שיתוף - לביקורת למה היא שונאת כל כך את ערב פסח

[אסתיאר]

ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
כמה קשה להיזכר.
כמו שיעבוד מצרים – ימי שיעבוד.
תמיד תהתה אם זה באמת נכון שפרעה כבר לא נמצא, כי בתוכה—הוא עדיין שלט.


האמצעית במשפחה. עטופה בהוראות, פקודות, דרישות.
וביקורת.
תמיד ביקורת.


למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי?
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.


והפעם הבאה תמיד הגיעה.
ועמה הביקורת, לבושה בבגדים חדשים.
הפעם היא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
את רואה?


לא, היא לא ראתה.
אבל היא ראתה.


יום רודף יום, שעה רודפת שעה.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.


איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה!


איך תוכל להסביר להם שהנשמה שלה עייפה כל כך?
שהיא רוצה רק לישון?
ליפול על המיטה ולהתעטף בשקט?


אבל אין דבר כזה, לישון בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.


והילדה הקטנה שהייתה פעם, זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
רחוק מהיום.
מהמציאות.
מעצמה.


כמו בובת חרסינה.
משתדלת לעשות מה שאפשר, ובשאר הזמן?
לישון.
ואם אפשר—להתפלל להיות חולה.
פטור רשמי.
אישור רפואי לכך שהיא לא יכולה יותר.

אבל עכשיו—עוד יומיים והכול נגמר.
והנה, הגאולה.

הרגע שבו השטיפה האחרונה חולפת על הבית.

נפש מותשת, מחפשת רק דבר אחד—
מנוחה.

לא מנוחה רגילה.
לא מנוחה של גוף.
מנוחה לנפש.

מנוחה ממילים קשות.
מנוחה מביקורת, מאשמה, מכעס.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.


והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח מרגיש ככה?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה?

וזה לא האמת לאמיתה, אבל כנראה שזה האמת האחת. כי גם אם היה כמה רגעים חסד, וכייף. ונחת.

בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.

בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים—שהם לא חמץ.


העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.

 

[צביה ר.]

נושא חשוב כל כך, כתיבה נוקבת וחודרת ללב!
תיאור התחושות - חזק, ויוצר הזדהות וחיבור.

אם אפשר רק להאיר -
בעיניי החלק הראשון ממש מספיק בפני עצמו.
הוא מגיש את המסר באופן ברור וחזק.
החלק השני בו המסר הופך ישיר מאד - מעט מיותר.

 

[חוה אייזן]

קטע חשוב על נושא חשוב
נוגע ללב
אני נהנית שפותחים נושאים בזויות שלא כולם מכירים
כדי לעורר ומעורר מודעות
כמובן כתוב בצורה יפהפיה
החלוקה בין הבתים שומרת על אחידות ויוצרת מין אוירת "בהמשכים"