אני רוצה להתייחס לא למכירה הסינית הזו ספציפית של 'לקראת' אלא לכל המהלך כולו.
אם הבנתי נכון השם 'לקראת' הוא בעצם מיתוג של ארגון מתנדבות גדול שכבר פעיל הרבה מאד שנים.
הכרותי את הארגון הזה החלה עוד לפני שנים רבות (אולי 10), מכך שכל שבוע הם היו מפרסמים בצניעות כתבה על הפעילות בהבית שלנו של המודיע., עם סיפורים שסיפרו מתנדבות.
הסיפורים היו מפעימים, ובצעירותי אז זה היה הדבר הראשון (וכמעט האחרון, עקב שייכותי המגדרית) שקראתי בעיתון הנ"ל. אני בטוח שאם היו מבקשים ממני לתרום אז, הייתי תורם עוד יותר מהר מהיום, כי באמת הפעילות שלהם היא מדהימה, עם המון המון קירוב של יהודים פשוטים-ויקרים שהתקרבו על ידי נרות השבת.
מה שקרה, שכבר כמה וכמה שנים הסיפורים הטובים והחמימים האלו בבית שלנו פסקו. וכנראה שנוצר בור תקציבי, שבעקבותיו החליטו למתג את הארגון ולפרסם אותו ככלל ארצי.
זה קרה שנה שעברה, והדבר הראשון שחשבתי שיעשו אחרי המיתוג, זה יהיה לחזור לסיפורים המחממים של אז, שהוכיחו את ההשפעה העצומה של הארגון. אבל מה שהם בחרו לעשות מיד אח"כ זה לעשות את המכירה הסינית של שנה שעברה.
וכאן אני מגיע לנקודה.
בהיצע הנרחב של המכירות הסיניות שקיים היום בשוק, ושכל אחד מנסה להעלות את רף המתנות שלו וכו', אני חושב שמכירה סינית יכולה להצליח בשתי דרכים. או שארגון גדול ומפורסם עושה את זה כמו 'עזר מציון', שלהערכתי זו המכירה הסינית שהכי מצליחה, כי הרבה יותר קל לאנשים להשתתף במכירה כזו כשכולם מכירים היטב את פעילותם. או שמציעים מתנות מפוצצות עם קטלוגים מפוצצים שמגרים את האנשים בגלל הריווחיות של המתנות.
ולכן כשיש כזה היצע גדול של מכירות סיניות, הדרך הכי טובה היא קודם כל להכיר את הפעילות המבורכת לציבור. קחו למשל את הידברות, שהשתתפתי במכירה סינית שלהם בסכום גדול מאד, רק אחרי שנודע לי מקרוב כמה הפעילות שלהם עצומה.
ולכן לדעתי הם היו צריכים קודם כל להפציף את הארץ עם סיפורים ואנקדוטות של הפעילות שלהם שבאמת מחממת את הלב, עם כמה שיותר אמצעים תיעודיים שיוכיחו את זה, כגון צילום של שולחנות שבת, ראיונות עם אנשים שהתקרבו בזכות זה, ראיונות עם שמות מלאים של מתנדבות וכו', ורק אחרי זה לצאת עם המכירה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
