הנושאים החמים
הנושאים החמים
ישראל מאיר מת על החורף.
ממשב הרוח הקליל הראשון שהוא חש בשלהי אלול, מצב רוחו כבר מתחיל להשתפר.
כי בקיץ חם, חם, חם. לח, והביל, ומגעיל.
הכירו את סדר יומו בקיץ:
קם בבוקר עם צוואר תפוס קשות מהמזגן שעבד נון-סטופ כל הלילה, שאם לא כן הוא עלול לקום בתוך שלולית של זיעה.
מתלבש, מחשב את מספר הדקות שנותרו לו להיות לבוש בבגדים יבשים, מכבה את המזגן בחדר השינה.
רץ לסלון, מדליק את המזגן, מוציא את תיק התפילין, לובש את החליפה, מכבה את המזגן.
יוצא מהבית, חוטף הלם מהתחושה שמישהו הדליק עליו מפזר חום אימתני על טורבו.
כשזרמים דקיקים של זיעה כבר זולגים במורד גופו, הוא נכנס כל עוד רוחו בו ל'שטיבל'.
המדחן של המזגן מצפצף את צפצופיו המונוטוניים, המבשרים על הדקה האחרונה שנותרה להפעלת המזגן, אם לא יוכנס בו כסף תכף ומיד.
מפשפש בכיס החליפה. אוי לא. שכחתי להכניס כמה שקלים. ריבונו של עולם, אני לא עומד בזה.
נוטל על עצמו את משרת הקבצנות. 'שקל למזגן!' הוא מכריז, בעודו פושט את ידיו בתחנונים לכל עבר. אוי לאותה בושה. החזן כבר ניגש ל'ברכו', כשהוא עוד לא הניח תפילין. אין מה לעשות, "אונס רחמנא פטריה".
הציבור כבר אוחז בקריאת שמע, כשהוא דוחף את המטבעות האחרונים לתוך הכספת. המזגנים נדלקים בשאון, והוא מחפש את האיזור הכי קר בשטיבל. מדי פעם נשמעות מכיוונו קריאת 'נו, נו!' נמרצות, כשהוא מזעיף פנים לבחורצ'יק התורן שהעז לצאת מהחדר בלי לסגור את הדלת אחריו.
מסיים את התפילה בזריזות, רץ במהירות לכולל, כדי להספיק את ה'שמירת סדרים'. נכנס לבית המדרש ומעווה את פניו, שוב, שוב חם כאן כאילו ה'ראש כולל' לא משלם מדי חודש טבין ותקילין לבית הכנסת עבור המזגנים!
יוצא למסע סגירת חלונות עליונים ותחתונים, מגלה כישרונות אקרובטיים כשהוא מטפס כלוליין מקצועי על סטנדר שנסמך בצורה מסוכנת על ספסל, בשביל לסגור את האשנב ההוא למעלה, ליד הנברשת.
חוזר אל החברותא שממתין בקוצר רוח, מקשיב לדבריו בחצי אוזן, כשהוא עסוק בהשבת רוח על פניו המיוזעות, על ידי כריכה קטועה של ספר אומלל.
עד לסיום ה'סדר' מצבם של בגדיו הופך אט אט מ'רטובים' ל'לחים', אך כל זה לא מועיל כשמתקרבת שעת הוצאת הילדים מהגנים. הלחות האיומה שברחוב שגורמת לו להרגיש בכל פעם מחדש כמו בסאונה, וגם מיקומם של הגנים - בקומה גבוהה שמוביל אליה גרם מדרגות צר ורעוע - הופכים את כל בגדיו, מכף רגל ועד ראש, ל"סחוטים" מזיעה. בכל יום מחדש הוא מגדף את עצמו על שהסכים לשמוע על בני-ברקית, שמבחינתה זו העיר היחידה הקיימת בתבל, ותוהה "לא הגיע הזמן שעיריית בני ברק תמזג את הרחובות?"
בריצה טרופה נכנס הביתה, מגשש בעיניים סומות מזיעה אחר מיקומו של השלט. שואג בעצבים "שוב פעם השלט לא במקום?!" כשנוות ביתו עומדת בשתיקה מהצד, נמנעת מלהזכיר לו שהוא זה שלא החזיר אותו למקומו.
רץ לחדר שינה להביא משם את השלט, מדליק על 16 טורבו, מזהיר את כולם להתרחק ממנו, ומכוון את הכסא למרצפת המדויקת שאליה המזגן שולח את הרוח הקרה ביותר, בדוק ומנוסה.
לאחר שהמים שבבגדיו התקררו מעט, נכנס למקלחת, ומחליף את כל הבגדים.
---
אין, אין כמו חורף. מי צריך סוודר, מי שמע על מעיל. "אני מעדיף להיות רטוב מבחוץ, מאשר רטוב מבפנים" הוא מסביר לכל מי שפונה אליו בתהייה כשהשמים מעוננים בכבדות, הרוח נושבת בזעף, והוא מהלך לו בראש זקוף, הבעה של אושר נסוכה על פניו.
ממשב הרוח הקליל הראשון שהוא חש בשלהי אלול, מצב רוחו כבר מתחיל להשתפר.
כי בקיץ חם, חם, חם. לח, והביל, ומגעיל.
הכירו את סדר יומו בקיץ:
קם בבוקר עם צוואר תפוס קשות מהמזגן שעבד נון-סטופ כל הלילה, שאם לא כן הוא עלול לקום בתוך שלולית של זיעה.
מתלבש, מחשב את מספר הדקות שנותרו לו להיות לבוש בבגדים יבשים, מכבה את המזגן בחדר השינה.
רץ לסלון, מדליק את המזגן, מוציא את תיק התפילין, לובש את החליפה, מכבה את המזגן.
יוצא מהבית, חוטף הלם מהתחושה שמישהו הדליק עליו מפזר חום אימתני על טורבו.
כשזרמים דקיקים של זיעה כבר זולגים במורד גופו, הוא נכנס כל עוד רוחו בו ל'שטיבל'.
המדחן של המזגן מצפצף את צפצופיו המונוטוניים, המבשרים על הדקה האחרונה שנותרה להפעלת המזגן, אם לא יוכנס בו כסף תכף ומיד.
מפשפש בכיס החליפה. אוי לא. שכחתי להכניס כמה שקלים. ריבונו של עולם, אני לא עומד בזה.
נוטל על עצמו את משרת הקבצנות. 'שקל למזגן!' הוא מכריז, בעודו פושט את ידיו בתחנונים לכל עבר. אוי לאותה בושה. החזן כבר ניגש ל'ברכו', כשהוא עוד לא הניח תפילין. אין מה לעשות, "אונס רחמנא פטריה".
הציבור כבר אוחז בקריאת שמע, כשהוא דוחף את המטבעות האחרונים לתוך הכספת. המזגנים נדלקים בשאון, והוא מחפש את האיזור הכי קר בשטיבל. מדי פעם נשמעות מכיוונו קריאת 'נו, נו!' נמרצות, כשהוא מזעיף פנים לבחורצ'יק התורן שהעז לצאת מהחדר בלי לסגור את הדלת אחריו.
מסיים את התפילה בזריזות, רץ במהירות לכולל, כדי להספיק את ה'שמירת סדרים'. נכנס לבית המדרש ומעווה את פניו, שוב, שוב חם כאן כאילו ה'ראש כולל' לא משלם מדי חודש טבין ותקילין לבית הכנסת עבור המזגנים!
יוצא למסע סגירת חלונות עליונים ותחתונים, מגלה כישרונות אקרובטיים כשהוא מטפס כלוליין מקצועי על סטנדר שנסמך בצורה מסוכנת על ספסל, בשביל לסגור את האשנב ההוא למעלה, ליד הנברשת.
חוזר אל החברותא שממתין בקוצר רוח, מקשיב לדבריו בחצי אוזן, כשהוא עסוק בהשבת רוח על פניו המיוזעות, על ידי כריכה קטועה של ספר אומלל.
עד לסיום ה'סדר' מצבם של בגדיו הופך אט אט מ'רטובים' ל'לחים', אך כל זה לא מועיל כשמתקרבת שעת הוצאת הילדים מהגנים. הלחות האיומה שברחוב שגורמת לו להרגיש בכל פעם מחדש כמו בסאונה, וגם מיקומם של הגנים - בקומה גבוהה שמוביל אליה גרם מדרגות צר ורעוע - הופכים את כל בגדיו, מכף רגל ועד ראש, ל"סחוטים" מזיעה. בכל יום מחדש הוא מגדף את עצמו על שהסכים לשמוע על בני-ברקית, שמבחינתה זו העיר היחידה הקיימת בתבל, ותוהה "לא הגיע הזמן שעיריית בני ברק תמזג את הרחובות?"
בריצה טרופה נכנס הביתה, מגשש בעיניים סומות מזיעה אחר מיקומו של השלט. שואג בעצבים "שוב פעם השלט לא במקום?!" כשנוות ביתו עומדת בשתיקה מהצד, נמנעת מלהזכיר לו שהוא זה שלא החזיר אותו למקומו.
רץ לחדר שינה להביא משם את השלט, מדליק על 16 טורבו, מזהיר את כולם להתרחק ממנו, ומכוון את הכסא למרצפת המדויקת שאליה המזגן שולח את הרוח הקרה ביותר, בדוק ומנוסה.
לאחר שהמים שבבגדיו התקררו מעט, נכנס למקלחת, ומחליף את כל הבגדים.
---
אין, אין כמו חורף. מי צריך סוודר, מי שמע על מעיל. "אני מעדיף להיות רטוב מבחוץ, מאשר רטוב מבפנים" הוא מסביר לכל מי שפונה אליו בתהייה כשהשמים מעוננים בכבדות, הרוח נושבת בזעף, והוא מהלך לו בראש זקוף, הבעה של אושר נסוכה על פניו.
אוי, כמה זה נכון...
