הנושאים החמים
הנושאים החמים
חברה מפרוג שכותבת מהמם ועדיין לא נמצאת בפורום כתיבה, תשמח לקבל ביקורת בונה כדי לדעת מה לתקן ואיך להשתפשף...
זו הפעם הראשונה שלה שהיא כותבת בכלל, אז אנא שהביקורות יהיו ברחמים.. אל תקטלו אותה יותר מידי שלא תוציאו לה את החשק
ואיפה לדעתכם כדאי לסיים את הפרק ?
ביכורים
פרק א'
מצאתי את הרימון הראשון!! מצאתי!! התרועה הזו התאימה לרגליים המפזזות של אלי.
טלי מלכסנת מבט לחצר של השכנים, עוקבת במבטה אחרי רגליים הגולשות על גזע חום מפותל וגוף שנשלף מהעץ.
המראה הזה נותן לה השראה טובה יותר מאשר הירקות הספורים שנמצאים על השיש, מעדיפה לא לראות מה היא חותכת ולא להיזכר בתקופת השפע.
אחרי שהדלת של השכנים נטרקת ואלי נבלע פנימה, היא חוזרת להתרכז בסלט. קולטת שתיכף תיכף מיכאל חוזר והיא כ"כ רוצה שהאוכל יהיה על השולחן, מגרה.
להמעיט את החסר כמה שיותר.
כמה דקות אחר כך עיניה נודדות שוב לעץ, הפעם היא לא לבד, מנשה, ארי, אבינועם ויוני האחים שלו רצו אחריו, הילדים שלה, שמשון, איתמר ותהילה, איכשהו מצטרפים אליהם מהעבר השני של הגדר. אולי הקינאה הריצה אותם, אולי הסקרנות, אבל כשאלי מטפס בזריזות עם חוט אדום יש לו קהל מריע ומעריץ. כשהוא קושר את החוט מסביב לרימון היא שומעת מקהלה מצרצרצת במגוון קולות- זה לביכורים. זה לביכורים.
'ש—לום'. הקול העמוק מנער אותה.
בתנועות זריזות היא מערבבת את הירקות לסלט מושלם, כמעט בדיוק כמו שמיכאל אוהב.
מה שהיא יכולה לתת בנתונים שיש לה.
פותחת את ארון הכלים.
הצלחות שהיא עשתה בסדנת קרמיקה קורצות לה.
בא לה לערוך חגיגי.
מוציאה אותם, שמה על השולחן מתלבטת אם עריכה אלגנטית תדגיש את מה שאין או תייפה את מה שיש.
'מה נשמע? איך עבר עלייך היום?' המגירה של הסכום נפתחת ומיכאל מצטרף אליה לעריכה.
'אלי גודלמן מצא את הרימון הראשון על העץ שלהם, היית צריך לראות ולשמוע את ההתרגשות'
'אולי גם לנו יש פרי ראשון? צריך להיות זהירים ולסמן. אחרי הארוחה אצא לבדוק את העצים.'
שמה מפיות בחבקים, מניחה ליד כל צלחת, מרוצה מהתוצאה ושומעת את מיכאל אוסף את היבול האנושי שלהם מהחצר.
סלט, קוביות מושט בסויה, ופירה.
עם השולחן החגיגי הכל נראה מיוחד יותר.
מזכיר קצת את השנים הראשונות כשעוד היה להם הכל ובשפע.
'נכון השולחן חגיגי כי גמרתי את כל האותיות והניקודים?' כיפה טריה, עדיין עם א' נוצצת רקומה, רוקדת על הראש יחד עם השאלה שיוצאת מהפה המתוק הזה.
'כל האותיות והניקודים גמרתם? זה באמת סיבה לחגיגה!' שומרת לה בלב שלא נורא בכלל שהיא סתם חשקה במעט חגיגיות. מותר גם בסתם יום של חול. בטח בערב של יום מעייף נפשית.
כשהחבריה מסיימת לנקר מזון מהצלחות, ואיכשהו נושרת לתופסת בצהלות קרב של סוף יום, רגע לפני שהוא יוצא לדף היומי, והיא פונה להעביר את הילדים למצב שינה,
זה הזמן שלהם יחד. שלה ושל מיכאל.
מסיימים את הארוחה יחד, לוגמים את הלגימות האחרונות של התה, ומכרסמים עוגיה מהמקפיא.
ומדברים. ושותקים.
זה מה שמטעין אותה בכח למשמרת ג' של היום.
המודעה הזו תפסה לי את העין היום כשרפרפתי על העיתון, מיד חשבתי עלייך.
הוא פורס את המודעה הגזורה וממשיך, אולי כדאי לך להצטרף לקבוצת הנטוורקינג הזו? אולי תוכלי לבסס קצת יותר את העיסוק של השזירת פרחים?
היא חשבה על זה. זה רעיון טוב. היא תתקשר למספר שרשום שם, אולי באמת היא תאפשר לעצמה לעבוד במשהו שעושה לה טוב על הנשמה?
שתיהם שומרים בלב את המחשבה שאולי זה גם ייתן להם הכנסה רצינית יותר מאשר נסיונות הטלפנות שלה ב'קיסטר איסוף כספים למוסדות'
היא יודעת מה זה הקבוצות האלו.
שומעת בעיני רוחה את נחמי נואמת על הספסל בגינה, כמה הקבוצה הזו דוחפת אותה לעשיה, ולהמציא את עצמה, ולא להתייאש, ושירה עם השקט שלה רק אומרת, זה הבונוס של העצמאים. יש להם קולגות מכל התחומים, לא תקועים רק על קולגות מנהלות חשבונות או קולגות הנדסאיות.
האמת? זה מגרה אותה.
כיף שמיכאל ראה את המודעה וחשב עליה.
היא נושמת את זה ללב שלה. ממלאת את המאגר בעוד סוכרית כח של הדאגה הפשוטה של מיכאל שיהיה לה טוב.
בורא נפשות, מבקשת ממיכאל שיזכיר לצאן מה הם אמורים לעשות עכשיו
שומעת אותו מזרז את שמשון למקלחת, ואת תהילה לסדר את הבובות.
מלווה אותו לדלת. ההערכה שלה אליו, מלווה אותו גם כן.
נוחתת למשמרת ג'.
אבל עכשיו היא כבר מוטענת באנרגיה.
מקלחות. פיג'מות. גם שמשון וגם תהילה חייבים פיג'מה חדשה.
מוסיפה את זה לרשימה דמיונית אחרי הבגדים שהחליטה לדחות את הקניה שלהם, ואחרי המיטה שצריך לקנות לאיתמר, בנתיים הוא בלול, רינה עוד יכולה לישון איתם במיטה. זה נמצא גם אחרי הטיפול שיניים שב'הולד' עכשיו כל עוד משככי הכאבים עושים את העבודה. וכל זה יבוא אחרי שהם ישלמו את המשכנתא והחשמל והמים והאוכל. כשיישאר להם משהו אחרי זה...
מנערת את הראש, כאילו זה ימחק לה את הרשימה, רואה שהילדים איכשהו הגיעו למיטות.
מחייכת אליהם חיוך אוהב, ומפזמת שמע ישראל, מתענגת על הצלילים הדקים שמצטרפים אליה.
'עכשיו את כבר לא עצובה, נכון?'
'כי עשינו לך הפתעה ונכנסנו למיטה צ'יק צ'ק'
שיח של גדולים. אפילו שהוא בן 6 והיא בת 4 הם קולטים חזק מידי מה היא מרגישה ומשליכים את זה עליהם. זה לא פייר. לא מגיע להם. היא צריכה לשמור על עצמה.
מתאמצת להפסיק את המחשבות ונושקת להם על הדובדבנים שליד הפה, 'חשבתי על משהו שהעציב אותי, אבל נסיכים שלי, בכם אני תמיד שמחה.'
עוברת מהחדר, לסלון, לשקם הריסות.
מתיישבת על הספה.
ממשיכה לחשוב על מה שהיה ועל מה שאין.
בהתחלה היה קשה לה לקבל את הקריסה הכלכלית של אבא. בהמשך התווסף הקושי של החסר. עכשיו גם הקושי בעבודה שמצאה מכביד על נפשה.
גוערת בעצמה שיש אנשים שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע, ומה את בוכה. ומה את מתלוננת.
ואם את כבר מרחמת על מישהו, אבא ואמא קודמים.
אבל קשה לה.
מיכאל חושב לצאת לעבודה. היא מתחילה לחשוב גם כן על זה.
וזה קשה לה.
הוא אוהב ללמוד. היא אוהבת שהוא לומד.
אבל היא גם צריכה שפע. התרגלה לזה.
זו הפעם הראשונה שלה שהיא כותבת בכלל, אז אנא שהביקורות יהיו ברחמים.. אל תקטלו אותה יותר מידי שלא תוציאו לה את החשק
ואיפה לדעתכם כדאי לסיים את הפרק ?
ביכורים
פרק א'
מצאתי את הרימון הראשון!! מצאתי!! התרועה הזו התאימה לרגליים המפזזות של אלי.
טלי מלכסנת מבט לחצר של השכנים, עוקבת במבטה אחרי רגליים הגולשות על גזע חום מפותל וגוף שנשלף מהעץ.
המראה הזה נותן לה השראה טובה יותר מאשר הירקות הספורים שנמצאים על השיש, מעדיפה לא לראות מה היא חותכת ולא להיזכר בתקופת השפע.
אחרי שהדלת של השכנים נטרקת ואלי נבלע פנימה, היא חוזרת להתרכז בסלט. קולטת שתיכף תיכף מיכאל חוזר והיא כ"כ רוצה שהאוכל יהיה על השולחן, מגרה.
להמעיט את החסר כמה שיותר.
כמה דקות אחר כך עיניה נודדות שוב לעץ, הפעם היא לא לבד, מנשה, ארי, אבינועם ויוני האחים שלו רצו אחריו, הילדים שלה, שמשון, איתמר ותהילה, איכשהו מצטרפים אליהם מהעבר השני של הגדר. אולי הקינאה הריצה אותם, אולי הסקרנות, אבל כשאלי מטפס בזריזות עם חוט אדום יש לו קהל מריע ומעריץ. כשהוא קושר את החוט מסביב לרימון היא שומעת מקהלה מצרצרצת במגוון קולות- זה לביכורים. זה לביכורים.
'ש—לום'. הקול העמוק מנער אותה.
בתנועות זריזות היא מערבבת את הירקות לסלט מושלם, כמעט בדיוק כמו שמיכאל אוהב.
מה שהיא יכולה לתת בנתונים שיש לה.
פותחת את ארון הכלים.
הצלחות שהיא עשתה בסדנת קרמיקה קורצות לה.
בא לה לערוך חגיגי.
מוציאה אותם, שמה על השולחן מתלבטת אם עריכה אלגנטית תדגיש את מה שאין או תייפה את מה שיש.
'מה נשמע? איך עבר עלייך היום?' המגירה של הסכום נפתחת ומיכאל מצטרף אליה לעריכה.
'אלי גודלמן מצא את הרימון הראשון על העץ שלהם, היית צריך לראות ולשמוע את ההתרגשות'
'אולי גם לנו יש פרי ראשון? צריך להיות זהירים ולסמן. אחרי הארוחה אצא לבדוק את העצים.'
שמה מפיות בחבקים, מניחה ליד כל צלחת, מרוצה מהתוצאה ושומעת את מיכאל אוסף את היבול האנושי שלהם מהחצר.
סלט, קוביות מושט בסויה, ופירה.
עם השולחן החגיגי הכל נראה מיוחד יותר.
מזכיר קצת את השנים הראשונות כשעוד היה להם הכל ובשפע.
'נכון השולחן חגיגי כי גמרתי את כל האותיות והניקודים?' כיפה טריה, עדיין עם א' נוצצת רקומה, רוקדת על הראש יחד עם השאלה שיוצאת מהפה המתוק הזה.
'כל האותיות והניקודים גמרתם? זה באמת סיבה לחגיגה!' שומרת לה בלב שלא נורא בכלל שהיא סתם חשקה במעט חגיגיות. מותר גם בסתם יום של חול. בטח בערב של יום מעייף נפשית.
כשהחבריה מסיימת לנקר מזון מהצלחות, ואיכשהו נושרת לתופסת בצהלות קרב של סוף יום, רגע לפני שהוא יוצא לדף היומי, והיא פונה להעביר את הילדים למצב שינה,
זה הזמן שלהם יחד. שלה ושל מיכאל.
מסיימים את הארוחה יחד, לוגמים את הלגימות האחרונות של התה, ומכרסמים עוגיה מהמקפיא.
ומדברים. ושותקים.
זה מה שמטעין אותה בכח למשמרת ג' של היום.
המודעה הזו תפסה לי את העין היום כשרפרפתי על העיתון, מיד חשבתי עלייך.
הוא פורס את המודעה הגזורה וממשיך, אולי כדאי לך להצטרף לקבוצת הנטוורקינג הזו? אולי תוכלי לבסס קצת יותר את העיסוק של השזירת פרחים?
היא חשבה על זה. זה רעיון טוב. היא תתקשר למספר שרשום שם, אולי באמת היא תאפשר לעצמה לעבוד במשהו שעושה לה טוב על הנשמה?
שתיהם שומרים בלב את המחשבה שאולי זה גם ייתן להם הכנסה רצינית יותר מאשר נסיונות הטלפנות שלה ב'קיסטר איסוף כספים למוסדות'
היא יודעת מה זה הקבוצות האלו.
שומעת בעיני רוחה את נחמי נואמת על הספסל בגינה, כמה הקבוצה הזו דוחפת אותה לעשיה, ולהמציא את עצמה, ולא להתייאש, ושירה עם השקט שלה רק אומרת, זה הבונוס של העצמאים. יש להם קולגות מכל התחומים, לא תקועים רק על קולגות מנהלות חשבונות או קולגות הנדסאיות.
האמת? זה מגרה אותה.
כיף שמיכאל ראה את המודעה וחשב עליה.
היא נושמת את זה ללב שלה. ממלאת את המאגר בעוד סוכרית כח של הדאגה הפשוטה של מיכאל שיהיה לה טוב.
בורא נפשות, מבקשת ממיכאל שיזכיר לצאן מה הם אמורים לעשות עכשיו
שומעת אותו מזרז את שמשון למקלחת, ואת תהילה לסדר את הבובות.
מלווה אותו לדלת. ההערכה שלה אליו, מלווה אותו גם כן.
נוחתת למשמרת ג'.
אבל עכשיו היא כבר מוטענת באנרגיה.
מקלחות. פיג'מות. גם שמשון וגם תהילה חייבים פיג'מה חדשה.
מוסיפה את זה לרשימה דמיונית אחרי הבגדים שהחליטה לדחות את הקניה שלהם, ואחרי המיטה שצריך לקנות לאיתמר, בנתיים הוא בלול, רינה עוד יכולה לישון איתם במיטה. זה נמצא גם אחרי הטיפול שיניים שב'הולד' עכשיו כל עוד משככי הכאבים עושים את העבודה. וכל זה יבוא אחרי שהם ישלמו את המשכנתא והחשמל והמים והאוכל. כשיישאר להם משהו אחרי זה...
מנערת את הראש, כאילו זה ימחק לה את הרשימה, רואה שהילדים איכשהו הגיעו למיטות.
מחייכת אליהם חיוך אוהב, ומפזמת שמע ישראל, מתענגת על הצלילים הדקים שמצטרפים אליה.
'עכשיו את כבר לא עצובה, נכון?'
'כי עשינו לך הפתעה ונכנסנו למיטה צ'יק צ'ק'
שיח של גדולים. אפילו שהוא בן 6 והיא בת 4 הם קולטים חזק מידי מה היא מרגישה ומשליכים את זה עליהם. זה לא פייר. לא מגיע להם. היא צריכה לשמור על עצמה.
מתאמצת להפסיק את המחשבות ונושקת להם על הדובדבנים שליד הפה, 'חשבתי על משהו שהעציב אותי, אבל נסיכים שלי, בכם אני תמיד שמחה.'
עוברת מהחדר, לסלון, לשקם הריסות.
מתיישבת על הספה.
ממשיכה לחשוב על מה שהיה ועל מה שאין.
בהתחלה היה קשה לה לקבל את הקריסה הכלכלית של אבא. בהמשך התווסף הקושי של החסר. עכשיו גם הקושי בעבודה שמצאה מכביד על נפשה.
גוערת בעצמה שיש אנשים שהמצב שלהם הרבה יותר גרוע, ומה את בוכה. ומה את מתלוננת.
ואם את כבר מרחמת על מישהו, אבא ואמא קודמים.
אבל קשה לה.
מיכאל חושב לצאת לעבודה. היא מתחילה לחשוב גם כן על זה.
וזה קשה לה.
הוא אוהב ללמוד. היא אוהבת שהוא לומד.
אבל היא גם צריכה שפע. התרגלה לזה.
