הנושאים החמים
הנושאים החמים
נקישה קלה נשמעה מכיוון הדלת, אחרי דקה הצטרפו אליה עוד שני נקישות וקול נשי שקרא 'פראו שטרן את בבית? פתחי לי את הדלת, אני אלזה מוועד התמיכה'.
הלנה הניחה את הבגד שבתיקונו עסקה על מיטת בעלה וניגשה לדלת בצעדים איטיים.
היא הסתכלה בחריר לראות אם אין כאן תרמית וליד הפראו החסודה מחכה גם הר היינריך בעל הדירה, וכשנרגעה פתחה לאיטה את הדלת.
ברטה ואלפרד נעמדו מאחור והיא גירשה אותם בהינף יד.
"כן פראו גירסטנר, מה ברצונך " אמרה בקול חסר חיות, ובאותו זמן מנסה ליהנות כמה שיותר מריח הבישום היוקרתי שמתלווה אל האשה שמולה כצל.
"פראו שטרן" פתחה "את הרי יודעת שהפיהרר יצא למלחמה ועמו יצאו 18 מיליון חיילים עשויים ללא חת לכבוש את פולין, להילחם ברוסיה ואפילו להגיע ללוב. בעלך יוזף היה אחד מהם עד שנהרג בקרב על סטלינגרד".
"נו" הלנה רגזה על שיעור ההיסטוריה מאלזה.
"מה שברצוני להגיד" אלזה מיהרה "שהגיעה היום רכבת לעיר עם חבילות רבות שנשלחו ל'אונזערע פראוען' (נשותינו), הארגון ששם לעצמו יעד לעזור למשפחות שנותרו ללא סעד עזר ותמיכה, וחבילה אחת ממגוון החבילות מצאה את דרכה אליך" חייכה פראו גירסטנר "אנחנו מקווים שתפיקי את מירב התועלת, ואת וילדייך תוכלו גם"....
חבילה?
הסקרנות פשתה בה. ארגז עץ סגור, חותמות גבול מתנוססות מכל צד, מסמרי ברזל הסוגרים וסותמים אותו, ובפנים? צעיף צמר עבורה, מעיל עבור ברטה, נעליים צבאיות וחזקות עבור אלפרד, מעטפה מנייר קרטון חום עטוף בחבל (כסף?)...
היא התנערה. הארגז עדיין לא נכנס לביתה והפראו הנכבדה שעל ידיה צרור צמידים כבד ומקשקש עדיין מדברת אליה, היא הרצינה והישירה מבט.
"כפי שכבר אמרתי, פראו שטרן, החבילה היא לצערי דלה בתוכן, עקב מצב המלחמה, אך אל דאגה. מיטב חיילינו בפולין מארגנים כעת אלפי חבילות עם בגדי צמר, נעליים ומשחקים לנשותינו שבעורף המלחמה".
פולין?... שוב נדדו מחשבותיה, חבילות שיגיעו מפולין? אותה ארץ קרה וקומוניסטית? מן הסתם יגיעו בגדים עתיקים ובלויי סחבות מדיפי ריח ויסקי זול וחמצמץ, והמשחקים? ודאי יגיעו ישנים, שבורים ומלאים בריח של שומן אווזים....
הגברת כפי הנראה קראה את מחשבותיה, כי היא אמרה, "החבילות תהיינה מלאות במיטב התוצרת של תושבי פולין ותגיע מסודרת ומאורגנת, אין אורדנונג (בסדר)?".
"יא, דנקה שיין (כן, תודה רבה)" הודתה בנימוס פראו שטרן.
"פאר ניכט (על לא דבר)" חייכה הגברת ופנתה לאחוריה.
"קרל" פנתה לנהג "הכנס את הארגז".
ארגז עץ עם זוויות ברזל הוכנס לבית והוצב על רצפת הכניסה.
"אוה, דנקה שיין" הודתה שוב במבוכה האישה.
"זה בסדר, תרגישי בנוח לבקש כל עזרה, ואנחנו נשתדל לסייע".
לאחר שמנוע הרכב כבר לא נשמע, פנו המשפחה לפתוח את הארגז.
החותמת צדה את עיניה "נובגרדוק רוסיה".
בתוך הארגז היו מסודרים זה על גבי זה, שלוש שמלות מצמר קשמיר, מכנסיים שחורות (לאלפרד! אורו עיניה), זוג גרבי כותנה (לברטה!), חלוק שינה מצמר (אני) ומתחתם שכבה....
בובה?!
בובה!!
הלנה אחזה בבובה ענקית ויפהפייה ובהתעלמות מקריאות הגיל של ברטה מיששה בידיים רועדות את שמלת הסטן המבריק שעטפה את הבובה, מיששה בעונג את שערות הקש ופיתלה בין אצבעותיה את המלמלות והדנטלים.
"אמא" הקיצה אותה ביתה מחלום מתוק "הבובה הזאת בשבילי, נכון?"
"נכון" חייכה אליה "שלחו לנו חבילה עם הרבה בגדים חמים וגם בובה".
"כי הם ידעו שיש בבית ילדה מתוקה בת עשר שאוהבת עדיין לשחק בבובות" התגרה אלפרד.
ברטה כלל לא שמעה את אחיה, היא המשיכה למשש את הבובה ולמלמל "איזו בובה נהדרת" "ממש יפהפייה" "אקרא לה אמילי"....
"אמילי" חזרה אמה, נותנת באלפרד מבט כעוס "שם מקסים ברטה, וכעת גשו כולכם להתרחץ, כבר מאוחר. מחר נמדוד את פריטי הלבוש ו" פיהוק גדול עצר את דבריה "ונתאים לכל אחד את הבגדים במידה שלו".
"ליל מנוחה" ניגש אלפרד ונשק לאמו. ברטה עשתה זאת כשהבובה בידיה, היא חיפשה בעיניה את אלפרד וכשלא הבחינה בו, הרכינה את הבובה עד למצחה של הלנה ואמרה בקול ילדותי ומתוק "אמא, גם אמילי מאחלת לך לילה טוב".
הלנה חייכה, פיסת מתיקות הילדה הזאת – חשבה לעצמה וניגשה שוב למכונת התפירה להמשיך את המלאכה האינסופית: לתקן בגדים לתושבי השכונה.
"לפחות" הרהרה בעודה מיישרת על המכונה שמלת פליסה ורודה "יש לי מזה קצת רווח המספיק עבור אוכל פשוט לי ולילדיי. יתומים קטנים ומסכנים" נאנחה.
שתיים בלילה.
בכי חרישי העיר את הלנה, פסיעות רגלים יחפות רצו למיטתה, וכשהבחינה לאור המנורה הקטנה בחלוק הפרחוני, שאלה בדאגה "מה קרה ברטה?".
הבכי התגבר ומספר מילים בודדות מצאו להם דרך מגרונה של הילדה, "הבובה, האוזן, אמילי שלי"...
"מה העניין ברטי?" קמה הלנה וניסתה להבין מה קרה לבובה ומה קרה לילדתה.
ברטה הרימה את הבובה ואמרה בקול הברור ביותר שיכלה להפיק מגרונה "האוזן שלה חתוכה"....
ופרצה שוב בבכי...
-----------------------
הסיפור הזה שוכב אצלי במוח כבר כמה שנים ובמחשב כשבועיים.
אשמח לקבל רעיונות לשיפור ומשוב חם.
"יש לי מוכן גם חלק שני שמתאר את הבובה הענקית שנשלחת להינד'לה שבנובהרודוק מדודיה באמריקה ועל אכזבתה מכך שאביה קטע את אוזנה כפי שההלכה מחייבת, החלטתי בינתיים לא להכניס כי הרעיון די ברור, תנו את דעותיכם בעניין, תרצו לקרוא חלק שני לאוזן תלושה? ומה באמת אתם חושבים על השם? מחכה מאוד, המלמד"
הלנה הניחה את הבגד שבתיקונו עסקה על מיטת בעלה וניגשה לדלת בצעדים איטיים.
