הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה קרא עלי מועד.
[1] למי אשר לב בשר המרגיש לו, לא אל לבות אבן סחופים ודוויים בתמהון לבב.
[2] וזה וזה באים כאחת, כיוון שהתודעה שלנו לא יכולה לעכל דברים בפורמט של רגש מבוהל המום ועמום, על כן חייבת החוויה להתארגן בפורמט מסודר של דיבור. ועיבוד זה של הרגש יוצר תחום גבול ומידה לאסון כך שהתודעה יכולה לשאת את החוויה ולהטמיע אותה במבנה האישיות. ועד"ז שמעתי מהרב יחיאל יעקובסון שליט"א לבאר עניין דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, ועי'.
קרא עלי מועד- מי הוא הנקרא מועד, החורבן או יום התענית?
"סלה כל אבירי אדני בקרבי קרא עלי מועד לשבר בחורי גת דרך אדני לבתולת בת יהודה". מזה למדו שלא לומר תחנון בתשעה באב, ולבד הפלא העליון שבדבר איך יתכן שהצום והעינויים, הבכי האבל והקינה המה תואמים אל יום מועד, ואמירת תחנון היא המחללת את יום המועד- עולה מהלכה זו כי קרא עלי מועד לא קאי על החורבן כפשטי' דקרא אלא על קביעת היום לתענית, והתאריך הוא אשר נקרא מועד, ובו לא נאמר תחנון.
בכיה לדורות הוא גזירה נוספת מלבד עצם העונש על חטאיהם
הנה אמרו בחטא המרגלים כי בעוון בכיה של חינם נגזרה עליהם בכיה לדורות, בוודאי אין הכוונה שכבר מאז נגזרה עליהם גזירת החורבן והגלות, שהרי כל בית נחרב בשל חטאי אותו הדור, בית ראשון נחרב בעוון ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובית שני בעוון שנאת חינם. אם כן על כורחך קביעת יום תשעה באב ליום של בכיה לדורות היא גזירה בפני עצמה כעונש על חטא המרגלים, מלבד עצם העונש על החטאים. ועניינה של גזירה זו היא שכשתתמלא סאתם ויגיע עת פירעון חובתם יהיה העונש ביום שהוקבע לבכיה לדורות ואזי יהיה עונש שאופיו הוא שהחלל והחיסרון שבחורבן ובגלות יהיו כך שבכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו- יהיה כאב האובדן כאילו נחרב בימיו[1]. היינו שהחסר יעורר תחושת הצער והאבל כמו שבפנינו נחרב הבית, לא כמאורע רחוק שאין בו בכיה. כמו שאמרו באבל ששלושה ימים ראשונים הם לבכי ומשם ואילך למספד, כי בכיה היא תגובה של ההלם הראשוני מהאובדן- כי כה רב ועצום הצער עד שאין הפה יכול לדבר ואין הרוח ממללא מסוגלת להפיק כי אם קולות כאב וצער. ובעבור שלושה ימים, שהם יחידת זמן אחת כמ"ש מהר"ל, כשהאירוע עובר מממד של 'הווה' לממד של זיכרון עבר- מסוגלים הרגשות להתעבד ולהסתדר בכדי לתחום את הכאב והאבל ולהגדירו בכוח דיבור של הספד[2].
נמצא לכאו' כי בכייה לדורות היא גזירה מיוחדת על אופי יום זה והעונש שיישאו בחטאם ביום זה, שתהא מכה שתיצור חלל עצום שלא יתמלא, ובכל עת יורגש החסר כמי שמתו מוטל לפניו. החלל והחורבן יישאר מקובעים בממד ההווה, כך שתמיד יעוררו בכיה, לדורות.
משמעות קינת "איכה"
הקינה הכתובה לנו ביד ירמיה הנביא מגילת איכה היא קרויה, על שם השאלה הפותחת את הקינה. מלבד מה שנפתחה הקינה בשאלה, יש לעיין עוד מדוע מכל מילות השאלה לא שאל מי, מה, למי, את מי, איה או למה, כי אם איך- איכה. שהיא לכאו' שאלה טכנית במהותה, אבל היא שאלה של אחד שנמצא בעין הסערה, הכול ברור לו, הוא יודע בדיוק מי ומה למי את מי ולמה מתי ואיה, אבל דבר אחד נשגב מבינתו- איך? על כן איכה היא שאלה המבטאת הלם זעזוע ואי אמון למראה מציאות שהתהפכה לגמרי בבת אחת.
כה עמוק יהיה השבר שהחורבן על כל זוועותיו האיומות ונהרות הדם והאש שטבענו בהם לא יזעזעו אותנו כמו ההלם למראה העולם שנוצר אחריו, הלם זה מתפרץ בשאלה 'איכה?'. כי תיווצר מציאות שמערערת את תשתית ההיגיון האנושי כך שהעזרה הראשונה שהדעת תגיש לאדם בכדי להכיל את החורבן, לארגן אותו ולהתמודד אתו - לפני שהנפש קורסת לתוך עצמה מהלם האובדן והחורבן- תבוא בצורת שאלה של טכנאי טכני או חוקר שכלתן וקפוא מזג, שאלה שמעניינת את החלק הכי מעשי של ההיגיון, ובדיוק לכן היא הכי מאיימת על עצם השפיות- השאלה 'איכה?', איך תיתכן המציאות הזאת, איך היא מתיישבת ומסתדרת עם המבנה הבסיסי של ההיגיון והדעת שלנו.
על כן שמה שהיא מהותה של הקינה היא איכה, שאלה שנזעקת או זעקה שנשאלת ועולה מאליה, כי זהו אופיו ומהותו של החורבן- חלל עצום ובלתי אפשרי במציאות המטריף את הדעת מחדש בכל מפגש עמו.
טעם לקביעת יום תענית מיוחד לכל שלב בחורבן
צא ולמד שלמרות עוצם והיקף התופת והשאול ההרג והשכול שבחורבן ובגלות עדיין צרוב בלב האומה כאב מיוחד על המצור ועל הבקעת העיר, למרות שלכאורה למפרע אחר שהמצור והבקעת העיר הובילו לתוצאה האיומה של חורבן וגלות, מה מקום יש עוד להתאבל על כל שלב ושלב בנפרד, מה עוד שעל צרות איומות כמו שואת מאות מיליוני יהודי ביתר לא נקבע יום וציון מיוחד, מדוע לעומת זאת כן ראו לקבוע צום לדורות לציון שלבים משניים בתהליך החורבן האיום?
אכן אמר הכתוב: "לא האמינו מלכי ארץ וכל ישבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם", ולפי שבעקבות גזירת הבכייה לדורות עיקר החורבן מתבטא במציאות העולם שנחרב והשתנה, א"כ עיקר זיכרון החורבן הוא זיכרון ההלם והתדהמה לנוכח המציאות שהתהפכה עליהם, על כן קבעו תענית לזיכרון כל שלב ושלב שבחורבן בפני עצמו, כי כל שלב היווה התרסקות משמי שמיים למעמקי שאול. כל שלב בנפילה יצר מציאות חדשה לגמרי רחוקה כשמי שמים מתהומות ארץ ממציאות העולם הישן שהתאדה.
עולם בו ירושלים יכולה להיות נצורה הוא כמו עולם בו רבבות חתולים חמושים ברובי צלפים משתלטים על רכבי האשפה [אוטו-פח-הזבל] מתבצרים בפחים הטמונים, יורים על מנת להרוג בכל מי שמוציא קצה קרוקס החוצה, ומטילים מצור וסגר חונק ברחובות ירושלים, לא חיוני ולא תרופות, לא הפגנות ולא מהומות. אין יוצא ואין בא כפשוטו ממש.
עולם בו חומת ירושלים נבקעת בפני אויביה דומה לעולם בו קואליציית נמלים ומקקים בחיפוי אווירי של יתושים מלווים בכוחות קומנדו עכבישיים כובשים ומשתלטים על וושינגטון, מתקדמים במהירות אל הבית הלבן. הנשיא וסגנו ירדו ככל הנראה למחתרת, כתבנו בוושינגטון ג'וני ווקר מוסר ש..
על כן ראו חכמים על ככה לקבוע יום תענית לציין כל שלב ושלב בפני עצמו כי כל אחד נורא ואיום הוא.
חומר בכיה של חינם
אם בכיה היא תגובת ההלם לנוכח המציאות הכואבת, אם כן בכיה של חינם היא כזו הנובעת ממציאות מדומה ושקרית, ולכן יצא הקצף ונגזרה גזירה, כי מה תקנה יש למי שלוקח את המציאות שברא ה' למענו וטובתו ובאבחת לשון הרע הופך אותה להוכחה לשנאת ה' אותו? הרי כל מה שיעשה ה' – יוכיח לו את צדקתו כי ה' שונא אותו, לכן יצר פגם זה את הרקע לבכייה לדורות, אז נפתח הפתח לניתוק בין המציאות לייעודה, כך שהמציאות עצמה תכחיש את ייעודה, הנה כל אחד יודע שבשבילו נברא העולם, אבל עולם בו הוא רודף אחרי האוטובוסים שנבראו בשבילו, ופקידי הבנק שנוצרו רק למענו ממררים את חייו, כולם מזילים דמעה ומשלמים על ערכת 'בנים צדיקים' בקופת העיר, אבל משום מה בשידוכים תמיד תבוא ההסתייגות 'אבל לא ממש צדיק כזה שמכיר רק את הגמרא', ואף אחד לא רוצה להיות 'סגור' לגמרי לגמרי כמו האלה ביידיש ממאה שערים. ותורה נלמדת מתוך דחק איום של דירות ממוזגות ופאות יוקרה ושקיות קניות ממותגות, וחופשות בחו"ל? הם כבר מזמן בגדר 'פיקוח-נופש'. כל אלה ופי מאה ממש נצרכים והכרחיים בשביל שיהיה לנו קצת ישוב הדעת כדי שנוכל אה.. נו.. אה, נזכרתי, לעבוד את ה' בשמחה וללמוד תורה מתוך הדחק כראוי.
הפער הזה והעימות בין האטמוספירה של עבודת ה' בו אנו נדרשים לחיות לבין המציאות בה אנו אמורים ליישם ולחיות את הכרתינו פער שנפער בחורבן הבית, הוא החלל הבלתי ניתן למילוי, הוא השבר שלעולם לא יתאחה.
כי בית המקדש הוא מקום חיבור שמיים וארץ, לכן נקרא שמו צוואר שמחבר בין הראש משכן הנשמה לגוף, שם בבית ה' היה גלוי שהבריאה כולה נבראה בשביל ישראל, ומשם יצאה העדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל.
היהודים, הם היו מושא חלומותיהם של כל האנושות, מיליוני נערים ונערות ניסו לחקות ולו במעט איזה גינון, תנועה, לא משנה מה העיקר משהו יהודי, יהודי היה אז הכי IN, היהודים היו הכי הכי חכמים, גיבורים, יפים, עשירים. אומה של נסיכים.
כך התהפכה עליהם המציאות, ממעמד של נסיך מפונק ונערץ למעמד של יצור מאוס ומתועב. ליצורים מתנצלים ומרצים ללא הרף, מיטב בנינו ובנותינו האמונים עלי תולע חובקים אשפתות קניונים ודומיהם בחנויות ה'אאוטלט' של מותגי עשיו וישמעאלים מואב והגרים, העיקר לועזית. אבות ואמהות קדושים וטהורים עטופים ברעב בחוצות מחוסרי הכרה וערך עצמי. החורבן הזה עדיין לפנינו, ויישאר עמנו כל זמן שלא תתוקן המציאות כבראשית.
אופי החורבן נגזר מביצועו ביום ה'בכיה לדורות', והוא הקובע גדר עיצומו של יומו.
אם כנים אנחנו, הרי יחדיו יהיו תמים פשוטו של מקרא ומדרשו, כי קרא עלי מועד מתפרש כפשוטו על עשות ה' את עונש החורבן ביום מועד לפורענות זה, באופן שייפער חלל כה עצום שלעולם לא יוכל להתמלא, והמאורע שיארע ביום זה יחייב קביעות וציון כיום מועד לאבל ותענית קינה ונהי, כמו שדרשו מהכתוב 'ברוך ה' יום יום' לתת לו כל יום מעין ברכותיו, א"כ מתזמון החורבן ליום זה ואופיו למדנו שחפץ ה' לקבוע לנו יום זה למועד לאבל ותענית על החורבן. ובאופן הזה של חורבן קרא עלי יום זה למועד של בכיה לדורות.
ולפי ששמענו שמועד עניינו חזרה ושחזור של אופי זמן המאורע, מועד של אבל ובכיה של מי שמתו מוטל לפניו ממש, על כן זמן הוא לבכי נהי וקינה, אבל לא לתחנון וקריאה לעזרה שזמנם לאחר עיבוד ועיכול הצרה והיגון.
"סלה כל אבירי אדני בקרבי קרא עלי מועד לשבר בחורי גת דרך אדני לבתולת בת יהודה". מזה למדו שלא לומר תחנון בתשעה באב, ולבד הפלא העליון שבדבר איך יתכן שהצום והעינויים, הבכי האבל והקינה המה תואמים אל יום מועד, ואמירת תחנון היא המחללת את יום המועד- עולה מהלכה זו כי קרא עלי מועד לא קאי על החורבן כפשטי' דקרא אלא על קביעת היום לתענית, והתאריך הוא אשר נקרא מועד, ובו לא נאמר תחנון.
בכיה לדורות הוא גזירה נוספת מלבד עצם העונש על חטאיהם
הנה אמרו בחטא המרגלים כי בעוון בכיה של חינם נגזרה עליהם בכיה לדורות, בוודאי אין הכוונה שכבר מאז נגזרה עליהם גזירת החורבן והגלות, שהרי כל בית נחרב בשל חטאי אותו הדור, בית ראשון נחרב בעוון ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובית שני בעוון שנאת חינם. אם כן על כורחך קביעת יום תשעה באב ליום של בכיה לדורות היא גזירה בפני עצמה כעונש על חטא המרגלים, מלבד עצם העונש על החטאים. ועניינה של גזירה זו היא שכשתתמלא סאתם ויגיע עת פירעון חובתם יהיה העונש ביום שהוקבע לבכיה לדורות ואזי יהיה עונש שאופיו הוא שהחלל והחיסרון שבחורבן ובגלות יהיו כך שבכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו- יהיה כאב האובדן כאילו נחרב בימיו[1]. היינו שהחסר יעורר תחושת הצער והאבל כמו שבפנינו נחרב הבית, לא כמאורע רחוק שאין בו בכיה. כמו שאמרו באבל ששלושה ימים ראשונים הם לבכי ומשם ואילך למספד, כי בכיה היא תגובה של ההלם הראשוני מהאובדן- כי כה רב ועצום הצער עד שאין הפה יכול לדבר ואין הרוח ממללא מסוגלת להפיק כי אם קולות כאב וצער. ובעבור שלושה ימים, שהם יחידת זמן אחת כמ"ש מהר"ל, כשהאירוע עובר מממד של 'הווה' לממד של זיכרון עבר- מסוגלים הרגשות להתעבד ולהסתדר בכדי לתחום את הכאב והאבל ולהגדירו בכוח דיבור של הספד[2].
נמצא לכאו' כי בכייה לדורות היא גזירה מיוחדת על אופי יום זה והעונש שיישאו בחטאם ביום זה, שתהא מכה שתיצור חלל עצום שלא יתמלא, ובכל עת יורגש החסר כמי שמתו מוטל לפניו. החלל והחורבן יישאר מקובעים בממד ההווה, כך שתמיד יעוררו בכיה, לדורות.
משמעות קינת "איכה"
הקינה הכתובה לנו ביד ירמיה הנביא מגילת איכה היא קרויה, על שם השאלה הפותחת את הקינה. מלבד מה שנפתחה הקינה בשאלה, יש לעיין עוד מדוע מכל מילות השאלה לא שאל מי, מה, למי, את מי, איה או למה, כי אם איך- איכה. שהיא לכאו' שאלה טכנית במהותה, אבל היא שאלה של אחד שנמצא בעין הסערה, הכול ברור לו, הוא יודע בדיוק מי ומה למי את מי ולמה מתי ואיה, אבל דבר אחד נשגב מבינתו- איך? על כן איכה היא שאלה המבטאת הלם זעזוע ואי אמון למראה מציאות שהתהפכה לגמרי בבת אחת.
כה עמוק יהיה השבר שהחורבן על כל זוועותיו האיומות ונהרות הדם והאש שטבענו בהם לא יזעזעו אותנו כמו ההלם למראה העולם שנוצר אחריו, הלם זה מתפרץ בשאלה 'איכה?'. כי תיווצר מציאות שמערערת את תשתית ההיגיון האנושי כך שהעזרה הראשונה שהדעת תגיש לאדם בכדי להכיל את החורבן, לארגן אותו ולהתמודד אתו - לפני שהנפש קורסת לתוך עצמה מהלם האובדן והחורבן- תבוא בצורת שאלה של טכנאי טכני או חוקר שכלתן וקפוא מזג, שאלה שמעניינת את החלק הכי מעשי של ההיגיון, ובדיוק לכן היא הכי מאיימת על עצם השפיות- השאלה 'איכה?', איך תיתכן המציאות הזאת, איך היא מתיישבת ומסתדרת עם המבנה הבסיסי של ההיגיון והדעת שלנו.
על כן שמה שהיא מהותה של הקינה היא איכה, שאלה שנזעקת או זעקה שנשאלת ועולה מאליה, כי זהו אופיו ומהותו של החורבן- חלל עצום ובלתי אפשרי במציאות המטריף את הדעת מחדש בכל מפגש עמו.
טעם לקביעת יום תענית מיוחד לכל שלב בחורבן
צא ולמד שלמרות עוצם והיקף התופת והשאול ההרג והשכול שבחורבן ובגלות עדיין צרוב בלב האומה כאב מיוחד על המצור ועל הבקעת העיר, למרות שלכאורה למפרע אחר שהמצור והבקעת העיר הובילו לתוצאה האיומה של חורבן וגלות, מה מקום יש עוד להתאבל על כל שלב ושלב בנפרד, מה עוד שעל צרות איומות כמו שואת מאות מיליוני יהודי ביתר לא נקבע יום וציון מיוחד, מדוע לעומת זאת כן ראו לקבוע צום לדורות לציון שלבים משניים בתהליך החורבן האיום?
אכן אמר הכתוב: "לא האמינו מלכי ארץ וכל ישבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם", ולפי שבעקבות גזירת הבכייה לדורות עיקר החורבן מתבטא במציאות העולם שנחרב והשתנה, א"כ עיקר זיכרון החורבן הוא זיכרון ההלם והתדהמה לנוכח המציאות שהתהפכה עליהם, על כן קבעו תענית לזיכרון כל שלב ושלב שבחורבן בפני עצמו, כי כל שלב היווה התרסקות משמי שמיים למעמקי שאול. כל שלב בנפילה יצר מציאות חדשה לגמרי רחוקה כשמי שמים מתהומות ארץ ממציאות העולם הישן שהתאדה.
עולם בו ירושלים יכולה להיות נצורה הוא כמו עולם בו רבבות חתולים חמושים ברובי צלפים משתלטים על רכבי האשפה [אוטו-פח-הזבל] מתבצרים בפחים הטמונים, יורים על מנת להרוג בכל מי שמוציא קצה קרוקס החוצה, ומטילים מצור וסגר חונק ברחובות ירושלים, לא חיוני ולא תרופות, לא הפגנות ולא מהומות. אין יוצא ואין בא כפשוטו ממש.
עולם בו חומת ירושלים נבקעת בפני אויביה דומה לעולם בו קואליציית נמלים ומקקים בחיפוי אווירי של יתושים מלווים בכוחות קומנדו עכבישיים כובשים ומשתלטים על וושינגטון, מתקדמים במהירות אל הבית הלבן. הנשיא וסגנו ירדו ככל הנראה למחתרת, כתבנו בוושינגטון ג'וני ווקר מוסר ש..
על כן ראו חכמים על ככה לקבוע יום תענית לציין כל שלב ושלב בפני עצמו כי כל אחד נורא ואיום הוא.
חומר בכיה של חינם
אם בכיה היא תגובת ההלם לנוכח המציאות הכואבת, אם כן בכיה של חינם היא כזו הנובעת ממציאות מדומה ושקרית, ולכן יצא הקצף ונגזרה גזירה, כי מה תקנה יש למי שלוקח את המציאות שברא ה' למענו וטובתו ובאבחת לשון הרע הופך אותה להוכחה לשנאת ה' אותו? הרי כל מה שיעשה ה' – יוכיח לו את צדקתו כי ה' שונא אותו, לכן יצר פגם זה את הרקע לבכייה לדורות, אז נפתח הפתח לניתוק בין המציאות לייעודה, כך שהמציאות עצמה תכחיש את ייעודה, הנה כל אחד יודע שבשבילו נברא העולם, אבל עולם בו הוא רודף אחרי האוטובוסים שנבראו בשבילו, ופקידי הבנק שנוצרו רק למענו ממררים את חייו, כולם מזילים דמעה ומשלמים על ערכת 'בנים צדיקים' בקופת העיר, אבל משום מה בשידוכים תמיד תבוא ההסתייגות 'אבל לא ממש צדיק כזה שמכיר רק את הגמרא', ואף אחד לא רוצה להיות 'סגור' לגמרי לגמרי כמו האלה ביידיש ממאה שערים. ותורה נלמדת מתוך דחק איום של דירות ממוזגות ופאות יוקרה ושקיות קניות ממותגות, וחופשות בחו"ל? הם כבר מזמן בגדר 'פיקוח-נופש'. כל אלה ופי מאה ממש נצרכים והכרחיים בשביל שיהיה לנו קצת ישוב הדעת כדי שנוכל אה.. נו.. אה, נזכרתי, לעבוד את ה' בשמחה וללמוד תורה מתוך הדחק כראוי.
הפער הזה והעימות בין האטמוספירה של עבודת ה' בו אנו נדרשים לחיות לבין המציאות בה אנו אמורים ליישם ולחיות את הכרתינו פער שנפער בחורבן הבית, הוא החלל הבלתי ניתן למילוי, הוא השבר שלעולם לא יתאחה.
כי בית המקדש הוא מקום חיבור שמיים וארץ, לכן נקרא שמו צוואר שמחבר בין הראש משכן הנשמה לגוף, שם בבית ה' היה גלוי שהבריאה כולה נבראה בשביל ישראל, ומשם יצאה העדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל.
היהודים, הם היו מושא חלומותיהם של כל האנושות, מיליוני נערים ונערות ניסו לחקות ולו במעט איזה גינון, תנועה, לא משנה מה העיקר משהו יהודי, יהודי היה אז הכי IN, היהודים היו הכי הכי חכמים, גיבורים, יפים, עשירים. אומה של נסיכים.
כך התהפכה עליהם המציאות, ממעמד של נסיך מפונק ונערץ למעמד של יצור מאוס ומתועב. ליצורים מתנצלים ומרצים ללא הרף, מיטב בנינו ובנותינו האמונים עלי תולע חובקים אשפתות קניונים ודומיהם בחנויות ה'אאוטלט' של מותגי עשיו וישמעאלים מואב והגרים, העיקר לועזית. אבות ואמהות קדושים וטהורים עטופים ברעב בחוצות מחוסרי הכרה וערך עצמי. החורבן הזה עדיין לפנינו, ויישאר עמנו כל זמן שלא תתוקן המציאות כבראשית.
אופי החורבן נגזר מביצועו ביום ה'בכיה לדורות', והוא הקובע גדר עיצומו של יומו.
אם כנים אנחנו, הרי יחדיו יהיו תמים פשוטו של מקרא ומדרשו, כי קרא עלי מועד מתפרש כפשוטו על עשות ה' את עונש החורבן ביום מועד לפורענות זה, באופן שייפער חלל כה עצום שלעולם לא יוכל להתמלא, והמאורע שיארע ביום זה יחייב קביעות וציון כיום מועד לאבל ותענית קינה ונהי, כמו שדרשו מהכתוב 'ברוך ה' יום יום' לתת לו כל יום מעין ברכותיו, א"כ מתזמון החורבן ליום זה ואופיו למדנו שחפץ ה' לקבוע לנו יום זה למועד לאבל ותענית על החורבן. ובאופן הזה של חורבן קרא עלי יום זה למועד של בכיה לדורות.
ולפי ששמענו שמועד עניינו חזרה ושחזור של אופי זמן המאורע, מועד של אבל ובכיה של מי שמתו מוטל לפניו ממש, על כן זמן הוא לבכי נהי וקינה, אבל לא לתחנון וקריאה לעזרה שזמנם לאחר עיבוד ועיכול הצרה והיגון.
[1] למי אשר לב בשר המרגיש לו, לא אל לבות אבן סחופים ודוויים בתמהון לבב.
[2] וזה וזה באים כאחת, כיוון שהתודעה שלנו לא יכולה לעכל דברים בפורמט של רגש מבוהל המום ועמום, על כן חייבת החוויה להתארגן בפורמט מסודר של דיבור. ועיבוד זה של הרגש יוצר תחום גבול ומידה לאסון כך שהתודעה יכולה לשאת את החוויה ולהטמיע אותה במבנה האישיות. ועד"ז שמעתי מהרב יחיאל יעקובסון שליט"א לבאר עניין דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, ועי'.
