דרוש מידע שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41
הבעיות נוצרות בדכ כשיש לחץ סביב הנושא.
כאשר גומלים בצורה רגועה בדכ לא קורה.
מסכימה איתך לגמרי.
לא לשדר מתח (שקיים בד"כ, וכדאי להשתחרר ממנו) ולהגיב בשיא הטבעיות בכל המצבים.
להמנע מתגובות של תסכול כאשר הילד מפספס, ובאותה מידע להמנע מצהלות שמחה מוגזמות כאשר הוא חווה הצלחה.
אם לא עושים מכל העניין 'אישיו' גדול מידי, התהליך מתרחש, בס"ד, בקלות ובמהירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
תודה עצומה למגיבות, אתן נותנות לי כח. ואני צריכה ממנו הרבה (@אסתטיקה, אם להצדיע - אז לך. להישאר שלווה מול שלושה? וואו!)

אגב, עוד לא העמקתי בחומרים של הדס קפלן, אבל כן חשוב לי לציין הסתייגות, לאור ניסיוני (הלא ענף , אבל הכן מאתגר ומורכב) בתחום הגמילות - אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
לפי הדס והשיטה שלה, ועוד הרבה שסוברות כמוה , להיפרד מחיתול זה לא תהליך שצריך בשבילו חוכמה / רגש / הבנה. זו פשוט מיומנות גופנית טכנית.
מיום הולדתו, כל ילד בוכה כשהוא רוצה לאכול / לישון / לעשות את צרכיו ,
יש שיטה שלמה שמלמדת איך ללמוד את הסימנים האלו ולהקשיב להם (שאלתם על הרוסיות שמגיל שנה לילד אין חיתול ? זו התשובה).
בעולם של היום זה מאתגר, ואין לנו זמן וכוח להקשיב לסימנים האלו, לפענח אותם, לאפשר לתינוק להתפנות ולסבול פספוסים, ולכן אנחנו שמות חיתול ובעצם מלמדות את הילד שהוא יכול להתעלם מהסימנים האלו ולעשות בכל זמן בלי לתקשר את זה.

אז מה זה פרידה מחיתול ? בעצם להחזיר לו את הקשב למנגנון הבסיסי הזה של הגוף (שהיה לו מראש וכיבינו).
עכשיו אנחנו כן רוצים שהוא יהיה קשוב לגוף, יתקשר איתנו וילך לשירותים .

זה קשה - רק בגלל תקופת האמצע הזו בה אילפנו אותו בעצם לפספס.

זה ההבדל בין בית ספר לפרידה מחיתולים .
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אצל התאומות שלי זה פשוט קרה בגיל שנתיים וחודשיים. ביקשו, הלכו, עשו, נגמר. ב"ה.
הן יבשות בלי שום פספוס כבר שתיים עשרה שנים :p
לתומי חשבתי שככה זה יהיה אצל כל השאר.
אז חשבתי. הגמילות של הבאים אחריהן היו ארוכות ומתישות לכולנו.
כל כך מתישות, שאת בת הארבע שלי גמלתי חודש לפני גיל שלוש, תוך יום.
ניסינו וניסינו קודם, והילדה פשוט לא הבינה מה רוצים ממנה, ואני הייתי תחת הרושם של גמילות מעייפות שלפניה ולא היו לי מספיק כוחות להשקיע.
אבל הילדון הנוכחי כל כך מבקש, עושה יפה כשלוקחים אותו, ורק אני זו שלא משתפת פעולה.
יש סיכוי שאני הולכת לנסות את זה בבית, @Ruty Kepler תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
תודה עצומה למגיבות, אתן נותנות לי כח. ואני צריכה ממנו הרבה (@אסתטיקה, אם להצדיע - אז לך. להישאר שלווה מול שלושה? וואו!)
אההם... לא בטוחה שהייתי כל כך שלווה אז...
חלפו קרוב לשלושים שנה מהימים ההם..
אבל למדתי כמה דברים, ועם הילדים שאח"כ באמת היה קל ומהר יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
למשל, ילד שיודע להתאפק אך מפחד ולחוץ מהשירותים
וכשהוא בלי טיטול הוא סובל מעצירויות..
אלו, אגב, בעיות שאופייניות יותר לגיל גדול.
ילדים קטנים בדרך כלל לא מפחדים ולא מתאפקים , הם פשוט מפספסים בכל הבית בלי הבחנה.
יותר קשה להם לזהות את ההרגשה אבל יותר קל להם מהבחינה הזו.

