• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת אוי, חברותא...

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

כרגיל, נכנסתי אל ההיכל הדומם, שהיה ריק יחסית ליום רגיל.
טוב, צום גדליה הוא לא היום שבו הבחורים מגלים להיטות יתר להראות נוכחות.
קול התורה לא פסק אמנם, אבל כן היה חסר משהו באוויר, עפעס... זה הרגיש קצת 'חלישעס'.

צעדתי פנימה חושש מעט, מביט קדימה.
הספסל שלי היה ריק.
כמעט.

מצב הרוח שלי צנח באחת.
מרגיז! הוא לעולם לא יפספס, תמיד יהיה פה בלי להחסיר אף יום.
וזאת הבעיה.

גררתי רגליים אל ארון הספרים והוצאתי את גמרתי בחוסר חשק. אוף!
אני לא מבין אותו, האמנם מדובר במלאך?
איך, למען ה', הוא מצליח להגיע כל יום מחדש. בזמן.
נשגב מבינתי.

שני שליש מהבחורים אינם נמצאים עכשיו, והוא? איזה..
זה כבר לא מצחיק אותי. לא. זה מתסכל ממש.

מיותר לציין שהשליש שכן נכחו כעת, ביניהם אני, חסרו אתמול, אם לא שלשום.
צום היום, אבל נראה שזה לא נוגע אליו. הוא יצוק מחומר אחר.

זה לא שבאתי ביקורתי היום. ממש לא.
אבל אני רק לא מבין איך אפשר.
השלב הזה - כשכלו כל הקיצין והבן-אדם מתפוצץ - הגיע.
אני לא מסוגל יותר, אפילו לא יום אחד נוסף!

השתרכתי בהיכל בדרך למקומי, סוחט מבטים ישנוניים/משועממים מבחורים נעבכים שטרחו ובאו ללמוד.
עד שפגשו אותו.

כבר למדתי מזמן: אינני היחיד שסובל ממנו.
כל יום שהוא מגיע, זה פוגע באינספור בחורים שבסך-הכל רצו לשבת וללמוד.
קשה להבין את זה אבל המילה 'התחשבות' לא נמצאת בלקסיקונו!
וזה ידוע, העובדה הזו מסתובבת בין הלומדים לפעמים בשקט ולפעמים בצרחות-אימים.
אפילו המשגיח רמז עליו לא פעם בשמוע'ס השבועי.
אבל זה לא מזיז לו.

נראה לי שהוא לא בן-אדם בכלל.
כי איזה בן-אנוש מסוגל להגיע יום - יום, בכל התנאים, ואיך שהוא דורך בשטח ההיכל, מיד שם ידו בכל מבלי להביט ימין ושמאל.
מפריע, מציק.
כולם כבר יודעים שהוא היוזם הראשי של ה'קיפקעס' למיניהם בכל נושא שהוא רוצה בו!

הגעתי למקומי בעצלתיים, מתיישב באנחה קולנית ופותח את הגמרא.
החברותא מחייך אלי, "שלום עלייכעם!, חיכיתי לך!"
"כן", אני ממלמל, "אתה יודע, צום וכאלה..."

חברותתי היקר מסתכל לי בעיניים.
"תגיד, נראה לך שאני לא יודע?" הוא מטיל את הפצצה.

שקט. דממה. לפתע הכל מסביב נהיה לי שחור.

"אההם, תראה..." ניסיתי לקרקר משהו, "אתה יודע, אני לא היחיד, אההם, כלומר.. זה לא רק אני.. צרת רבים חצי נח.."
"דיי! תפסיק להתגמגם כמו ילד קטן! כולנו באותה סירה, גם אני שמתי לב שהוא - הגיע היום כרגיל. אבל אתה יודע מה הצליח לי מולו?"

בום! שכחתי מכל מה שקורה סביבי, הבטתי בו בסקרנות.
האמנם החברותא הצליח נגדו?

"תראה מה כתוב כאן," הוא פותח ספר 'אור החיים' דברים, כו, יא.
כך כתוב שם:

גַּם יִרְמֹז בַּמַּאֲמָר "בְּכָל הַטּוֹב" אֶל הַתּוֹרָה, כאומרם זַ"ל (בְּרָכוֹת ה, א): "וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה",
שֶׁאֵם הֱיוּ בְּנֵי אָדָם מרגישין בַּמְּתִיקוּת ועריבות טוֹב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יְחַשֵּׁב בְּעֵינֵיהֶם מָלֵא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם:

הסתכלתי אליו בעיני עגל, בתוכי קצת לגלגתי. "נראה לך שאני לא מכיר את זה?! יש על זה אפילו שיר!"

"חלילה, ר' צבי!" מבהיר החברותא, "אין לי ספק שאתה יודע מזה. אבל האם התעמקת קצת? האם נתת לליבך להישטף בדברים המתוקים האלו?
האם הפנמת את זה???" צעק לי החברותא בטון של מייעס בסוף השיר 'בס קול'.
"נו? האסט דעס דערערט???"

כאן תפס אותי זעזוע פנימי עמוק.
ההבנה פילחה את מוחי.
כך החברותא שליט"א הצליח!

זה הפתרון הטוב ביותר מול אותו אחד.

מול ההוא שמכונה 'מלך זקן וכסיל'.

הוא מציע מתיקות? פחחח.. אני סומך על ה'אור החיים' הקדוש שהתורה יותר מתוקה!

דפדפתי בגמרתי בכוחות מחודשים, שולח מבט תודה אל החברותא שהאיר את עיניי.
מסתבר שהחברותא הזאת, עדיפא עשרת מונים מהחברותא עם אותו כסיל.

הפנמתי.

לא באתי לעורר אנשים או בסגנון, רק להאיר ממבט שלי, במקצועיות.
קבלו את זה בהבנה...
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת פאליטיק???
בס"ד

זה קרה אתמול. יום רגיל למדי, שלא העיד על העתיד להתרחש בסיפור המסעיר שלפניכם.

הגעתי לישיבה, השעה כבר הייתה די מאוחרת, אבל לא נתתי לעצמי לדאוג בעניין יתר על המידה.
לפי השערתי העויילם אוחז בארוחת צהריים משובחת - כמו שיש רק למטבח הישיבה להציע.
מצויין, לפחות הגעתי בזמן לארוחה.

הייתי רעב. מהבוקר, חוץ מהקפה שאי-אפשר-בלעדיו בשביל להתפלל כהוגן, לא הכנסתי דבר לפי.

ידעתי היטב מדוע איחרתי.
עד עכשיו הייתי שקוע בתוככי הנייעס שהנגישו לי הקווים היקרים שעושים ליל כיום כדי לזכות את ציבור המאזינים.
מותר קצת לפתוח את הראש, לא?
קצת להתעדכן במצב הביטחוני והמדיני. וכמובן בעולם הפוליטי המסעיר שאצלנו קוראים לו 'מאוס' היות והוא בהחלט כך, אבל לא יזיק פעם ב - להשתפשף בו מעט מזעיר. לתת למוח להכיל מידע אודות התהפוכות הבאות חדשות לבקרים.

אני יודע, כבחור ישיבה - זה לא כל כך מתאים (ס' פאסט ניישט, נוו!) לערבב המוח והשכל עם הפוליטיקה המאוסה שמחוללת שמות בנפש העדינה והטהורה שנתן לנו השי"ת.

אני יודע את זה טוב מאד, אבל ת'אמת? זה לא הפריע לי כל כך.
אני דובק בשיטה שכל אחד צריך קצת להתאוורר ולאוורר את הראש. זהו דבר יועיל ביותר בשביל לעלות ולהתעלות.

מה זה 'להתאוורר'? אז אצל כל אחד זה אחרת.

אצל אחד זה מתבטא בטיולים מפרכים או משמימים או מבעיתים, שעצם העובדה שהלב קופץ בבהלה - מיד הבחור מתמלא בכוחות מחודשים לעבודת הבורא. וכל המוסיף (בקפיצות הלב) והמרבה (בחומרתם) - הרי זה משובח.

אצל השני זה מתבטא במשחקי ריצה שונים שבחורים מרשים לעצמם בשקט - במגרש מאחורי גוש הבניינים שמסתיר את הישיבה.

המיקום נותן שני יתרונות גדולים. דבר ראשון, עיני המשגיח המשוטטות - נתקלות בגוש הבניינים הלזה, גורמות לכך שהוא אינו מבחין בעניינים החשובים שהבחורים עסוקים בהם, שהוא, אגב - קורא להם 'ירידת רמה', אבל לכולם זה ברור שהוא לא מתכוון ברצינות.
וכי יש דבר גדול יותר ממשחק 'אל הדגל' או משחק 'כדורגל-בפקק-של-ג'ריקן-שהתרוקן' בשביל להתאוורר קצת??

יתרון נוסף: הבחורים עצמם אינם רואים את בניין הישיבה,
מה שגורם לכך שמצפונם לא יתעורר וכך יוכלו להשלים לפחות משחק אחד בשלמות.

בכל אופן, ישנם כאלו שההתאווררות מתאפיינת בעניינים רגועים יותר, כמו קריאה מרתקת או האזנה נינוחה לקווי הנייעס השונים.

(מיותר לציין שחלק גדול זקוקים לכל הנ"ל ולעוד הרבה על מנת להתאוורר באופן הראוי והמהודר ביותר).

לכן - משום הכתוב לעיל - לא נתתי למצפוני לנגן לי יותר מדי על התעדכנותי בנעשה בעולם הפוליטי המאוס.

א קיצער, אולי אלו המחשבות שהייתי שקוע בהם, או משהו אחר שמוחי היה עסוק בו, אבל פתאום קלטתי שמשהו קרה.
זה תפס אותי בדרכי לחדר האוכל.

הישיבה הייתה כמרקחה. דיונים וויכוחים מסעירים העסיקו את הבחורים.
ה'קיפקעס' נראו מפחידים מתמיד.
חדר האוכל נראה כזירת קרב. כולם צעקו את דעותיהם בקול רעש גדול, ע"מ שאף אחד לא יפספס אותם חלילה.

למען השם! משהו נוראי התרחש ואנוכי לא ידעתי, היתכן?!
ניסיתי לשאול בחורים סמוקים אודות הסער הסוער, המסעיר והנסער הלזה.
אפס. הבחורים היו שקועים בעצמם ובצרחותיהם ולא שתו ליבם למבקש להבין אל-נכון מה בדיוק קרה.

טוב, התיישבתי לאכול את מנתי, מנסה, בין הביסים, לדלות מידע מהזעקות של הסובבים.

בשלב מסוים הצלחתי להבין מספיק כי המדובר הוא בתפנית חדשה בקהילה מסוימת ש-איך לומר היא לא מצאה חן כל כך בעיני לפחות מחצית מהבחורים.

מתברר שהאח הגדול של מנהיג אותה קהילה - התערב והעיף את כל הקלפים, גורף לכיסו את מלוא כיסא המנהיג.

הו! סוף כל סוף מצאתי את הקיפקע של אלו המקורבים אלי, מצליח להסיט אלי את תשומת ליבם.

"אלי!" צעק אחד מהם, "איפה היית?"
"אה, התעדכנתי קצת במה שקורה, לא משהו מיוחד." התחמקתי. "רגע, הייתי בטוח שמה שמעסיק אתכם זו הממשלה שזה-עתה התפרקה, או לפחות התגובות של החכ"ים החרדיים, אבל אני מבין שמדובר בעניין אחר בתכלית".

בום.
שקט השתרר.
הבחורים הביטו בי בעיני-עגל-יורקות-זיקי-אש כמו שמסתכלים על מי שנשתבשה דעתו ממנו.

ואז הם צעקו יחד באש להבה:

"תגיד לי, אתה נורמאלי?
פאליטיק???!!!
"איכס! מחוץ למחננו!!!"
שנה שלמה עברה, וטרם התפזר הערפל. סיפורה של משפחת בירנבוים נותר פתוח, ללא סיום אופטימי או חלילה פסימי.

היה זה ביום השלישי של חול המועד סוכות דאשתקד, כאשר הבשורה הקשה הגיעה. אביגיל הבכורה של בירנבוים, בת ה - 32 שבה הביתה עם ששת זאטוטיה. התפרקה החבילה. דווקא בעיצומו של חג שמצווים לשמוח בו ללא הרף, אפילו המזבח נאלץ להזיל דמעות.

מסכנה. מה היא תעשה עכשיו, באמצע החיים עם שישה ילדים שבורים ורצוצים? באותם רגעים נדמה היה שסוכת דוד הנופלת, מעולם לא הייתה קרובה כל כך להשתטח לגובה פני הים.

