לפעמים אני מעלה בלי תזכורות
פרק י'
קול משאית חורק לי באוזניים, מתערבל עם שאריות של חלום שאני לא זוכרת. פוקחת עין ועוד אחת. המיטה של איציק ריקה. מבט לשעון: עשר שלושים ושבעעעעעע! ממלמלת מודה אני חטוף, לוקחת את הפלאפון, שלוש שיחות שלא נענו. מהעבודה. רצה ליטול ידיים ומחייגת חזרה, מודיעה שאני לא מרגישה טוב. הראש שלי מסוחרר.
איזו שינה הזויה. רוב הלילה התהפכתי ואיכשהו נרדמתי בבוקר. את השעה חמש אני עוד זוכרת.
המים מסתובבים בכוס במעגלים, נצבעים בחום. מתלבטת אם להיפגע גם מכך שאיציק יצא בלי לומר כלום או לשמוח שלא העיר אותי. הלב שלי נצבט בכאב. כאב שלא הכרתי פעם. ממשיכה לבחוש בקפה בלי לשים לב. ברור. הלב צבוט, איך יבחין? חיוך מריר נתלה בין שפתיי.
מוסיפה חלב, מוציאה לי חפיסת שוקולד ומתיישבת.
השיחה מאתמול צפה מול העיניים. נזכרת גם בבכי על הספה. הדמעות באות שוב. שוקעת ברחמים עצמיים...
מנסה להבין מה קרה פתאום, מה הצית את האש. האשראי. אולי המשפט שאמרתי מעליב? אבל הוא לא עד כדי כך פוגע בשביל לשבור כלים. ומה אבא קשור פה לסיפור? נכון, אבא טיפוס אחד ואיציק טיפוס אחר. נו, ואז? אולי הוא סתם היה לחוץ בגלל שהכרטיס נעלם? אבל שיתנצל. מה זה היה ההתקפה הזאת?
סוגרת את השוקולד. מספיק טרפתי חצי חבילה. בלי להרגיש במתיקות בכלל. מניחה את הכוס בכיור. אחר כך נשטוף.
זורקת לפח את הטישויים שספגו את הדמעות שלי. הכבסים מביטים בי, מחכים שאכניס אותם למכונה. שיחכו. אין לי מצב רוח לכלום.
הולכת למיטה.
הראש שלי כואב אבל מצליחה להירדם.
אבל לא להרבה זמן. צלצול מנסר לי את השינה.
איציק.
"הלו?"
"רבקי? מה, הערתי אותך?"
"אהה, לא... כן".
"את מרגישה טוב?"
"כואב לי הראש".
"אכלת משהו? שתית?"
"רק קפה".
"אז את לא הולכת לעבודה?"
"לא".
נו שיתנצל כבר.
"טוב, תרגישי טוב".
"תודה".
.
.
.
"טוב, להתראות".
זהו?
כבר עדיף שהוא לא היה מתקשר... אני כובשת את הפנים בכרית, יוצרת שני מעגלים רטובים שהופכים לכדור אחד גדול וכואב.
איציק:
למה היא לא אמרה כלום?
וזה אחרי שאני יזמתי שיחה למרות שחיכיתי לטלפון ממנה. אנחה חרישית יוצאת לי מהריאות, פוצעת לי את הגרון.
אני נכנס חזרה לבניין. כל ההוויה נשמעת לי מרחוק. מתחיל להרגיש שגם לי כואב הראש.
כנראה שזה מידבק.
"מה קורה איציק, הכל טוב?" רוזנגרטן מתקדם למולי. "כן, כן, קצת כואב לי הראש".
"לך, תעשה לך קפה חזק, יחזיר לך את הראש למקום". הוא טופח לי על השכם תוך כדי כיוונון לפינה המתאימה.
כאילו לקפה יש יכולות מאגיות לסדר עניינים...
לוגם באיטיות. עוקב אחר האדים המסתלסלים ונמוגים באיזו נקודה עלומה, באמצע האוויר. מעביר מבט על היושבים מסביבי. גם להם יש כל מיני בלאגנים שכאלו עם הנשים שלהם? חולפת בי מחשבה קצת לא יפה. תכל'ס, אי אפשר לדעת על אנשים כלום. הנה, לי "רק" קצת כואב הראש. יש קפה חזק ונגמר הסיפור. מנסה להבליע גיחוך. לא הלך.
"אתה רואה? אבא שלי אומר שקפה זה תרופת סבא", רוזנגרטן קורץ ומעמיק את האירוניה.
כן, בטח. אחלה תרופה. כמו פלסטר לשבר.