שיתוף - לביקורת שטר כתובה שנקרע ומשפחות טובות שנשברות לשתיים

[אסתיאר]

מציאות שהיא כמעט יום יומית,

כואבת ומספרת על עומק הגלות.

מתרחשת מידי יום בבתי דין,

ושם יש – גט, שטר כתובה שנקרע ומשפחות טובות שנשברות לשתיים.

וכזה היה אחד כזה בבניין ממול , וכשראיתי את המדרש שמספר על השכינה הקדושה המיללת על חורבן בית המקדש

בכל לילה ,זה היה אולי נשמע ישן קצת, רחוק.

אבל כנראה שהיא רואה את החורבן הזה, מאז ועד היום.

את החורבן האמיתי, עכשיו בתשעה באב

—-

חורבן הבית במלואו.

הבית השלם שהפך לחצוי מדמעות, כאב ועלבון

מאשמה, מדחייה, ונידוי.

הבית שהיה שלם, הפך לבית חרוב.

הבית שהיה, היה.

במקומו נשאר רק פסל בהיכל.

ובבית יש אמא, אבא וגם ילדים,

והאבא בוכה והאמא בוכה והשמיים שחורים.

אנשים שהיו אתה, משלך, הפכו ביום אחד לרודפים.

כל אוהביה בגדו בה, בין המצרים.

והילדים מסתובבים, מבקשים מתחננים,

מנסים אולי.

לחייך, להדחיק, לנחם, להחזיר,

ארונות נפתחים, כלים שבורים,

לבבות אילמים, מבקשים רחמים.

אין אבא ואמא לבית הזה, הם בוכים ויושבים בכאב.

והבית שיחרב.

אז למה השם אמרת שרק הבית שלך נחרב מלשון הרע, תראה גם שלהם עכשיו.

—–

והיא בוכה השכינה ומצטערת על הגלות,

על משפחות שנחצות לשתיים ועל חורבן הבית.

בוכה על החורבן שבכל יום.

בבית, בלב בכל מקום.

על גלות כואבת ומייסרת, שהיא עכשיו.

אצל כל איש ואישה קטן או גדול, שכואב לו. במוקמות החשוכים של הנפש.

הנפש שמתגעגעת לגעגוע. לגאולה.

ואם נשכיל ונשמע את הקול הקורה מסיני,

הקול הקורה בתשעה באב, לבכות בכיה אחת, ארוכה, והיא לא לחינם,

לבכות את הבכייה הזאת פעם אחת באמת,

בקול גדול, ללא מעצורים.

ללא הסתרות, בשבעים קולות.

נזכה אז ונראה גם בנחמה.

כי כל המתאבל זוכה ורואה,

שנזכה.