הנושאים החמים
הנושאים החמים
נסיעה של שתיקה
הפנים צמודות לשמשה, לגבעות הזהב האין סופיות המובילות למטה למטה למטה,
מצב הרוח מתערפל בהתאם, ומשהו אמיתי, אמיתי מאד, מקלף מליבי גלד אחר גלד.
באזניות מתחלפות המאזורקות של שופן.
הו שופן,
אצבעות לבנות שחפניות ועינים עצובות, מחטט בפצעי נשמתי עם קיסם חד, עמוק, ויותר עמוק, מתעקל אל כל פינה מוגלתית.
העולמות המורכבים שהשתרגו זה בזה כל עוד היינו בתחומי ירושלים, מתחילים להפרד ליסודות פשוטים,
בירור אחר ברור,
והנה הנה אנו מגיעים אל האלף בית של ההויה, "אדמה שמים ואני".
אני
אדמה
שמים
וחוטי החשמל...
חוטי החשמל הפולשים אל הנוף בלי טיפת רחמים או חוש אסתטי.
רעים, שחורים, ומאיימים.
שורטים את התכלת כמו סימני צפרנים על גב חשוף, נמתחים מאינסוף לאינסוף כקורים של עכביש חבוי, הממתין אי שם בסתר, בסבלנות.
מכונית נטושה
דמות בכאפיה
חורבה פעורת חלונות ודלתות כמו גולגולת מנוקרת עיניים.
שברי תמונות בחום המעיק
גמל פוסע לאט
כתלים מכוסים בגרפיטי
בחור עצוב במכנסים קצרים יושב בתחנת אוטובוס ליד תרמיל ענק.
הדופק מאט, המבט מתרכך, צוללים לאיזו תחתית, לחץ באוזנים, הדם סמיך, ואיש לא מחייך כשהאוטו מסיים את תמרוני החניה והדלתות נפתחות אל המדבר.
"הגעת לנקודה הנמוכה ביותר" לחשתי לעצמי,
או היה זה מישהו אחר?
בין כך ובין כך כבר התפשטנו לטבול במים החמים בשקט, בדממה כזו שהנשימה שלנו נשמעה באויר המקולל, נאחזת בחיים.
וכשישבתי על החוף והילדים השליכו אבני מלח אל המים, והנהג שלנו פטפט בעליצות בטלפון, החלו הרוחות.
השמש שהקדימה לשקוע מעבר להרי עין גדי, הצניחה את הטמפרטורות בבת אחת, המים נעו בהתרגשות ושינו את צבעם ממהרים לנקודה נעלמה בה הכל ברור.
הסבתי את פני
הצוקים הענקיים שבמערב ראו אותי בוכה ברוח.
בדרך חזור לא שמתי אוזניות,
עיני טבעו בחושך העמוק שבחוץ, ובמראה המהפנט של פנסי הרכבים הנורים מלב האופל בנתיב הנגדי ונבלעים לתוך העבר השכוח.
"לשם מה להלחם בבלתי נמנע"
לפתע ראיתי דמות מטושטשת
דמות תמירה הנצבת ללא ניע בצד הדרך, עקבתי אחריה עד שנעלמה בשאול שמאחור.
"אשת לוט" לחשתי, וחבקתי חזק את הילד המזיע שנרדם על ברכיי.
משתוקק שאלקים ישלח יד להחליק על שערי הרטוב וישק למצחי המלוח.
הפנים צמודות לשמשה, לגבעות הזהב האין סופיות המובילות למטה למטה למטה,
מצב הרוח מתערפל בהתאם, ומשהו אמיתי, אמיתי מאד, מקלף מליבי גלד אחר גלד.
באזניות מתחלפות המאזורקות של שופן.
הו שופן,
אצבעות לבנות שחפניות ועינים עצובות, מחטט בפצעי נשמתי עם קיסם חד, עמוק, ויותר עמוק, מתעקל אל כל פינה מוגלתית.
העולמות המורכבים שהשתרגו זה בזה כל עוד היינו בתחומי ירושלים, מתחילים להפרד ליסודות פשוטים,
בירור אחר ברור,
והנה הנה אנו מגיעים אל האלף בית של ההויה, "אדמה שמים ואני".
אני
אדמה
שמים
וחוטי החשמל...
חוטי החשמל הפולשים אל הנוף בלי טיפת רחמים או חוש אסתטי.
רעים, שחורים, ומאיימים.
שורטים את התכלת כמו סימני צפרנים על גב חשוף, נמתחים מאינסוף לאינסוף כקורים של עכביש חבוי, הממתין אי שם בסתר, בסבלנות.
מכונית נטושה
דמות בכאפיה
חורבה פעורת חלונות ודלתות כמו גולגולת מנוקרת עיניים.
שברי תמונות בחום המעיק
גמל פוסע לאט
כתלים מכוסים בגרפיטי
בחור עצוב במכנסים קצרים יושב בתחנת אוטובוס ליד תרמיל ענק.
הדופק מאט, המבט מתרכך, צוללים לאיזו תחתית, לחץ באוזנים, הדם סמיך, ואיש לא מחייך כשהאוטו מסיים את תמרוני החניה והדלתות נפתחות אל המדבר.
"הגעת לנקודה הנמוכה ביותר" לחשתי לעצמי,
או היה זה מישהו אחר?
בין כך ובין כך כבר התפשטנו לטבול במים החמים בשקט, בדממה כזו שהנשימה שלנו נשמעה באויר המקולל, נאחזת בחיים.
וכשישבתי על החוף והילדים השליכו אבני מלח אל המים, והנהג שלנו פטפט בעליצות בטלפון, החלו הרוחות.
השמש שהקדימה לשקוע מעבר להרי עין גדי, הצניחה את הטמפרטורות בבת אחת, המים נעו בהתרגשות ושינו את צבעם ממהרים לנקודה נעלמה בה הכל ברור.
הסבתי את פני
הצוקים הענקיים שבמערב ראו אותי בוכה ברוח.
בדרך חזור לא שמתי אוזניות,
עיני טבעו בחושך העמוק שבחוץ, ובמראה המהפנט של פנסי הרכבים הנורים מלב האופל בנתיב הנגדי ונבלעים לתוך העבר השכוח.
"לשם מה להלחם בבלתי נמנע"
לפתע ראיתי דמות מטושטשת
דמות תמירה הנצבת ללא ניע בצד הדרך, עקבתי אחריה עד שנעלמה בשאול שמאחור.
"אשת לוט" לחשתי, וחבקתי חזק את הילד המזיע שנרדם על ברכיי.
משתוקק שאלקים ישלח יד להחליק על שערי הרטוב וישק למצחי המלוח.
נערך לאחרונה ב:
