פנינה ישבה על כיסא בחדר המדרגות, לא רוצה להיכנס אלי, לא מעוניינת להפריע לי
היא לא ידעה שאם היא במדרגות אני איתה. בבית לפחות אפשר לקפל כביסה או לדבר עם הילדים, אבל אותי לימדו שעושים מה שצריך. ולהיות איתה במדרגות, זה מה שצריך לעשות עכשיו.
כל רשרוש הקפיץ את פנינה וסיפר לה שהרופאה מגיעה.
אך לצערה הזמן עבר והרופאה לא הופיעה.
אחר כך היא התחילה לספר לי על שני, נכדתה המקסימה.
שני מגיעה לישון איתה בלילות כדי שלא תהיה לבד
גם עכשיו שני אצלה, אוי, למה היא כאן במדרגות? שני מחכה לה בבית.
פנינה קמה והלכה, אני אחריה כמו צל.
הפתעה נעימה, יאיר, הבן מהישיבה חזר הביתה. הוא מעודכן בכל מה שהיה הערב,
האבא סגור בחדר, לא מעוניינים במפגש חוזר הלילה.
אני נפרדת מפנינה, אומרת לה שהבית שלי פתוח תמיד ומתי שתרצה היא מוזמנת בחום.
הלכתי לישון, מתקשה להירדם.
יודעת שהתפקיד שלי היה לעזור
אבל יודעת שבחסדי שמים לא אני זו שנעזרתי.
המחלה הזו, לא פוגעת בסוג של אוכלוסייה, אין לסכיזופרניה קבוצת סיכון.
לא נעלתי את דלת הבית, אולי מישהו יצטרך עזרה.
הלב שלי נשאר מדמם כי פנינה, אמנם רק שכנה, אבל נכנסה לי לעומק הלב.
לקחתי את הסבל שלה באופן אישי.
איך אני ממשיכה בחיים כשהמשפחה שלה מפורקת ושסועה?
התהפכתי במיטה, משחזרת את הערב, חושבת על הדרמה, ורוצה להאמין שהכל היה חלום.
אבל אני יודעת, זה היה אמיתי, כואב כמה אמיתי זה היה.
וככה נרדמתי לי במחשבה,
את המחלה הזו הקב"ה הניח פה באהבתו. ואותי הוא מיקם בשכנות.
ולא לחינם!
אם מכל הדלתות פנינה בחרה לפתוח את דלת ביתי, יש לי כאן שליחות.
אתגייס. עד כמה שניתן. בשביל להייטיב ולתרום.
וככה צללתי לעולם השינה.
עברו כמה ימים, את פנינה לא ראיתי.
דפקתי אצלה, רציתי להתעניין בשלומה אך לא פתחו לי את הדלת.
ליל שבת, ארזתי צלחת עם פרוסות עוגה, לקחתי את הילדים והלכנו לבקר את פנינה
לשמחתי היא נענתה לדפיקות ופתחה את הדלת.
אצילית בחלוק שבתי, חיוך שמאיר לה את הפנים מזמינה אותי פנימה.
הבית נקי ומסודר הילדים מתיישבים על הספה. פנינה מתנצלת, אין לי משחקים לתת להם. ארזנו הכל.
ארזתם? למה?
"לא שמעת? אנחנו עוברים דירה. לא טוב כאן. נלך למקום אחר, תראי כמה אני חרוצה, כל הבית ארוז."
פנינה מכניסה אותי לחדרים ואני מוכרחה להתפעל, ארונות ריקים, כל תכולתם מונחת בשקיות אשפה על המיטות או הרצפה.
"פנינה, אתם עוזבים? רק הגעתם, השבוע זכיתי להכיר אותך וכ"כ תחסרי לי"
דלת הכניסה נפתחת ובעלה של פנינה נכנס ב"גוט שבעס'' שקט. הוא רואה אותי ונאנח ואומר לי "אני שמח שפנינה מצאה שכנה טובה. היא מדברת עליך בשמחה ומחכה לפגוש אותך, אבל כאן, למרות שהיא כבר יותר רגועה ולא בורחת ממני, היא חושבת שאנחנו לפני מעבר דירה. כל הבית ארוז. חדר השינה ארוז גם הוא בשקיות, כל לילה לפני השינה אני צריך להוציא את המצעים, שמיכה וכרית משקיות ולהציע לעצמי מיטה, בבוקר שוב הכל נכנס לאריזה"
שבת היום. צריך לשמוח, אבל איך אפשר לעשות זאת מול חורבן ממשי?
אני יוצאת בברכת גוט שבעס' ובעל הבית לוחש לי, לא יהיה מנוס מאישפוז, צריך למצוא את הדרך.