הנושאים החמים
הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
במוצאי שבת, אני השמים והספר התיישבנו בערסל.
הרבנית באה לפרגן זירו מזיע, וברחה בצרחות רבות ובדילוגים, מצביעה עלי במפגיע.
שמעתי אותה שואגת "איך קוראים לזה! איך קוראים לזהההה!"
קורה שהרבנית ירום הודה מצביעה עלי וכל זה, אבל הדילוגים היו חידוש.
נשים, משכתי בכתפי. והיה שם משהו. משהו תפוס כזה. דרוש מבט חטוף, הסקתי.
וכמו בהילוך איטי, מעל הכתף שלי, גובהו חמש סנטימ', מביט בי פרצוף תמהוני משולש ומשתומם, ממרחק אפס, ככה.
אני בי והוא בו. הבטנו זה בזה, נצח או שניים, הוא השתעמם ראשון, והתחיל ללעוס לעצמו את הידיים. טוב.
קוראים לזה גמל שלמה, צעקתי להיסטריה שבתוך החדר הנגוף.
אני בעד דו קיום עם כל אשר נשמה באפו, ועל כן מה כ'פת לי שהוא יושב על הכתף שלי.
מסתבר שחלקנו את אותו המבט על החיים, אני וגמל שלוימלה. שנינו חווינו את הרגע מתוך הרהורים עמוקים, זה לצד זה. אדם וגמל שלומהו.
פתאום, אמיתי, כן? שלמה גמלשטיין, התחיל להניע את הזרועות שלו בתנועות נמרצות, מצחיקות באופן מעורר התפרצות כזאת של בואההה. איך להסביר, כמו שמישהו יושב ושומע מוזיקת טראנס והוא רוקד בחימה, רק עם הכתפיים והזרועות בקצב פרטי משלו. אולי זה קטע של כל משפחת גמליק, אולי זה סלומו שלי הפרטי יש לו כשרון ואין לו עכבות קהל. לוידע.
וכמו בסיפור חסידי, באמצע הריקוד, התעלה גמלסקי מעלה מעלה אל עולמות עליונים, נתקע בפלורוסנט של המרפסת ונעלם בשחור הליל. ככה. נשארתי אני והשקע על חולצתי. חור בלב השאיר לי שלוימי גמליוב. אני מתגעגע.
הנה הוא. נכון נחמד? הוספתי לו כאן אביזרים שנדמה לי שהיו מתאימים לו, אם היה נשאר לכמה ימים.
איך להמשיך מכאן, הו, חכמי הקהילה?
צפה בקובץ המצורף 378578
הרבנית באה לפרגן זירו מזיע, וברחה בצרחות רבות ובדילוגים, מצביעה עלי במפגיע.
שמעתי אותה שואגת "איך קוראים לזה! איך קוראים לזהההה!"
קורה שהרבנית ירום הודה מצביעה עלי וכל זה, אבל הדילוגים היו חידוש.
נשים, משכתי בכתפי. והיה שם משהו. משהו תפוס כזה. דרוש מבט חטוף, הסקתי.
וכמו בהילוך איטי, מעל הכתף שלי, גובהו חמש סנטימ', מביט בי פרצוף תמהוני משולש ומשתומם, ממרחק אפס, ככה.
אני בי והוא בו. הבטנו זה בזה, נצח או שניים, הוא השתעמם ראשון, והתחיל ללעוס לעצמו את הידיים. טוב.
קוראים לזה גמל שלמה, צעקתי להיסטריה שבתוך החדר הנגוף.
אני בעד דו קיום עם כל אשר נשמה באפו, ועל כן מה כ'פת לי שהוא יושב על הכתף שלי.
מסתבר שחלקנו את אותו המבט על החיים, אני וגמל שלוימלה. שנינו חווינו את הרגע מתוך הרהורים עמוקים, זה לצד זה. אדם וגמל שלומהו.
פתאום, אמיתי, כן? שלמה גמלשטיין, התחיל להניע את הזרועות שלו בתנועות נמרצות, מצחיקות באופן מעורר התפרצות כזאת של בואההה. איך להסביר, כמו שמישהו יושב ושומע מוזיקת טראנס והוא רוקד בחימה, רק עם הכתפיים והזרועות בקצב פרטי משלו. אולי זה קטע של כל משפחת גמליק, אולי זה סלומו שלי הפרטי יש לו כשרון ואין לו עכבות קהל. לוידע.
וכמו בסיפור חסידי, באמצע הריקוד, התעלה גמלסקי מעלה מעלה אל עולמות עליונים, נתקע בפלורוסנט של המרפסת ונעלם בשחור הליל. ככה. נשארתי אני והשקע על חולצתי. חור בלב השאיר לי שלוימי גמליוב. אני מתגעגע.
הנה הוא. נכון נחמד? הוספתי לו כאן אביזרים שנדמה לי שהיו מתאימים לו, אם היה נשאר לכמה ימים.
איך להמשיך מכאן, הו, חכמי הקהילה?
צפה בקובץ המצורף 378578
