצין, והחדר כולו מטה אוזן. "ביום האחרון של הנופש, תהיה הופעה גדולה, עם זמר מפורסם ותזמורת. דיברתי עם מנהל הנופש, והוא הסכים שנופיע על הבמה עם ההמנון של הקיטנה!"

"יששששש!!!" הילדים צורחים. חלקם קופצים על הכיסאות, ומנופפים בידיהם בהתרגשות. ליבו של דודי הולם בעוז. הוא כל כך אוהב לשיר, וכולם תמיד אומרים כמה הם אוהבים לשמוע אותו שר, האם זאת ההזדמנות שלו? בדמיונו הוא רואה את הבמה הגדולה, את הילדים כולם בבגדי שבת, ואת פניהם של המבוגרים היושבים לפניהם, ומתענגים על הקולות הערבים. פניו מאדימות באחת.

"רגע" המדריך מהסה בידיו את העדה המצווחת "זה עוד לא הכול. אני אבחר עכשיו כמה ילדים שרוצים לשיר ושיודעים לשיר, והם ישירו סולו את הבית השני של ההמנון! מי שרוצה וחושב שהוא יכול, שירים את היד".

האצבע שלו משוגרת אל-על כמו מאליה. בשבריר שניה הוא מוריד אותה, מקווה שאיש לא ראה. הלב שלו טס על אוטוסטרדה מטורפת. הוא חייב את זה! הרי זה החלום בכבודו ובעצמו! הוא לא יכול. הוא מסמיק רק מהמחשבה. ים של אצבעות סביבו, מחשבותיו מיטלטלות כמו ספינה שנקלעה לסערת אימים. "אתה, אתה, ואתה שם בשורה השניה. עוד מישהו?" שלושה כבר בחר המדריך. יש לו עדיין סיכוי! הוא מרים את האצבע, אבל משאיר את היד למטה. מאחורי משענת הכסא שלפניו. כאילו משאיר את ההחלטה לגורל. אם יראה המדריך, יעלה. ואם לא, אז לא.

בזווית העין הוא רואה את שמולי אחיו מנופף באצבעו במרץ. משהו עכור עולה בגרונו, כשהצעיר הג'ינג'י פונה אליו בהתעניינות. שמולי אינו יודע לשיר. כשרונות רבים לו לשמולי, הוא חברותי מאוד ותמיד מנצח בתופסת, אבל המוזיקה רחוקה ממנו כרחוק כפר הנופש מהבית. עכשיו יתפוס שמולי את מקומו הבטוח? התסכול חונק אותו.

מבעד למסך עמום ונוזל, רואה דודי את אחיו משוחח בלהט עם המדריך, הוא מופתע לראות אותם מביטים עליו. "איפה?" שואל המדריך, ושמולי עונה בביטחון "שם, ליד הקיר".

"אתה רוצה להיות במקהלה?" השאלה ישירה מידי. הסומק מבעיר את לחייו באש כבשנית. הוא מנענע בראשו לשלילה, כשזעקת "כן!!!" ממלאת את חלל המוח שלו.

"למה דודי? אתה תהיה הכי טוב שם!" שמולי באמת לא מבין. הוא לא יכול להבין. למה, הוא שואל. יש לו המון סיבות ששמולי לא מכיר. למשל האש הזו בלחיים, והפחד שלו שיזייף וכולם יצחקו, ו... ו... מה עוד?

הוא באמת שואל את עצמו. הוא כל כך רוצה, הוא באמת לא יוכל להתגבר על הפחדים כדי להגשים חלום?

כאילו קרא את מחשבותיו, שואל המדריך "אתה בטוח שלא?"

לא. הוא לא בטוח בכלום. אבל ראשו מהנהן, והוא רק רוצה שיעבור הלאה. המדריך לא מתעכב, ומרכז את הילדים שנבחרו. הם נרגשים ומצחקקים, ושמולי כבר צוחק איתם גם כן.

הוא חוזר למקומו ליד הקיר, ומשפיל את עיניו בהשלמה. שוב לא היה לו אומץ. החלומות יחכו.
 

sh.t.down

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

הוא יושב שם, מפריח ענני עשן לאוויר ובוהה.

הוא לוקח לגימה נוספת מהבקבוק שמונח מולו ונותן להזיות להמשיך לשטוף את מוחו, עיניו המזוגגות רואות ולא רואות את הקטטה שבצד החדר הקטן, צעקות ושברי זכוכית מתעופפים על יד אוזנו.

מישהו דוחף אותו קצת והבל פיו החם מורגש על לחיו, הוא זז מעט ומפנה מקום לצידו בלי להזיז את מבטו. החלל המחניק שמסביבו לא מעיק עליו, הוא רגיל, האם הוא אוהב את זה? הוא לא יודע, כבר הרבה זמן שהוא לא מרגיש כלום.

זה טוב לא להרגיש כלום. ככה אין כאב על שוגי שלא יכולה לצאת מהמיטה. על אמא שיושבת לצידה עם מבט מיוסר, ועל אבא שיושב על הכסא המרופט שלו וגונח על הראיה שלו שכבר לא תשוב.

זה טוב לא לחשוב על דברים כואבים כאלה. יבורך מי שהמציא את משקאות הפלאים האלה, שנותנים לך אפשרות להגיע לעולמות אחרים, של חוסר תחושה, להיות עטוף בענני צמר גפן ורודים.

אז נכון שצריך ללגום עוד ועוד אחרת הראש מתחיל להלום והכל בא כואב יותר ועוצמתי יותר, אבל המחיר של הוזזת היד לכיוון הפה שוב ושוב שווה את קהות החושים המבורכת.

ככה הוא לא רואה את המבט המאוכזב של אמא כל פעם שהיא מביטה לעברו, כך גם הוא לא שומע את ידו הכבדה של אבא המונחת על כתפו ומבקשת ממנו לשאת בעול פרנסת המשפחה, כי הוא פוטר לאחר שאבד מאור עיניו. הכי חשוב, בצורה הזו הוא לא שומע את לחישותיה של שוגי, הלחישות שמתחננות לפרוסה קטנה של לחם, ואת יפחותיה השקטות כשהיא מבינה שאין.

