• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיר אבא, אמא

שולמית רוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית


בס"ד
שניםםםםםם לא הייתי כאן.
עכשיו בא לי לשתף ברגשות שלי שעולים בדמות שיר:)


אבא, אמא
אני רוצה שתהיו איתי.

באמת. לא רק במילים, לא רק בזיכרון.

אני רוצה שתדעו שקשה לי,
שאני מאוכזבת,
שאני מחפשת אתכם,
את אהבתכם.

מתקרבת, מתרחקת.
רוצה להרגיש אתכם איתי.

רוצה להאשים, לדרוש, לתבוע.
לצעוק כמו ילדה –
בלי בושה, בלי מחסומים, בלי עיכובים.
רוצה לא לוותר,
לא להבליג.
לדרוש את אהבתכם, את הגנתכם.

שתראו אותי.
שתקשיבו לי.
שתיתנו לי את המקום שמגיע לי.
שתעריכו אותי על מי שאני,
על כל מה ששתלתם בי.

אבא ואמא,
נתתם לי ניגונים,
מזמורים שכוחים,
צלילי ילדות רכים ושלווים,
אהבה, אמונה.

אהבתכם היא ים שאין לו סוף.
אתם יקרים לי כל כך.

אני אוהבת, כמהה,
רוצה לרומם ולייקר אתכם.
אבל גם כועסת,
ורוצה לשבור.

להתנתק – להתחבר.
לפרק – ולהרכיב.

להרגיש את הכאב,
לבנות אהבה.



 

דודה

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
וואו! מיוחד!
במיוחד אהבתי את הניגודים-
אני אוהבת, כמהה,
רוצה לרומם ולייקר אתכם.
אבל גם כועסת,
ורוצה לשבור.

להתנתק – להתחבר.
לפרק – ולהרכיב.

להרגיש את הכאב,
לבנות אהבה.
והקטע הזה-
אבא ואמא,
נתתם לי ניגונים,
מזמורים שכוחים,
צלילי ילדות רכים ושלווים,
אהבה, אמונה.
השראה!
 

ספרי מוסר

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו
איזה שיר
כל כך כתוב יפה ונוגע
וואו, זה מרגיש אמיתי כל כך
ואיך העברת את הרגשות שלך בצורה חדה כל כך (הלוואי שגם את מרגישה)
מדהים.
וכואב.
 

שולמית רוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו! מיוחד!
במיוחד אהבתי את הניגודים-

והקטע הזה-

השראה!
תודה רבה! כ"כ מחמם לשמוע!
לגבי הניגודים כתבתי אח"כ עוד 2 שורות שאהבתי:
אני מתפרקת מכאב.
ונבנית ממנו.


ואת המילים "ניגונים, מזמורים שכוחים"
לקחתי מהשיר הנוסטלגי "ניגונים ששתלתם אמי ואבי, ניגונים מזמורים שכוחים..."
(יש לו מנגינה מרגשת ברמות... מכירים?)
 

שולמית רוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו
איזה שיר
כל כך כתוב יפה ונוגע
וואו, זה מרגיש אמיתי כל כך
ואיך העברת את הרגשות שלך בצורה חדה כל כך (הלוואי שגם את מרגישה)
מדהים.
וכואב.
וואו. איזו תגובה מחזקת, מחממת ומרגשת.
וב"ה אני מרגישה את הרגשות האלו. עמוק.
(אמנם לא כל הזמן, וזה היה הכי עוצמתי כשכתבתי את השיר)
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

היא ישבה שם, על אבן רטובה וגדולה, והביטה בנקודה מתעופפת ברוח.

היה קר. אפילו קר מאוד, והחולצה הדקה שעל גופה לא הגנה עליה מצינת הלילה.

היא עצמה את עניה, מכסה את ידיה בשולי השרוול, מקמצת אגרוף ורועדת.

היא ידעה שמחר לא תתפלא אם תהיה מצוננת. שיער רטוב וחולצה דקה הם סגולה ל...

אבל זאת לא הסיבה שתגרום לה לקום, כלום לא משנה לה עכשיו גם לא הקור או הצינון או נקודות מתעופפות ברוח.

היא חיכתה לדמעות. הן לא באו.
היא ניסתה לעזור להן לצאת והזכירה לעצמה מקרים כואבים שרק לה קורים, ורק לה עושים, ורק לי, ולמה? למה? ולמה??

זה לא עזר, אין דמעות ואין מחר ו...

היא הביטה בשמיים השחורים, וחיפשה את הכוכב המחבק ההוא מהשיר שכתבה, גם הוא בקטע של דווקא – נעלם...

ריקים השמים, ריק לה בלב ריקנות ששורפת ומבקשת מענה, כמה ארוך הוא הלילה וכמה בודד הירח בדיוק כמוה.

מול עיניה צפו אותיות שחברו למילים שחברו למשפט:

" אל תיכנעי לרגשות בדידות בכל מקום בו את נמצאת אבא שבשמים קרוב אליך..."

היא החליטה לנסות, פעם שמעה על כך שאנשים מדברים עם השם כמו עם החבר הכי טוב, במילים פשוטות בלי גינונים והתנצלויות...

אבל איך? לדבר ממש? ככה?

הגולה שעמדה לה בגרון הכריעה את תחושת הבושה.

היא נשמה נשימה עמוקה ולחשה "אבא" ליבה החסיר פעימה.

"אבא--" קצת יותר בקול, רך מתחנן "אתה בכלל שומע???"

היה רגע של שקט, היא קצת הרגישה מטופשת.

ואז היא שמעה את כל היקום עונה לה "כן!"
אוהב. מתנגן. כן לא ברור, לא מושמע כן בתוך הנשמה.

ואז עלו הדמעות והתגלו הכוכבים וחיבקו וחייכו ובכו איתה...

***

בוקר.
משהו חם לה בתוך הלב. כמו סוד שאף אחד לא יודע עליו.
והוא לא מעיק לא כבד. להפך הוא מקל ומאיר ומלא באהבה.

אילו שמכירים אותה ציינו שיש לה ניצוץ בעיניים. ואמא אמרה לה שהחיוך שלה מסגיר שמשהו מיוחד קרה לאחרונה...

כן, היא מחייכת לעצמה כשהיא משתקפת על חלון הראווה, צועדת לאיטה ברחוב המואר, משהו חדש מתחיל מכאן.

ברוכה הבאה ילדה.

מחשבות מדברות לה בראש: נולדתי בזרועותייך אבל אף פעם לא ידעתי שאני יכולה לדבר איתך,
הכרתי אותך מיום היוולדי אבל אף פעם לא חשתי אותך קרוב כל כך כמו אתמול,
התחברתי אלייך דרך הסידור ולא שמעתי אותך מדבר לי בתוך הלב...

הברסלבים קוראים לזה התבודדות, אבל זו רק הכותרת, כותרת לכל התהליך הזה שיהודי עובר כשהוא פתאום מגלה את השם יתברך.
במקום הכי רחוק, בשעה הכי קשה, הוא מרים עיניים ומוציא מילה, וכל פמליה של מעלה זזים לכבודה.
ואפילו השטן לא יכול לקטרג כי הוא לא מוכן אליה בשום תחנה...
והיא מחוללת פלאות, ועושה ניסים, והשם עוזב את הגזרות שהיה עסוק בהם והולך לשמוע את המילה הקטנה שהבת שלו אי שם בגלות שלחה לו.
והוא מתענג עליה ומחכה בציפייה לעוד מילה ועוד אחת ומבטל את הגזירות בזכותה...

רק אחרי שמרגישים כל כך לבד, כל כך בדד אז הניצוץ הזה נדלק לו עמוק בלב, ואז גם כשטוב, ושמח הוא כבר דולק בכל רגע...

***

לילה, והיא שוב שוקעת בפוך המלטף, כ"כ מאוחר, החדר חשוך, שקט. רדום כמו הרגשות שבליבה.

"אבאלה" היא לוחשת מהססת, "אבא" שותקת, נאנחת
"אז אם אמרנו שאתה שומע אז רק תדע שרק אתה, רק אתה מבין אותי באמת!
וכמה שכולם ואפילו כבר אני מאמינה לכל אלה שאומרים שהכאבים שלי קטנים וקטנוניים רק אתה יודע שזה לא והכי לא ובכלל בכלל לא!"

היא הרגישה את הלב שלה בוכה מבפנים, צף ועולה, מציף וגואה מתפרץ דרך העיניים שוטף את הפנים, צמרמורת ניגנה על מיתרי ליבה הדומעים.

"תאהב אותי אבא! תאהב רק אותי תחבק אותי, תפצה אותי, תנגב את דמעותיי, תמלא בי את החסר הזה.
תגיד לי שאני שווה, תרגיע אותי שהכול ייגמר, שאני בסוף אגדל ואהיה חיוך אחד ענק בכל ישותי...

אבא, תנשום בשבילי את כל הנשימות שקשה לי לנשום שהכול שרוף ואפוף עשן.

תמיס את הגולה בגרון שעולה לי תמיד ברגע הכי לא נכון ובשעה הכי קשה.

תאהב אותי, אבא'לה,... תעזור לי, תרחם עלי, אין לי מלבדך כלום!

אני בלעדייך כלום, אנא אבא! תן לי להרגיש אהובה, תאיר לי את הדרך, תדליק בי את הנשמה.."

"ת..א..ה..ב.." עניה החלו להיעצם "א...ו...ת...י" החלום החל לעטוף אותה, שואב אותה אליו "אבא אהוב שלי..." ונרדמה.

***

היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים צהובים שעפים באביב הפתוח.

היא דילגה על השביל והשיער שלה עף לצדדים לפי קצב הרוח..

הים ממול, ענק, מכיל, והשמש מחממת, עוטפת איזה יום יפה...

ואז היא ראתה אותה, קצת מרחוק, מול הים, דומה כ"כ, גדולה כ"כ, ונראת בדיוק כמו האבן ההיא שהזכירה לה רגעים רטובים מלאים קור ודמעות.
היא רצה אליה אל נקודת התורפה, אל הרגשת החום.
האבן הייתה חמה, נעימה ומלטפת, בעדינות התיישבה עליה, הגב לעולם היא מול הים, מעליה שמים ורוח ושיער שעף לאחור ושמש ו...

"דברי איתי" היא שמעה את הלחישה האהובה נושבת לה בעורף. מצמררת, שואבת, כ"כ מתגעגעת.

"דברי ילדה שלי, אני שומע, ספרי לי את הכול, אני כ"כ רוצה שנדבר "

והיא דיברה, וסיפרה לו שככה היא אוהבת את העולם בטבע שלו בפשוט באמיתי.

סיפרה לו שזה החלום שלה, בית כפרי עם גג אדום נדנדה בחצר וחלון שמשקיף לים.

והיא דיברה איתו על כול הפעמים שהוא ישב והקשיב לה, קיבל את תפילותיה, ניגב את הדמעות.

ניגן את המילים שהיא לא הצליחה להגיד,

והוא הזכיר לה שהוא מחכה תמיד, מחכה למילה אחת, מחכה לפנייה אחת.

שאפילו "אבא תעזור לי" ממיס אותו, כל כך אוהב שפונים אליו שמשתפים אותו...

והיא הסבירה לו כמה היא אוהבת אותו, באלפי מילים. באלפי צורות. ושפות. ותנועות. ודמעות.

"כן אבא ,לא קל, לא קל בכלל, ואולי גם לא יהיה, כי ככה זה, חיים רצופים ניסיונות, עליות וירידות.
אבל איתך אבאל'ה. הכול קל. קל המשא וקלה הדרך, קל לחשוב וקל לדבר, קל לבכות וקל להכיל,
כי אתה לוקח את הקשה ומשאיר בי את הקל, כי אתה לוקח את הכבד ומשאיר לי את הקלילות, את היציבות ואת הסיבות לחייך.
איך אפשר אבא, לחיות יום אחד בלי לדבר איתך? בלי לשתף אותך?
איך אפשר אבא בלי העידוד ממך בלי האמונה שהכל לטובתי כי אתה אבא שלי ואבא אף פעם לא עושה רע לבן שלו גם כשזה לפעמים נראה אחרת...?!
אני רואה לפעמים אנשים בוכים, בוכים לחברים, איך אנשים יכולים לבכות לאחרים ולא לבכות לך? ולמה הם לא זכו להכיר לא זכו לטעום את המתיקות שבתלות בך? א ב א . . ."

סימני שאלה גדולים וילדה אחת קטנה ...

השמש שקעה ואיתה שקעו הזיכרונות המרים, הכואבים, ועם הצבעים העזים שנמרחו על השמים, היא הרגישה איך
היא רוצה לחבק את העולם, להצמיד את כולו לליבה, לעצום עיניים ולבקש מאבא, בקשה אחרונה להיום לפני ש"נפרדים" :

"עשה גם אותם אבא, את כל אלה כולם, כל מי שנמצא בעולם, עשה להם קל, קל להכיר אותך וקל לדבר איתך, כי אתה הכל ויודע הכל ולפנייך כל הסודות גלויים. אנא אבא תן להם את הזכות לטעום את הזכות להבין...

עשה גם אותם "מתבודדים"..."
פעם אחת נכנס אחד מבני הנעורים הקטנים אל רבי נחמן זצ"ל ושאל אותו: "רבי איך מתבודדים?" ולימד אותו רבינו לומר לפני השם יתברך: "רבונו של עולם רחם עלי וכו', כי הייתכן שיעברו ימי בהבל שכזה, וכי בשביל כך נוצרתי?"
(חיי מוהר"ן סימן רלט')
אחר כך שמעו איך שרבינו בעצמו מתבודד עמו יתברך באותו נוסח שלימד את הקטן, כי אצל רבי נחמן היה כל העניין של תפילה והתבודדות דבר יסודי, ובפירוש גילה שאי אפשר להיות איש כשר בלי התבודדות, ואמר, בוודאי יש אנשים כשרים, אבל בלי התבודדות הם נקראים אצלי "פלייטס" היינו מבוהלים ומבולבלים (שיחות הר"ן סימן רכח').

וכן סיפר על עצמו שלא הגיע למדרגתו, אלא על ידי שדיבר הרבה אל הקדוש ברוך הוא, בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות כלל, אלא כמו "פראסטיק", היינו אדם פשוט, והירבה לדבר עמו יתברך, וכן סיפר אשר הרבה צדיקים גדולים לא זכו להגיע אל מדרגתם כי אם על ידי התבודדות, וככל שאדם עושה את עצמו יותר פשוט, ומתבודד אליו יתברך, מעלתו גדולה מאוד (חיי מוהר"ן סימן תקפז').
"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה