שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים בגיל מוקדם
1. פרידה מטיטולים יכולה להיות חוויה
במשך שנים רבות חשבתי שיש מושג שנקרא 'גמילה מטיטולים', וזו משימה קשה מעצבנת ומזעזעת. הייתי מסתכלת על אמא ל-17 ילדים ואומרת: 'מילא ילדה אותם, מילא גידלה אותם, אבל איך למען השם היא עברה 17 גמילות?'
אט אט, עם השנים והנסיון והלימוד ממומחיות בתחום, השתנה המבט שלי לגמרי, ורציתי לשתף גם אמהות אחרות בתהליך, שהוא ממש לא גמילה, כי הילד המתוק שלי - מעולם לא היה מכור.
את המשפט הזה של הדס קפלן, אחת היועצות המעניינות בתחום, אימצתי. 'לגמול' צריך את מי שהתמכר. הילד שלי מעולם לא התמכר לטיטולים. לכן אין סיבה 'לגמול' אותו.
מה כן יש כאן, אם לא גמילה? חוויה של חינוך. יש כאן בן אדם קטן וסקרן, שאת נותנת לו מתנה ענקית לחיים: חינוך לאחריות, חינוך לנקיון. את זוכה לתת לו כלים, שישמשו אותו עד 120 בעזרת ה'.
ולמה כתבתי את כל התהליך שיובא בהמשך? כדי ליידע. כי יש, כנראה, אמהות – שישמחו כמוני, לשמוע על הגישה הזו, ולבדוק אם היא מתאימה גם להן, לילד שלהן, ולתנאי הבית שלהן. אולי יש אפילו עוד אחת, שכמוני – מ'גמילה' מייגעת וסוחטת כוחות (אוף!) תעבור ל'תהליך פרידה' מוקדם, רגוע ונעים בהרבה.
2. אין ילד בשל, יש הורים עם מוכנות
בגישה שלפיה הלכתי, אין משמעות למינוח 'ילד בשל'.
הדבר היחיד שצריך זה הורים בשלים.
ילדים יכולים להיפרד מטיטולים מגיל צעיר מאד (שנה +).
בדור של הסבתות שלנו, כל הילדים נפרדו מחיתולים בין גיל שנה לשנתיים. לא היה מצב אחר.
גם היום, בארצות מסויימות, ילדים נפרדים מחיתולים בגיל צעיר. הילד הנורמטיבי שלך אינו טיפש או מעוכב התפתחות יותר מהם.
שנה ושמונה-תשעה-עשרה חודשים זה גיל מצויין, למי שמתעניינת בפרידה מוקדמת מטיטולים. עדיין אין את העקשנויות של גיל שנתיים פלוס, והפעוט נהנה מהתגליות החדשות ומההצלחות שלו.
3. אז מה צריך?
-תקופה רגועה. אפילו לקחת כמה ימי חופש, אם אפשר. כן, בשביל לתת לילד שלך מתנה לחיים.
-הורים שמוכנים ללכת על זה, בדעה אחידה, בלי חרטות וחילוקי דעות.
-שפע של פריטי ביגוד. אל תקמצנו.
-שישיית נייר סופג
-ספריי ניקוי בריח אהוב
-סיר נוח/מדרגות ישיבה
-רצפה פנויה לפספס עליה. בלי שטיחים ועניינים.
4. מה עושים לפני ההתחלה?
קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.
תנו שם ברור וחד משמעי. לכל דבר, לכל איבר. כינוי משלכם, משהו שבחוץ אף אחד לא יבין, אבל הילד יוכל לסמן בעזרתו.
אחר כך מתווכים לו את המציאות. כשמחליפים טיטול, למשל, מראים לילד מה יש בו. מציינים את השם שבחרתם. מסבירים לו ש'X' אמור להיות בשירותים או בסיר. מסבירים לו שעוד מעט, כשיגדל עוד קצת, יתחיל גם הוא ללכת לשירותים.
5. איך מתחילים?
קמים בבוקר הרגוע, הצח והצלול, ללא שום עול נוסף – בימים האלה לא קובעים כלום עם המשפחה, לא עם חברות, לא לוקחים פרוייקטים, יש לנו עכשיו פרוייקט חיים.
קמים לפני הפעוט. מיד כשהוא מתעורר, מורידים טיטול, ומושיבים אותו בשירותים/סיר. אפשר לתת לו ספר אהוב, מדבקות, צעצוע. (לא בתור פרס. לא מגיע לבן אדם פרס על זה שהוא נושם או אוכל, נכון?)
מכאן ואילך- אין טיטול יותר, אלא רק בזמני השינה.
מה קורה בשלב הראשון?
השלב הראשון הוא הכי חשוב, כי אז הילד מפספס להנאתו. וזה משמעותי להמשך התהליך, כי כך הוא לומד, לראשונה בחייו החמודים, לקשר בין סיבה לתוצאה.
הפספוסים אינם תקלה מצערת – הם דרך נהדרת בה הפעוט יכול ללמוד הרגלים חדשים. התחושה הרטובה והמלוכלכת תלמד אותו בדרך הכי טובה, מה קורה לו.
המציאות היא מורה מצויינת.
כשהוא מפספס, אנחנו לא כועסים. להיפך. אנחנו שמחים שהיתה לו הזדמנות ללמוד את הקשר בין התחושה המוקדמת, לרטיבות שאחר כך.
טכנית – מעיפים הכל למכונה או לפח, בהתאם למצב. מרססים המון חומר ניקוי. מנגבים עם נייר סופג, לשקית קשורה, ולפח.
מילולית – מסבירים לו: "עשית כאן X על הרצפה. X עושים בשירותים. לא על הרצפה".
ככה חמש פעמים, עשר פעמים, כמה פעמים שקורה – קורה.
השלב הראשון בגמילה מורכב מפספוסים. אנחנו לא כופים על הילד לשבת בשירותים, ולא מנג'זים לו, גם אם אנחנו יודעים שעוד רגע הוא יפספס.
אנחנו מציעים ויוזמים מדי פעם, בלי נדנוד. אם הוא לא רוצה – אז לא. המטרה שלנו היא ללמד אותו לקחת אחריות. ואיך הוא ייקח אחריות, אם אבא ואמא לא נותנים לו אותה?
שלב שני: מרווח בין הפספוסים
בשלב השני, הילד ממשיך לפספס להנאתו, אבל אפשר לשים לב שנוצר מרווח בין הפספוסים. הוא כבר לא מרטיב כל שעה, אלא כל כמה שעות. התגובה ההורית לפספוסים – כרגיל: מסבירים מה קרה ('עשית כאן X על הרצפה, X עושים בשירותים לא על הרצפה. עכשיו ניקח את הבגדים לכביסה כי הכל נרטב'). וממשיכים ליזום הליכה לשירותים בלי לנדנד, להציק, או להתנהג כמו זוג ציידים.
יכול להיות שעכשיו הוא יגיד בעצמו את ה-X, תוך כדי פספוס או מיד אחריו. מצויין. תחזקו אותו ותאשרו את מה שאמר.
שלב שלישי: הילד מסמן מראש
באיזה שהוא רגע קסום, אחרי כמה ימים בלי טיטול, במוח של הילד נוצר קישור בין התחושה שלפני, למה שאמור לקרות. הוא יאמר לכם 'X' או 'שירותים'. והוא ידע על מה הוא מדבר! קחו אותו לשירותים, תושיבו אותו בנוח, ותחמיאו על התוצאות הטובות. (בלי פרסים ואיומים. כאמור, אדם בריא אינו אמור לקבל פרס על כך שהוא הולך לשירותים, ובכלל, הפרס הכי גדול זה להיות ילד נקי ואחראי לעצמו, ולא להסתובב עם טיטולים ספוגי ריח כל היממה).
אפשר להמציא סיפורים כיד הדמיון הטובה, על הרצפה שעצובה כי היא לא אוהבת X, ועל השירותים ששמחים, הבגדים שבוכים, המכונת כביסה שמרגיעה אותם, ועוד כהנה.
בשלב הזה צפויות להיות עשרות אזעקות שווא. לא נורא. התפקיד ההורי הוא לקבל אותן בלי תסכול, גם אם הילד הזעיק אתכם 10 פעמים בשעה ובסוף לא עשה כלום. הוא לומד עכשיו את התהליך. לוקח זמן ללמוד אותו.
שלב רביעי: הישורת האחרונה
הילד כבר יודע להתאפק. הילד כבר יודע לסמן מראש כשהוא רוצה ללכת לשירותים. כל מה שנשאר לכם זה רק לנקות עוד כמה פספוסים בשבוע-שבועיים הקרובים, לתת עוד כמה פידבקים וחיזוקים, ולהיות גאים איתו – הוא עבר שלב בחיים, הוא התחנך לנקיון ולאחריות. ואתם אלו שנתתם לו את החוויה המשמעותית הזו.
קרדיטים: חלק מהגישות שמתוארות כאן, והאמירות לפעוטות, הן ברוח ההדרכות של הדס קפלן, דפנה גרייס ודפנה תייר, יועצות מקצועיות בתחום.
דרוש מידע שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים
Reactions: טונקס1 //