זה גדול עליו, הוא בעצמו רק נער, לפרנס משפחה? הוא ניסה, ברור שהוא ניסה, אבל לא רוצים להעסיק אותו, בעיה שלהם, הוא חי את החיים, נהנה באמת, לא כמו האלה שעובדים כל היום ומרוויחים כסף אמיתי כדי שהמשפחה שלהם שהם אוהבים כל כך לא תגווע ברעב. פרקי אצבעותיו מלבינים תוך אחיזה בבקבוק הזכוכית.

"היי בחור, איפה הכסף?" אדם גדול גוף נעמד קרוב עליו, מביט בו מלמעלה.

"כ-ס-ף" הוא מראה באצבעותיו למה הוא מתכוון. "אתה מגיע למקום של ג'ו אתה צריך לשלם, פה לא שותים בחסד!" קולו מרעים.

הוא מרים את ראשו באיטיות לעבר האדם השעיר והעצבני שמולו, "אני שילמתי לך לפני שבוע על מה שיהיה.." קולו חורקני, כאילו לא השתמש בו יובלות. "שילמת ונגמר!" ההוא ממשיך.

"אני... אין לי עוד... זה מה שהצלחתי להשיג" הוא גונח, ידיו מתחילות לרעוד מעט, ג'ו הוא לא אחד שכדאי להסתבך איתו.

ג'ו חוכך את ידו בזקנו המדובלל ונראה מהורהר לרגע "אתה יודע מה?" קולו נשמע כמעט אנושי "אני אתן לך לעבוד אצלי בחודש הקרוב, נראה איך אתה בתור עובד, ככה תשלם על החוב ויהיה לך כסף לקנות עוד" הוא מחייך חיוך רחב ומרוצה מהרעיון של עצמו. באמת חסר לו עובד. מספר הנדכאים בעיר גדל לאחרונה.

הבחור מהנהן במהירות "תודה לך אדוני", הוא מכחכח בגרונו, מנסה לעבות את קולו. הוא יעבוד אצלו וירוויח כסף לכסות את החוב, ואולי ישאר לו קצת מיותר, ואולי... אולי אפילו יצליח למצוא פרוסת לחם ישנה בזול בשביל שוגי, רק אולי, הוא לא מתחייב לכלום, אבל אולי...
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
המים שקטים, אואזיס מתקדמת אל היעד הבא שלה כשהיא נושאת בתוכה 6,450 מפליגים. הם פזורים בכל רחבי האניה על מתקניה המשוכללים. ילדים בגילאים שונים משחקים במגרש הכדורסל, אחרים פורקים את המרץ על קיר טיפוס, אמהות רבות מעדיפות, כמה, צפוי, לערוך קניות במתחם הקניות.

אני נח על המיטה עם המצעים הרכים. חופשה מושלמת. תמורה מלאה לכל דולר. עיני נחות על המדף. קצת עמוס מדי ממזכרות. היה כדאי לפזר אותן, לתת להן את המקום הראוי להן. הנה לדוגמא, קשת העץ המגולפת מהאי הקריבי שביקרנו בו אתמול, היה מתאים יותר לתלות אותו על הקיר. אני לוקח מקדחה וקודח כמה חורים קטנים באניה. תוקע ברגים, תולה את הקשת והולך לאכול.

אני מבלה את הערב לא רע וחוזר אל החדר. יש בחדר לחות מוזרה וריח של ים. שלולית קטנה נקווית לה על הרצפה. הייתי ניגש לצוות התחזוקה אבל האמת...טוב, זה מביך. רק לחשוב על העובדים מתלוצצים על האדיוט מחדר 312.

המים מבעבעים דרך החורים. אני רץ לנעול את הדלת ונכנס למיטה, מכסה את הראש בשמיכה. חלום מוזר, כאילו אני שוחה בבריכה עם פיג'מה. אני פוקח עיניים ורואה שזה מאוד מאוד לא חלום. יש רק כמה שינויים קלים. אני אמנם עם פיג'מה אבל לא בתוך בריכה אלא בתוך תא אניה מוצף מי ים. לא רק הפיג'מה ואני שוחים בים אלא גם המיטה.

אני ניגש אל הקיר ותוחב אצבעות לחורים, לעצור את השטף. האצבעות שלי יצילו לא את הכפר ההולנדי ההוא, הם יצילו 6,450 איש. מפלס המים עולה ואני לא מרפה. אני לא מרפה גם כשצועקים לי:תפתח! לא מרפה גם כשדופקים על הדלת, לא מרפה גם כשפורצים את המנעול, לא מרפה גם כשהאצבעות לא מצליחות לעצור את הזרם, לא מרפה גם כשהאניה נוטה על צידה.
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ב"ה

היה זה אחד המחזות המוזרים אותם ראיתי אי פעם, ידעתי זאת אז, כאשר התרחש הדבר, וגם זמן רב לאחר מכן כשנזכרתי באותו העניין.

המקום, במעמקי מנהרות הכותל המערבי שוכנת לה אבן, אבן זו נמצאת מול קודש הקדשים, ומקום זה מקודש במיוחד.

באותה התקופה היתה אפשרות להגיע ולהתפלל שם במשך כשעה, עד שבאו נשים נוספות ואז היה רצוי לצאת ולאפשר אף להן להתפלל שם, בדרך כלל עמדו שם כעשר נשים בתפילה.

כשנמצאים במקום אין אפשרות שלא לחוש את גדלות המקום, הלב מתמלא על גדותיו והעיניים, הלא הן מפתח הלב מזילות דמעות כמים.

היתה לי הזכות להגיע, להתרגש ולהתפלל, תוך כדי תפילתי עומדת שם אישה ומתפללת בקול רם, אבל הדיבורים אותם דיברה היו דיבורים נוראיים, היא אמרה על עצמה דברים שתחרדנה אוזניים מלשמוע.

"אני גנבת", היתה ההגדרה הקלה מבין שלל הדברים הרעים שאמרה על עצמה.

מה לעשות? מצד אחד היה נשמע שאישה זו אינה בריאה בנפשה, אבל מצד שני איך אפשר לשמוע אישה אומרת על עצמה דברים שכאלה?

לבסוף אפילו בלי לקבל החלטה פשוט התערבתי לה בתפילתה, ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט, את לא גנבת, את אישה צדיקה.

היא התנגדה לדברי אני כן גנבת, היא התווכחה איתי, את לא, אחזתי בשלי.

ואז הגיעה עזרה מכיוון נוסף אישה שהיתה באמצע תפילה, היא לא יכלה לדבר אבל היא החרתה אחרי בלי מילים אלה בהברות, אוהו אוהו.

את רואה אמרה לי האשה שקראה לעצמה "גנבת" ועוד שלל כינויים שהיו שולחים אותה יישר למקום שהוא מאחורי סורג ובריח, את רואה, היא אומרת שאני כן גנבת.

את לא! התווכחתי איתה שוב.

האישה הזאת אומרת שאת לא.

אותה אישה הצביעה עלי ושוב אמרה אוהו, אוהו, משמע, זאת שאני מצביעה עליה, צודקת.

את רואה גם היא אומרת שאת צדיקה.

המשכנו להתפלל, כל אחת עומדת לפני קונה, ברגשות נסערים, המראה הזה, של כלי שבור לא עזב אותנו בתפילתנו.

עד היום אינני יודעת עם היה עלי להתערב בתפילתה של אותה אישה, להתווכח עימה ולהוכיחה.

וכי מי יודע מה כוחם של מילים ומי יודע מאין הן באות, ומה הן מגיעות לומר?

ואף זו היתה חלק מאותה התפילה של אישה שבורה זו, "התפילה עוברת דרכי", כך היא אמרה.

אינני יודעת מה היה מצבה של אותה אישה, מהיכן באה ולאן היא הלכה לאחר מכן.

אבל אם יש מישהו שעומד לפני בורא עולם בלב שבור, ומתוודה על חטאיו, תבוא בת קול אחריו ותעיד אתה צדיק.

תבוא בת קול משמיים ותאמר לנו לא חטאתם, ומה שהיה, היתה רוח שטות, אבל אתם בפנימיות שלכם – טהורים וזכים.

וכמו שנאמר בשיר השירים שכולו קודש קודשים: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
 

תמרוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אבא חיבק אותו, חזק. כמו שהוא תמיד חלם. וגם נשיקה, אמיתית. אמא בכתה, תמיד היא אמרה שיצא ממנו משהו, בסוף, היא צדקה. והיא גם חיבקה אותו, ובכתה, כינראה שמחה שאבא אוהב אותו.
הסוהר חייך אליו, בעידוד, הוא בכלל לא ידע שהם יודעים לעשות את זה, חוץ מבינם לבין עצמם, או כשהם נהנים מלהעניש מישהו. הוא גם בכלל לא ידע שהרופא יודע לטפל בעדינות, והחובש לדבר יפה, איזה עולם נפלא יש עכשיו. הכל מושלם בשבילו, הוא לא צריך לחטט בפחים כמו מקודם, או לעבוד קשה בכלא, ולבל אוכל יותר גרוע מהפחים, הוא לא צריך לעשות כלום, נותנים לו תעסוקה מעניינת, מדברים אליו יפה, והכי חשוב, אף אחד לא מרביץ לו. קשה לו להתרגל לזה, הוא רגיל להרים יד להגן על עצמו בכל פעם שמישהו התקרב, עכשיו הוא לא צריך, הוא לא צריך לנסות לברוח מהמכים, בתא של שלוש על שני מטר, הוא לא צריך לבכות לסוהר שייתן לו רק עם האלה, ולא עם השוקר, אפילו שהוא לא עשה כלום, ורק הרביצו לו, סתם. "אתה מעורב במריבות כל הזמן, נלמד אותך לקח" זה משפט שאחרי שימוש ארוך מאוד יצא לגמלאות. הוא לא שומע אותו, בכלל. אף אחד לא כועס עליו יותר, ואפילו האסיר שהרביץ לו כל הזמן שלח לו שוקולדים, אמא קנתה אותם, מהכסף של האסיר. זה כ"כ כיף, לשכב כל היום ולנוח, רופאים ואחיות שמתייחסים יפה, חבל שהוא לא נולד משותק, היו לו חיי יפים, אבל טוב מאוחר מלא כלום, טוב שבגלל המכות הוא הפך למשותק, זה כ"כ מושלם.
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
איור וציור מקצועי
''אל תסתכל עליי ככה. אתה יודע למה אני עושה את זה''

הגבוה הסתובב סביבו במעגלים שסחררו אותו, הדם שעל גבתו גרד לו. אולם הוא לא יכל לגרד אותו, ידיו היו קשורות למסעד הכיסא המשרדי.

''אתה לא יודע למה אני עושה את זה?'' הוא הצביע על כל ההרס סביב. על המשרד המנופץ, על הדם ששפוך על הרצפה. מוטי לא ענה. סבר פניו הכאוב מוכיח יותר מאלף מילים על תשובתו האילמת.

''היה לי בן.'' המבוגר הגבוה דחף סלולארי מתחת לאפו. בחור צעיר ויפה תואר השתקף שם. מחייך בחיוך יפה וכל כך מוכר. חיוך כואב, מאשים.

''אה, עכשיו אתה מבין. אתה מכיר את הבן הזה. לא סתם מכיר, בחור.'' הגבוה הסתובב אליו, פניו פגיעות עד אימה. ''הוא היה חברך הטוב ביותר. הטוב ביותר!''

הוא התקרב אליו. מרים את סנטרו. ''אלוקים אדירים! איך יכולת?'' ידיו יורדות אל גרונו של מוטי, חוסמות את האוויר, דמעות בעיניו. ''איך יכולת?'' מוטי חרחר, מנסה לנשום. הגבוה עזב את גרונו.

'' הוא היה מושלם'' המבוגר המשיך במונולוג הכאוב שלו. '' כשרוני, יפה תואר, חכם, יותר ממך. אבל הוא האמין בך, חשב שתפרגן על הצלחותיו. אבל אז, ברגע האמת, כשהיית צריך לבחור בינך לבינו, לא היססת לרגע. חנקת אותו. בידיך.''

פניו של מוטי עוטרו בהבעה לא ברורה. אך סנטרו רטט. והוא עפעף מעבר לצורך.

''תספר לי.'' דרש הגבוה. ''איך הייתה נראית הבעת התדהמה, הבגידה וחוסר האונים על פניו ברגעיו האחרונים?'' קולו נשבר, ''מה הרגשת כשחשת את פעימות הלב שלו נפסקות, את יצר החיים הכל כך יפה שלו נעלם?''

הוא פתח סרטון בסלולארי. בנו נצפה שם מחייך, צוחק עמוקות, חי.

זה הרגע שמוטי נכנע לדמעות. כל גופו רטט. פורק את השכול, הצער וייסוריי המצפון שלא נתנו לו לישון לילה שלם מאז.

האב הוציא אולר מכיסו. חד להבים. זעמו משנה את קולו כשהוא צורח ''תדבר! איך יכולת? תסביר!'' הכעס משרטט בפניו קווים מכוערים. משרטט פלגי דם על פניו של מוטי. ''אתה ראוי לאותו דבר.'' הוא מהדק שוב את ידיו על צווארו של מוטי השבור. זעמו מעורב בבכי חסר אונים. מתוסכל.

אך לפתע לוחש מוטי, קולו צרוד. ''אני מתגעגע אליו.''

האב השכול מרפה מאחיזת הברזל סביב קנה הנשימה של מוטי. התדהמה שלו מוחשית. אבל כעבור כמה שניות הוא מתעשת.

''מה אמרת? על מי אתה עובד? אתה זה שרצחת אותו.''

''אין לי שום תירוץ. ואני רק רוצה למות בגלל זה. תחנוק אותי. בבקשה ממך. אני כל כך מתגעגע אליו...'' הוא בוכה. ובצורה אבסורדית משהו, האב מצטרף לבכי הגברי החנוק.

ושניהם. משני צדי המתרס, בוכים ביחד את המוות של האדם שאהבו.

ולאף אחד אין תירוץ לעוולות שבצעו בדרך
 

שולמית רוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אצלנו במשפחה כולם חכמים" אני מספר ליוסי, גאה.

"בדרך כלל במשפחות של חכמים, תמיד יש איזו כבשה שחורה, לפחות אחת. אצלנו זה לא קרה".

"אצלנו כולם מתקלחים קבוע עם אקנומיקה...תסתכל על כולנו" אני ממשיך בקול בוטח.
"אבא שלי מגיד שיעור נערץ, דוד הוא התותח של הישיבה שלו, שרי לומדת תכנות והכי טובה במסלול שלה. והקטנים לא גומרים להבריק... תמרי בכיתה א' וקוראת כבר ספרים על השואה..."

יוסי לא נראה מבסוט מהדיבורים שלי. אני יודע שהמשפחה שלו פחות מפציצה. הוא כן נער מוכשר, שאם לא כן, לא הייתי חבר שלו. אבל כמו המשפחה שלי? אין.

יוסי הוא חבר טוב שלי. אני יודע שהוא מרגיש נחיתי לידי, לא נעים לומר, אבל תכלס זה עושה לי טוב.

"יוסי, מה אתה שותק? אין לך מה לומר?"

יוסי נראה עצבני וממשיך לשתוק. אנחנו חברים טובים, אבל אני יודע שהוא מרגיש דפוק לידי לפעמים. לא נעים, אבל אני חייב לספר על המשפחה שלי. וגם על הייחוס. על סבא שלי שהוא רב ידוע וחשוב. על כך שכל הדודים שלי מיוחדים, עם מוחות גאוניים.

אבא של יוסי הוא סופר, מחבר ספרים יפים. זה נחמד. אני משתדל להחמיא לו על זה, בשביל החסד.

אבל אצלי הכול יותר ברמה, ברוך ד'. זכיתי להיוולד בדיוק במקום הטופ והנכון.

חיים הוא בחור מבריק בשיעור שלי. בחור כשרוני וגם מעניין מאוד, בחברה הוא אטרקטיבי. הוא בא ממשפחה ממש מיוחסת משני הצדדים. לידו אני פתאום מרגיש זיפת. הוא גם מספר על הכ-ס-ף הרב שזורם אצלם בבית. אצלנו יש הרבה פחות.

אז יש גם יותר מוצלחים ממני. וחבל.

אתמול דיברנו החבר'ה, שיחות של עומק של בחורים בישיבה קטנה. כל אחד מפגין את ידיעותיו המדהימות. כמובן שאני וחיים מככבים שם, שולטים, יורים דברי חכמה וטעם. השאלה היא מי יפציץ יותר? אנחנו בתחרות צמודה לאורך כל הדרך.

באמצע להט הדיון, נפלט לי משפט ממש טיפשי מהפה. חיים גיחך בקול, האחרים נהנו לצחוק על חשבוני.

הסומק טיפס על פניי. אווווף איזה בושות!!!!! אני לא מאמין. ניסיתי קצת לתקן, זה לא באמת עבד.

אז גם בתוכי יש איזה טיפשון קטן שמבצבץ לפעמים.

אני לא הכי מוצלח. ואין סולם של טיפשים למטה וחכמים למעלה.

יש רצף ארוך ארוך שעליו אנחנו נעים. לפעמים החכמים הם גם במקום של הטיפשים, ולהיפך.

טיפש מי שחשב שהוא הכי חכם.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא מנגב את הזיעה שמזדחלת מן המצח לכיוון העיניים, ומצמצם את המבט. המכונית האפורה מחזירה לו אור מסנוור ומבט שליו הישר ממעמקי המדרכה. הוא מתקדם אליה בצעדים כבדים, בוחן אותה מכל הכיוונים ושולף את הפנקס.

"רגע רגע רגע", האדם שמזנק מהחנות גבוה ולבוש בחליפה אפורה. הוא מתעלם ממנו, ושומר את פניו קבורות עמוק עמוק בקרבי הדו"ח.

"רגע, תקשיב לי רגע. אני חניתי פה השנייה".

הוא מרים אליו מבט עייף: "אדוני, אתה חנית על המדרכה".

הגבוה מנער את ראשו ומנענע את כתפיו בתסכול: "בחייך, אתה רואה שכל החניון פה מפוצץ. זה היה רק לשתי דקות".

"אני מצטער, אדוני". הוא משפיל את מבטו חזרה אל הפנקס.

הגבוה שותק כמה רגעים, מסתובב על מקומו בעצבנות. אחר כך הוא מתקרב שוב: "לעזאזל, אין לך לב? תראה איך חם, חיפשתי כאן שעות חנייה. זה היה לחצי דקה".

"אדוני, יש סיבה לתקנות.."

"מה, ראית רכב יקר אז נדלקת? הה, זה העניין?"

"אני רק מבצע את התפקיד שלי".

"זה גם מה שהנאצים אמרו", ממלמל הגבוה בזעם.

הוא מרים את ראשו בחדות: "אתה קראת לי נאצי?"

"מה? לא.. אני רק אמרתי"..

"אתה לא מתבייש? קורא לי נאצי?"

הגבוה פותח את פיו ואז סוגר אותו ואז שב ופותח: "אוקיי, אני מבין, עכשיו אתה הקרבן פה?"

הוא מתעלם ממנו: "יפה מאוד, יפה מאוד. העלבת עובד ציבור. חכה חכה, חביבי, אין לך מושג במה הסתבכת עכשיו. אין לך מושג. נאצי הוא קורא לי".

ילד קטן מדלג במהירות את המדרגות המובילות מהחנות. הוא לא מספיק לעכל את המשמעות, כשהילד נעמד ליד האיש הגבוה ושואל: "אבא, מי זה?"

הגבוה מחייך. הוא מרים את הילד בזרועותיו אל על, ומשאיר אותו ממש אל מול עיניו: "זה? זה השוטר אזולאי. גיבור ישראל. שומר החוק, המושיע של המדינה. שרוצה לזמבר כאן לאבא את הצורה עם הרבה הרבה קנסות, כי מה שהשוטרים החכמים והגיבורים במדינה שלנו יודעים לעשות זה רק להתעלל באזרחים".

הילד לא מסיר ממנו את מבטו, ויש רק סקרנות ותמיהה כנות בקולו כשהוא שואל: "למה אתה עושה את זה, השוטר אזולאי?"

הוא מנסה להתעלם, ולא מצליח – כמובן. "זה בין המבוגרים", מפטיר בזעף, יודע שכבר נוצח. שנייה אחר כך החיוך של הגבוה מתרחב, והוא מבין שגם הוא כבר יודע.

הוא מפנה אליהם את גבו, קורע את הנייר בתנועות מהירות: "סע, סע לי מהעיניים".

"ועכשיו הוא משתפן, כמה מפתיע", מכריז האב. "שיהיה לך המשך יום טוב, גיבור גדול שכמוך".

הוא טורק את דלת הרכב בכוח. הילד ממתין עוד רגע ליד הדלת האחורית: "תודה, השוטר אזולאי".

"אני פקח, ולא קוראים לי אזולאי" הוא ממלמל בעצבנות, אבל הרכב כבר נעלם משם בחריקת צמיגים אימתנית.

מפנה את מבטו הלאה, אל הרכב הבא.
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא סתם את האוזניים, הידק את התנוך הכי חזק שיכל, אבל זה לא באמת עזר.
הצרחות והשירים התגברו על כל מחסום.
הוא תקוע כאן באוטובוס.
אין לו מה לעשות, אין לו לאן לברוח, רק לתקוע אצבעות, להוריד את הראש , להתכווץ, להכריח את עצמו לחשוב על משהו אחר, ולראות בזווית העין את כל הנוסעים מתפוצצים מצחוק עליו.

עליו ממש.

זה לא חילול השם ככה?
לסבול, להתבייש ולשתוק?
איזה עליבות.

אם הוא היה בחור חילוני והיו מנסים להציק לו בכוונה,
הוא בטח כבר היה מצליח לדרוש מהנהג לנסוע הרגע לתחנת המשטרה, להגיש תלונה.
הוא בטח היה מצליח להעליב אותם ככה שהחיוך היה נמחק להם מהפנים.
הוא בטח היה מצליח להקטין אותם ככה קטן, שהן היו כבר בוכות.
הוא בטח היה..
אבל הוא לא.

הוא דוס, עדין, ביישן, נבוך.
עושה מה שהוא יכול ומשאיר לאלוקים את השאר.
מתבייש מפני המלעיגים, בטח מתבייש.
אבל ממשיך לסתום חזק את האוזניים.
לא גיבור.
צדיק.

רבונו של עולם,
תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, ופתחון פה.
בעיקר פתחון פה.

(נכתב בהשראת ההצקות של נשות הפרובוקציה )
 
נערך לאחרונה ב:

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

מי מושלם? אף אחד. ככה נאמה המורה בשיעור שעבר. עכשיו שיפי נושכת שפתיים ומחזיקה חזק בשולחן. מי מושלם?! ריקי מושלמת! חני מושלמת! אביגיל מושלמת! כל הבנות שדיברו בהפסקה בקול מאד בוגר ואחראי על כמה חמור זה להעתיק במבחן. גניבת דעת. חוסר הגינות. המבחן לא שלה והציון לא שלה ואי אפשר להאמין לה למילה כי בטוח שהיא גם שקרנית לא רק במבחנים.

אביגיל ספרה שהיא משתדלת לא להוציא את הראש מהמבחן בכלל, אפילו לא להרים עיניים למורה. ריקי אמרה שכל הבנות שמעתיקות לא יודעות עד כמה הן נראות מגוחכות, חני חיקתה את איך שזה נראה וכולן צחקו. גם שיפי. עכשיו היא רוצה לבכות.

השאלה במבחן כל כך קשה. היא השאירה במבחן הזה 3 שאלות ריקות, אולי זו תהיה השאלה הרביעית ואז אין לה סיכוי לקבל אפילו 80.

להעתיק? לא להעתיק? לא! לא להעתיק! היא שומעת באוזני רוחה את אביגיל צועקת. אל תעשי את זה- חני משדלת- את יודעת איזו עבירה חמורה זאת? שיפי נושכת שפתיים. דינה שלידה ממלאה תשובות בדף בקצב מהיר, לא מניחה את העפרון לרגע כדי לחשוב או להתלבט. המורה יושבת בקדמת הכיתה ובודקת מבחנים, רק פעם בכמה דקות היא מרימה את הראש, מסתכלת על הבנות.

שיפי מסובבת את הראש עוד. אביגיל באמת לא מוציאה את מבטה מדף המבחן, ריקי בדיוק קמה להגיש את המבחן למורה: "היה קל. תודה, המורה", המורה מחייכת אליה וחוזרת לערימת המבחנים.

שיפי מסתכלת על חני. חני נראית אבודה כמוה, לא זוכרת את החומר ונראה כאילו היא עומדת לבכות. מה היא תעשה? תעתיק? תצליח שלא? חני מרימה לרגע את הראש, מסתכלת על כולן, אחר כך נראה שהיא ממש מתאמצת להוריד אותו. היא משרבטת כמה שורות במבחן ואז קמה ומגישה אותו למורה. "כיף לך" לוחשת אחת הבנות, "לא ידעתי כלום" חני עונה ונראה באמת שהיא עוד מעט תתחיל לבכות. היא יוצאת מהר מהכיתה.