הפתרון שאני מצאתי - מגיל שנה כל בוקר הושבתי את הילדה על סיר.
בשנייה שהם קמים הם בדרך כלל מרטיבים , ולכן הבוקר טוב היה להרים אותה, סיבוב קטן בבית , בוקר טוב לשמש ולאוטובוסים (כשהם על הידיים הם לא מפספסים אם זה קצר) ואחר כך הושבתי אותה עם ספר לעשר דקות של בוקר.
כך היא חוותה בפעם הראשונה את החוויה של לעשות בסיר.

לא צריך להתחייב בכלל, לא להוריד חיתול בשאר היום כמובן, רק לתת להם לחוות את החוויה מידי פעם (אפשר גם על אסלה ישירות, מגיל שנה וחצי היא היתה מטפסת בעצמה) כדי שלא יפתחו חרדות.

הגמילה עצמה הייתה ארוכה מאד, כי היה חוסר שיתוף פעולה רציני (אולי היא הרגישה את הלחץ שלי או משהו כזה) אבל חרדות לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
לפי הדס והשיטה שלה, ועוד הרבה שסוברות כמוה , להיפרד מחיתול זה לא תהליך שצריך בשבילו חוכמה / רגש / הבנה. זו פשוט מיומנות גופנית טכנית.
מיום הולדתו, כל ילד בוכה כשהוא רוצה לאכול / לישון / לעשות את צרכיו ,
יש שיטה שלמה שמלמדת איך ללמוד את הסימנים האלו ולהקשיב להם (שאלתם על הרוסיות שמגיל שנה לילד אין חיתול ? זו התשובה).
בעולם של היום זה מאתגר, ואין לנו זמן וכוח להקשיב לסימנים האלו, לפענח אותם, לאפשר לתינוק להתפנות ולסבול פספוסים, ולכן אנחנו שמות חיתול ובעצם מלמדות את הילד שהוא יכול להתעלם מהסימנים האלו ולעשות בכל זמן בלי לתקשר את זה.

אז מה זה פרידה מחיתול ? בעצם להחזיר לו את הקשב למנגנון הבסיסי הזה של הגוף (שהיה לו מראש וכיבינו).
עכשיו אנחנו כן רוצים שהוא יהיה קשוב לגוף, יתקשר איתנו וילך לשירותים .

זה קשה - רק בגלל תקופת האמצע הזו בה אילפנו אותו בעצם לפספס.

זה ההבדל בין בית ספר לפרידה מחיתולים .
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.
כל מילה
חוץ מהפיסקה האחרונה
אני לא חושבת שמהירות התהליך קשורה לגיל
זה הרבה ענין של אופי של ילד ובשלות של אמא
את הבכור שלי הפרדתי מהטיטול בשנה ו-9 תוך 4 ימים
ואת הבת שאחריו בגיל שנתיים וחודש תוך שבועיים
ואני רואה סביבי המון ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש שנגמלים קשה מאוד והמון זמן של סיוטים

@Ruty Kepler מאמר מקסים!
איזה כיף לקרוא ולהרגיש שאני בעקרון נורמלית :)
(תגובות הסביבה הופכות אותי לכזו שלא שאני מדברת בכלל על גילאים צעירים כמו אלו.......)
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
לאמהות שאני מכירה סביבי שהיסטריות מכל פספוס עדיף לנסות בגיל שנתיים וחצי פלוס.

עדיף להפסיק להיות היסטריות מכל פספוס...

על החתום - מי שהייתה משוגעת מכל פספוס, ולומדת אט אט, בעמל רב, להתאים את תנאי השטח לילד ולא להפך.

זה אומר:
- לפנות את הרצפה עד כמה שאפשר.

- לא להבהל משום דבר שנרטב או התלכלך. לכל דבר יש תחליף, וחבל לייצר שריטות הדדיות לאמא ולילד, בגלל משחק/בגד/מחברת שנרטבה.

- להבין שבעצם, לא כל כך נורא לנקות פספוס. מנקים ונגמר. מתייחסים לזה כאל משהו טכני הכי פשוט. אף אחד פה לא נגדי.

- להתאים את הבגדים לילד. שזה אומר, למשל, לצאת לפארק עם ילד עם חולצה ארוכה, ביגוד מינימלי וסנדלים ניתנים לשטיפה. לוותר על מכנסיים וגרביים. מי שלא נראה לו, שלא יסתכל עלינו.

גם בשבת, הילד יכול ללבוש מכנסי טריקו הכי פשוטים שעולים 15 ש"ח בפוקס בסוף עונה. זה לא מתאים בדיוק לחולצה ולסט, אבל כרגע יש לנו פרוייקט חיים, אז הסט יחכה. ואם נרטב? לא נורא, מחליפים למכנסיים בצבע אחר.

מנסיון - לא קורה דבר לאיש, גם אם הנסיך הולך ברחוב במכנסיים כחולות לא קשורות לחולצה. (ועוד טריקו שמאטעס). אני לא אנעל אותו בבית בגלל זה, ובטח שלא אצעק עליו.
עדיף אלף פעם שילך ברחוב בסמרטוטים אחרי שפספס אצל הסבתא, ולא צעקה אחת. (מנסיון של שני הדברים ;) )

גם במקומות זרים, אין מה להלחץ. בשביל זה לקחנו בשקית את הספריי ניקוי והנייר סופג. הכל טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
ואני רואה סביבי המון ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש שנגמלים קשה מאוד והמון זמן של סיוטים
יכול להיות שאת צודקת.
ככה אני אישית התרשמתי, אבל זה באמת לא סטטיסטי משום כיוון.
 
  • תודה
Reactions: srp
  • הוסף לסימניות
  • #53
ערכתי כאן כי קיבלתי משרי רשות לציין את שמה, כמוסרת הסדנה. והשיום הזה הוא מפתח לתקשורת טובה, לא הייתי מאמינה עד כמה:

קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
מוצאת את עצמי משועשעת.
משום מה חוית הפספוסים לא זכורה לי כנעימה במיוחד למרות התאור המלבב.

אצלי שמתי דגשים על שלוש נקודות משמעותיות:

1. לשחרר את האחריות לכיוון הילד, להפסיק לשאול כל שתי דקות:
"אתה צריך?"
"אולי שרותים?"
"רוצה לנסות?"
"בטוח שלא?".
שאלות יתר מלמדות את הילד לשחרר אחריות- בדיוק הפוך ממה שנדרש ממנו.
וכן, בהתאם לכך חיבים לדעת לבלוע פספוסים, על כל פנים בשלב הראשוני כמו שרותי כתבה.

2. יכולת ביטוי מילולית של הילד חשובה מאד לשלב הגמילה. ילד שלא יודע עדיין לדבר יהיה קשה בהרבה לגמול אותו.

3. לא להתיחס לגיל, לגמול מתי שמרגישים שהאמא והילד מתאימים לנושא.

ולא, לא שמתי לב שככל שהגיל עולה קל יותר לגמול (*ללמד) כמו התזה הרווחת.
אני אישית לא מסוגלת לחתל ילדון מגודל בן שנתיים וחצי.

הצלחה לכל הגומלות וניחוחות נעימים....

---
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #55
אגב, עוד לא העמקתי בחומרים של הדס קפלן, אבל כן חשוב לי לציין הסתייגות, לאור ניסיוני (הלא ענף , אבל הכן מאתגר ומורכב) בתחום הגמילות - אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.

מצטרפת לזאת.
גם אני חושבת שיש משמעות לגיל. ושיש ילדים יותר מאתגרים בעניין.
@ארבע וכל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: על מה ולמה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי וזה גם חשוב) יותר מובטחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים בגיל מוקדם


1. פרידה מטיטולים יכולה להיות חוויה

במשך שנים רבות חשבתי שיש מושג שנקרא 'גמילה מטיטולים', וזו משימה קשה מעצבנת ומזעזעת. הייתי מסתכלת על אמא ל-17 ילדים ואומרת: 'מילא ילדה אותם, מילא גידלה אותם, אבל איך למען השם היא עברה 17 גמילות?'

אט אט, עם השנים והנסיון והלימוד ממומחיות בתחום, השתנה המבט שלי לגמרי, ורציתי לשתף גם אמהות אחרות בתהליך, שהוא ממש לא גמילה, כי הילד המתוק שלי - מעולם לא היה מכור.
את המשפט הזה של הדס קפלן, אחת היועצות המעניינות בתחום, אימצתי. 'לגמול' צריך את מי שהתמכר. הילד שלי מעולם לא התמכר לטיטולים. לכן אין סיבה 'לגמול' אותו.

מה כן יש כאן, אם לא גמילה? חוויה של חינוך. יש כאן בן אדם קטן וסקרן, שאת נותנת לו מתנה ענקית לחיים: חינוך לאחריות, חינוך לנקיון. את זוכה לתת לו כלים, שישמשו אותו עד 120 בעזרת ה'.

ולמה כתבתי את כל התהליך שיובא בהמשך? כדי ליידע. כי יש, כנראה, אמהות – שישמחו כמוני, לשמוע על הגישה הזו, ולבדוק אם היא מתאימה גם להן, לילד שלהן, ולתנאי הבית שלהן. אולי יש אפילו עוד אחת, שכמוני – מ'גמילה' מייגעת וסוחטת כוחות (אוף!) תעבור ל'תהליך פרידה' מוקדם, רגוע ונעים בהרבה.


2. אין ילד בשל, יש הורים עם מוכנות

בגישה שלפיה הלכתי, אין משמעות למינוח 'ילד בשל'.

הדבר היחיד שצריך זה הורים בשלים.

ילדים יכולים להיפרד מטיטולים מגיל צעיר מאד (שנה +).

בדור של הסבתות שלנו, כל הילדים נפרדו מחיתולים בין גיל שנה לשנתיים. לא היה מצב אחר.

גם היום, בארצות מסויימות, ילדים נפרדים מחיתולים בגיל צעיר. הילד הנורמטיבי שלך אינו טיפש או מעוכב התפתחות יותר מהם.

שנה ושמונה-תשעה-עשרה חודשים זה גיל מצויין, למי שמתעניינת בפרידה מוקדמת מטיטולים. עדיין אין את העקשנויות של גיל שנתיים פלוס, והפעוט נהנה מהתגליות החדשות ומההצלחות שלו.



3. אז מה צריך?

-תקופה רגועה. אפילו לקחת כמה ימי חופש, אם אפשר. כן, בשביל לתת לילד שלך מתנה לחיים.

-הורים שמוכנים ללכת על זה, בדעה אחידה, בלי חרטות וחילוקי דעות.

-שפע של פריטי ביגוד. אל תקמצנו.

-שישיית נייר סופג

-ספריי ניקוי בריח אהוב

-סיר נוח/מדרגות ישיבה

-רצפה פנויה לפספס עליה. בלי שטיחים ועניינים.


4. מה עושים לפני ההתחלה?

קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.

תנו שם ברור וחד משמעי. לכל דבר, לכל איבר. כינוי משלכם, משהו שבחוץ אף אחד לא יבין, אבל הילד יוכל לסמן בעזרתו.

אחר כך מתווכים לו את המציאות. כשמחליפים טיטול, למשל, מראים לילד מה יש בו. מציינים את השם שבחרתם. מסבירים לו ש'X' אמור להיות בשירותים או בסיר. מסבירים לו שעוד מעט, כשיגדל עוד קצת, יתחיל גם הוא ללכת לשירותים.


5. איך מתחילים?

קמים בבוקר הרגוע, הצח והצלול, ללא שום עול נוסף – בימים האלה לא קובעים כלום עם המשפחה, לא עם חברות, לא לוקחים פרוייקטים, יש לנו עכשיו פרוייקט חיים.

קמים לפני הפעוט. מיד כשהוא מתעורר, מורידים טיטול, ומושיבים אותו בשירותים/סיר. אפשר לתת לו ספר אהוב, מדבקות, צעצוע. (לא בתור פרס. לא מגיע לבן אדם פרס על זה שהוא נושם או אוכל, נכון?)

מכאן ואילך- אין טיטול יותר, אלא רק בזמני השינה.


מה קורה בשלב הראשון?

השלב הראשון הוא הכי חשוב, כי אז הילד מפספס להנאתו. וזה משמעותי להמשך התהליך, כי כך הוא לומד, לראשונה בחייו החמודים, לקשר בין סיבה לתוצאה.

הפספוסים אינם תקלה מצערת – הם דרך נהדרת בה הפעוט יכול ללמוד הרגלים חדשים. התחושה הרטובה והמלוכלכת תלמד אותו בדרך הכי טובה, מה קורה לו.

המציאות היא מורה מצויינת.

כשהוא מפספס, אנחנו לא כועסים. להיפך. אנחנו שמחים שהיתה לו הזדמנות ללמוד את הקשר בין התחושה המוקדמת, לרטיבות שאחר כך.

טכנית – מעיפים הכל למכונה או לפח, בהתאם למצב. מרססים המון חומר ניקוי. מנגבים עם נייר סופג, לשקית קשורה, ולפח.

מילולית – מסבירים לו: "עשית כאן X על הרצפה. X עושים בשירותים. לא על הרצפה".

ככה חמש פעמים, עשר פעמים, כמה פעמים שקורה – קורה.

השלב הראשון בגמילה מורכב מפספוסים. אנחנו לא כופים על הילד לשבת בשירותים, ולא מנג'זים לו, גם אם אנחנו יודעים שעוד רגע הוא יפספס.

אנחנו מציעים ויוזמים מדי פעם, בלי נדנוד. אם הוא לא רוצה – אז לא. המטרה שלנו היא ללמד אותו לקחת אחריות. ואיך הוא ייקח אחריות, אם אבא ואמא לא נותנים לו אותה?


שלב שני: מרווח בין הפספוסים

בשלב השני, הילד ממשיך לפספס להנאתו, אבל אפשר לשים לב שנוצר מרווח בין הפספוסים. הוא כבר לא מרטיב כל שעה, אלא כל כמה שעות. התגובה ההורית לפספוסים – כרגיל: מסבירים מה קרה ('עשית כאן X על הרצפה, X עושים בשירותים לא על הרצפה. עכשיו ניקח את הבגדים לכביסה כי הכל נרטב'). וממשיכים ליזום הליכה לשירותים בלי לנדנד, להציק, או להתנהג כמו זוג ציידים.

יכול להיות שעכשיו הוא יגיד בעצמו את ה-X, תוך כדי פספוס או מיד אחריו. מצויין. תחזקו אותו ותאשרו את מה שאמר.



שלב שלישי: הילד מסמן מראש

באיזה שהוא רגע קסום, אחרי כמה ימים בלי טיטול, במוח של הילד נוצר קישור בין התחושה שלפני, למה שאמור לקרות. הוא יאמר לכם 'X' או 'שירותים'. והוא ידע על מה הוא מדבר! קחו אותו לשירותים, תושיבו אותו בנוח, ותחמיאו על התוצאות הטובות. (בלי פרסים ואיומים. כאמור, אדם בריא אינו אמור לקבל פרס על כך שהוא הולך לשירותים, ובכלל, הפרס הכי גדול זה להיות ילד נקי ואחראי לעצמו, ולא להסתובב עם טיטולים ספוגי ריח כל היממה).

אפשר להמציא סיפורים כיד הדמיון הטובה, על הרצפה שעצובה כי היא לא אוהבת X, ועל השירותים ששמחים, הבגדים שבוכים, המכונת כביסה שמרגיעה אותם, ועוד כהנה.

בשלב הזה צפויות להיות עשרות אזעקות שווא. לא נורא. התפקיד ההורי הוא לקבל אותן בלי תסכול, גם אם הילד הזעיק אתכם 10 פעמים בשעה ובסוף לא עשה כלום. הוא לומד עכשיו את התהליך. לוקח זמן ללמוד אותו.


שלב רביעי: הישורת האחרונה

הילד כבר יודע להתאפק. הילד כבר יודע לסמן מראש כשהוא רוצה ללכת לשירותים. כל מה שנשאר לכם זה רק לנקות עוד כמה פספוסים בשבוע-שבועיים הקרובים, לתת עוד כמה פידבקים וחיזוקים, ולהיות גאים איתו – הוא עבר שלב בחיים, הוא התחנך לנקיון ולאחריות. ואתם אלו שנתתם לו את החוויה המשמעותית הזו.



קרדיטים: חלק מהגישות שמתוארות כאן, והאמירות לפעוטות, הן ברוח ההדרכות של הדס קפלן, דפנה גרייס ודפנה תייר, יועצות מקצועיות בתחום.
תודה על מדריך מפורט ומקיף.
תוהה אם זה הזמן לנשום עמוק ולהתחיל עם בן שנתיים שדווקא מדבר יפה מאד אך נראה שהעניין לא קיים בתודעתו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
כל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: למה ועל מה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי) יותר מובטחת.

פשוט, בגלל ניסיון העבר - עם הגדולות דילגתי על סיר, חשבתי כמוך, ששימוש בשירותים (עם מקטין) פרקטי יותר, והגמילה שלהן היתה קשה וממושכת. עכשיו אני מנסה עם סיר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
מצטרפת לזאת.
גם אני חושבת שיש משמעות לגיל. ושיש ילדים יותר מאתגרים בעניין.
@ארבע וכל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: למה ועל מה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי) יותר מובטחת.

יש ילדים שזקוקים לתחושת הבטחון של ישיבה על קרקע מוצקה על אביזר קטן וחמוד שתואם לממדיהם.

וכן למציאות של היציאות שנכנסות למקום ספציפי ומרוקנות.
ולא נוחתות ברעש לאנשהו (סליחה על התיאור, רק בשביל להבין משהו שלילדים משמעותי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
פשוט, בגלל ניסיון העבר - עם הגדולות דילגתי על סיר, חשבתי כמוך, ששימוש בשירותים (עם מקטין) פרקטי יותר, והגמילה שלהן היתה קשה וממושכת. עכשיו אני מנסה עם סיר.
מעניין.
הגדולה שלי נגמלה בצ'יק צ'ק. השני שלי היה מאתגר מאד והגמילה היתה מייגעת וממושכת.
רק המחשבה על סיר מוציאה אותי מדעתי. זאת האמת. :eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
כל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: על מה ולמה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות? לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי וזה גם חשוב) יותר מובטחת.
יש לי בבית גם מדרגות (ישבנון) וגם סיר. אני משתמשת בשניהם. בימים הראשונים ההתראות של הילד קצרות מאד, ובזמן הריצה לשירותים כבר יכול להתפספס (ולפעמים השירותים תפוס;)), במצבים כאלו הסיר הוא הצלה (גם לשפיות). לפעמים (בעיקר בימים הראשונים) צריך לשבת ליד הילד עד שהוא מצליח, לי נוח יותר לעשות זאת שלא ברקע המלבב של השירותים. אבל חוץ מזה - הילד הולך גם וגם, ובאיזשהו שלב נפרדים מהסיר.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
לאחרונה עלתה בפורום השאלה האם נכון לפנות ליעוץ השקעות/סוכנות ביטוח וכו'

כתבתי דברים ונראה לי שלא הובנו מספיק
וכך יש שהבינו מדברי שלהתייעץ עם סוכן ביטוח בנוגע להשקעות זה הכי טוב והכי זול.

לטעמי כמעט ואין מנוס מאוריינות פיננסית (וזה לא הרבה חומר) וכך כל אחד יכול לקבל את ההחלטות בעצמו.
רק לאחר שאדם יודע איך הוא רוצה להשקיע, אני אכן ממליץ לפנות לסוכן ביטוח טוב שיטפל בתיק
וזה עדיף מאשר לפנות ישירות לחברות הביטוח. כך מניסיון אישי רב.
גם במחיר של דמי ניהול מעט יותר יקרים (צריך לחשב כדאיות) היות שהשירות של סוכני הביטוח משתלם (כמובן רק סוכנים שנותנים שירות טוב).
בנוסף, אחרי שגיבשתם דעה, כדאי לשמוע גם את דעת הסוכן ביטוח. יש להם ניסיון רב והתמקצעות ואין מקום לזלזל בזה.
יש בענף גם שרלטנים שאומרים דברים לא נכונים אפשר לשמוע לא חייבים להסכים.

בעניין יועץ השקעות בלתי תלוי
תחשבו, מה הסיכוי שיועץ ההשקעות ימליץ על השקעה פאסיבית ויתן את כל הכלים ביד שלא נצטרך יותר את השירות שלו?!
מניסיון כמעט כל יועצי השקעות הבלתי תלויים לא יתנו למתייעץ את כל הכלים. מהסיבה שהם רוצים שהוא ישאר תלוי בהם.
לכן ומעוד סיבות רבות אני סבור שאין דבר כזה יועץ בלתי תלוי גם אם יש הגדרה כזאת.

עם זאת יש אנשים שמצליחים להיות הגונים ולדאוג לאינטרס של האחר למרות שזה על חשבונם. הם נדירים, אבל קיימים. ויש גם סוכני ביטוח כאלו.

כדאי להבין שזה נורמלי שמייעץ דואג לאינטרס שלו גם אם הוא מקבל תשלום מהפציינט. (למרות שזה אסור מדאורייתא גם בלי קבלת תשלום.)
כי האינטרס האישי זה מובנה בתוך הנפש ואדם רגיל (למעט יחידי סגולה) יכול להצליח להתגבר על האינטרס האישי אבל לא להיות בן חורין מזה
ותמיד יתכן שהמייעץ מעד ודאג לאינטרס של עצמו. לכן המתייעץ צריך לבדוק לאחר היעוץ שאכן היעוץ תואם את האינטרס שלו עצמו ולא לסמוך על אף אחד גם אם הוא שילם לו כסף על היעוץ.
וכאן אנחנו חוזרים למשפט שפתחתי בו:
לטעמי כמעט ואין מנוס מאוריינות פיננסית (וזה לא הרבה חומר) וכך כל אחד יכול לקבל את ההחלטות בעצמו.

מומלץ מאוד להפנים את הדבר הבסיסי הזה שהוא בבסיס של הבסיס של הבריאה
לאנשים יש נטייה לחשוב על עצמם שהם הוגנים, אבל הם לא מכירים את עצמם שהם עושים מה שנוח לאינטרס שלהם ואז הם מכסים את זה באידיאלים שונים ובאג'נדות נעלות וכו' והכל לשם שמים. קשה לקבל אבל זאת המציאות.
אם אנשים היו יודעים את זה הם לא היו נופלים בעוקצים
כי הם היו יודעים שאם מישהו מספר לך שהוא דואג לאינטרס שלך, זה לא מעורר אמון אלא מעורר חשד.

סיימתם לקרוא, מה אתם צריכים לחשוב?
האם הדברים נכונים?! אולי הוא כותב את הדברים מאינטרס אישי אולי הוא טועה בגלל שזה מה שנוח לו לחשוב? אם לא חשבתם את זה, תתחילו לתרגל חשיבה כזאת לא צריך להיות חשדניים אבל גם לא צריך להיות נאיבים ולקבל את הגרסה הנפוצה שאנשים דואגים לאינטרס של אחרים.
שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
אתגר קשרי מילים נוסף, מתחלף כל יום ב-13:00

מוזמנים לשלוח רעיונות לאתגר sheva.motion בג'ימייל
וכן אם יש רעיון למשחק מילים אחר שאשמח לבנות.

- ללא התחייבות לאתגר מדי יום
- ללא התחייבות לרמה גבוהה... מי שקל לו מדי, שייתן לילדיו הרכים לפתור

ועוד משחק נחמד שיצרתי בין לבין
אפשר לשנות את רמת הקושי בגלגל השיניים

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

האמת, אין לי זמן לכתוב,
אבל זה לא נותן לי מנוח
הייתי בפעילות בגינות מטעם עיריית בני ברק
וממש הפריע לי ואפילו נחרדתי בקטעים מסוימים
אשמח לשמוע מה אומרות?
הייתי במופע של להטוטן,
הרגשתי שיש כאן בעיה רצינית של מוגנות
בתחילת המופע ביקש ילד אמיץ שייגש,
עשה ממנו ממש צחוק, לקול תרועת צחוקם של כל הקהל
כמו: אמר לו שיעזור לו לעלות על חד אופן -הילד נתן את הרגל ואז הוא מושך לו את הנעל
הרגל של הילד נמשכת למעלה, תוך כדי שהוא מושך אותו לכל הכיוונים ומסתובב, הילד מנסה להחזיק את עצמו על רגל אחת בקיצור, תדמיינו...'
וב'צחוק' מושך לכל הכיוונים ומסתובב, כולם מתגלגלים מצחוק לדעתי זה היה השפלה ממש
וכך כללללל פעולה שעשה, אמר לו משהו אחד ועשה משהו אחר,
חלקם זה דברים ש'עבד עליו', הרבה זה במגע מציק
והילד להרגשתי, היה מבולבל, אין לו אפשרות להתחרט מול כל הקהל...
וגם ההרגשה כנראה מבלבלת מצד אחד מקבל מחיאות כפיים מצד שני מגע לא נעים,
הכל היה לא צפוי, הכל היה נראה חודרני במגע לא צפוי.
היו ילדים אח"כ שלא הסכימו לגשת לדברים הבאים.
אבל הוא היה הראשון והכי סבל -לדעתי. לא ידע למה הוא מגיע, ומה סגנון המופע.
והלבול הזה -שזה מופע-אז מותר, אבל זה ממש לא נעים, אבל הקהל נהנה ומפרגן, אבל אולי גם צוחק על ש'עבדו עלי'
ממש ריחמתי על הילד וחשבתי אם צריך לפנות לאמא שלו,
ואולי זה תזכורת חשבוה ללמד את הילדים
שגם בפעילות ש'כביכול' מאושרת, ברחוב, וגם שיש אמהות
להיות קשוב לעצמך -זה אומץ לשמור על עצמך, על מה שטוב ונעים לך, לא חולשה להחליט שלא מתאים לי.
היה רגע שנראה ממש שרצה לעזוב ולא העיז... וזה פשוט לא נגמר, וכל רגע בא לו פתאום ממקום אחר בלתי צפוי
סתם נראה לי דבר חשוב ללמד את הילדים לפני שיוצאים בתקופה הקרובה למופעים למינהם בכל מני מקומות....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה