בין קווי הרוחב - ממזרח למערב
אנחנו מתחילים עם שני קווי עלילה מקבילים – אחד במזרח, ברוסיה הלבנה, עמוק בתחום המושב היהודי בתחילת המאה ה-19, והשני במערב ארה"ב, היכן שהאומה האמריקנית מתהווה לה בכור היתוך של מהגרים, כאילו-דמוקרטיה, נהנתנות ותאוות ממון. ועל הדרך מנסה ליישב את המערב הפרוע: סחוף הרוחות, רצוף הנופים מעתיקי הנשימה ושורץ האינדיאנים.
כבר מהרגע הראשון במערב יש הרגשה של חבית אבק שריפה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. מן תחושת דריכות שמחזיקה את הקורא על הקצה ולא מניחה לו לסגור את הספר.
במקביל, כבר מהרגע הראשון במזרח, יש תחושת טרגדיה משפחתית ממשמשת ובאה – והיא באה, מהר. על רקע גזירת הקנטוניסטים הנוראה שהטיל ניקולאי הראשון בשם עיקרון השוויון המקודש, לפיו גם היהודים כאזרחי האימפריה הרוסית צריכים להעלות מכסה משלהם לצבא האימפריה.
הפרקים הראשונים בספר עוברים בציפייה דרוכה לרגע בו שני קווי העלילה ייפגשו, ויש לציין כי הסופרת מצליחה למתוח את הזמן עד לרגע בו הקורא אומר לעצמו: "אוקיי, סגור סופית שגדליה זה פיוטר, ופיוטר זה גדליה".
זה מהלך מבריק, מחושב עד הקצה וראוי מאוד להערכה.
חיסכון מופלא בזמן - והעט הנובע של קינן
הכתיבה, כיאה למיה קינן, משובחת ויפהפייה. בספר הזה במיוחד היא מצטיינת בהתאמת משלבים וסגנונות דיבור שונים לדמויות שונות. כל דיאלוג מסייע לאפיין עוד קצת את הדמות ולהעמיק את ההיכרות עימה. הלוואי על כל מושך בעט יכולת כמו שלה לספק תיאורי נוף מוחשיים, שיח קולח וזורם ותיאורי סצנות שמוסיפים המון אינפורמציה – באופן הכי מתוחכם ועקיף, אבל גם הכי יעיל ומהיר שמכניס לקורא מקסימום אקספוזיציה במינימום מילים.
אומנות של ממש.
שניים-שניים באו - צמדים ומראות שבורות
לפי תיאוריה ישנה שלי עוד מימי "ממלכה במבחן", מיה קינן מחבבת צמדים. גיבור וסייד־קיק, חברים/אויבים או כל זיווג אחר.
כאן יש לנו שני צמדים מרכזיים ועוד צמד בונוס:
הראשונים הם צבי הירש וזעליג – הציניקן והעבדקן, על תקן זוג משקפיים יהודיות שדרכן נחשפת דמותו המבלבלת של המלווה שלהם, שמסייע להם להשיג גט כי הוא נראה גוי. ובתמורה, כמו יהודים טובים, הם מפתחים תיאוריות על זהותו.
הצמד השני – פיוטר ברנוב וגדליה כגן. זהים במראה החיצוני (כשגדליה נאלץ לגלח את זקנו), ומייצגים מהות ניגודית של אחים/יריבים, שמבלבלת את הקורא.
רק שמשהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?
והבונוס ? יולי וולודיה שני הקנטוניסטים המבוגרים שזיכרון נרות השבת של אמא כבר עמום בליבם. המפגש של גדליה והתהליך שהוא עובר מולם הוא היפה והעדין ביותר בכל הספר כולו. וולודיה ויולי שאי אפשר שלא לאהוב אותם, משמשים ככלי עלילתי מדויק - אך כזה שעומד בפני עצמו - ומראים לגדליה כמראה צלולה, למי ולמה הוא יכול להפוך להיות בהינתן מספיק שנים בצבא הצאר ירום הודו.
ובינות לזוגות החינניים, המעצבנים ומכמירי הלב, משהו טיפונת חורק פה – הדמיון לדמות ישנה ועלומה. אותו גיבור יהודי יפה תואר ובעל קול נדיר, שמסתיר אותו כדי לשרוד. והוא במקרה גם ממש דומה בקלסתרונו לקצין נאצי מטורף וחולה קנאה. מוכר למישהו ?
הלוך ובכה בעולם החדש – וסוף סוף נשיות של ממש
שני קווי העלילה ממשיכים להשתלב. הצמד היהודי מלווה בגוי המסתורי למערב אמריקה – הם בגט, הוא בדרכו המסתורית. ובינתיים במזרח: גדליה, האברך הצעיר, זה עתה זכה בבת ומיד נחטף לעגלת הקנטוניסטים.
הבחירה בקו עלילה העוסק בגט אינה מקרית. מעגן מול משחרר – והנה גדליה, שכמה שנישואיו מאושרים, מוסר לאשתו גט כריתות כדי שלא לעגנה. ההקבלה מכמירת לב.
חוה, אשתו, מפתיעה לטובה – דמות נשית חזקה ובעלת תושייה שלא נכנעת למסגרות התקופה. "נשים בנות המאה ה-19 למטבח" תגידו לסבתא שלה.
מרת חוה כגן שתחי' חיה בגפה בסנט פטרבורג, מבקרת את בעלה במחנה הצבא, מחלקת ספרים, מחלצת יתומים, ובאופן כללי – מצפצפת על העוילם, על מוסד הכנסיה ועל הצאר ירום הודו.
גדליה עצמו הוא דמות שאי אפשר שלא לאהוב – אבל גם קשה להבין. נקיפות מצפון, הקרבה עצמית, מוסריות בלתי מתפשרת – ומנגד: דמות שטוחה למדי לאורך זמן. קצת קשה להכיל את זה ביחס לדמות שעוברת מסע כל כך קיצוני.
הוא מציל יהודים, שר כזמיר, מציל נסיך ונקלע למלחמת קרים. לבסוף, בעקבות הסתבכות עם פיוטר ברנוב, נאלץ לרצוח ולברוח לאמריקה בזהות בדויה. בארה"ב – אנטישמיות, שודדים, אינדיאנים ושלטון צבאי.
בין נוצה, תפילין ותפילה – וסליחה, אפשר שאלה ?
קו העלילה האלילי עם האינדיאנים והתפילין... מה. זה. היה ?זה התחיל כמו משהו טוב, והרגיש כמו קריצה לאינדיאנים של אנטוניו בן לואיס מ"המסע אל קצה הארץ" של דבורי רנד, שאיכשהו היו קשורים לעשרת השבטים האבודים מעבר לרכס הרי הקורדילירה.ובכלל, אינדיאני עם נוצה, קול צווחה פראי ומחרוזת חרוזים תמיד נותן איזו תחושה מיסטית נחמדת. מוסיפים לזה תפילין עתיקות שאיכשהו צנחו לידיו וזה נשמע כמו פתיח לקו עלילה צדדי ומסתורי.
ואז זה נגמר בקול ענות חלושה וענן קטורת עבודה זרה או מה שזה לא יהיה שהאינדיאנים עשו כשהם לא קירקפו במרץ את חיוורי הפנים או נטבחו בהמוניהם. אז בשביל מה ?
נכון שזה מגניב להשאיר קצוות פתוחים, שמשאירים חומר למחשבה, אבל זה לא קצה פתוח מהסוג הזה. סתם הרמה להנחתה שיצאה לגמרי מחוץ למגרש...
ולצד זה – תסלחו לי – קצת עייפתי מגיבורים יפי תואר. גם עם אף נשרי, שיניים עקומות, אפשר לכבוש את הלב. או לפחות לייצר אמינות. אין לנו צורך לדעת איך נראה הקנקן של הגיבורים שלנו. אנחנו יכולים לחבב אותם גם כך.
המיליטריסט, היהודים - והילדים האבודים
גזירת הקנטוניסטים לא הונחתה סתם – היו לה זרועות. אנושיות ויהודיות. הצאר ניקולאי, מיליטריסט קנאי וציניקן חסר מעצורים, יצר מערכת שבה המנהיגות היהודית המקומית נאלצה לבחור את קורבנות הגזירה מבין בני הקהילה שלה – ממש כמו שהנאצים דרשו מהיודנראט להרכיב רשימות גירוש. ובחירה כזו, מיותר לומר, אינה רק נוראה – היא ממיטה שבר מוסרי בתוך החברה עצמה.
הסופרת רומזת לכך פה ושם, במילים ספורות. אבל הסיפור הזה – על הקונפליקט הפנימי, על הבגידות בתוך הבית, על השיקולים הנואשים של מנהיגים חסרי אונים – כמעט ואינו קיים בספר. הוא מוזכר כמעט ברמז. וזו החמצה. ההיבט הזה של הגזירה היה יכול להעניק לדמותו של גדליה עומק נוסף: לא רק גיבור הנאבק ברשע החיצוני, אלא אדם שנאלץ לבצע בחירה נוראה בתוך מציאות קהילתית מורכבת, מושחתת לעיתים, מרובת פנים.
חשיפה ישירה יותר לא הייתה פוגעת – להיפך. היא הייתה מעניקה עומק מוסרי לספר כולו, וגם מוסיפה שכבה קריטית של כאב, ואף מחדדת עוד יותר את משמעות בחירתו האמיצה של גדליה שבחר שלא יחליפו אותו באיזה ילד יהודי שאף אחד לא ידפוק על התיבה בבית הכנסת ויזעק לאן הוא נעלם.
אולי זו ציפיה מוגזמת שלי וגם ככה יש לגדליה צרות מפה ועד יקטרינבורג.
אז מה יש לנו כאן?
ספר עשיר, חכם, סוחף. כתיבה מעולה, תחקיר מצוין, עלילה מפתיעה ומרעננת לכל אורכה כמעט אם כי הטוויסט הסופי בה די צפוי. למיילך השובב כתוב על המצח באותיות קידוש לבנה "אני האקדח של צ'כוב בסיפור הזה". ואם במערכה הראשונה הוא עשה תעלולים לגבאי רע הלב, ברור לקורא לאורך כל הספר שהוא הולך לירות במערכה האחרונה.
מה עוד ? חלקים היסטוריים שקצת כופפו ושויפו, דמות ראשית שלעתים נשארת דקה מדי, וקו עלילה אינדיאני שצריך היה לחתוך בעריכה.
אבל מעבר לכל – זה ספר שדורש מהקורא ריכוז, סבלנות, ונכונות להפליג איתו רחוק. וזו מחמאה רצינית.
מומלץ בחום
