איך כותבים הייתה או היתה?

[מחבר]

חברים יקרים!
הנושא כאן נסחף, אולי באשמתי, לנושאים שונים שכל אחד מהם דורש אשכול לעצמו, אין לי כרגע את הזמן לפתוח אשכולות כאלה, ולהעלות עלי כתב את כל מה שיש לי לכתוב בנושא, לכן אנסה לקצר כמה שיותר. וזאת למודעי, שאני כותב כאן כמובן רק מה שנראה לעניות דעתי, וכפי ראות עיני בספרי תולדות העם, אולם יתכן מאד שחסרים לי פה ושם ידיעות שונות, לכן אודה לכם על כל הערה או תיקון טעות, ובכן:

א. באיזה שפה השתמשו אבותינו במשך הדורות?
אכן כפי שכתב "אברהם", בתקופת התנ"ך השתמשו אבותינו בלשון הקודש, אולם ידעו להיזהר בקדושתו, וכמו שהכוזרי כותב: "אברהם אבינו דיבר בלשון הקודש וארמית, לשון הקודש לדברים שבקדושה, וארמית לדברי חול" (כוזרי, מאמר שני אות ס"ח). וכך במשך כל הדורות, עד יציאתם של בני ישראל לגלות, היה לשון התנ"ך מקודש בקרב העם, וידעו להעריך אותו כהוגן, וכמבואר ברמב"ן על התורה (פרשת כי תשא).
אמנם, מאז גלה עם ישראל מארצו, פסקו אבותינו מלדבר בלשון הקודש, והשתמשו בו רק לתפילה, לימוד וכתיבה, ובעיקר כתיבת דברי תורה, ובפרט תלמידי חכמים שהיו בקיאים בלשון הקודש. הסיבה לכך כותב החתם סופר בהגהות על השולחן ערוך (או"ח סימן פה) וז"ל: "נראה לי דמשום הכי הנהיגו אבותינו בניהם שלא לדבר בלשון הקודש, ונשכח מאיתנו לגמרי בעו"ה, משום שגלו לבבל שהיתה מלאה גילולים". וזאת, על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פרק א, משנה יז) שאם מדבר האדם דבר מאוס בלשון הקודש הוא נמאס יותר למעלת הלשון "שאין צריך שישתמשו בו אלא למעלות".
ומן הראוי להעתיק את דברי היעב"ץ בספרו "מגדל עוז" וז"ל: "לשון הקודש צריך להקדישו קודש קדשים לתורה ולתפילה ולשבח בו את הבורא ית"ש, ולא ניתן להשתמש בו לדברים ריקנים של הדיוטות ולחלל קדושתו, ואוי להם לאותם שחיברו ספרי עגבים וניבול פה ובאו פריצים וחללוה אוי לנפשם ולמזלם". והחתם סופר ('דרשות' ח"א דף ק, ב) כותב, שהסיבה שלשון הקודש נשתכחה מדור ההפלגה היתה, כדי שלא ישתמשו בה בני אדם שאינם מהוגנים, וז"ל: "אין זה כי אם מרוב קדושת הלשון הזה שאיננו נשאר ברצון בין בני אדם, מה גם בארץ העמים הטמאה, ומפני זה נס וברח מאנשי המגדל בדור ההפלגה ונשתנה לשבעים לשונות אחרות, למען לא ישתמשו בו אנשים שאינם מהוגנים". וזאת, על פי דברי הזוהר הקדוש (פרשת נח דף ע"ה - סוף עמוד ב).
מבואר בזה שמעלת הלשון גדולה עד מאד לאותן המשתמשים בו בקדושה, ולעומת זה לחוטאים בו, הוא נמאס יותר אם הוא בלשון הקודש. על אחת כמה וכמה כאשר מדברים בלשון הקודש דברים אסורים ולשון הרע, רכילות או דברים מגונים, ולכן אין ראוי שתהיה שפה מדוברת להמון עם שאינם נזהרים בהם כדבעי.

ב. מה היתה כוונתו של בן יהודה ב"תחיית השפה העברית"?
"Yisrael" הניח שתמכתי יתדותי על דברי הרה"ק מסאטמאר זצ"ל, אולם הוא לא קלע למטרה, שכן את רוב הידיעות שלי בנושא שאבתי דווקא מעיון בספרי בן יהודה, והספרים שנכתבו אודותיו (כגון: ספרו "החלום ושברו", ספרה של אשתו השניה "חייו ופעלו", וספריו של ידידו ד"ר יוסף קלויזנר - "מפעל חייו" ו"עברית החדשה"). ספרים אלה, לא רק שלא מסתירים את כוונתו של בן יהודה, אלא לדאבוננו גם משבחים אותה. קצרה היריעה מהכיל את כל הציטוטים שהייתי רוצה לצטט משם, שכולם הם בבחינת "הודאת בעל דין כמאה עדים", לכן אכתוב בקצרה את התמצית:
מדובר באיש רע מעללים, שידע את ריבונו והתכוון למרוד בו. בצעירותו עזב באכזריות את אמו האלמנה שכה קיוותה לרוות נחת יהודי מבנה יחידה המוכשר, והוא פנה אליה עורף, נסחף להשכלה, ומשם לתנועת "חובבי ציון" שפעלה להפוך את עם ישראל כעם בין העמים, ולפנות עורף לאבותינו שבמשך כל הדורות מאז יצאו לגלות נזהרו שלא להתגרות באומות, אלא לקבל את שלטון הגויים היכן שהם נמצאים (שזה כולל כמובן לדבר בשפת המקום ולא לייצר שפה עממית חדשה, שלא לדבר על הקמת מדינה שזה נושא בפני עצמו).
חלקו של בן יהודה בתנועה זו היתה בעיקר מפעל חייו, שהוא קרא לזה "תחיית השפה העברית", לתכלית מדינית גרידא, והפעם לא אתאפק מלצטט את דברי קלויזנר: "בן יהודה רצה שתהא הלשון העברית הולכת ונעשית לשון העם כולו, שידברו בה לא רק החכמים והסופרים האשכנזים והספרדים והתימנים ושאר יהודי המזרח ביחסיהם ההכרחיים אלה לאלה, אלא שידברו בה תמיד, מהרכה וברצון, גם בעלי המלאכה והפועלים, החנוונים והאיכרים, העגלונים והסבלים, ולא לשם קדושת הלשון ידברו בה, ואפילו לא לשם איחוד העדות ואיחוד הדורות, אלא לשם תכלית מדינית".

ג. מדוע בחר בן יהודה בלשון הקודש - לבנות עליו את השפה החדשה?
כפי מה שכתוב בספרים האלה שהזכרתי, היה זה משני סיבות:
1. כי שפה זו כבר היתה ידועה בחלקה לרבים מבני ישראל, ובפרט ליהודים שלמדו והתפללו, ועוד יותר לתלמידי חכמים שגם כתבו בשפה זו, וממילא קל יהיה יותר להנהיגה.
2. כי רובו של העם בזמנו, היו שומרי מצות, והיה להם רגש לקדושה שבלשון, והבין שכך יוכל לתפוס בנקל את ההמון עם ברשתו במסווה של קדושה, מה שאין כן אם היה בוחר בשפה אחרת, מלבד חבריו המשכילים שונאי היהדות, לא היה ההמון עם מתפתה לדבר בשפה זו.
3. הוא בחר דווקא בלשון התנ"ך ולא בלשון חז"ל, כדי לקחת חלק במעשיהם הנבזים של המשכילים לעקור את התלמוד, שעל זה נלחמו גדולי ישראל במשך כל הדורות האחרונים, במסירות נפש ובדם לבם, נגד המשכילים וחבריהם, וכיום כשאנו רואים את הדברים שכתב כאן בפורום "Yisrael" דברים מזעזעים שכביכול העברית המודרנית יותר טהורה וקדושה מלשון חז"ל, אנו רואים עד כמה נכון הדבר שזו היתה כוונתו של אותו האיש - בן יהודה, לזלזל ואף לעקור את התלמוד. ואוסיף לצטט שורה מתוך מכתבו של בן יהודה לחברו בחודש תמוז תרמ"ז (פורסם בעיתון "חבצלת") וז"ל: "דע לך, כי כל הימים שלא יעקר התלמוד מישראל, לא יכון הישוב בארץ אבותינו"..

ד. כיצד ערך בן יהודה את השפה?
בספר "חייו ומפעלו" שכתבה אשתו השניה, בעמוד 31, היא מספרת שפעם ראה חותנו של בן יהודה, ה"ה המשכיל יונאס הנודע לשמצה, את חתנו כשהוא מעיין בסידור תפילה. כשהוא הביע את התפעלותו מכך, נענה בן יהודה ואמר לו: "אני מוציא את כל אותן המילים הקדושות, שבדעתי לחללן בהדיבור העברי של יום יום".. נראה לי שציטוט כזה די למבין, הגם שהייתי יכול להביא עוד דוגמאות רבות כאלה..

ה. כיצד פעל בן יהודה להטמעת השפה?
כפי שמספרים אשתו וחבריו בספרים הנ"ל, הוא השתמש בדרכי טרור ואלימות, והיה מוכן שיישפך דם רב למען הדבר הזה. לפעמים היה פועל בצורה מופרעת ביותר, כולל הטרדת ילדים וחרחור ריב בתוך משפחות, הכל כדי לכפות על בתי הספר ללמד בשפה העברית.

ו. מה היתה דעתם של גדולי ישראל אודות השפה העברית המחודשת?
"Yisrael" כותב שהרה"ק מסאטמאר זצ"ל היה יחיד בדעה נגד העברית המודרנית, אולם מי שיודע פרק בהיסטוריה הלא רחוקה בכלל, יודע שרוב רובם של גדולי ישראל היו נגד זה, ההבדל שבינם ובין שיטת סאטמאר, היה רק בדרכי המלחמה נגד הציונות והעברית, אולם בהשקפה היו כולם יחד נגד הציונות בכלל והעברית בפרט, ואין כאן המקום להרחיב ולצטט את מה שיש לי לצטט בשם צדיקי בית בעלזא, ויזניץ, באבוב, ועוד רבים מגדולי החסידות שנלחמו נגד העברית ואכן בכל המוסדות שהקימו מלמדים ומדברים רק באידיש.

יש עוד הרבה הרבה מה לכתוב, אבל נראה לי שהארכתי מספיק.
אשמח לקבל את תשובותיכם, ואודה לכם מאד (ואם אודה לכם יהיה זה באמת, ולא בטעות...).

 

[אברהם]

הטענה של הכוזרי לגבי אברהם אבינו ידועה, אך יש בזה גם דעות אחרות,
ויש הוכחות (הן הוכחות היסטוריות והן הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים) לאורך כל ההיסטוריה על שימוש בלשון הקודש לצרכי חול.
למשל:
שו"ע או"ח הלכות ק"ש סימן פה סעיף ב':
הגה: ואפילו הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר''ן פרק כירה ובית יוסף בשם אורחות חיים). דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקדש

ב. שו"ע או"ח הלכות שבת סימן שז סעיף טז:
מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז אבל בלשון הקודש שרי

ג. ליקוטי מוהר"ן קכ
והנה מי שמדבר בלשון הקדש תמיד, כגון ירושלמי, אין צריך לחשב בדעתו פרוש המלות, רק שיטה אזנו מה שהוא אומר, וזה עקר כוונתו בתפלה.



לגבי לשון הרע, רכילות, ניבול פה וכו' - בודאי שיותר חמור לאמרם בלשון הקודש, אך אין שום היתר והצדקה לדברם בשפות אחרות.
(דרך אגב לגבי ניבול פה, לכאורה אין דבר כזה בלשה"ק, כי כפי שכתבו הרמב"ם והרמב"ן אין בלשון הקודש שמות עצם לאיברי הגוף המוצנעים וכו'. (מה שיש היום זה לא בלשון הקודש אלא אחד משניים: או המצאות חדשות, או מילים משפות אחרות - בעיקר ערבית וגם יידיש (!), אך גם שפות אחרות כאנגלית, רוסית וכו')

לגבי בן יהודה, יש עוד הרבה מה להוסיף לגבי רשעותו, אבל אני מעדיף לא לכתוב דברים מהזיכרון בלבד, ואת מקורות הדברים אין לי כרגע.

 

[מחבר]

אכן, לא כתבתי שיש איסור בדיבור בלשון הקודש, אלא שאבותינו ניסו להימנע מכך ככל האפשר, כדי שלא לעשותו לשפה מדוברת, וכל אותן הראיות שהבאת אכן מוכיחים רק על כך שאין איסור בדבר, וגם בני ירושלים, הסיבה לכך שהיו רגילים לדבר בלשון הקודש נבע מכך שהישוב הישן היה מורכב מכמה וכמה עדות, ספרדים ואשכנזים, ובתוך העדות עצמן דיברו ביניהם בשפת המדינה ממנה יצאו, אולם כשספרדי דיבר עם אשכנזי וכדומה, לא היה להם אלא לדבר בלשון הקודש.
אבל גם אם נניח שמצווה לדבר בלשון הקודש, הרי ברור שאין הכוונה לעברית המודרנית פרי ביאושיו של בן יהודה, שלדעת כולם (וגם לפי דעתו עצמו) נקרא חילול הקודש, שלא לדבר על סילופי המילים, והפיכת מושגים עליונים לגשמיים. ואני חייב לצטט לך שורה מזעזעת מספרו של בן יהודה "החלום ושברו" (עמ' 155): "הרשיתי לי להביא בספרי גם את המילים החדשות לגמרי, שחידשתי אני בעצמי במשך כל השנים אשר אני עובד במקצוע הזה, להשלים את החסר עוד בלשוננו... וזכיתי כי רבים מהם נתקבלו ברצון, וכבר היו לקניין הכלל עד שכבר נשכח מי אביהם, ורבים מהמשתמשים בהם, לו ידעו מי יצר המילים האלה היו מחרימים אותן".
וכדי לחדד את דברי, שגם אם אין איסור בדבר, הרי שעדיף להימנע כמה שאפשר מן העברית המודרנית, אצטט לך פסק הלכה שכתב הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זצ"ל מגדולי רבני הספרדים בארה"ק, ואשר עליו הסכימו הגאון ר' יוסף חיים זאנענפעלד זצ"ל רבה של ירושלים, וראש המקובלים בדורו הגאון רבי חיים שאול הכהן דוויך זצ"ל. הפסק נכתב כתשובה לשאלה שהפנה אליו הרב יעקב אברהם סתהון מנהל חברת "יסוד הדת" בארגענטינה, לאחר שהציונים ניסו לשנות את שפת הלימודים בבית הספר שבעיר בואנס איירעס, וזה לשון הפסק:
"אחרי דוש"ט, מכתבו הבהיר הגיע לידי ובו מאריך טרחא באורך וביותר בענין לימוד "שפה העברית" לנערי בני ישראל. ואני בזה אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר, אם אומר שלימוד שפה העברית שהוא לשון אבותינו הק' אסור להשתמש בה, כמה בושה וכלימה לנו. ואם לא אומר, אנחנו רואים בעינינו שכמה קלקולים יוצאים מלימוד השפה העברית יען שחדשים מקרוב באו שהם עושים חיבורים בעברית ומדברים בעברית, ועוברים על התורה, וכל חיבוריהם דברי מינות ואפיקורסות וחשק ונבלה וכו', והם חושבים כי להיות בשם "יאודי" מספיק לדבר עברית ולהיות יהודי לאומי בלי דת, כמו שראינו בעוה"ר בבתי ספריהם מתחנכים לאלפים פה ורבבות לתרבות רעה לחלל שבת בפרהסיא ולכפירה גמורה וכו', כמו שידוע ומפורסם לכל והם שומרים רק על השפה העברית והארץ, לא קדושת הארץ, ונתקיים בנו בעוה"ר באו פריצים וחללוה.
"וידוע כי עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ובמקום מגדר מילתא אפילו לעבור על ד"ת מותר, ואליהו בהר הכרמל יוכיח, ולא ידעתי מה כל החרדה הגדולה הזאת אם לא ללמוד עברית, וכי כל כך מצוה הרבה מאד להשתמש בעברית דוקא, הלא יספיק לבאר התורה כל אחד בלשון מדינתו כמו שלמדו ולימדו בכל תפוצות ישראל מעת החורבן והגלות ועד עכשיו, כל התלמוד נסדר בלשון ארמי כפי שהי' רגילים לדבר בו אז, וגם הרמב"ם ז"ל וכמה מהגאונים חברו ספריהם בלשון "ערבי" ולא מצאו בזה שום פגיעת כבוד או עלבון ללשון הקודש, אחרי שההמון דברו אז בשפה ההיא, אך עיקר הקפידה היא לבאר ולפרש התורה עפ"י מסורת רז"ל כפירש"י והרמב"ן וכו', ולא נקרא לשוננו לשון הקודש אלא לפי שנתנה בו התורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל, והרי אף בביה"כ ובית המרחץ מותר לדבר דברי חול בלה"ק, וד"ת אסור לדבר אף גם בלשון חול, אם כן אין עיקר הקדושה בלשון דוקא, אלא בענין המדובר בו, ועיקר קדושת לה"ק היא מכח התורה דוקא כו'.
"ואם היה כבודו רואה בעיניו מקצת מעשיהם הרעים של לומדי עברית פה, בוודאי היה אומר שצריך קריעת בגדים ולברך ברוך דיין האמת, על חילולי התורה והדת הנעשים על ידם בעוה"ר, והלומדים בעברית משתמשים בספרים החיצונים. ומלבד הנזכר לעיל, גורמים לביטול תורה ח"ו לאבד פיהם של תשב"ר הקדוש בלימוד התורה שבזכותו העולם עומד, להבל ורעות רוח דברים בטלים ואסורים הס כי לא להזכיר.
"והסכנה היותר גדולה היא, כאשר יורגל לדבר צחות בעברית, ימשוך לבו ללמוד בספרים החדשים המלאים דברי חשק ומינות ואפיקורסות ובעיתוניהם המשקצים את הנפש והנער נער, ואם כבודו מצטער שהילדים שם נמשכים לקרוא בלשון איספניולית המלאים דברי חשק וכו' והולכים אחרי התאוות ונעשים מומרים לתאבון, הנה בעברית שילמדו יוגדל הסכנה, כי מלבד שילמדו דברי חשק יהיו למורים להכעיס ומינים גמורים ע"י ספריהם. אשר לא כן עצתי תיטב עליך שלא להביא שנויים בשפה, רק ילמדו בערבי או בשפת המדינה באיספאניולית, ולא תגרום שעי"ז יהי' פתח להכניס רוח חדשה בחינוך ח"ו וברגע אחד תאבדו כל מה שטרחתם במשך שנים" עכ"ל.
למכתבו זה הצטרף כאמור הגרי"ח זאנענפעלד ובית דינו זצ"ל, וכתבו ש"דבריו הם קילורין לעינים ומהם לא נזוז אפילו זיז כל שהוא", כמו"כ הצטרף אליהם הגאון המקובל רבי חיים שאול דוויך הכהן וכתב כי "מן השמים מסכימים עמהם".
ואגב אצטט לך מדברי הרש"ב מליובאוויטש זצ"ל שזעק נורא על המצב במדינתו - רוסיה - שגם שם ניסו הציונים להטמיע את העברית בבתי הספר, וכה כתב (אגרות קודש, סימן רל"ד): "וביותר יתפלץ הלב לראות איך מיניה וביה אבא, עושים הם נרגא לכרות את יער הלבנון, בלשון קודש גופא, מחללים הם את הקודש, ובלימוד עברי מחנכים הם את הילד להיות נכרי חלילה, מעמידים הם צלם בהיכל דוקא, מרימים הם על לשונם את השפה העברית עד שמי השמים, ובה וע"י עצמה הם משפילים את קדושת התורה וטהרת הדת, תכלית כל לימודם היא ידיעת השפה, ותכלית ידיעת השפה היא שלילת ידיעת וקליטת שום דבר שבקדושה, היתכן לחלל קודש בקודש!".
ולהלן מתוך דברי הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זצ"ל הי"ד (קדושת ציון - מועדים דף פח): "והנה גם בדורנו יש אנשי רשע אשר עיקר רצונם וכוונתם הוא רק להדיח את נערי בני ישראל מעל ד' ותורתו הקדושה, לצוד אותם ברשתם רשת המינות, ובראותם שלא הצליחו במעשיהם, ודבריהם לא עשו פרי בלבות הצעירים, עלה על רעיונם עצה ותחבולה חדשה, וחושבים אשר בודאי יצליחו, דהיינו שהעמידו בתי ספר משלהם ואמרו שמטרתם הוא לזכות את בני ישראל ללמוד הנערים צחות לשון הקודש, בחשבם שלא יוכל שום אדם לבוא ולהתנגד על זה, שהרי מענה בפיהם איזה איסור או תקלה יש, כשילמדו בני הנעורים את לשונינו הקדושה".
גם הגה"ק בעל ה"קרן לדוד" זצ"ל, מבכה מרה על העברית החדשה, וכה כותב (משכנות הרועים, ח"ב עמ' שצ"ד): "נערים הרחוקים מתורה ומוסר משלו בה להדריכם בדרך חדשה אשר לא שערום אבותינו להקים להם בתי הספר עם מורים ומלמדים בלי עול ללמוד שפת עבר, להפוך לשונינו הקודש להשתמש בה לדברי הבל וספרי חשק ומעשי תעתועים, ולימוד התלמוד למוזר למו שאין מכירים רק שפת לאומי, וכבר התחילה הפרצה לבוא בגבולנו ומחוזינו". עכ"ל.
ועוד כהנה וכהנה כתבו רבותינו גדולי ישראל, דברים כדרבונות, שהצד השווה שבהם, שהעברית המודרנית כמוה כספר תורה שכתבו מין ששורפים אותו עם האזכרות, וכתב הרמב"ם הטעם: "שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם". וכמו שהיה לאחר שהתגלה קלונו של "שבתי צבי" בקרב העם, לא ידעו אם להמשיך במנהג שהנהיג שהכהנים ישאו את כפיהם בכל יום בחו"ל, וגדולי ישראל הורו שלא לעשות כן, כדי שלא להמשיך במנהג שהנהיג מסית ומדיח (עי' שו"ת אהל יעקב סימן ע).
וכמו שענה הגאון רבי שמואל סאלנט זצ"ל רבה של ירושלים לבן יהודה, כשניסה לשכנעו להנהיג את העברית בבתי החרדים, וכה השיב לו הגרש"ס:
"המובחר שבמשקאות הוא היין, ולכל דבר שבקדושה אנו נוטלים אותו, לקידוש ולהבדלה, לברכת המזון, למילה ולנישואין, אך ראה זה פלא: רק נגע מחלל שבת בפרהסיא במשקה זה, מיד נאסר, לפעמים יש לך שאין יין אחר, אנו מקדשים ומבדילין על חמר מדינה ולא על יין אסור זה".
"כן הדבר" - הוסיף רבי שמואל - "בלשונכם, אפילו יהא כדבריך שיש בה מלשון הקודש, אבל אחר שאתם, מחללים שבת ועוברי עבירות, משתמשים בה ומקיימים את החינוך הפושע, נאסרנו לדבר בה".
כיון ששמע אותו רשע את תשובתו הפיקחית של רבי שמואל, חרה אפו ואמר בחוצפה: "מעולם לא האמנתי שאשמע מהרב שטותים כאלה", אך רבי שמואל ענהו בבדיחותא: "מעולם לא ידעתי שמר אינו יודע לדבר עברית כלל, ואומר שטותים במקום שטויות". האיש הסתלק משם בעברה וזעם, ואחר כך שפך בוז וחוצפה בעיתון שלו הנקרא "האור" על הגרש"ס וכל גדולי ירושלים" ("בטוב ירושלים" עמוד שעו).
אגב, יש לציין שזה היה סוד הצלחתו של בן יהודה בהטמעת העברית ושאר מעשיו הנבזים, כי היה להם לציונים את כלי הפרסום - העיתונים ושאר כלי התקשורת, וכפי שאנו רואים כיום בהסתה נגד החרדים, שקשה לנו לעמוד נגדה, כי עיקר כלי התקשורת שייכת אליהם, ומי יודע לאן זה יכול להוביל..
בכל מקרה, אנחנו בדור הזה, אם יוקד בלבנו רגש יהודי, רגש של הכרה באבותינו ובאמותינו, ואנו רוצים ללכת בדרכיהם, ועכ"פ שלא להתנכר אליהם, עלינו להתעורר בנושא ולעודד את מניעת השימוש בעברית כמה שניתן היום להציל, ועל אחת כמה וכמה שלא להיסחף ל"שבח" את בן יהודה או להפריד בינו לבין פועלו.
ואגב, בענין האידיש ידוע מה שאמר על כך מהרי"ל דיסקין זצ"ל למאן דהו שדיבר רק בלה"ק: "צא מביתי" - שיסעו רבי יהושע לייב בגערה - "כל ימי גלותנו אידיש ידובר!, היהודים באשכנז בחששם פן יתבוללו בהשפעת השפה, בחרו בדיאלקט של בייארן (שפת אם של איכרים) שיבדיל בינם ובין הגויים, וכך נולדה האידיש שלנו, ואם שפה זו היתה התריס בפני ההתבוללות הרי היא גופא לשון הקודש" (מובא בספר מרא דארעא דישראל, עמ' קפה) והן הן דבריו של החתם סופר (בשו"ת חלק אהע"ז ח"ב סימן יא): כי "בככונה שבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר". כך גם כותב היעב"ץ בסידורו: "אבותינו הקדושים שינו לע"ז בכוונה, כדי שיהיו ניכרים ומובדלים עכ"פ בכל הענינים והגיון לשום, וכל רואיהם יכירו כי הם זרע ברך השם", ומדוע לא התקינו לדבר בלה"ק?....
לדאבוננו, הצליח מעשה שטן וכיום קשה ליהודים תושבי הארץ להימנע מלדבר בעברית המודרנית, אך אסור לנו לשכוח מי ייסד את השפה ולמה, ולדבר בה רק בדיעבד ובכאב לב, בתפילה שבמהרה יבוא הגואל צדק, וכשם שזכו בני ישראל לצאת ממצרים, בזכות שלא שינו את לשונם, כן נזכה גם אנו לצאת מן הגלות החל הזה, ותתקיים הנבואה (צפניה ג, ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" בב"א.

 

[gabizon1]

וכשם שזכו בני ישראל לצאת ממצרים, בזכות שלא שינו את לשונם, כן נזכה גם אנו לצאת מן הגלות החל הזה, ותתקיים הנבואה (צפניה ג, ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" בב"א.

לצערי אין התשובה ממין הטענה, ואכמ"ל. לקרוא לכל תחיית השפה העברית 'מעשה שטן'? מעניין האם גם אתה קורא לשיבת ציון בימי עזרא 'מעשה שטן', שכן היא התרחשה בהוראת כורש...

לתקוף את תנועת 'חובבי ציון'? להוי ידוע שאחד מראשיה היה הרב שמואל מוהליבר שהיה מגדולי רבני רוסיה. הוא קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות. פעל להשפיע על המנהיגים החילוניים למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים ומאידך ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את הרבנים והציבור המסורתי.

"יותר משקשה להוציא את ישראל מן הגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל".

באמת נישא תפילה שתצא מהגלות החל הזה במהרה...

 

[Yisrael]

א​

בדברי חז"ל אפשר למצוא לשונות שעלולות להטעות אותנו לחשוב שדיי בידיעת השפה או בלימודה, אך אין צורך לדבר בשפה, לספר בה ולהפוך אותה לשפתה של האומה היהודית.

כך למשל לשון התוספתא (חגיגה פ"א ה"ג): "קטן שאין צריך לאמו – חייב בסוכה… יודע לנענע – חייב בלולב; יודע להתעטף – ‫חייב בציצית; יודע לדבר – אביו מלמדו שמע, ותורה, ולשון הקודש, ואם לאו – ראוי לו שלא בא לעולם וכו'"‬

כך הוא גם לשון הירושלמי (סוכה פ"ג הי"ב) וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ב, א). כן דייק גם הרבי מסאטמר (ויואל משה, מאמר לשון הקודש, סי' טו) שאפילו בתקופת התנ"ך (!) דברו בארמית ולא השתמשו בלשון הקודש בחיי היומיום.

ברם, היעב"ץ (מגדל עז, בית מדות, עליית הלשון, פ"ב) דחה אפשרות זו בשתי ידיו. וכן ברור מדברי חז"ל ששפת אבותינו הייתה עברית ולא ארמית. גם רש"י בפירושו לדברים יא, יט מביא את לשון הספרי כך: "‫"לדבר בם" – משעה שהבן יודע לדבר, למדהו "תורה צוה לנו משה", שיהא זה ‫למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקודש ‫ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו, שנא' וכו'"‬‬‬

רש"י שינה מלשון הספרי בכך שבמקום: "אביו מדבר עמו לשון הקודש" כתב רש"י: "אביו מסיח עמו בלשון הקודש" ללמדך שלא רק ללמדו את השפה צריך אלא אף כל שיחה גם של דברי חולין צריכה להיות בשפת לשון הקודש.

בעל "תורה תמימה" מבאר: "וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ"ל "והגית בם" ולכן דריש דגם הדיבור עצמו מצוה, והיינו הדיבור בלשון הקודש".

גם מלשון הירושלמי במסכת שבת פ"א ה"ג מבואר כן במפורש: "תני בשם ר"מ כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב - מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא" כמבואר לכל מעיין הצד השווה בכל אלו הוא קידוש ענייני החולין של האדם בפן רוחני. דירתו דירה של מצווה - בארץ ישראל, אכילת חולין שלו בטהרה והוא 'מדבר' בלשון הקודש. כמובן שאין הכוונה ליודע את לשון הקודש או לומד בה את התנ"ך אלא 'מדבר' כפשוטו - שגם שיחת חולין שלו היא בלשון הקודש.

גם הוכחת האדמו"ר מסאטמר מהאמור בסנהדרין לח עמוד ב: "ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי ספר שנאמר "ולי מה יקרו רעיך אל"" אינה הוכחה כמו שכתב שם בעל בן איש חי בספרו בן יהוידע שאדם הראשון דיבר גם ארמית. כן מוכח גם ממדרשי חז"ל על דור הפלגה (מדרש אגדה (בובר), תרג' יונתן ורש"י על בראשית יא, א) וכן אנו מוצאים שרק לבן קרא "יגר שהדותא" ואילו יעקב קרא "גלעד" (בראשית לא, מז).

כן מצאנו (חגיגה טז, א וכן הוא באבות דר"נ פרק ל"ז) שהאדם (ולא דווקא יהודי!) נברא דומה למלאכים בשלושה דברים: "שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת". מהלשון 'מספרים' בלשון הקודש אי אפשר לטעות דהיינו דווקא בתפילה או בלימוד כמובן לכל בר-דעת.

ידוע גם שהגר"א היה מדבר כל דבריו בלשון הקודש (ראה למשל בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' נב-נג) והחשיבו למצווה (עיין ביאור הגר"א יו"ד רמה, י).

גם הגאון המקובל ר' משה קורדובירו חייב את כל חבורת המקובלים "לדבר בלשון הקודש עם החברים בכל זמן" (העברית - לשון הקודש, מופת, תש"ל, עמוד 100).

ומרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל (בשו"ת אגרות משה אבן העזר סימן לה מדבר על עניין קריאת שמות בלע"ז, ובתוך דבריו) כתב בזה הלשון: "והוא כמו לא שינו את לשונם דג"כ הוא מהארבעה דברים שחשיב התם, שחזינן שאף שהוא מצוה לדבר בלה"ק כדאיתא בספרי ס"פ עקב והובא ברש"י בפ' החומש שם על הפסוק לדבר בם, מ"מ אינו איסור דהא כל ישראל מדברים בלשון חול של האומות מזמן שגלינו בחטאינו בין האומות, ואף גדולי תורה וחסידי עולם לא דברו בלה"ק, ועיין בפיה"מ לרמב"ם ריש תרומות שמשמע שנשכח ממנו חלק גדול מלה"ק מהדברים שלא הוזכרו בקראי, והוא משום שלא דברו בלה"ק, וכן אפשר הוא גם בלא שינו את שמותן ולכן כיון שאינו איסור רק מעלה גדולה לא הועילה הצוויחה" עכ"ד. הרי שלדידו פירוש "לא שינו לשונם" היינו לשון ושפת הדיבור ביומיום, ועל זה כתב שהוא מעלה גדולה לדבר בלשון הקודש אלא שעכ"פ דיבור בלשון לע"ז אינו איסור.

לסיום, מן הראוי להביא את דבריו הנלהבים של השל"ה הק' במסכת שבת (פרק נר מצוה סימן סג): "ואף בדברים ההכרחיים לדבר נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו ההכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדוננו ושבת אות היא בינו יתב' לביננו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש; ואשרי מי שמרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש אף בימי חול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש".

ב​

כת"ר מביא מקורות לכאורה ששוללים את השימוש בלשון הקודש כשפת יומיום. ובכן, הבה ונראה:

1. אתה מצטט את דברי החת"ס בהגהותיו על השלחן ערוך (או"ח סימן פה) לפיהם כביכול לדעת החתם סופר לא רצוי לדבר בלשון הקודש ביומיום.

בשו"ע נפסק (או"ח סי' פה ס"ב) שמותר לומר דברים של חול בלשון הקדש בבית הכיסא או במרחץ. כלומר: לפי פסיקת ההלכה, וכך יוצא גם מסוגיות התלמוד דברים של חול כאשר הם נאמרים בלשון הקודש הם חסרי מעמד הלכתי. מכאן ניתן היה להסיק לכאורה, שלשפה עצמה אם אין מביעים בה תוכן של קודש - אין קדושה (כמובן שהדברים אמורים רק ביחס להלכה הספציפית הזו). הלשון בפני עצמה יכולה לשמש לקודש ולחול גם יחד ועצם הדיבור בה עדיין אינו הופך ל'פעילות דתית' אלא כאשר היא משמשת לתכנים של קודש כמו אמירת שם, לימוד תורה או תפילה.

המגן אברהם שם (ס"ק ב) כותב על פי ספר חסידים שמידת חסידות היא להחמיר ולא לדבר אפילו דברי חול בבית הכיסא ובמקומות שאינם צנועים.

החתם סופר בא להרחיב את דבריו של המג"א גם למקומות בהם יש גילולי עבודה זרה ובהמשך הוא מציע הסבר לעובדה שכמעט ונשתכחה מאתנו לשון הקודש, וזה לשונו: "ונ"ל דה"ה במקום גילולים ועיין לעיל סימן נ"ה במגן אברהם ס"ק ט"ו [דהיינו שעבודה זרה מפסקת לענין תפלה]. ונראה לי דמשום הכי הנהיגו אבותינו את בניהם מבלי לספר בלה"ק ונשכח מאתנו לגמרי בעוה"ר משום שגלו לבבל שהיתה מלאה גילולים" עכלה"ק. החתם סופר לא כותב את דעתו על מנהג זה בכלל, לדבריו, ההגנה על קדושתה של השפה גרמה להשתכחותה, דבר שארע לדבריו בעוונותינו הרבים. דבריו של החתם סופר מנוסחים כספקולציה היסטורית. אין כאן הצדקה של המציאות החברתית הקיימת לפיה היהודים אינם דוברים את שפת לשון הקודש כראוי, אלא רק הסבר רטרוספקטיבית.

בכל אופן, גם אם נניח שהיה החת"ס סבור שמן הראוי להשכיח משום כך את השפה היהודית, לא היה זה אלא משום שלדעתו אסור לשוחח בה בפני גילולים ולא בגלל קדושת השפה או חשש לדיבורים אסורים, בזמנינו כמובן שלא שייך טעם זה של גילולים.

בהמשך דבריך הבאת את החתם סופר כמי שתומך באמרה: "וכך נולדה האידיש שלנו, ואם שפה זו היתה התריס בפני ההתבוללות הרי היא גופא לשון הקודש" כשמיד לאחריה אתה כותב: והן הן דבריו של החתם סופר (בשו"ת חלק אהע"ז ח"ב סימן יא): כי "בככונה שבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר"" וכאן זה ממש עיוות משמעות דבריו של החת"ס, החת"ס שם בא לגנות את השימוש בלשון לע"ז, וע"ז הוא כותב שאפילו כאשר נאלצו להמנע מדיבור בלשון הקודש לא דיברו בלשון לע"ז ממש אלא יצרו יצירה מעורבת בכדי שלא להידמות לגויים וכרוח תקנות י"ח דבר. ואתה מסיים בשאלה: "ומדוע לא התקינו לדבר בלה"ק?" אבל החת"ס הרי כבר פירש זאת משום שאסור לדבר בה בפני גילולים, ומה הקושיה אם כן?!

בכמה מקומות החתם סופר מדבר על גודל מעלתה של לשון הקודש והחובה לדאוג שלא תשתכח מישראל. נצטט מקור אחד שאמנם מדבר שלא לשנות את שפת התפילה ללשון לע"ז אבל בתוך הדברים הוא כותב כך (בשו"ת חו"מ סימן קצג (השמטות)): "והאנשים כשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו לשונם".

2. מקור נוסף שאתה מציין הוא היעב"ץ. אתה מצטט מדבריו: "אבותינו הקדושים שינו לע"ז בכוונה, כדי שיהיו ניכרים ומובדלים עכ"פ בכל הענינים והגיון לשום, וכל רואיהם יכירו כי הם זרע ברך השם". ושוב אתה מסיים על זה בתמיהתך: "ומדוע לא התקינו לדבר בלה"ק?" ובכן, מלבד שתשובה על כך אפשר למצוא בדברי החת"ס הנ"ל ולא להניח הנחות חדשות, מן הראוי להביא את דבריו של היעבץ (שאילת יעב"ץ ח"א סי' י) מהם מבואר שבא"י היו מדברים בלשון הקודש גם בענייני חול גמורים ואף בבית הכיסא:

"נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבה"כ (בבית הכסא) בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי. כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו. ואפי' המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר. עם היותם נחשבים לרד"ק ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה. שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה). ש"מ בלשון עצמו ליכא משום קדושה. אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כ"א להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות והלשון המדוקדק. ואפי' לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לה"ק (לשון הקודש). היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אף על פי שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש) איברא לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לה"ק על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק. שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור ד"ת ופסוקי המקרא ואסור".

וכל הרואה יראה שבקושי הסכים לייחס קדושה ללשון הקודש, והותר לו בוודאי לדבר ולהרהר בה בבית הכיסא, אלא שהאידנא כיון שנשתכחה מאתנו השפה כתיקונה ואין אנו יכולים לעמוד על דיוקה אלא מן המקורות המקודשים, אין להרהר בה בבית הכיסא.

אגב, לא הצלחתי למצוא את הציטוט שציטטת מדברי היעבץ (חיפשתי באוצר החכמה), אשמח אם תעזור לי.

לעומת זאת, מצאתי אותו כותב בהקדמתו לסידור עמודי שמים בזה הלשון: "א"כ מה יש לנו לעשות אנו העניים ואביונים השוכנים קרוב לקוטב הצפוני אשר לא זרח שם אור השכינה מעולם. ורחוקים מאד מאדמת הקודש ומלשון הקודש, על אחת כמה וכמה שיש לנו להתאמץ ולעלות במרכבה בקרון ובאסדה אל ארץ חמדה וכו'" דברים אלו נכתבים שם בתוך אריכות גדולה על מעלת יישוב ארץ ישראל, ובתוך דבריו הוא מזכיר גם את העובדה שאיננו מדברים בלשון הקודש כחלק מחסרונותיה ומגרעותיה של הגלות ומעוונות הדור. איך, אם כן, ניתן לומר בדעתו שהיה נגד החזרת לשון הקודש לשפת האומה כולה?!

ג​

בתגובתך השנייה אתה מאריך בדברים נוספים. אבל כאן אתה סוטה מן הנושא, שכן כל המקורות שאתה מביא (חוץ מציטוטי החת"ס והיעבץ הנ"ל) אינם עוסקים בשאלה העקרונית האם ראוי להשתמש בלשון הקודש כשפת האומה כולה מגדול ועד קטן או שראוי להמנע משימוש כזה בכדי לשמור על קדושתה ועליונותה (או מטעמים אוניברסליים אחרים – כנ"ל בשם אדמו"ר מסאטמר). המקורות שהבאת עוסקים בתיקון גדול שתיקנו חכמי הדור הקודם (אולי כבר שלפני הקודם...) להימנע משימוש בלשון הקודש בשביל לעמוד בפרץ ולגדור גדר כנגד ההתבוללות בלבושה הציוני.

הדברים מדברים בעד עצמם וכמו שניתן לקרוא בציטוטים שהבאת (לדוגמה מהאיגרת שכתב ר' יוסף ידיד זצ"ל (לדבריך. אני לא טרחתי אפילו לברר את המקור מכיון שכמו שכתבתי אין זה נוגע לעניינינו): "וידוע כי עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ובמקום מגדר מילתא אפילו לעבור על ד"ת מותר, ואליהו בהר הכרמל יוכיח, ולא ידעתי מה כל החרדה הגדולה הזאת אם לא ללמוד עברית, וכי כל כך מצוה הרבה מאד להשתמש בעברית דוקא, הלא יספיק לבאר התורה כל אחד בלשון מדינתו כמו שלמדו ולימדו בכל תפוצות ישראל מעת החורבן והגלות ועד עכשיו, כל התלמוד נסדר בלשון ארמי כפי שהי' רגילים לדבר בו אז, וגם הרמב"ם ז"ל וכמה מהגאונים חברו ספריהם בלשון "ערבי" ולא מצאו בזה שום פגיעת כבוד או עלבון ללשון הקודש, אחרי שההמון דברו אז בשפה ההיא, אך עיקר הקפידה היא לבאר ולפרש התורה עפ"י מסורת רז"ל כפירש"י והרמב"ן וכו', ולא נקרא לשוננו לשון הקודש אלא לפי שנתנה בו התורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל, והרי אף בביה"כ ובית המרחץ מותר לדבר דברי חול בלה"ק, וד"ת אסור לדבר אף גם בלשון חול, אם כן אין עיקר הקדושה בלשון דוקא, אלא בענין המדובר בו, ועיקר קדושת לה"ק היא מכח התורה דוקא כו'" וכל הרואה יראה שפתח בעת לעשות לה' הפרו תורתך, והמשיך בכך שעכ"פ אין מצווה גמורה כזו ואף אם יש מעלה אין זה עיקר ביהדות. על כל פנים דבריו מפורשים שכל העניין הוא אך לעמוד בפרץ בפני הציונים והשפעתם הקלוקלת ורק בא ללמד שאין בכך איסור.

וממילא האידנא, שכידוע השפעתם היא לא מכוח השפה והימנעות ממנה אין בה כל תועלת למלחמה בהם ובהמונם (וכידוע שלדאבוננו היום כבר לא צריך לדעת קרוא וכתוב בשביל להיכשל בחמורות שבחמורות וד"ל) ואין הצלה אלא לעסוק בתורה, שוב אפשר להחזיר עטרה ליושנה וללמד בלשון הקודש.

וכבר בדורו של מרנא החזון איש ידוע מה שהמשיל (מובא ב"במחיצתם" חלק א עמוד 24) על אותם שנלחמים בשפת לה"ק אודות אותו גנרל ישיש הדורש מן החיילים העומדים בקו החזית להיערך באותה צורה בה ניהל בהצלחה את הקרבות לפני שנים רבות, למרות שכיום החזית נמצאת במקום אחר לגמרי... גם כאן, אמר החזון איש, לפני שנים הייתה המלחמה על עניין השפה העברית, אך בזמננו המערכה נטושה על עניינים אחרים.

ואם בדורו של החזו"א כך, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו.

ד​

אני הנחתי שמקורותיך משל גבוה הם ואתה אומר שהם משל הדיוט...

אינני מבין בכלל את העיסוק במידת רשעותו של אותו רשע, וכי מה אכפת לנו מה עולל בחייו? אנו צריכים לבחון את פועלו ומה לנו מה היו מניעיו?!

אלא אם כן תוכיח לנו שזה כשלעצמו (שהוא היה רשע) מהווה סיבה מספקת שלא לקבל שום דבר משיגו ושיחו. בינתיים עוד לא עשית את זה.

ה​

אתה תוקף את דבריי ה"מזעזעים" על כך שכביכול העברית המודרנית יותר קדושה וטהורה מלשון חז"ל. אבל כמה לא חלי ולא מרגיש מר שאני לא באתי אלא לדחות את הטענות על החובה לשמר את השפה כמות שהיא בתנ"ך ולמנוע את התפתחותה, ולשם כך הצגתי את הדברים כאבסורד מוחלט, בכך ששיקוליו הדקדוקיים של אותו רשע היו ההצמדות ללשון המקרא ולא ללשון חז"ל, ובכך הוא דגל בעצם באותה שיטה (של שימור השפה ומניעת התפתחות) בזעיר אנפין.

ההפך הוא הנכון, אני באתי להצביע על כך שחז"ל פיתחו והעשירו את השפה ולא נצמדו רק לשפה המקראית, באופן שאם לא נסכים עם זה נמצא באופן אירוני וכביכול שהשפה של אותו רשע מתוקנת יותר מלשונם של חז"ל.

לדבריי, בשביל לפתח את השפה צריך שיקול דעת רציני ולימוד מעמיק של הנושא, לא התיימרתי להכריע מי מוסמך לכך ומי לא, אבל אמרתי שעקרונית התופעה הזו היא תופעה רצויה ומבורכת.


כמה אירוני שאתה מסיים את דבריך בפסקה הבאה:

"לדאבוננו, הצליח מעשה שטן וכיום קשה ליהודים תושבי הארץ להימנע מלדבר בעברית המודרנית, אך אסור לנו לשכוח מי ייסד את השפה ולמה, ולדבר בה רק בדיעבד ובכאב לב, בתפילה שבמהרה יבוא הגואל צדק, וכשם שזכו בני ישראל לצאת ממצרים, בזכות שלא שינו את לשונם, כן נזכה גם אנו לצאת מן הגלות החל הזה, ותתקיים הנבואה (צפניה ג, ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" בב"א"

פשוט עצוב לראות את עיוותי הגלות הגורמים לקידוש החול. והלא לא שינו לשונם מתייחס ללשון הקודש, ואיך נהפכו לנבלי חרס כאשר לשון חולין קודשה ויהודים יראים מאמינים שקידוש זה הוא יושיעם מגלותם. כמה נאים לזה דבריו של צוריאל: "יותר משקשה להוציא את ישראל מן הגלות, קשה להוציא את הגלות מישראל".


עד כאן דברי הקטן שבחכמי הפורום דנן,
ישראל.

 

[gabizon1]

אחרי אורך דבריו של ישראל נראה שלא נותרו עוד מילים בפינו. אך אביא מתנת עני הרצויה לפני ה' כבניות אילים, את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה הראשונה במסכת תרומות (בקשר לשורש ת.ר.ם המצוי במשנה, שאינו מופיעו בתורה אלא שורש ר.ו.ם) :

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאד אצל המלומדים השלמים המדברים על הענינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם. "

ולמי שלא הבין, אומר הרמב"ם שגם המילים שמתחדשות עם השנים בשפה העברית - גם הם נכללות בכלל 'לשון הקודש', ולא רק אוצר המילים המופיע בתנ"ך...

 

[מחבר]

שוב הנושא נסחף לנושאים רחבים מדי, שדורשים הרבה זמן שאין לי, לכן אנסה להשיב לכם, צוריאל וישראל, בקצרה ממש, ועמכם הסליחה.

צוריאל, אתה בכלל, מנסה לגרור את הנושא לדיון רחב מאד בנושא הציונות והמדינה, הייתי שמח לדון איתך על כך, לו היה לי את הזמן. לכן איעצך, אם אתה באמת רוצה לתקן את הטעויות שלי, שכמו שכתבתי יתכן ויש הרבה כאלה, אשמח אם תפנה אלי באישי ואצור עמך קשר, באופן שנוכל לדון על כך כפי מיסת הפנאי, ללא צורך להיצמד לפורום, במיוחד כשמדובר בנושא שחורג מהנושא עליו נפתח האשכול.

וכעת ישראל, עלי להשיב לך, אבל כמו שאמרתי, בקצרה ממש:

א. שמתי לב שלא הבנת כהוגן את הקטע שכתבתי לגבי שפת האידיש, ולכן אכתוב אותו שוב, אם כי בשינויים ובקצרה: כתבתי ששפת האידיש היא שפה אותה יצרו היהודים באשכנז, ע"י שינוי לשון לע"ז, הסיבה לכך היתה כדי להבדיל בין שפת היהודים ושפת העמים, וכמו שכותב החתם סופר "מגזירת י"ח דבר", כלומר להישמר מן ההתבוללות. והבאתי את הסיפור עם המהרי"ל דיסקין, ואז שאלתי, למה היו צריכים ללכת ולשנות את הלע"ז, למה לא התקינו לדבר בלשון הקודש? ואז אני משאיר את השאלה בבחינת "ודי למבין", הרגשתי שמיותר להאריך ולכתוב את התשובה הפשוטה שאומרת: "אלא מאי, משום שהיתה להם סיבה מיוחדת שלא להנהיג את לשון הקודש לשפת העם".

ב. בוויכוח הראשון, דהיינו אם ראוי ללשון הקודש להיות השפה המדוברת, הבאנו שנינו מקורות נאמנים, והוא נושא ארוך שחרג (באשמתי) מהנושא עליו נידון האשכול, לכן אשמח להמשיך בדיון אבל לא כאן בפורום, כדי שאוכל לכתוב לך בזמן שיהיה לי, וכמו שכתבתי לצוריאל. וכעת אשיב לך בסעיף הבא על הוויכוח השני שלנו, שהוא בעצם נושא האשכול, על השימוש בעברית המודרנית של בן יהודה:

ג. כתבת בסעיף ד: "אינני מבין בכלל את העיסוק במידת רשעותו של אותו רשע, וכי מה אכפת לנו מה עולל בחייו? אנו צריכים לבחון את פועלו ומה לנו מה היו מניעיו?! אלא אם כן תוכיח לנו שזה כשלעצמו (שהוא היה רשע) מהווה סיבה מספקת שלא לקבל שום דבר משיגו ושיחו. בינתיים עוד לא עשית את זה".

ובכן, כנראה שלא שמת לב בדבריי לכמה וכמה הוכחות לכך, שלא משתמשים עם מה שעשה אדם רשע, לכן אכתוב לך אותם שוב בקיצור ממש, אולם לפני זה, הייתי רוצה לפנות לרגעים ללב היהודי המקנן בך, שאני בטוח שיש בו רגש בריא, ואבקש ממך שתנסה לשבת ברוגע ובשלווה, ולעצום את העיניים.
כעת תבחר נא במוחך בשמו של אדם רשע בדורנו, אני לא נוקב בשם גם לא לדוגמה, שכן אני רוצה שתחשוב אתה, לפי דעתך, על אדם חילוני מובהק שהוא מסית ומדיח, ורוצה לעקור את הדת, ויש מספיק כאלה היום. כעת תדמיין שהבן אדם הזה יוצר שפה חדשה, אותה הוא מנסה להכניס לכל בתי הספר בארץ, ובעוד ארבעים שנה אכן כל ילדי הארץ ילמדו וידברו רק בשפה החדשה שלו, כעת תנסה לדמיין איך שנכדיך באים אליך הביתה, ואתה לא מבין מה הם מדברים, ואתה אומר להם: "נכדיי היקרים, אולי תדברו בעברית שאני יבין", ואז הם מתחילים לצחוק עליך שאתה יהודי פנאטי זקן תרח שלא מבין כלום, ואתה מתחיל לכעוס, ואומר להם: "אתם יודעים מי יצר את השפה הזאת שאתם מדברים בה"? והם עונים לך: "סבא! מה זה משנה מי עשה את זה ומה הוא היה, בוא תביא הוכחות מן ההלכה שאסור להשתמש בשפה זו".
ועכשיו תעלה עוד שלב בדמיונך, ותחשוב שאותו יוצר השפה החדשה היה השונא האישי של אביך, הוא רדף את הוריך ועשה להם צרות צרורות, מה תגיד לנכדיך?

והרי בן יהודה היה השונא של אבינו שבשמים..
הוא עצמו מתגאה בספרו, על "הישגיו" לשבור את כח התורה וכח הרבנים, אשתו וחבריו מעידים בספריהם כמה פעל האיש כל ימי חייו לעקור את האמונה בה' מקרב העם...

ואם אתה עדיין רוצה הוכחות לכך מן הכתובים, אז הנה כמה מהם:
בוא נגיד שמצווה רבה יש בהשתמשות בלשון הקודש כשפה מדוברת, ובוא נניח שבן יהודה לא שינה מאומה מלשון הקודש, רק זאת בלבד שהוא הנהיג את הדיבור בה, האם יש חשש כל שהוא בכך?

הרמב"ם (בהל' יסודי התורה פ"ו) כותב: "אפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות". וכך מובא הלכה למעשה בשו"ע (או"ח סי' של"ד סעיף כ"ב). וכל כך למה? כותב הרמב"ם הטעם: "שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם". השי"ת אינו רוצה שישאר זכר ממה שהאפיקורסים עשו, גם אם מדובר בספר תורה - הדבר המקודש ביותר לעם ישראל, שבאם וח"ו נפל בשוגג, צריכים כל אלו שהיו באותו מעמד, להתענות, אף שמאומה לא קרה לספר תורה עצמו, אף על פי כן, אם ספר התורה נכתב ע"י אפיקורס יהודי, שלא גרע ולא הוסיף אפילו אות אחת, והיריעות והדיו הם מהודרים ביותר, נפסק להלכה שחייבים לשורפו..

מעין שאלה זו, נתעוררה לפני כ-300 שנה, כאשר 'שבתי צבי' שהכריז על עצמו שהוא המשיח ובעוה"ר רוב רובו של העם ומנהיגיו האמינו לו ונהו אחריו, והסיבה לטעות איומה זו היתה, כיון שהיה בקי עצום בכל מכמני התורה, הן בנגלה והן בנסתר, עסק בתעניות וסיגופים, ובכל מקום בואו החזיר אלפים מישראל בתשובה.
אחד הדברים שהנהיג, שהכהנים ישאו כפיהם גם בחו"ל בכל יום, הדבר נתפשט אז בהרבה קהילות בישראל.
כאשר התגלה קלונו של שבתי צבי, שהיה משיח שקר, וכי הטעה את המוני עם ישראל, ולבסוף אף השתמד. שיגרו גדולי אמסטרדם להגאון רבי יעקב ששפרוט זצ"ל את שאלתם: האם להמשיך במנהג של נשיאת כפיים בכל יום, או שעליהם לחזור למנהג הקודם, ולנהוג בו רק במועדי ה'?
השיב להם הגאון (שו"ת אהל יעקב סימן ע): "אף שברכת כהנים בכל יום הוא דבר טוב, ואף מצות עשה דאורייתא, וחז"ל אומרים דברים עצומים על סגולת ברכה זו שיש בה ברכה מרובה לבטל כל הקללות, אך כיון שהונהג ע"י אותו רשע מסית ומדיח, שעליו נאמר "לא תחמול ולא תכסה עליו" עליכם לבטל המנהג ולחזור למנהגכם הראשון".
רואים מכאן שאף לגבי דבר טוב - מצווה מהתורה - פסק אותו גאון שצריך להפסיקו, אך ורק מפני שרשע ייסד אותו, וכפסק הרמב"ם לעיל לגבי ספר תורה.
כך גם לענייננו, היות ואפיקורסים הנהיגו לדבר בעברית, וכ"ש ששינו והוסיפו ופנים חדשות באו לכאן, עלינו לדעת שמומלץ להימנע מזה ככל האפשר.

ויותר עלינו לדעת, כי דבר קדוש שכופרים לקחו לעצמם לנהוג בו, נעשה הדבר שנאוי ומאוס בעיני השי"ת, כך מביא רש"י בפירושו לפסוק (דברים טז, כב): "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך", כותב רש"י שגם אם מקריבים לשם שמים, אף על פי שהיתה אהובה בימי האבות "עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה".
כך גם בלשון הקודש, אף שהלשון אהובה היתה בימי קדם, אך מאחר והחילונים החלו להשתמש בה במטרה להשריש בין שכבות העם כי על מנת להיות יהודי טוב, אין צורך ח"ו בשמירת תורה ומצות, די לדגול בלאומיות ולדבר בעברית - מן הראוי היה שלא להשתמש בה.

ועיין בדבריי לעיל מה שהבאתי בשם הספר "בטוב ירושלים", אודות מה שענה הגר"ש סאלנט זצ"ל לבן יהודה, כשהוא משווה את העברית המודרנית ליין נסך. אולם עיין שם שהגרש"ס התבטא בדבריו "אפילו יהא כדבריך", אך כפי שאנו יודעים, הרי בן יהודה שינה, הוסיף וסילף לאין שיעור, והיא בחלקה הגדול יצירה חדשה של מין ואפיקורס, בודאי דחמור טפי.

ואף שכיום ישנם רבים המדברים עברית רק מפני שמנהג אבותיהם בידיהם, ואין להם חלילה שום כוונה רעה, כפי שהיתה כוונתו של "אבי השפה", ורבים אף אינם יודעים מי הנהיגה, ומה היתה מהותו וכוונתו, הנה יש שאלה מעין זו בשו"ת "אבני נזר" (חו"מ סימן קג) שנשאל מקהילה אחת שרצתה לבטל מנהג ישראל לקרוא לעולים לתורה בשמם ושם אבותיהם, רק לקרוא יעמוד כהן, יעמוד לוי וכו'.
ה'אבני נזר' שלח להם תשובה זו:
"זה ברור שהחפצים לשנות את מנהג הקריאה לא במרד ובמעל חלילה יעשו זאת, כי מה עול מצאו בהמנהג הזה כי ירחקו ממנו, רק יחפצו להתדמות להחדשים באשכנז. וזאת ידוע כי המתחילים באשכנז לשנות המנהגים, היה חפצם ומגמתם לעקור את הדת בכללה, ופוק חזי מה דסליק בהו ומה המה בני המשנים. הגם כי עתה באשכנז מעשה אבותיהם בידיהם ואינם מתכוונים בזה למאומה, אף על פי כן הנה ידוע מה שכתב הרשב"א בתשובה (חלק ד) בלאו דלא ילבש גבר, דאם הראשון עשה להתדמות לנשים, אף דהבאים אחריו אינם מתכוונים רק להתדמות אליו, מכל מקום כולם נידונין על פי כוונת הראשון. ואם כן בנידון דידן נמי מאחר שהמחדש הראשון כוונתו לעבור על דת, שוב גם הבאים להתדמות להחדשים נידונים גם כן כאילו היתה כוונתם לעבור על דת, ואפילו ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור" עכ"ל.
ולעניננו, אף שהחרדים המדברים כיום בעברית, בוודאי ובוודאי אין כוונתם חלילה ככוונתו של "אבי השפה", אף על פי כן מאחר והדבר הונהג על ידו, וכוונתו היתה לרעה, כפי שהוא העיד בעצמו, נידון הדבר ככוונת הראשון.

ד. עוד משהו שכנראה לא שמת לב בדבריי לכל אורך הדרך, שאני מדגיש שוב ושוב, שכיום במצב העכשווי, שר"ל מעשה שטן הצליח, והעברית נהפכה לנחלת הרבים, אין כבר טעם להילחם בה, וכמו שהבאת מהחזון איש זצ"ל, שזה כבר לא המלחמה היום, ולדאבוננו קשה לתקן היום את העוול שעשה בן יהודה, ומי יודע כמה נפשות לא היו נושרים ממחננו לו היו מדברים בשפה שונה מהחילונים... אבל מה לעשות, היום המלחמה היא בדברים הרבה יותר גרועים, לכן כתבתי שוב ושוב, שאיני כאן רק על כך, שכשאנחנו מדברים עברית, עלינו לזכור אשר עשה לך עמלק, ושאין זה לכתחילה אלא בדיעבד, לבכות מרה את היאוש שיש לנו בקרב הזה, ועל אחת כמה וכמה, שלא "לשבח" את מעשיו ולהצדיק אותם, ובנידון של האשכול הזה, כשבן אדם שואל איך לכתוב כמו כללי לשון הקודש או כללי בן יהודה, נראה לי שעדיף לכתוב כלשון אבותינו ולא כלשונם של אלו.

ה. אני בכוונה לא רוצה להתייחס מדי הרבה לפתגם שהבאתם "יותר משקשה" וכו', אפנה אתכם לעיין במקור הלא טהור של אותו פתגם, מבטן מי יצאו הדברים, כי ב"ה אנחנו ואבותינו לא התפתו לכופרים ושונאי הדת שניסו לעקור את האמונה בביאת המשיח במסווה של "אתחלתא דגאולה".. וד"ל.
אנו ממתינים באמונה איתנה ליום בו יוציאנו השי"ת בעצמו מן הגלות, הגלות כבר הגיעה לשיאה, כאשר
ישנם יהודים תמימים שעדיין משתמשים בפתגמים כגון דא... שנוצרו ע"י מהרסי הדת..

 

[mig]

צוריאל, אתה בכלל, מנסה לגרור את הנושא לדיון רחב מאד בנושא הציונות והמדינה, הייתי שמח לדון איתך על כך, לו היה לי את הזמן. לכן איעצך, אם אתה באמת רוצה לתקן את הטעויות שלי, שכמו שכתבתי יתכן ויש הרבה כאלה, אשמח אם תפנה אלי באישי ואצור עמך קשר, באופן שנוכל לדון על כך כפי מיסת הפנאי, ללא צורך להיצמד לפורום, במיוחד כשמדובר בנושא שחורג מהנושא עליו נפתח האשכול.

במטותא,
תשאירו את הדיון בפורום

 

[gabizon1]

מחבר יקר,

הרשה לי לחתום את הדיון בסיפור נוסף על אליעזר בן יהודה.

היה זה ביום בערב שבת קודש. הגראי"ה קוק לומד היה באותה השעה עם הגר"י אריאלי. פתאום נכנס לחדרם אליעזר בן יהודה, וביקש לשאול את מרן הרב קוק מספר שאלות בנושאי לשון. הקשיב הרב לשאלותיו, וענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כיאה לפוסק הדור שעיניו עיני יונים על כל אפיקי התורה והתלמוד.

לאחר שכלו שאלותיו ובא לצאת מן הדלת, עיכב אותו הרב ופנה אליו: "אליעזר, אולי הגיע הזמן שתחזור בתשובה?" "אולי" ענה אליעזר בן יהודה, ויצא מפתח הדלת.

במוצאי השבת נפטר אליעזר בן יהודה לבית עולמו.

ומי יודע, תמה לימים בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אולי אמירתו זו של מרן הרב אבא גרמה לאליעזר להרהורי תשובה מאהבה, שהופכים כל זדונות שבעולם לזכויות...

 

[מחבר]

באמת סיפור מעניין, שיש להשתמש בו לצורך לימוד זכות על דוברי העברית, ותודה לך על כך.

אך דא עקא..

שלפי המובא בספרים שנכתבו אודותיו, הוא לא מת במוצאי שבת, אלא בליל שבת כשקולמוס בידו, כלומר תוך כדי חילול שבת. מנהגו היה לעסוק בכתיבת ה"מילון העברי" שלו מדי ליל שבת, וכך גם עשה באותו ליל שבת קודש - ב' דחנוכה תרפ"ג, כאשר נפח את נשמתו. כך גם מתאר ומתפאר תלמידו המובהק - כיוצא בו - ד"ר קלויזנר, בספרו "מפעל חייו" (עמוד 22) וזה לשונו: "זכה גם להמשיך את עבודת ה"מילון" כמעט עד הרגע האחרון לחייו.. בליל שבת, בחצות הלילה, אור ליום שני של חג החשמונאים תרפ"ג".
כפי שידוע, יהודי ירושלים ראו בזה יד ה', שאותו מחלל שבת בפרהסיא ולהכעיס (כפי שמספר קלויזנר שם בעמוד 31), ושחינך דור שלם של מחללי שבת בפרהסיא, מה שלא היה לפני כן בירושלים, נפח את נשמתו תוך כדי חללו את השבת, כשקולמוס בידו.

אגב, מזעזעת היא עדות אשתו השניה שרצתה לקיים רצון בעלה ולשרוף את עצמותיו, כך היא כותבת ("חייו ומפעליו" עמוד 315):
"ידעתי כי לא פעם דיבר בשאט נפש על המנהגים הקדומים של קבורת המתים, והיה בעד שריפתם. בדקתי בכיסי ומצאתי שיש לי די כסף כדי לעשות זאת במצרים, באין מוסד כזה בארצנו.. וקודם שעשיתי משהו, באה אלי מלאכות _=שליחים) לבקש רשיון לסדור הלויה בשם העם, אז מהרתי להבין כי לשוא אסרב".

בהיותו מוחרם ומנודה מתוך הקהל, נקבר בן יהודה הרחק מקברי ישראל, בשטח ריק שבסמוך לבית העלמין שבהר הזיתים.
שש שנים לאחר מכן, היה זה ביום שישי י"ז אב תרפ"ט, כאשר הגיעה בשורת האיוב על הפוגרום הנורא שהחל בחברון, בו נרצחו עשרות יהודים הי"ד. ה"חברא קדישא" לא הספיקה לקברם לפני כניסת השבת, ומיד במוצאי שבת חיפשו שטח רחב דיו על מנת לקבור את כולם, ומרוב חפזון נפל הגורל על החלקה הסמוכה לקברו של המוחרם בן יהודה.
למחרת כשנודע מקום קבורתם של הנרצחים, עורר הדבר רעש והתמרמרות רבה, זאת אף שנקברו במרחק רב, למעלה מעשר מטר מקברו של בן יהודה. הענין הובא בפני גדולי ישראל שבאותם הימים, שהכריעו כי על ה"חברא קדישא" לבנות מכספם גדר במרחק ד' אמות סביב קברו של בן יהודה בעומק של עשרה טפחים בתוך הקרקע ועשרה טפחים מעל פני הקרקע, ומעליה אף הוסיפו גדר ברזל למעלה מקומת אדם, ובכך הופרד קברו משאר הקברים.
בשנים מאוחרות יותר נתפשט בית העלמין גם על פני שטח זה, אך עד היום נראית גדר ההפרדה שבנו אז, ושאיש אינו קבור לפנים הימנו. (הסיפור מובא בקונטרס "טוהר הלשון").

אך גם אם כל זה לא נכון, והוא מת במוצאי שבת, לאחר הרהור תשובה, עדיין קשה לומר שהוא העפיל למדרגה הנשגבה של "תשובה מאהבה" שצדיקי עולם כה נכספו להגיע אליה.. יהיה גם מספיק לומר שעשה תשובה מיראה, והזדונות נהפכו לשגגות, והוא רחום יכפר לכל דוברי העברית כי לכל העם בשגגה.

 

[עפרה]

הבעל של עפרה
קודם כל הסיפור האחרון מותיר רושם רע מאוד, הרשע הגדול אליעזר בן יהודה שהיה מאוד דומה לטומי לפיד של האידנא, בגלל שאמר איזה מילה מסכנה הוא נהפך לצדיק, זה נראה שמישהו חיפש הצדקה מצפונית להתחנחן לרשעים בלי קשר.
לגבי שפת האידיש - הנסיון הכי גדול שלנו ושל כל הדורות הקודמים הוא הנטיה להידמות לגויים, אנשים לא יודעים עד כמה זה משפיע על תהומות הנפש ואיזה השלכות הרסניות יש לזה, מי שמתלבש בלבוש שמזכיר חילוני הוא מתחיל להרגיש בעצמו הרבה נטיה לכיוון החילוני,, הוא פתאום מתחיל למאוס בכיוון חשיבה החרדי ומנסה למצוא רושם בעיני החילונים, כל ההתבדלות מהחילונים זה דבר מאוד עמוק בנפש, ומצד שני יש נטיה מאוד עמוקה להתחבר לחילונים, אני אישית שמתי לב שכשאני הולך עם כובע ביד ועם שיער ארוך אני מרגיש יותר קשור לחילונים.
זה ברור לחלוטין שמי שמרגיל את עצמו מגיל אפס ללכת עם חליפה וכובע ולבוש מאוד שונה מהחילונים הוא מתחיל להרגיש זרות מאוד גדולה אליהם מאידך גיסא, ומצד שני חיבוד מאוד גדול לחרדים מצד שני, והההיפך בהיפך.
וזה בדיוק הנושא של "שלא שינו שמם ולשונם ולבושם" שזה היה הזכות הגדולה ביותר של אבותינו במצרים, אז נכון שאחרי שקיבלנו את התורה אז התורה קודמת והיא יותר תחבר אותנו לדת, אבל בארבע מאות השנה במצרים כל עבודת עם ישראל היה לא לשנות שם לבוש ולשון.
מה זה לא לשנות שם לבוש ולשון בזמננו - שם זה לא לקרוא לילד "ליאור" וכו', לבוש זה הלבוש החרדי, ולשון לצערנו הרב הלשון שמבדילה אותנו מהחילונים היא בדורנו דוקא לשון האידיש ולא לשון הקודש, זה היתה עצה עמוקה של הרשעים המשכילים לעבור ללשון הקודש, ולכן אין לנו ברירה ואם נרצה להתבדל מהחילונים נצטרך בעל כרחנו לדבר בניב גרמני עתיק. מי שמתחיל לדבר אידיש מרגיש בעצמו שהוא מנותק מהציבור החילוני שהוא מרגיש איזה מין התנשאות עליהם וכו', ואי אפשר להכחיש את זה.
זה צד אחד שאומר שכדאי לעבור באידיש.
אולם מצד שני כל חילוק הדיעות שבא בעקבות חילוק הלשון, וכל מה שהשפה גורמת לנו להתבדל מאוד מהחילונים, היא גרמה עוד תופעה, והיא להתבדל מחלק גדול מהציבור הליטאי ומהציבור הספרדי, היות שהספרדים לא דיברו מעולם אידיש, והליטאים לאט לאט עקב סיבות שונות ומגוונות עברו למוסדות חינוך שמדברים עברית, הרי מי שעכשיו מדבר אידיש הוא גם נבדל ומתנשא ומתגודד מהספרדים ומהליטאים.
וככל שהמעלה הגדולה להתבדל מהחילונים כך גם החסרון העצום להתסבדל מקהל יראי ה', זה ברור לחלוטין שהדיבור בשפת האידיש גורמת הרגשה מאוד מתנכרת למי שלא מבין את השפה, אני זוכר שלהסתובב בביתר היה סיוט כשהיית שומע את כל החסידים מדברים אידיש.
אני גם יודע בבירור שלמרות שסבי נחשב אחד מגדולי הדור אני כמעט לא הולך אליו, מחמת הסיוט שיתחילו ה"חברה" לדבר אידיש, אין לנו מושג איזה חילוק הדיעות זה גורם, וכבר אמר הרב מבריסק שזה גם עצה עמוקה של הציונים להפריד אבות מבנים על ידי הלימוד שפת העברית
אלה השיקולים שאמורים להנחות אותנו בעד ונגד בקשר לשפה העברית והאידיש, שיקולים אחרים שהוזכרו בשם האדמו"ר מסאטמאר לטוב ולמוטב אינם מעלים ואינם מורידים.

 

[מחבר]

הבעל של עפרה
קודם כל הסיפור האחרון מותיר רושם רע מאוד, הרשע הגדול אליעזר בן יהודה שהיה מאוד דומה לטומי לפיד של האידנא, בגלל שאמר איזה מילה מסכנה הוא נהפך לצדיק, זה נראה שמישהו חיפש הצדקה מצפונית להתחנחן לרשעים בלי קשר.

אכן כך, אמנם כפי המקורות שהבאתי כעת בהודעה 32, הוא מת תוך כדי חילול שבת קודש.. כך שקשה לומר שחזר בתשובה..

לגבי מה שכתבת בעניין שפת האידיש, אני מסכים עמך בכל מילה, אם כי יש לדון בקטע האחרון שכתבת, לגבי ההתנשאות של דוברי האידיש, יש לדון אם בן אדם צריך לשנות את אורחות חייו הטובים כדי ששכנו לא ירגיש נחות ממנו..
בעלי המוסר קראו לזה "ענווה פסולה", לדוגמה: בחור בישיבה שמחליט להוסיף על שעות הלימודים, ולנצל גם את הפסקת הצהריים ללימוד, האם אסור לו לעשות כן שלא "להתנשאות" על חבריו שמנצלים את ההפסקה למנוחה קלה?
אותו דבר גם לגבי דוברי האידיש, וכי משום שישנם רבים ואפילו טובים שנפלו בקרב מול שונאי הדת, ומסיבות שונות מוכרחים לדבר עברית, צריכים החסידים לחדול מלדבר באידיש?
מצד שני, אנו מוצאים בדברי חז"ל בעניינים שונים שאסרו להחמיר משום "יוהרא", וצריך עיון אם זה קשור גם לכאן, אבל לא נראה לי שהספרדים והליטאים מרגישים עד כדי כך רע עם העברית שלהם...

 

[עפרה]

זה לא נושא של "גאוה" זה נושא של "לא תתגודדו" "שנאת חינם" "לא עובדים את הקב"ה ביחד" "פירוד הדיעות" "לא תונו איש את עמיתו" וכו' וכו' וכו'. (אין לי זמן כעת להאריך).

 

[gabizon1]

הבעל של עפרה
הרשע הגדול אליעזר בן יהודה שהיה מאוד דומה לטומי לפיד של האידנא, בגלל שאמר איזה מילה מסכנה הוא נהפך לצדיק, זה נראה שמישהו חיפש הצדקה מצפונית להתחנחן לרשעים בלי קשר....
מה זה לא לשנות שם לבוש ולשון בזמננו - שם זה לא לקרוא לילד "ליאור" וכו', לבוש זה הלבוש החרדי, ולשון לצערנו הרב הלשון שמבדילה אותנו מהחילונים היא בדורנו דוקא לשון האידיש ולא לשון הקודש,

לבעלה של עפרה, וכן למחבר שלום וברכה!

מאוד מאוד קשה לי הראייה הפרונאידית שלכם, שמאפיינת הרבה מאוד מהציבור החרדי. הגיע הזמן שתבינו: לא כל מי חילוני רוצה להשמיד אתכם, לא כל גוי שהמציא מכונה מייעד אותה לכלות את זרע ישראל ולא כל חוזר בשאלה הוא מקדיש את חייו למלחמה ביהדות.

כוונותיו של אליעזר בן יהודה היו כוונות טובות. הוא הקדיש את חייו להחזרת לשון הקודש לעם ישראל, שפה שאלפיים שנה היתה מסוגרת בבית המדרש, הגיע הזמן שעם שיבת ישראל לארצו ולאדמתו תחייה גם שפתו. את אהבה לשפה העברית גילה בן יהודה בשלב מאוד מוקדם בחייו, בסביבות גיל 13. אז עדיין היה שומר תורה ומצוות, ובן חביב למשפחתו החסידית. לאחר מכן הוא גם נתפס ר"ל להשכלה הארורה, אך אין שום קשר בין אהבתו לשפה העברית ובין תפיסתו להשכלה. מעולם לא עלתה על לבו המחשבה להחיות את השפה העברית רק כדי לחלל את השפה הקדושה, ולהמיר באמצעותה את דתם של שלומי אמוני ישראל.

ודאי שיש כאן מהלך אלוקי, לא מעשה שטן ח"ו, וכדרך הנהגת הקב"ה את העולם הוא מסבב את הדברים לעיתים דווקא מתוך אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואפילו כופרים. התוצאה המדהימה היא שאנשים מתחנכים היום בשפת הקודש, וכשאני פותח משנה או תנ"ך קל לי הרבה יותר להבין וללמוד מאשר לפני 200 שנה.

לצערי, הציבור החרדי חושב מייד על כוונות זדון של כל אחד שאינו שומר תורה ומצוות. עוד יאמרו שממציא האינטרנט עשה זאת רק כדי להחטיא את הציבור החרדי, ממציא המטוס חשב על איך להוציא יהודים מארץ ישראל וממציא הטלפון עשה זאת כדי להכשיל את היהודים בדיבור לשון הרע. זו ממש פרנויה. וזה בדיוק מה שאתם עושים לאליעזר בן יהודה.

מה הייתם אומרים אם חילוני היה מספר לכם על האדמו"ר מצאנז שהקים את בית החולים 'לניאדו' רק כדי לגרום לחולים למות? זה לא היה מזעזע אתכם? לומר על אליעזר בן יהודה, ששוב, אני מדגיש שאכן מבחינת שמירת תורה ומצוות היה גרוע, ואף ייתן על זה את הדין, שכל כוונתו היתה רק להרשיע ולרמוס את כל העניינים של הקדושה? זה בדיוק אותו הדבר.

במקום לברך על תוצאות התהליך, אתם מקדשים את היידיש שלא היתה מעולם שפת הקודש. כן, לקרוא לילד 'ליאור' זה בהחלט 'שלא שינו את שמם'. היכן כתוב שצריך לקרוא רק שמות שמופיעים בתנ"ך? במקום זאת לומר על כובע ופראק שזה 'שלא שינו את לבושם' - זה סילוף. הלבוש הזה היה לבוש קוזאקי וגויי לחלוטין. לומר על אברהם אבינו שלבש שטריימל? אין סילוף גדול מזה.

לדידי, 'שלא שינו את לבושם' מדובר על ענייני צניעות הבגדים, ולא על איך נראה הבגד. הראייה לכך היא, כמו שכותב השפת אמת, שיוסף נתן לאחיו 'חליפות שמלות'. האם יעלה על הדעת שמלך מצרים הביא להם חליפות ושטריימל? ודאי שהביא להם את מיטב האופנה המצרית! ללמדם, רגע לפני הגלות, שלא משנה היכן יהיו ואיך יתלבשו, תמיד העיקר הוא היכן נמצאת מחשבתם ותודעתם. כי יש אדם שילבש בגדים מצריים, כאפרים ומנשה, ויהיה ירא שמיים בתכלית. ויש שגם אם ילבש פראק של דיין לא יוכל להסתיר את כפירתו.


הגיע הזמן להתבגר, להבין שיש כאן מורכבות, לפקוח את העיניים ולהבין שלא כולם נגדנו. לאחוז בשיטת ר' מאיר, שלמד מאלישע בן אבויה את דבריו הטובים, וזרק כקליפת הרימון את דבריו הרעים.

 

[עפרה]

בעלה של עפרה
לצוריאל גביזון, פשוט לא קראת מה שכתבתי או שיש לך חוסר הבנת הנקרא בסיסי, נסיון חיי לימד אותי לא להתייחס לסוג של תגובות כאלו. על תגובה עניינית אפשר לענות ענייני.

 

[אברהם]

מחבר יקר,

הרשה לי לחתום את הדיון בסיפור נוסף על אליעזר בן יהודה.

היה זה ביום בערב שבת קודש. הגראי"ה קוק לומד היה באותה השעה עם הגר"י אריאלי. פתאום נכנס לחדרם אליעזר בן יהודה, וביקש לשאול את מרן הרב קוק מספר שאלות בנושאי לשון. הקשיב הרב לשאלותיו, וענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כיאה לפוסק הדור שעיניו עיני יונים על כל אפיקי התורה והתלמוד.

לאחר שכלו שאלותיו ובא לצאת מן הדלת, עיכב אותו הרב ופנה אליו: "אליעזר, אולי הגיע הזמן שתחזור בתשובה?" "אולי" ענה אליעזר בן יהודה, ויצא מפתח הדלת.

במוצאי השבת נפטר אליעזר בן יהודה לבית עולמו.

ומי יודע, תמה לימים בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אולי אמירתו זו של מרן הרב אבא גרמה לאליעזר להרהורי תשובה מאהבה, שהופכים כל זדונות שבעולם לזכויות...

צוריאל, הגירסא שהבאת לסיפור היא מעוותת ומסולפת. אני יודע שלא אתה הזייפן אלא רק העתקת, אבל מה שהיה היה שונה בתכלית.

ואלו הן העובדות הידועות:
א. לא היו הרבה יהודים שהראי"ה קוק התייחס אליהם כאל רשעים גמורים. אבל בכל זאת היו כמה. אחד מהם הוא מכס נורדאו שהרב קוק כתב עליו "תועבת נפשי", ועוד שניים הם אליעזר בן יהודה, עליו כתב הרב קוק באגרותיו "אבר מדולדל שבאומה, שגם אם ייתלש אין הכאב גדול כל כך". "עלה שכבר נשר מעם ישראל". אין הרבה ביטויים חריפים כאלה בכתבי הראי"ה קוק.
ב. הרב קוק לא היה מסתכל בפניו של בן יהודה, והקפיד לא לתת לו שלום, לא בכתב ולא בע"פ. הוא היה עונה לאגרותיו שהיה שולח לו בן יהודה, אך היה מקפיד לא לכתוב לו שלום.
ג. כך כותב הראי"ה קוק באחת מאגרותיו על לאומיות יהודית או על חיבת לשה"ק ללא קשר לתורה:
והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ
הנסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.
ד. מתוך החוברת לשלשה באלול: כשבאו עסקנים וחפצו ליסד חדר מתוקן ללמוד עברית, עם מורים יתרי שפה וחסרי תורה, עיכב את זה באומרו: מוטב שהמורה לא יהיה מדקדק במבטאו בקראו עם התלמיד את הפסוק שבתורה "ולא תשחית את פאת זקנך" אבל התלמיד יראה שהמורה מקיים במעשה את הפסוק הזה, מאשר המורה יהא מדקדק במבטאו באותו פסוק והתלמיד יראה שאין המורה מקיים אותו במעשה.
ה. בן יהודה נפטר בליל שבת, לא במוצ"ש.
ו. כך כתב הרב יצחק אריאלי ז"ל בעצמו, בכתב ידו, ברשימה בת כ-60 עמודים על הראי"ה קוק, ונמצאת אצל נכדיו.
"פעם נדחק בן יהודא ביום ששי בבוקר, כשלמד [הראי"ה קוק] עמי שעור חמשה דפים ליום (ואז לא נתן להכנס לשום בן אדם), ושאל [בן יהודה] איזה דברים הנוגע למילון שלו. פנה אליו הרב ואמר, בן יהודא, אולי כבר הגיע הזמן שיחשוב על תשובה! השיב לו: אולי (והיה אפשר לחשוב שאמנם היה לו איזה הרהור תשובה - אבל לא כן היה כידוע) ובאותו ליל שבת נפטר [בן יהודה], ובאו אליו ועמדו על הרב [קוק] שילך על ההלויה שלו ולא נענה ואמר על ההלויה של זה לא אלך בשום אופן".

הסיפור הזה, שפורסם ע"י בנו של הרב אריאלי, ד"ר נחום אריאלי, נקטע על ידו וסופר רק עד אמירת ה"אולי", ולא ההמשך על ההלוייה (כנראה בכוונה).

 

[gabizon1]

בעלה של עפרה
לצוריאל גביזון, פשוט לא קראת מה שכתבתי או שיש לך חוסר הבנת הנקרא בסיסי, נסיון חיי לימד אותי לא להתייחס לסוג של תגובות כאלו. על תגובה עניינית אפשר לענות ענייני.

דווקא קראתי בעיון את דבריך.
חבל שאתה לא עונה בצורה עניינית לדברים שלי. שים לב, אני ציטטתי מתוך דבריך את הדברים עליהם אני מתייחס. אשמח אם תוכל להתייחס עניינית ולא להפטיר בכך ש'נסיון חיי לימד אותי לא להתייחס לסוג של תגובות כאלו'.

 

[gabizon1]

צוריאל, הגירסא שהבאת לסיפור היא מעוותת ומסולפת. אני יודע שלא אתה הזייפן אלא רק העתקת, אבל מה שהיה היה שונה בתכלית.

ואלו הן העובדות הידועות:
א. לא היו הרבה יהודים שהראי"ה קוק התייחס אליהם כאל רשעים גמורים. אבל בכל זאת היו כמה. אחד מהם הוא מכס נורדאו שהרב קוק כתב עליו "תועבת נפשי", ועוד שניים הם אליעזר בן יהודה, עליו כתב הרב קוק באגרותיו "אבר מדולדל שבאומה, שגם אם ייתלש אין הכאב גדול כל כך". "עלה שכבר נשר מעם ישראל". אין הרבה ביטויים חריפים כאלה בכתבי הראי"ה קוק.
ב. הרב קוק לא היה מסתכל בפניו של בן יהודה, והקפיד לא לתת לו שלום, לא בכתב ולא בע"פ. הוא היה עונה לאגרותיו שהיה שולח לו בן יהודה, אך היה מקפיד לא לכתוב לו שלום.
ג. כך כותב הראי"ה קוק באחת מאגרותיו על לאומיות יהודית או על חיבת לשה"ק ללא קשר לתורה:
והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ
הנסיון - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.
ד. מתוך החוברת לשלשה באלול: כשבאו עסקנים וחפצו ליסד חדר מתוקן ללמוד עברית, עם מורים יתרי שפה וחסרי תורה, עיכב את זה באומרו: מוטב שהמורה לא יהיה מדקדק במבטאו בקראו עם התלמיד את הפסוק שבתורה "ולא תשחית את פאת זקנך" אבל התלמיד יראה שהמורה מקיים במעשה את הפסוק הזה, מאשר המורה יהא מדקדק במבטאו באותו פסוק והתלמיד יראה שאין המורה מקיים אותו במעשה.
ה. בן יהודה נפטר בליל שבת, לא במוצ"ש.
ו. כך כתב הרב יצחק אריאלי ז"ל בעצמו, בכתב ידו, ברשימה בת כ-60 עמודים על הראי"ה קוק, ונמצאת אצל נכדיו.
"פעם נדחק בן יהודא ביום ששי בבוקר, כשלמד [הראי"ה קוק] עמי שעור חמשה דפים ליום (ואז לא נתן להכנס לשום בן אדם), ושאל [בן יהודה] איזה דברים הנוגע למילון שלו. פנה אליו הרב ואמר, בן יהודא, אולי כבר הגיע הזמן שיחשוב על תשובה! השיב לו: אולי (והיה אפשר לחשוב שאמנם היה לו איזה הרהור תשובה - אבל לא כן היה כידוע) ובאותו ליל שבת נפטר [בן יהודה], ובאו אליו ועמדו על הרב [קוק] שילך על ההלויה שלו ולא נענה ואמר על ההלויה של זה לא אלך בשום אופן".

הסיפור הזה, שפורסם ע"י בנו של הרב אריאלי, ד"ר נחום אריאלי, נקטע על ידו וסופר רק עד אמירת ה"אולי", ולא ההמשך על ההלוייה (כנראה בכוונה).

תודה רבה, החכמתני. האמת שאת הסיפור הזה שמעתי מאיזשהו תלמיד חכם שלמד במרכז הרב. כנראה שגם הוא שמע את זה ממישהו אחר, ושבשתא כיון דעל על.

 

[מחבר]

לבעלה של עפרה, וכן למחבר שלום וברכה!

מאוד מאוד קשה לי הראייה הפרונאידית שלכם, שמאפיינת הרבה מאוד מהציבור החרדי. הגיע הזמן שתבינו: לא כל מי חילוני רוצה להשמיד אתכם, לא כל גוי שהמציא מכונה מייעד אותה לכלות את זרע ישראל ולא כל חוזר בשאלה הוא מקדיש את חייו למלחמה ביהדות.

צוריאל חביבי!
אין לי מה לומר, רק לחזור על דברי הבעל של עפרה:
או שלא קראת את מה שכתבתי או שיש לך חוסר הבנת הנקרא בסיסי!
חד משמעי, אני הרי מביא לך בזה אחר זה ציטוטים מתוך הספר שבן יהודה עצמו כתב, וגם מהספרים שכתבו הכי קרובים אליו, כשכולם מעידים בבחינת "הודאת בעל דין כמאה עדים", שכוונתו בתחיית השפה העברית היתה מתחילתה ועד סופה זדונית ומרושעת!
ואתה בעצמך יכול לקרוא על כך מתוך הספרים: החלום ושברו, מפעל חייו, העברית החדשה, חייו ומפעלו.
אתה פשוט מתחמק מעובדות בשטח!
נכון שלא כל חילוני רוצה לכלות את עם ישראל, אבל הרי כולנו מביאים בפניך עובדות מצמררות, תגיד מה קורה לך? מראים לך ציטוטים שלמים עם מקורות מדויקים ממה שאמרו גדולי וצדיקי הדורות, ואתה עדיין כאילו לא קראת כלום?.
תאמין לי שיש לי מה לענות לך על כל דברי החכמה שכתבת בעניין "שלא שינו", ועל כל מילה ומילה שלך, ובצורה עניינית, כולל מקורות וציטוטים, אבל תגיד לי אתה, בשביל מה עלי לשרוף את הזמן שלי, כשאני רואה שאתה בכלל לא קורא את מה שאני כותב???
אם אתה מעוניין לקבל את תשובתי על דבריך, אנא, תביא קודם כל תשובות לדבריי, ולהוכחות שהבאתי, הן על כוונתו הזדונית של בן יהודה, והן על כך שלא משתמשים עם מה שייסד אדם רשע (הבאתי לך רשימה של מקורות). ועוד ועוד!
תבין, שאני גם יכול לתקוף בצורה שלך, וכמו שאתה כותב שהבעיה של החרדים שחושבים שכל החילונים נגד הדת, אני גם יכול לכתוב שהבעיה של הסרוגים למיניהם היא שראשי הציונות עבדו עליהם כל השנים במסווה של קדושה, כאילו הם רוצים את קדושת הארץ וקדושת הלשון וקדושת הלא יודע מה, וכאילו שלפני 200 שנה אנשים לא ידעו לקרוא בתנ"ך.. כאשר בעצם מה שהם רצו היה למלא את תאוותיהם ותו לא.
והא ראיה, סיפור אחד שהבאת (על ה"תשובה" שכביכול עשה בן יהודה) כבר ראינו כמה הוא מסולף ומעוות מכל הצדדים, ואתה לא אשם, ככה סיפרו לך את זה.
אולם אינני רוצה לענות לך בצורה כזאת, אני לא רוצה לומר דברים מלבי, רק מה שקראתי במקורות, ואני מבקש שגם אתה תעשה כך...

 

[gabizon1]

צוריאל חביבי!
אין לי מה לומר, רק לחזור על דברי הבעל של עפרה:
או שלא קראת את מה שכתבתי או שיש לך חוסר הבנת הנקרא בסיסי!
חד משמעי, אני הרי מביא לך בזה אחר זה ציטוטים מתוך הספר שבן יהודה עצמו כתב, וגם מהספרים שכתבו הכי קרובים אליו, כשכולם מעידים בבחינת "הודאת בעל דין כמאה עדים", שכוונתו בתחיית השפה העברית היתה מתחילתה ועד סופה זדונית ומרושעת!
ואתה בעצמך יכול לקרוא על כך מתוך הספרים: החלום ושברו, מפעל חייו, העברית החדשה, חייו ומפעלו.
אתה פשוט מתחמק מעובדות בשטח!
נכון שלא כל חילוני רוצה לכלות את עם ישראל, אבל הרי כולנו מביאים בפניך עובדות מצמררות, תגיד מה קורה לך? מראים לך ציטוטים שלמים עם מקורות מדויקים ממה שאמרו גדולי וצדיקי הדורות, ואתה עדיין כאילו לא קראת כלום?.
תאמין לי שיש לי מה לענות לך על כל דברי החכמה שכתבת בעניין "שלא שינו", ועל כל מילה ומילה שלך, ובצורה עניינית, כולל מקורות וציטוטים, אבל תגיד לי אתה, בשביל מה עלי לשרוף את הזמן שלי, כשאני רואה שאתה בכלל לא קורא את מה שאני כותב???
אם אתה מעוניין לקבל את תשובתי על דבריך, אנא, תביא קודם כל תשובות לדבריי, ולהוכחות שהבאתי, הן על כוונתו הזדונית של בן יהודה, והן על כך שלא משתמשים עם מה שייסד אדם רשע (הבאתי לך רשימה של מקורות). ועוד ועוד!
תבין, שאני גם יכול לתקוף בצורה שלך, וכמו שאתה כותב שהבעיה של החרדים שחושבים שכל החילונים נגד הדת, אני גם יכול לכתוב שהבעיה של הציונים שהכופרים ובעלי התאווה עבדו עליהם כל השנים במסווה של קדושה, כאילו הם רוצים את קדושת הארץ וקדושת הלשון וקדושת הלא יודע מה, וכאילו שלפני 200 שנה אנשים לא ידעו לקרוא בתנ"ך..
והא ראיה, סיפור אחד שהבאת (על ה"תשובה" שכביכול עשה בן יהודה) כבר ראינו כמה הוא מסולף ומעוות מכל הצדדים, ואתה לא אשם, ככה סיפרו לך את זה. אולם אינני רוצה לענות לך בצורה כזאת, אני לא רוצה לומר דברים מלבי, רק מה שקראתי במקורות!

מחבר יקר, תודה על ההתמקדות בנושא.
מלבד כמה ציטוטים שהעלת, ובראשם: "אני מוציא את כל אותן המילים הקדושות, שבדעתי לחללן בהדיבור העברי של יום יום", שהוא ציטוט חמור ויש לבדוק את הדברים, לא מצאתי יותר ציטוטים שמגלים את תוכניתו. אשמח אם תפנה אותי שוב, ואעשה שיעורי בית...

תודה רבה!