שיפי משפילה עיניים בחזרה למבחן שלה. דינה כמעט מסיימת ומגישה למורה. התשובות שלה נראות כולן מלאות. התשובות של שיפי ריקות או מכילות כמה מילים בודדות בלבד.

שיפי מקרבת את הכסא שלה לכסא של דינה. היד של דינה מסתירה קצת, היא מתכופפת. "שאלה 9: הצמח מקבל פחמן דו חמצני מ...".
 

במה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עימוד ספרים
עריכה תורנית
עימוד ספרים
היה זה עוד יום סתווי ורגיל, כבכל בוקר הוא יצא מן הכפר אל שדותיו הרבים. השהות בכפר הייתה לו לזרא לא היה לו נעים להשאר בכפר, הרוחות סערו, עד לכפרם השקט הגיעו שמועות על המרד הגדול המתרחש בבירה הגיעו עד לכפרם השקט שבמזרח, הכל דשו בתהפוכות הפוליטיות, כל דרדק ידע לספר על הנעשה בעיר הבירה המרוחקת מעבר לנהר.

כל הרעש הזה היה מיותר בעיניו, הוא אמנם חיבב את המלך, אך לא איש כמוהו לא יתייחס למריבות בין השליטים במרכז הארץ, טוב לו כאן בכפר המרוחק, כאן איש לא בודק בציציותיו, כאן איש אינו בוחן את צדקותו, כאן הוא חי את חייו כפי שליבו חפץ.

רעש פתאומי משך את תשומת ליבו, קולות רכיבה עלו מן המדבר, עשרים רוכבים חמושים דהרו לעבר שדותיו. הוא סקר אותם בעניין, הם נראו מבוהלים ורדופים, נראה שהם שייכים לאחד מן הקבוצות הנלחמות בארץ. אך איש פשוט הוא, אין זה מעניינו להתערב במלחמות לא לו, אין לו דבר בעולמו לבד מחייו והנאותיו.

אחד הרוכבים, אדם תמיר ובעל מראה פנים הדור, פנה אל השדה וניגש אליו. הוא לחץ את ידו של הזר ותחושה מוזרה של יראת כבוד התפשטה בליבו. ההלך, שכפי הנראה היה ראש קבוצת הרוכבים, רק רצה מקום מסתור לכמה ימים, עד יעבור זעם. ואם אפשר גם משהו לאכול, יען אנשיו כבר בורחים זה כמה ימים.

כסף מעולם לא היה הבעיה שלו, אחוז נכבד משטחי הקרקע העצומים למרגלות הכפר מעובדים על ידו, כבר עשרות שנים הוא נחשב לאחד מעשירי הכפר. הוא לא יקמץ בהוצאות, לא כעת שהזדמנה לידו האפשרות להאכיל אנשים רעבים, ובראשם הזר הגבוה שהתברר כלא אחר מאשר המלך הנמלט בכבודו ובעצמו.

כל מי שהכיר אותו ידע כי בביתו נמצאים כל מעדני עולם, הוא יודע ליהנות מהחיים, אך גם יודע הוא לארח אחרים. הוא שטח בפני הלוחמים הרעבים סעודות דשנות, בשר כבש ועגלים היישר ממקנהו הרב, את מיטב יבולו הוא הניח בפני קבוצת הנמלטים מחרב המורדים.

תקופה לאחר מכן

רגע הפרידה היה קשה, הם עמדו זה מול זה על שפת הנהר, מן הצד האחד המלך השב מן הגלות וכל פמלייתו, ומן הצד האחר עמד האיכר הזקן ובנו. הוא רצה רק ללוות את המלך אותו כלכל בתקופה האחרונה, אך למלך היו תכניות אחרות בעבורו.

"עבור נא את הנהר", ביקש המלך, "בא עמי לעיר הבירה, תחייה את שארית ימיך בטוב ובנעימים בארמוני, ראוי אתה שאשיב לך כגמולך הטוב על כל מה שעשית למעני".

נכון, זה לא ראוי לסרב למלך, ובוודאי להצעה כה מפתה, אבל הוא לא רצה ללכת לבירה, טוב לו לחיות בכפרו הקטן, טוב לו לחיות חיים פשוטים ושלווים, איש פשוט הוא.

"הוד מעלתו, חפץ אני מאוד לבוא עימך אל ארמון המלוכה", שיקר האיכר, "אך זקן אני מאוד, ומה טעם לי בחיים הסואנים בעיר, בגילי אין מרגישים כבר טעם באוכל ושתיה, אזני כבר כבדו משמוע קולות נגינה וזמרה, אם אעבור איתך אל העיר רק למעמסה אהיה עליך".

"אנא אדוני המלך", המשיך האיכר הזקן, "אל תכריח אותי לבוא אל ביתך, אין זה שכר עבורי כי אם עונש, תן לי למות ברוגע ולהיקבר בקברי אבותי בכפר הקטן, תן לי לשוב לביתי ולשדותי. אך אם בכל זאת ברצונך לעשות לי טובה, קח איתך את בני, צעיר הוא לימים וראוי הוא ליהנות מכל ההיצע הרב שיש לעיר הבירה לתת".

המלך קרב אליו, נשקו על מצחו בחום. "אקח את בנך" השיב המלך בקול רך, "אקח אותו איתי ואדאג לכל מחסורו. אך גם אותך לא אשכח, זכויות מרובות יש בידך, הצלת את כל המלוכה מרדת לאבדון, גם אם אני לא אוכל להכיר לך טובה, מן השמיים ירעיפו עליך רוב טובה, שמך ייזכר לעד, ושכרך הרבה מאוד".

הוא משך בכתפיו, לא הבין הרבה מהנאמר, כבר אמרנו, איש פשוט הוא.
הפמליה המלכותית עברה את הנהר, בדרכה חזרה אל ארמון המלוכה.

דמותו השחוחה של הזקן התמזגה בהרי המדבר הזהובים.

הוא שב אל ביתו.



שלש שנים לאחר מכן

"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר.
אנוכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש.
ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך" (מלכים-א ב).

קישור לנספח ומקורות
 
נערך לאחרונה ב:

אתיס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אף אחד לא אמר שאסור לשקר מפני השלום, מותר.

היא פותחת את הדלת בזהירות, ידה מלבינה על הידית, לא נושמת, נכנסת לבית החשוך, כמעט רצה עד לחדר, מתיישבת על המיטה נשימותיה עולות ויורדות.

"איפה היית בדיוק?" אבא שלה, עדיין ער?!

שותקת, משפילה מבט.

"אני כועס ממש, דיברנו על זה כמה פעמים, שלשום, וגם שבוע שעבר וגם שלפניו, זה היה אמור להיות ברור.

את בבית עד השעה 12:00 ולא שניה אחרי"

הוא כועס,הוא זועם, היא רואה את החריצים במצחו מתכווצים ואת אגלי הזיעה המבצבצים, הוא בוער, ולא מחום.

שמטה את תיק הצד הקטן, הוא נחבט על הריצפה, צליל סוגר המתכת השמיע נקישה חלולה במרחב השקט.

'באמת שזה טרוף, יעל הבטיחה לה סיבוב בזולה, אוכל טוב, צחוקים, אולי קצת יין וריחות מעניינים.

לא, לא היה מצב להתחמק.

וחוץ מזה שהיא באמת רצתה, בשביל מה היא חיה אם לא להנות? יעל בכלל היחידה ששמה לב אליה, כמה שהיא טובה בלהצחיק, אלופת העולם בדרמה, היא רק מחקה את קולו של ראש הממשלה, וכולם לא גומרים להתלהב מכמה שזה טוב,
בסמינר הפעם היחידה שהמורה או המנהלת העיפו עליה מבט, היתה כשהכפתור העליון היה פתוח, היא חשובה להם כמו הקיר השבור במסדרון התחתון.

משפילה מבט," אממממ, סליחה", בקול שקט .

"די לתירוצים, מהיום זה קו אדום מבחינתי, אם את מגיעה אחרי 12:00, את לא נכנסת לבית הזה,

תדפקי עד הבוקר, כאן את לא דורכת, עד 07:00!!"

יוצא מהחדר בסערה, היא מבחינה בזקנו שהלבין יותר לאחרונה, בגבו הכפוף ובידיו השמוטות.

חוזר אחרי שניה, מעיף מבט "אני אוהב אותך שני, את יודעת" ויוצא מהחדר סוגר את הדלת בטריקה שקטה.

היא צונחת על המיטה, חלולה, אפילו הדמעות הטובות, לא מציפות את עיניה, מייחלת שיבואו ישטפו את הכל, הבדידות, הכאב הפחד, ראשה ריק ממחשבות, אבל ליבה יודע שהיא רק רוצה מקום, ואהבה, והכי היא רוצה, להיות טובה.

כמה ימים אחרי, יעל והיא חוגגות שוב, השעון מתקדם, והשעות טסות, כשנהנים הזמן עובר מהר, מבט על השעון, היא מחווירה, 1:30!!

חוטפת את התיק, ורצה, רצה רצה את כל רחוב יפו, ירמיהו, שרי ישראל, שועטת בלי הפוגה, בלי נשימה, מדרדרת את גרם המדרגות, נעצרת לשניה, ליבה דופק, יד על הדלת, נקישה זהירה, ועוד אחת.

אבא פותח, עינייו עצובות, עייפות, שותק,

רגל אחת מונחת על מיפתן הבית

"לא" היא שומעת.

"את לא יכולה להיכנס" קולו רועד אבל עדיין ברור, נחרץ עד כאב.

מרכינה כתפיים וראש, הפעם הדמעות מגיעות מהר מידי, נקוות באישוניה, נתלות על ריסים.

"לא תישני הלילה בבית."

גורר כיסא החוצה,

היא עוצרת נשימה 'לא הוא לא התכוון ברצינות' חולפת מחשבה מהירה במוחה.

ליבה מפסיק לפעום, כשהוא מוציא החוצה כיסא נוסף, בשבילו.

מוציא גם שתי שמיכות, בקבוק מים, כמה עוגיות, מניח על הרצפה הקרה של חדר המדרגות.

"את תהיי כאן הלילה, עד 07:00 בבוקר,

תשבי כאן," הוא מחווה על כיסא,

מזיז את הכיסא הנוסף, מתיישב באיטיות, מתעטף קלות בשמיכה, "לילה טוב בת שלי."



מבוסס על סיפור אמיתי
 
נערך לאחרונה ב:

תמרי :)

מציירים גם כשחולמים
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

ריח של מלחמה באוויר. גיוס אנשי מלחמה החל זה מכבר.

גם הוא התייצב, בנחישות וברצון עז להילחם.

יאן הציג את עצמו והרשה לתקווה לחלחל בו. הוא ידע שזו תקוות שווא.

ואיך יקבלוהו- אדם חלוש ופצוע ברגלו?

הבוחנים ככל הנראה הסכימו עם מחשבתו האחרונה, שכן, מיד בהיכנסו, הודיעו לו בנימת זלזול שלא ניסו אפילו להסתירה.

"אתה? אינך כשיר להילחם אפילו אם תרצה".

הם לא ידעו מה מילים אלו מעוללות לליבו.

הוא יצא משם ברגליים כושלות. לא שהאמין שיגייסוהו, אך כעת כאילו נתנו אישור לכך שהוא אכן חסר תועלת למדינתו האהובה.

רגעים מספר מחשבות אלו עברו במוחו, אך לא יותר. הוא חזר על עקבותיו ואש בעיניו, הוא ביקש, הוא התחנן, לא מסוגל היה לסבול את הרגשת האפסיות, לא רצה להרגיש שוב חסר תועלת וערך.

זה היה קשה. קשה להוכיח את יכולתך כאשר אינך יכול.

לבסוף הם הסכימו, כשבליבם אין צל של ספק שהם שולחים אותו אל מותו.


יאן עמד שם כמו כולם, או ליתר דיוק, כמעט.

הם צעדו לכיוון האויב והוא התקרב לכיוונם- הם היו רבים.

כל כך רבים שפלוגתו של יאן לא התכונן לכך.

היא החלה, המלחמה.

חיצים באוויר, אש חיה, עשן מחניק וגופות שרועות ומדממות.

צבא האויב היה מצויד. ללא ספק.

יאן הביט בעניים קרועות במתרחש, דידה ברגליו בניסיון לברוח ולתפוס מחסה כשאר חבריו- שהתרחקו.

הוא הסתובב לאחוריו, וראה את מותו קרב.

מכונת ירייה שנעזבה אימת האויב, סיפקה לו הגנה קלושה. הוא ניסה להתרומם קמעא, גופו הרופס נשען עליה, ללא ידיעה שהיא מכוונת בדיוק לפגיעה ישירה בהר של סלעים ענק ורחב הניצב לאחורי האויב.

ואז בום.

רעש איום מילא את האוויר. סלעים רבים התגלגלו במרוצה לעבר האויב, משל חיכו לרגע זה.

הם ריסקו בעוצמה את חילי האויב העומדים תחתם, לא היה להם סיכוי.

עיניו של יאן התעגלו בתדהמה, ונסגרו בחולשה.

'היה פה נס' הוא מלמל לעצמו, וחיוך של ניצחון עלה על פניו.

חבריו לנשק הסתובבו לאחור לשמע הרעש העצום, הם לא האמינו למראה עיניהם.

הניצחון בידם.

אף אחד לא ידע איך.

למעט אחד.

****
 

אפרוח מבושל

משתמש מקצוען
תגידו, גם הבוס שלכם דורש מכם לעשות עבודה בזויה שאף אחד לא מעריך? מעולם לא פגשתי מישהו שעובד בעבודה דומה לשלי.

"כדאי לך, הזדמנות המאה!"

"לא מעונין".

"אולי בכל אופן?! זה כל כך משתלם, הזדמנות שלא תחזור. כל חייך תצטער שהחמצת אותה!".

"לא יודע, לא נראה לי..."

ואז, שניה לפני ש'מנפנפים אותי' אני מבצע טכניקה איומה. אל תשנאו אותי, אני חייב לבצע את עבודתי. אני שונא את עצמי כשאני עושה את זה אבל זה המקצוע:

אני מציע לו לנסות קצת, בחינם. אחרי הנסיון הוא כבר לא יכול להפסיק, והכסף זורם.

אני לא יכול לסבול את עצמי, ואף אחד לא סובל אותי. אפילו הבוס.





תנו רבנן: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"מכאן" ירדו כמה מדרגות. הוא טרק אחריהם דלת ברזל כבידה. חושך השתרר.
"שב" קולו היה נמוך, מירא.
לא נשמעה תגובה.

הוא לחץ על המתג ואור סנוור את שניהם. חושף את חרדתו של הילד.
"שב" שאג פתאום. גבו של הילד רטט. הוא נשאר עומד.
קולו חזר באחת לטון הרגיל. "אתה רוצה לעמוד? שיהיה." הפטיר והתכופף לפניו של הקטן.
"מה אתה יודע?" שאל, מדגיש את תנועות שפתיו. הילד פסע פסיעה לאחור.
"מה הם מתכננים?" הוא התקרב שוב אל הילד. שתיקה ענתה לו.

סתירה נחתה על לחיו של הילד. "אתה תענה לי כשאני שואל אותך, ד'יב עבד אלכרים." צליל האיום נשזר באומנות בקול השקט ובמילים המוטעמות. עיניו של עבד נפערו, חרדה עמוקה מילאה אותן. צמרמורות עונג זחלו בגבו של דורי למראה הילד הרועד. הוא אוהב את זה. את השליטה הזו, את הפחד.
"לא יודע." קולו של הילדון רעד, הוא פסע אחורה פסיעה נוספת. גבו נצמד אל הקיר, אין לו לאן להימלט.
אגרוף מהיר סחט ממנו את כל האוויר. הוא צנח על הקרקע, משתנק.

"אתה יודע." צרח דורי. "מה קורה בחמולה של יוסוף?" הוא הניח נעל אלגנטית על צווארו של הקטן שעוד נלחם להכניס חמצן לריאותיו. "נו?" דחק בו.
הילד חרחר בתגובה.
הוא הרפה, נותן לו להסדיר את נשימותיו.

הילד התיישב לאט, גומע עוד פיסה של אוויר. דורי הביט בו ושלף אולר מכיסו. עיניו של הקטן התהפנטו אל הלהב הכסוף. הוא לא זז. ידו של דורי קרבה באיטיות את האולר אל צווארו של עבד. "מה החמולה מתכננת?" שוב באה השאלה בטון חרישי. הלהב נצמד לצוואר.

הילד צרח.

חבטה נשמעה מהדלת. דורי הסתובב בחדות. גבר נמוך עמד שם, פניו אדומות.
"הגזמת, הוא ילד." הוא כעס באמת. לא רק מתוקף תפקידו.
"תירגע, אלון, תירגע." צינן דורי. לרגע התמודדו מבטיהם.
"טוב." אלון נכנע. "יש לך שיחה, אני אמשיך כאן."

***

דורי התרווח על הספה, ספל הקפה בידיו. "זה ממש לא בריא." הוא קפץ.
"אלון! תהיה בריא." נשף מול חברו.
"הפתעתי אותך?" אלון הרים גבות.
"לא, בכלל לא." השיב בשוויון נפש. "רק עלה עלי מקק."
אלון צחק והתיישב.

"איך מתקדם?" התענין דורי.
"ככה." חיוכו של אלון נעלם. "תראה, אני חייב לציין שהגזמת."
"כן, כבר שמעתי את זה." הוא הניח את הכוס על השולחן הנמוך ובהה בקיר בשעמום.
"רציני" אלון בחן את חברו. "זה היה נראה כאילו אתה ממש נהנה."
"אה, כן?" הוא הזדקף מעט. "אז נעים להכיר. דורי לב, סוכן. אוהב לשחק את האיש הרע."
"דורי, אבל הוא ילד. רק ילד"
"נכון, אבל אין לנו ארץ אחרת." ירה דורי וקם מהספה.
כוס הקפה נשארה על השולחן, מלאה.

"חכה" אלון רדף אחריו לחדר הפנימי.
"כן?" כפור נשב ממנו, הוא לא הסתובב.
"אתה...סליחה." לחש.
דורי הסתובב לאט. דמעה עמדה בזווית עינו. אלון דמם.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכז

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא:ג הִנֵּה נַחֲלַת יְהוָה בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן:ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים:ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר:
נקרא  12  פעמים

אתגר AI

אחרי החגים • אתגר 13

לוח מודעות

למעלה