'מה חשבת לעצמך?' שאלה האם הכועסת, את הבת הפרודה הטרייה. גם האב הזועף הפעיל את מייתרי קולו בעוצמה לא סטנדרטית, עם שורת פניני כעס משלו: 'ככה נוחתים באמצע סעודת חג, לא חשבת לשתף לפני? ככה בלי להודיע? היית אומרת לי לפני, אולי עוד היה אפשר לתקן. מה את מצפה שנגיד לך עכשיו? שתישארי כאן למרות שאין כאן מקום?' שקט ארוך השתרר, ברקע רק היללות הקורעות של הילדים-היתומים החיים הטריים.

'טוב אני נוסע עכשיו אל ביתך, ואנסה לתקן את מה שאפשר' הודיע האב 'בדרך אתייעץ עם המומחים, כדי לראות עם יש עוד מה לעשות' – אמר וטרק את הדלת.

מאותו יום כבר לא שמעתי את קולה של הבת הפרודה, וגם לא את קולם של ילדיה. השקט חזר לשרור בבית משפחת בירנבוים, ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הבת. האם היא גרה לבד בדירה, האם הם חזרו לאחר ניסיונותיו הקדחתניים של האב?

שנה שלמה הצלחתי להחזיק את המתח בתוכי. שנה של חוסר מנוחה שחנקתי בליבי. עכשיו עם תחילת בניית הסוכה וההכנות לחג, כל הטריגרים צפו ולא נתנו לי מנוח. החלטתי לברר את העניין, בעזרת הבן לבית בירנבוים שלמד איתי בישיבה קטנה.

'תגיד מה קורה עם אחותך הגדולה, היא עדיין לבד או שהיא כבר חזרה?' שאלתי במבוכה.

הוא הביט בי בהלם ושאל בטון מבודר 'מתי היא הייתה לבד, ולאן היא חזרה?'.

איזו פדיחה. לא ידעתי שהם מסתירים את זה. אם הייתי יודע לא הייתי שואל. אבל מששאלתי אין דרך חזרה, אני חייב להתקדם עם זה עד הסוף המר.

'נו אל תעבוד עלי, שמעתי הכול מהסוכה החופפת שלנו בשנה שעברה' הפגנתי יכולת מודיעינית ברמה של גוף ביון משומן.

'על מה אתה מדבר?' הוא שאל בגיחוך הולך וגובר.

'אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר; על הפרידה שלה ביום השלישי של חול המועד. היא חזרה הביתה עם ילדיה, ואבא ואמא שלך כעסו עליה נורא. מאז אני לא ישן בלילות אני מרחם עליה כל כך. גם הופתעתי מהחוסר אמפתיה של ההורים שלך כלפי ביתם האומללה, לא ידעתי שהם כאלה'.

'חחחחחחח אתה לא רציני, אתה יכול לישון רגוע בלילות' הוא הרגיע אותי 'אני זוכר את זה היטב. הייתה לה נזילה בצנרת בסוכה, והיא נחתה על הורי ללא הודעה מוקדמת, כאשר הם לא היו ערוכים לכך. אבי האכפתי קצת כעס שהיא לא אמרה לו מראש, אך מיד התעשת והתייעץ עם כמה אנשי מקצוע מתחום האינסטלציה, ורץ בעצמו לתקן את הנזילה' סיכם את הסיפור בפשטות.

ולחשוב שמאז אני לא ישן בלילות, איזה בושות. בסך הכול עונש ראוי ליכנע כמוני. בפעם הבאה תחזיק את האוזניים אצלך, אמרתי לעצמי בכעס.

עכשיו חברי לבית בירנבוים ירוץ הביתה וישתף את כולם בסיפור המביך בכיכובי. אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי יותר בשכונה. זהו, אני עובר לחו"ל.
שיתוף - לביקורת חמין של מעלה
טור הומור בסגנון של 'סוללה חזקה' - מ. ארבל,
ביקורות ותגובות יתקבלו בברכה!


לא היה חם מדי באותו יום, שבו צעדתי לתומי ברחובות ירושלים, הלוך ושעמום ליד השטיבלאך 'עונג התפילה',
(שאגב, רבים וטובים כבר התפלמסו ודנו אודות השם המעניין שנבחר לפאר את מקום התפילה השוקק חיים 24 שעות ביממה, אף לאלו המהדרים ומתפללים שחרית ב - 4 אחר הצהריים, עד שלבסוף הבינו שמדובר בעונג רוחני עמוק ועליון השמור לתפילות בשעות הפיציות של הלילה והשעות הענקיות של היום.)

וכך, בעודי מתהלך ושקוע במחשבות על כל מה שזז, והנה עולה באפי ריח נפלא ומשתק, מעודן ונקי, מעין עולם הזה, ריח מריח וריחני,
נינוח, ניחוח ונימוח, ועוד שלל כינויים העולים במוחי ומטריפים את מחשבתי.

הבטתי אנה ואנה וכיוון שלא מצאתי את שחשקה נפשי (קרי: את מה שעומד מאחורי אותו ריח נפלא וכו') החלטתי ללכת לפי הריח (וכו', כבר אמרנו?) כמאמר הכתוב: 'למקום שאדם מת לילך שם - לשם מוליך את נפשו'.

מיד שמתי כפי, דהיינו - רצתי בטירוף חושים טוטאלי אל עבר מקור ה - וכו', ואז מצאתי את המקום...

היה זה שלט ענק שמרוח על קיר בממדים אסטרונומיים ועליו רשום באותיות קידוש של שבת:
"ברוכים הבאים לטשונטיאדת הכיכר!
בעקבות הביקוש, פתחנו גם במוצ"ש על מנת שח"ו בל נשכח את המאכל שכובש את הציבור החרדי!"

מול מודעה כזאת מי נשאר אדיש? לא עת לחשות!, אמרתי לעצמי וחיש נכנסתי למקום השופע ריחות שבמקומות אחרים קוראים להם 'מזעזעים' אבל כידוע אצלנו, אין מזלזלים באופן כה בוטה על משהו שאחרים אוכלים אותו לתיאבון, (כמאמר הכתוב 'מ'טאר נישט זאג'ן איכס האף עס'ן) אלא מבינים לאמת שמדובר בריח גן עדן ממש!

מסביבי יושבים אנשים השקועים ראשם וכולם באופן מפלצתי בעויילם הזה הגבוה ביותר, מפריסי פרסה למהדרין.
בדלפק עומדים כמה עובדים המשרתים את קהל הלקוחות ההולך וגדל (תרתי משמע) זה בטשולנט וזה בקוגל, מי מסתפק ביאפצ'אק לבד ומי רוצה לפטם עצמו ביתר מכך, הצד השווה שבכולם שהגם הם נכנסין רזים - הרי שביציאתם כרסם רחבה עד מאד ומנופחת כהוגן
ורק בעזרת טרקטור שמרחיב את הפתח בד' אמות (במצב הטוב...) אלו מצליחים לצאת חזרה אל אויר העולם הצח.

נפשי מתאוה בחמין חם ועסיסי, נוטף נוזל בלתי מזוהה ואת רצוני אני מדגיש היטב לאדם שמאחוריו עומד - בסיר ענק - השחור שחור הלזה. הלה מבין לרוחי (ולבטני) ולאחר מספר שניות מוגש מול עיניי מה שכל כך ציפיתי לו.

הוצאתי את ארנקי כדי לשלם והנה המוכר מסנן מבעד לפיו מספר ספרות כלשהו.
נדמה לי שלא שמעתי מספיק טוב, לכן אני מבקש שייתן לי בבקשה מחיר.
ההוא אומר שוב את אותן הספרות והריני מזדעזע ת"ק על ת"ק פרסה וקורס על רצפת המזללה (המזבלה).

לאחר כוס מים שמשיב את רוחי, אני שוב קולט באיזו סיטואציה הזויה אנוכי נמצא, שבמקום מספר שקלים אני אמור לשלם דירה למען המאכל (העב"ם) הזה. אי לכך ובהתאם לזאת אני תופס רגליים ונמלט משם כאחוז דיבוק.

בעודי מתאושש מהחוויה המפוקפקת שעברה עלי, אני עובר ליד ביתי והנה שלט ענק מקדם את פניי:
"טשולנט שמסדר לכם את הראש! בואו והיווכחו איך גם כשהכסף יוצא - האוכל נכנס!"
ליד השלט עומד שכיני שלפני יומיים סיים להוציא מרפסת ונקלע לחובות עצומים.

אם נראה היה לי שלא חם היום - הרי שהתבדיתי, נהרות זעה זלגו מגופי.
"ר' יודה" אני פונה אליו, מזועזע. "זה שלך?"
ההוא ניגש אלי ולוחש לאזני תוך קריצה רבת משמעות: "ידידי, מה לא עושים בשביל פרנוסע..."

מאז לא פסק מאפי ריח הטשולנט לעולם...
שיתוף - לביקורת מכחול של קימה
בס"ד
עלה כבר באתגר דו שבועי אבל נראה לי שזה גם קטע בפני עצמו.


אחח. שוב זה קרה. למה הם לא מתחשבים בה? יכולה רק לדמיין את התגובות שיגיעו בימים הקרובים, שיציפו אותה.
והן לא יהיו טובות.
בכלל לא.

אוף! כשהתחילה את דרכה בעיתון, לא דמיינה את תוצאותיו. היא פותחת את המייל, אימייל חדש. שופכת דיו דיגיטלי, כותבת עצבים, מוחקת. כותבת שוב. 'שליחה', המייל נשלח ליעדו.

בערב מצלצל הנייד. רותי העורכת, כך מודיע הצג. היא מרימה. "למה את לא עונה למייל? תגידי, ככה לכתוב ולהיעלם מהרדאר? באמת אני שואלת!" הופה! הצליחה להרגיז את העורכת המהוללה! איזה יופי.

"סליחה, לא ישבתי על המייל מאז" היא מתנצלת, "אבל יכולת להתקשר, לא?" נזהרת לא לעבור את הגבול.
"זה מה שעשיתי, באמת! טוב נו, לא משנה" העורכת מתקרקעת, "בכל אופן - את רצינית במה שכתבת? את יודעת שאת לא דייקת בכמה פרטים, אנו עושים ככל שביכולתנו, וזה לא מעט".

"יודעת, יודעת. אבל הפעם הגבול נחצה. הקוראים יאכלו אותי בלי מלח! ככה לטעות?" עצביה ניעורו "עד עכשיו הבלגתי בהבנה, בסדר, קורה, בני אדם טועים. אבל עכשיו? אחרי הטעויות המחרידות האלה - איני יכולה עוד לשתוק", התפלספה בפשטות. "אה, וזה סופי" הוסיפה מהר. החלטתה כבר התקבלה.

טוב", נאנחה העורכת, "ננסה לתקן וללמוד מהשינויים, שיהיה לך הצלחה בדרך החדשה". שוין, ימצאו מישהו אחר, היא בטוחה. למרות התגובות הנלהבות שהגיעו עליה ועל מדוריה.

"תודה לך, יום טוב".

השיחה נותקה, ועל הצג הופיעה, שלא במפתיע, שיחה נוספת. תמר. "הלו?"
"כן, עדינה?" היא הייתה מסוייגת, "לגבי הסיפור שלך בעיתון, אה.."

"אני יודעת", היא קוטעת אותה, "היו שם שגיאות רבות, אבל הן לא באשמתי, רוצה לדבר עם העורכת?"
. . .

בבוקר היא שוב על המחשב, קוראת שוב את המייל הנזעם ששלחה אתמול, מסכימה שוב עם כל מילה. היא מרוצה מההחלטה ובטוחה שזה ישתלם לה. נזכרת שוב בשיחות הרבות שהדפה אמש. נאנחת.
רואה גם את ההודעות המופתעות של העורכת. מכתב פרידה. מרגש.

מנחם מסכים איתה, "את צריכה לעשות מה שטוב לך, אם העניין של העריכה מפריעה לך - זכותך לעזוב!"
מעולה. והיא עזבה. בימים הקרובים יגיעו הצעות חדשות. דרך חדשה לפניה. היא בטוחה בכך.
. . .

אבל ההצעות לא הגיעו. יבש מעיין הרדיפה אחריה. ימים חלפו, ושבועות, אבל משום מה אבדו הבקשות. הסופרת המוערכת, זאת שקיבלה אינספור פניות מכל המגזינים המכבדים את עצמם, זאת שהעורכים כולם כבר ידעו שאין להתעסק איתה, היא רוצה עבודה מושלמת, זאת שהזדעזעה מכל טעות וגרמה כאב ראש לא קטן לאלו שערכו את כתביה - מצאה עצמה לבד.

את מנחם זה לא הדאיג. "את צריכה אולי לחשוב על כיוון אחר, לא להמתין לשווא לאלו שמחפשים אותך, לא לחכות באפס מעש שירדפו אחרייך" אמר יום אחד בארוחת הערב, "תתחילי לשלוח בקשות ותראי שזה היה רק זמני. כשייזכרו בך, הם יקפצו על המציאה. אני בטוח".

טוב, היא שמעה לעצתו והחלה שוב לפרסם, לשלוח בקשות, להציע את עצמה בתור כותבת ועורכת.

זה הוכיח את עצמו. למחרת הגיעה הצעה מפתה של מגזין מכובד מאד החפץ בעורכת למוספי החג שלו. היא הלכה על זה. שולחת אישור. דוגמאות. הצעת מחיר, פירוט.

היא לקחה את המשימה. החומרים זרמו אליה והיא החלה לעבוד. דף אחר דף, מילה במילה. העריכה שלה מהנוקשות הן, והיא הוכיחה את העובדה הזו, באינספור מחיקות. תיקונים, טיוטות. המקלדת שלה עבדה על פול מרץ והתקתוקים דפקו בקצב.

בסוף עמדו לפניה קבצים מלאים. על הכל היא עברה. שיפרה. שיפצה. זה השתלם לה. היא הביטה במעשי ידיה ותחושת סיפוק מילאה אותה. רפרפה בקבצים, מדמיינת אותם מודפסים. עם הריח הכה אהוב עליה, דפים של עמל שיראו אור ויביאו פידבקים.
. . .
לזה היא לא ציפתה. מיד במוצאי חג ראשון היא קיבלה את השיחה הראשונה, והיא הייתה רחוקה מלהיות טובה.
האיש הנזעם מעבר לקו גרם לה לרוץ אל המחשב. לפתוח מייל.

השולח הוא 'מערכת מגזין עתיד' והתוכן לא מלהיב. בלשון המעטה. את הצרחות שהתבטאו במילים, ניתן היה לשמוע ולהתחרש. אחרי גל האשמות וגידופים הגיעה ההודעה הלקונית כי היא מועפת אחר כבוד. המגזין לא רוצה יותר שום קשר עמה.

חיוורת, היא פתחה שוב קבצים, מדפדפת כאחוזת טירוף. עוברת שוב על התוכן הערוך. מילה במילה. הכל מושלם! היא לוקחת נשימת הרגעה. אנחת הקלה בוקעת מגרונה. מה לא טוב בזה, למען ה'? איפה היא טעתה?

רגע! פותחת שוב מייל. נזכרת במשהו. 'נשלח', היא נכנסת. רואה את מה ששלחה למגזין. אלוקים!! היא שלחה לדפוס את התוכן הלא ערוך! לא! זה לא קורה לה! זיעה קרה שוטפת את גופה, מעבירה בה צמרמורת. איך, לכל הרוחות, זה קרה לה? איך??
. . .

בבית זה מגיע. גל בכי עובר בה, נוטל עמו כאב ותסכול. היא בוכה את נשמתה אל מול הטישויים שמנחם מגיש לה. הדמעות זולגות בחופשיות, היא מתייפחת. מנחם לצידה, שותק. תומך. נותן לה לפרוק. הבכי עושה לה טוב. רגשות קשות נפלטות החוצה, בדמעות ספוגות כעס עצמי ומרירות אינסופית.

היא מצאה עצמה בשפל הכי גדול שאליו בן אנוש מסוגל להגיע. הבניין שהקימה בעשר אצבעותיה, המגדל העצום שבנתה ביזע, קרס אל תוך עצמו, מקריס גם אותה אל תוך עצמה. העריכה המוקפדת המפורסמת שלה, חזרה אליה בבומרנג כואב ושורף שלא נותן מנוחה.

הדמעות מיטיבות עמה. היא מרגישה את זה. מוציאה מעצמה אשמה. מתמלאת רצון עז לתקן, להתחיל מחדש. להיבנות מהנפילה, לקום מהכישלון. להתרומם מהקושי.
. . .

והיא הצליחה. זה לקח אמנם זמן, ואכזבות. אבל היא התמידה. כשבעלה מעניק לה תמיכה וגב, כשהרצון שלה עז מתמיד. שולחת התנצלות עמוקה לרותי, בתוספת בקשה. מצרפת גם סיפור כאוב, על רצון לצפצף על כולם, על תחושת ביטחון מזויפת, על נפילה וכישלון מחפירים. ובעיקר על קימה והתאוששות. על לקיחת אחריות.

על למידה מהטעויות.

אשמח לתגובות והערות.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה