מידע שימושי זה לא חמץ!

מכיון שהתאריך הינו ליל א בניסן. תאריך בו לכל הדעות נחשב לערב פסח.
כולל ההיא שהצהירה שהתחילה פסח בחנוכה. היא התכוונה לכך שבחנוכה מלכלכים את מה שאפילו בערב פסח לא מנקים- למשל החנוכיה.

כולל גם ההיא שהתחילה רק היום בכך שהלכה לשערי רווחה כדי לקנות חומרי ניקוי. חזרה עם מנה מפנקת לעובדים החרוצים העסוקים מאוד בקריאת כל עלוני הפרסום של "רק היום 2 ב1000". נעליים אם תהיתם לעצמכם מה כל כך עניין אותם.

הארוחה חמץ אגב. מלאכת ביעור חמץ למהדרין. וכי מה אנוחנו עושים עם הפירורים בליל בדיקת חמץ? החומרי ניקיון? לא נורא נתחיל עם הספרים. נגמור ב12 בלילה עם 2 ספרים לכל אחד לחומרה, מי יודע? אולי הדיו עשוי מחמץ?

בין אם אשתך מאלו ובין אם היא מאלו- היא יודעת היטב מהו הדד ליין של הכוללים. הוא היה ביום חמישי.

אז נכון שבכל שבוע אתה טוען שעולם הבישול קרוב להיכל הנשים, והיכל הנשים קרוב להיכל הניקיון והיכל הגברים קרוב להיכל הלימוד. ועושה טובה גדולה לאנושות בכך שאתה נוטל חלק מהיכלות הקרובים להיכל הנשים, כגון לשפוך מים בדיוק על הרצפה של החדר ילדים שהילד הקיא בה בבוקר ונשטפה כבר.

וכן מטריח את עצמך עד למאפיה ומגלה בכך כישורי אפיה נפלאים.

אך כעת בערב פסח נדרש ממך קצת יותר.

ראשית- הצהר באזניי הבית כי "השנה המטבח עליי". עלייך. על כתפיך השחוחות.

שנית בשבוע זה קח את ילדיך לפארק בכל יום וצפה בהנאה בחלקי המשחקים הזרועים במרפסת לייבוש. הם מחזנה מרהיב. למד את ילדך לדמיין אותם ערים וגבעות של דמיון.

שלישית בשבוע הבא שלשל אי אלו מזומנים לכיסם הדל של גיסיך הצעירים והלאם אותם לטובת בית המלכות.
יחד הפכו את כל המטבח על כרעיו וקרבו.

את העופות משבוע שעבר- תזרוק. הם לא מריחים טוב. זה חמותך שלחה ועדיף לומר לה שנזרקו. בטעות, אלא מה?
את אלו מלפני חצי שנה- סגורים באריזה- תשמור. עוף הוא לא חמץ.

תפרק את המדפים של המקרר. הם יתפרקו בידיים הלא מנוסות של הגיסים. שלח אותם לקנות חדש+ דלק בדמות פיצה ללא גלוטן. אין גלוטן אין חמץ.

את התנור תפעיל על ניקוי עצמי. ממילא אפחד לא משתמש בו בפסח. רק תשכח בפנים את הכפפות.
לסיום הצהר באזני כולם- "המטבח פסחי".

רק תברח מהר עם הילדים לגן חיות בלי קליטה. לפני שאשתך תגלה שאת כל החמץ השארת במקפיא הגדול. היא לא ביקשה לנקות אותו. בטח כי לא נשתמש בו בפסח לא?
הא כבר ניקית אותו? לא שמעתי. אני בלי קליטה.

המעופף - אופס, לא ניקיתי כבר את המקרר? באמת היה לי מוזר שהוא כזה נקי אחרי חודשים שלא נגעתי בו..

המחפף - אממ, נראה לי שזה ממש בסדר לעבור בקטנה על ארונות המטבח. מה כבר יכול להיות שם?
(בבדיקת חמץ - בייגלה במגירה של הסירים? איך לא ראיתי אותו קודם?!)

העצבני - ילדים תקשיבו אליי!
אין ספרים, אין טיולים, אין חברים, אין אוכל ואין שינה עד שהכל פה כשל''פ כשל''פ. מובן?!

הנמרח - בקטנה פסח, שבוע וחצי שבועיים - אני מסיים הכל, אין לחץ..
(ערב בדיקת חמץ - נו טוב, נכון שהתחלתי בסוף רק אתמול, אבל יש כאלה שה' נתן להם בינה שביום אחד אפשר לנקות את כל הבית).

הפסימי - שוב אנחנו שבוע לפני החג והכל בלאגן. אין, פשוט ידעתי שהיינו צריכים לסגור את הבית לכל הפסח ולנסוע לאנשהו.
עכשיו לעולם לא נספיק להגיע מוכנים.

המושלם - אני? אני סיימתי מזמן לנקות. התחלתי לבשל כבר לפני חודש, יש לילדים את כל הדברים שרוצים לחג, ואפילו אפיקומנים כבר קניתי.


אני כנראה הטיפוס הדחיין.
למה? כי במקום לנקות אני נמצאת כאן..

איזה סוג אנשים אתם?
נראה אתכם מוסיפים עוד!

ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
כמה קשה להיזכר.
כמו שיעבוד מצרים – ימי שיעבוד.
תמיד תהתה אם זה באמת נכון שפרעה כבר לא נמצא, כי בתוכה—הוא עדיין שלט.


האמצעית במשפחה. עטופה בהוראות, פקודות, דרישות.
וביקורת.
תמיד ביקורת.


למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי?
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.


והפעם הבאה תמיד הגיעה.
ועמה הביקורת, לבושה בבגדים חדשים.
הפעם היא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
את רואה?


לא, היא לא ראתה.
אבל היא ראתה.


יום רודף יום, שעה רודפת שעה.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.


איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה!


איך תוכל להסביר להם שהנשמה שלה עייפה כל כך?
שהיא רוצה רק לישון?
ליפול על המיטה ולהתעטף בשקט?


אבל אין דבר כזה, לישון בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.


והילדה הקטנה שהייתה פעם, זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
רחוק מהיום.
מהמציאות.
מעצמה.


כמו בובת חרסינה.
משתדלת לעשות מה שאפשר, ובשאר הזמן?
לישון.
ואם אפשר—להתפלל להיות חולה.
פטור רשמי.
אישור רפואי לכך שהיא לא יכולה יותר.

אבל עכשיו—עוד יומיים והכול נגמר.
והנה, הגאולה.

הרגע שבו השטיפה האחרונה חולפת על הבית.

נפש מותשת, מחפשת רק דבר אחד—
מנוחה.

לא מנוחה רגילה.
לא מנוחה של גוף.
מנוחה לנפש.

מנוחה ממילים קשות.
מנוחה מביקורת, מאשמה, מכעס.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.


והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח מרגיש ככה?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה?

וזה לא האמת לאמיתה, אבל כנראה שזה האמת האחת. כי גם אם היה כמה רגעים חסד, וכייף. ונחת.

בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.

בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים—שהם לא חמץ.


העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.

זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)

בכל שנה אני מנסה לחפש את המתכון למאפה הפסחי ה... עזבו מושלם, סביר.
מצות זה חשוב ומצווה, אבל לפעמים חסר את המאפה ליד, בעדיפות לזה שאפשר לנגב איתו.
אז ניסיתי לחמניות, וערבובי קמחים, ומשחקים עם התנור, אבל אף פעם זה לא יצא אוורירי.
אז השנה החלטתי שאני מתמקדת בלמצוא את הלאפה. זו שבלאו הכי לא מצפים ממנה לאווריריות.
שוטטתי לי ברחבי המרשתת, מה קוראים גוגל, ודגמתי לי מתכונים שנראו לי.
כבר מזמן הבנתי שהקמח האידיאלי לפסח זה שילוב בין קמח תפו״א לקמח מצה, לטובת הראשון.
עשיתי איזשהו חיתוך רוחב בינהם, גיבשתי לי מתכון שהיה נשמע לי, וסגרתי בהתייעצות עליו עם חברי הטוב גפ׳טה.
חתכתי ל2 את הכמויות שיצאו לי, בכל אופן - ניסיון,
ערבבתי את החומרים וקיבלתי בלילה במרקם נעים. יותר עבה מבלינצ׳ס, יותר דקה מפנקייקס.
שפכתי מצקת כמעט מלאה מהדבר הזה למחבת, והתחלתי להטות אותה כמו שמכינים בלינצ׳ס.
אופס, הבלילה נתפסה מיידית על הצורה שנמזגה ואי אפשר היה למרוח, גם לא בעזרת כף.
יצא ספק בלינץ׳, עבה מאוד ולא מבושל.
ניסיון שני אחרי מסקנות: צריך לשים פחות. צריך לעבוד בזריזות.
יוצקת חצי מצקת, מטה מחבת בזריזות, הכשל ממקודם חוזר על עצמו.
מסקנה חדשה: צריך לפתוח את הלאפה על נייר אפיה ואז להפוך אותו למחבת.
חתכתי רבע נייר. עכשיו, מה זה לפתוח? העיסה עדיין דלילה כזכור.
זה לא רידוד כמו לאפה של חמץ.
אבל עדיין, מזגתי חצי מצקת ועם כף מרחתי את הבלילה על הנייר בצורת עיגול.
הפכתי את הנייר למחבת כשפני הבלילה למחבת, אחרי מספר שניות העסק התחיל להתייבש והנייר התקלף.
חיכיתי לסימני חריכה קלים והפכתי, עוד כחצי דקה והוצאתי.
יצאו לאפות רכות, גמישות, טעימות בטירוף, כיפיות לניגוב.
אבל עדיין, רואים שהן של פסח, מה שפותר את עניין מראית העין
הכנתי עד כה 2 נגלות, ושלישית מתוכננת לשביעי של פסח.

אז למתכון -

כמות שלמה (מחצי כמות יצאו לי 7 בינוניות פעם אחת, ו10 קטנות בפעם השניה)
(המידות בכוסות חד״פ)

שקית קמח תפוחי אדמה (500 גר׳)
כוס קמח מצה
2 ביצים
כף סוכר
כף מלח
שקית אבקת אפייה
3/4 כוס שמן
5 כוסות מים

אופן הכנה
אז פרטתי בסיפור, אבל למען הסדר הטוב, בקצרה:
מערבבים את החומרים היבשים, מוסיפים את הרטובים ומערבבים בכף לבלילה בינונית - עבה (כאמור, בין בלינצ׳ס לפנקייקס)
מוזגים חצי מצקת מהתערובת לריבוע נייר אפיה ומשטחים עם כף (אפשר בסיוע יד נקיה/כפפה) לעיגול דק.
הופכים את העיגול למחבת רותחת שנוגבה בנייר עם שמן, כך שהבלילה נוגעת במחבת.
מחכים כחצי דקה עד שהנייר נפרד מהלאפה ומקלפים.
משאירים על הגז עד שנוצרים סימני חריכה קלים.
הופכים ומחכים שהצד השני יהיה מוכן.
מוציאים לצלחת בערימה ומכסים במגבת.

* הניסיון שלי מסתכם בהכנת הלאפות עד 3 שעות לפני ההכנה, יש לשמור בשקית.
יכול להיות שאפשר יותר, יכול להיות שאפשר להקפיא. כאמור - לא מנוסה.

ועוד דבר חשוב,
תבררו לעצמיכם כמובן, אבל הלאפות ברכתן מזונות.

​

תמונה אין לי.
אבל כזכור ג׳פטה עזר לי עם המתכון,
אז הזכרתי לו את הסיפור וביקשתי תמונה.
וואלה, מזכיר.