היא הסתכלה בחריר לראות אם אין כאן תרמית וליד הפראו החסודה מחכה גם הר היינריך בעל הדירה, וכשנרגעה פתחה לאיטה את הדלת.
ברטה ואלפרד נעמדו מאחור והיא גירשה אותם בהינף יד.
"כן פראו גירסטנר, מה ברצונך " אמרה בקול חסר חיות, ובאותו זמן מנסה ליהנות כמה שיותר מריח הבישום היוקרתי שמתלווה אל האשה שמולה כצל.
"פראו שטרן" פתחה "את הרי יודעת שהפיהרר יצא למלחמה ועמו יצאו 18 מיליון חיילים עשויים ללא חת לכבוש את פולין, להילחם ברוסיה ואפילו להגיע ללוב. בעלך יוזף היה אחד מהם עד שנהרג בקרב על סטלינגרד".
"נו" הלנה רגזה על שיעור ההיסטוריה מאלזה.
"מה שברצוני להגיד" אלזה מיהרה "שהגיעה היום רכבת לעיר עם חבילות רבות שנשלחו ל'אונזערע פראוען' (נשותינו), הארגון ששם לעצמו יעד לעזור למשפחות שנותרו ללא סעד עזר ותמיכה, וחבילה אחת ממגוון החבילות מצאה את דרכה אליך" חייכה פראו גירסטנר "אנחנו מקווים שתפיקי את מירב התועלת, ואת וילדייך תוכלו גם"....
חבילה?
הסקרנות פשתה בה. ארגז עץ סגור, חותמות גבול מתנוססות מכל צד, מסמרי ברזל הסוגרים וסותמים אותו, ובפנים? צעיף צמר עבורה, מעיל עבור ברטה, נעליים צבאיות וחזקות עבור אלפרד, מעטפה מנייר קרטון חום עטוף בחבל (כסף?)...
היא התנערה. הארגז עדיין לא נכנס לביתה והפראו הנכבדה שעל ידיה צרור צמידים כבד ומקשקש עדיין מדברת אליה, היא הרצינה והישירה מבט.
"כפי שכבר אמרתי, פראו שטרן, החבילה היא לצערי דלה בתוכן, עקב מצב המלחמה, אך אל דאגה. מיטב חיילינו בפולין מארגנים כעת אלפי חבילות עם בגדי צמר, נעליים ומשחקים לנשותינו שבעורף המלחמה".
פולין?... שוב נדדו מחשבותיה, חבילות שיגיעו מפולין? אותה ארץ קרה וקומוניסטית? מן הסתם יגיעו בגדים עתיקים ובלויי סחבות מדיפי ריח ויסקי זול וחמצמץ, והמשחקים? ודאי יגיעו ישנים, שבורים ומלאים בריח של שומן אווזים....
הגברת כפי הנראה קראה את מחשבותיה, כי היא אמרה, "החבילות תהיינה מלאות במיטב התוצרת של תושבי פולין ותגיע מסודרת ומאורגנת, אין אורדנונג (בסדר)?".
"יא, דנקה שיין (כן, תודה רבה)" הודתה בנימוס פראו שטרן.
"פאר ניכט (על לא דבר)" חייכה הגברת ופנתה לאחוריה.
"קרל" פנתה לנהג "הכנס את הארגז".
ארגז עץ עם זוויות ברזל הוכנס לבית והוצב על רצפת הכניסה.
"אוה, דנקה שיין" הודתה שוב במבוכה האישה.
"זה בסדר, תרגישי בנוח לבקש כל עזרה, ואנחנו נשתדל לסייע".
לאחר שמנוע הרכב כבר לא נשמע, פנו המשפחה לפתוח את הארגז.
החותמת צדה את עיניה "נובגרדוק רוסיה".
בתוך הארגז היו מסודרים זה על גבי זה, שלוש שמלות מצמר קשמיר, מכנסיים שחורות (לאלפרד! אורו עיניה), זוג גרבי כותנה (לברטה!), חלוק שינה מצמר (אני) ומתחתם שכבה....
בובה?!
בובה!!
הלנה אחזה בבובה ענקית ויפהפייה ובהתעלמות מקריאות הגיל של ברטה מיששה בידיים רועדות את שמלת הסטן המבריק שעטפה את הבובה, מיששה בעונג את שערות הקש ופיתלה בין אצבעותיה את המלמלות והדנטלים.
"אמא" הקיצה אותה ביתה מחלום מתוק "הבובה הזאת בשבילי, נכון?"
"נכון" חייכה אליה "שלחו לנו חבילה עם הרבה בגדים חמים וגם בובה".
"כי הם ידעו שיש בבית ילדה מתוקה בת עשר שאוהבת עדיין לשחק בבובות" התגרה אלפרד.
ברטה כלל לא שמעה את אחיה, היא המשיכה למשש את הבובה ולמלמל "איזו בובה נהדרת" "ממש יפהפייה" "אקרא לה אמילי"....
"אמילי" חזרה אמה, נותנת באלפרד מבט כעוס "שם מקסים ברטה, וכעת גשו כולכם להתרחץ, כבר מאוחר. מחר נמדוד את פריטי הלבוש ו" פיהוק גדול עצר את דבריה "ונתאים לכל אחד את הבגדים במידה שלו".
"ליל מנוחה" ניגש אלפרד ונשק לאמו. ברטה עשתה זאת כשהבובה בידיה, היא חיפשה בעיניה את אלפרד וכשלא הבחינה בו, הרכינה את הבובה עד למצחה של הלנה ואמרה בקול ילדותי ומתוק "אמא, גם אמילי מאחלת לך לילה טוב".
הלנה חייכה, פיסת מתיקות הילדה הזאת – חשבה לעצמה וניגשה שוב למכונת התפירה להמשיך את המלאכה האינסופית: לתקן בגדים לתושבי השכונה.
"לפחות" הרהרה בעודה מיישרת על המכונה שמלת פליסה ורודה "יש לי מזה קצת רווח המספיק עבור אוכל פשוט לי ולילדיי. יתומים קטנים ומסכנים" נאנחה.
שתיים בלילה.
בכי חרישי העיר את הלנה, פסיעות רגלים יחפות רצו למיטתה, וכשהבחינה לאור המנורה הקטנה בחלוק הפרחוני, שאלה בדאגה "מה קרה ברטה?".
הבכי התגבר ומספר מילים בודדות מצאו להם דרך מגרונה של הילדה, "הבובה, האוזן, אמילי שלי"...
"מה העניין ברטי?" קמה הלנה וניסתה להבין מה קרה לבובה ומה קרה לילדתה.
ברטה הרימה את הבובה ואמרה בקול הברור ביותר שיכלה להפיק מגרונה "האוזן שלה חתוכה"....
ופרצה שוב בבכי...
-----------------------
הסיפור הזה שוכב אצלי במוח כבר כמה שנים ובמחשב כשבועיים.
אשמח לקבל רעיונות לשיפור ומשוב חם.
"יש לי מוכן גם חלק שני שמתאר את הבובה הענקית שנשלחת להינד'לה שבנובהרודוק מדודיה באמריקה ועל אכזבתה מכך שאביה קטע את אוזנה כפי שההלכה מחייבת, החלטתי בינתיים לא להכניס כי הרעיון די ברור, תנו את דעותיכם בעניין, תרצו לקרוא חלק שני לאוזן תלושה? ומה באמת אתם חושבים על השם? מחכה מאוד, המלמד"
נערך לאחרונה ב:
