דרוש מידע שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים

מצב
הנושא נעול.

אסתטיקה

משתמש מקצוען
הבעיות נוצרות בדכ כשיש לחץ סביב הנושא.
כאשר גומלים בצורה רגועה בדכ לא קורה.
מסכימה איתך לגמרי.
לא לשדר מתח (שקיים בד"כ, וכדאי להשתחרר ממנו) ולהגיב בשיא הטבעיות בכל המצבים.
להמנע מתגובות של תסכול כאשר הילד מפספס, ובאותה מידע להמנע מצהלות שמחה מוגזמות כאשר הוא חווה הצלחה.
אם לא עושים מכל העניין 'אישיו' גדול מידי, התהליך מתרחש, בס"ד, בקלות ובמהירות.
 

ארבע

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
הפקות ואירועים
תודה עצומה למגיבות, אתן נותנות לי כח. ואני צריכה ממנו הרבה (@אסתטיקה, אם להצדיע - אז לך. להישאר שלווה מול שלושה? וואו!)

אגב, עוד לא העמקתי בחומרים של הדס קפלן, אבל כן חשוב לי לציין הסתייגות, לאור ניסיוני (הלא ענף , אבל הכן מאתגר ומורכב) בתחום הגמילות - אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
 

אהבת עולם

משתמש סופר מקצוען
D I G I T A L
אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
לפי הדס והשיטה שלה, ועוד הרבה שסוברות כמוה , להיפרד מחיתול זה לא תהליך שצריך בשבילו חוכמה / רגש / הבנה. זו פשוט מיומנות גופנית טכנית.
מיום הולדתו, כל ילד בוכה כשהוא רוצה לאכול / לישון / לעשות את צרכיו ,
יש שיטה שלמה שמלמדת איך ללמוד את הסימנים האלו ולהקשיב להם (שאלתם על הרוסיות שמגיל שנה לילד אין חיתול ? זו התשובה).
בעולם של היום זה מאתגר, ואין לנו זמן וכוח להקשיב לסימנים האלו, לפענח אותם, לאפשר לתינוק להתפנות ולסבול פספוסים, ולכן אנחנו שמות חיתול ובעצם מלמדות את הילד שהוא יכול להתעלם מהסימנים האלו ולעשות בכל זמן בלי לתקשר את זה.

אז מה זה פרידה מחיתול ? בעצם להחזיר לו את הקשב למנגנון הבסיסי הזה של הגוף (שהיה לו מראש וכיבינו).
עכשיו אנחנו כן רוצים שהוא יהיה קשוב לגוף, יתקשר איתנו וילך לשירותים .

זה קשה - רק בגלל תקופת האמצע הזו בה אילפנו אותו בעצם לפספס.

זה ההבדל בין בית ספר לפרידה מחיתולים .
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.
 

ליבי קליין

משתמש סופר מקצוען
אצל התאומות שלי זה פשוט קרה בגיל שנתיים וחודשיים. ביקשו, הלכו, עשו, נגמר. ב"ה.
הן יבשות בלי שום פספוס כבר שתיים עשרה שנים :p
לתומי חשבתי שככה זה יהיה אצל כל השאר.
אז חשבתי. הגמילות של הבאים אחריהן היו ארוכות ומתישות לכולנו.
כל כך מתישות, שאת בת הארבע שלי גמלתי חודש לפני גיל שלוש, תוך יום.
ניסינו וניסינו קודם, והילדה פשוט לא הבינה מה רוצים ממנה, ואני הייתי תחת הרושם של גמילות מעייפות שלפניה ולא היו לי מספיק כוחות להשקיע.
אבל הילדון הנוכחי כל כך מבקש, עושה יפה כשלוקחים אותו, ורק אני זו שלא משתפת פעולה.
יש סיכוי שאני הולכת לנסות את זה בבית, @Ruty Kepler תודה!
 

אסתטיקה

משתמש מקצוען
תודה עצומה למגיבות, אתן נותנות לי כח. ואני צריכה ממנו הרבה (@אסתטיקה, אם להצדיע - אז לך. להישאר שלווה מול שלושה? וואו!)
אההם... לא בטוחה שהייתי כל כך שלווה אז...
חלפו קרוב לשלושים שנה מהימים ההם..
אבל למדתי כמה דברים, ועם הילדים שאח"כ באמת היה קל ומהר יותר.
 

אהבת עולם

משתמש סופר מקצוען
D I G I T A L
למשל, ילד שיודע להתאפק אך מפחד ולחוץ מהשירותים
וכשהוא בלי טיטול הוא סובל מעצירויות..
אלו, אגב, בעיות שאופייניות יותר לגיל גדול.
ילדים קטנים בדרך כלל לא מפחדים ולא מתאפקים , הם פשוט מפספסים בכל הבית בלי הבחנה.
יותר קשה להם לזהות את ההרגשה אבל יותר קל להם מהבחינה הזו.

הפתרון שאני מצאתי - מגיל שנה כל בוקר הושבתי את הילדה על סיר.
בשנייה שהם קמים הם בדרך כלל מרטיבים , ולכן הבוקר טוב היה להרים אותה, סיבוב קטן בבית , בוקר טוב לשמש ולאוטובוסים (כשהם על הידיים הם לא מפספסים אם זה קצר) ואחר כך הושבתי אותה עם ספר לעשר דקות של בוקר.
כך היא חוותה בפעם הראשונה את החוויה של לעשות בסיר.

לא צריך להתחייב בכלל, לא להוריד חיתול בשאר היום כמובן, רק לתת להם לחוות את החוויה מידי פעם (אפשר גם על אסלה ישירות, מגיל שנה וחצי היא היתה מטפסת בעצמה) כדי שלא יפתחו חרדות.

הגמילה עצמה הייתה ארוכה מאד, כי היה חוסר שיתוף פעולה רציני (אולי היא הרגישה את הלחץ שלי או משהו כזה) אבל חרדות לא.
 

srp

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
UX UI
D I G I T A L
לפי הדס והשיטה שלה, ועוד הרבה שסוברות כמוה , להיפרד מחיתול זה לא תהליך שצריך בשבילו חוכמה / רגש / הבנה. זו פשוט מיומנות גופנית טכנית.
מיום הולדתו, כל ילד בוכה כשהוא רוצה לאכול / לישון / לעשות את צרכיו ,
יש שיטה שלמה שמלמדת איך ללמוד את הסימנים האלו ולהקשיב להם (שאלתם על הרוסיות שמגיל שנה לילד אין חיתול ? זו התשובה).
בעולם של היום זה מאתגר, ואין לנו זמן וכוח להקשיב לסימנים האלו, לפענח אותם, לאפשר לתינוק להתפנות ולסבול פספוסים, ולכן אנחנו שמות חיתול ובעצם מלמדות את הילד שהוא יכול להתעלם מהסימנים האלו ולעשות בכל זמן בלי לתקשר את זה.

אז מה זה פרידה מחיתול ? בעצם להחזיר לו את הקשב למנגנון הבסיסי הזה של הגוף (שהיה לו מראש וכיבינו).
עכשיו אנחנו כן רוצים שהוא יהיה קשוב לגוף, יתקשר איתנו וילך לשירותים .

זה קשה - רק בגלל תקופת האמצע הזו בה אילפנו אותו בעצם לפספס.

זה ההבדל בין בית ספר לפרידה מחיתולים .
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.
כל מילה
חוץ מהפיסקה האחרונה
אני לא חושבת שמהירות התהליך קשורה לגיל
זה הרבה ענין של אופי של ילד ובשלות של אמא
את הבכור שלי הפרדתי מהטיטול בשנה ו-9 תוך 4 ימים
ואת הבת שאחריו בגיל שנתיים וחודש תוך שבועיים
ואני רואה סביבי המון ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש שנגמלים קשה מאוד והמון זמן של סיוטים

@Ruty Kepler מאמר מקסים!
איזה כיף לקרוא ולהרגיש שאני בעקרון נורמלית :)
(תגובות הסביבה הופכות אותי לכזו שלא שאני מדברת בכלל על גילאים צעירים כמו אלו.......)
 

Ruty Kepler

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
לאמהות שאני מכירה סביבי שהיסטריות מכל פספוס עדיף לנסות בגיל שנתיים וחצי פלוס.

עדיף להפסיק להיות היסטריות מכל פספוס...

על החתום - מי שהייתה משוגעת מכל פספוס, ולומדת אט אט, בעמל רב, להתאים את תנאי השטח לילד ולא להפך.

זה אומר:
- לפנות את הרצפה עד כמה שאפשר.

- לא להבהל משום דבר שנרטב או התלכלך. לכל דבר יש תחליף, וחבל לייצר שריטות הדדיות לאמא ולילד, בגלל משחק/בגד/מחברת שנרטבה.

- להבין שבעצם, לא כל כך נורא לנקות פספוס. מנקים ונגמר. מתייחסים לזה כאל משהו טכני הכי פשוט. אף אחד פה לא נגדי.

- להתאים את הבגדים לילד. שזה אומר, למשל, לצאת לפארק עם ילד עם חולצה ארוכה, ביגוד מינימלי וסנדלים ניתנים לשטיפה. לוותר על מכנסיים וגרביים. מי שלא נראה לו, שלא יסתכל עלינו.

גם בשבת, הילד יכול ללבוש מכנסי טריקו הכי פשוטים שעולים 15 ש"ח בפוקס בסוף עונה. זה לא מתאים בדיוק לחולצה ולסט, אבל כרגע יש לנו פרוייקט חיים, אז הסט יחכה. ואם נרטב? לא נורא, מחליפים למכנסיים בצבע אחר.

מנסיון - לא קורה דבר לאיש, גם אם הנסיך הולך ברחוב במכנסיים כחולות לא קשורות לחולצה. (ועוד טריקו שמאטעס). אני לא אנעל אותו בבית בגלל זה, ובטח שלא אצעק עליו.
עדיף אלף פעם שילך ברחוב בסמרטוטים אחרי שפספס אצל הסבתא, ולא צעקה אחת. (מנסיון של שני הדברים ;) )

גם במקומות זרים, אין מה להלחץ. בשביל זה לקחנו בשקית את הספריי ניקוי והנייר סופג. הכל טוב.
 

אהבת עולם

משתמש סופר מקצוען
D I G I T A L
ואני רואה סביבי המון ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד שלוש שנגמלים קשה מאוד והמון זמן של סיוטים
יכול להיות שאת צודקת.
ככה אני אישית התרשמתי, אבל זה באמת לא סטטיסטי משום כיוון.
 
  • תודה
Reactions: srp

Ruty Kepler

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ערכתי כאן כי קיבלתי משרי רשות לציין את שמה, כמוסרת הסדנה. והשיום הזה הוא מפתח לתקשורת טובה, לא הייתי מאמינה עד כמה:

קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.
 

אסתי3311

משתמש סופר מקצוען
מוצאת את עצמי משועשעת.
משום מה חוית הפספוסים לא זכורה לי כנעימה במיוחד למרות התאור המלבב.

אצלי שמתי דגשים על שלוש נקודות משמעותיות:

1. לשחרר את האחריות לכיוון הילד, להפסיק לשאול כל שתי דקות:
"אתה צריך?"
"אולי שרותים?"
"רוצה לנסות?"
"בטוח שלא?".
שאלות יתר מלמדות את הילד לשחרר אחריות- בדיוק הפוך ממה שנדרש ממנו.
וכן, בהתאם לכך חיבים לדעת לבלוע פספוסים, על כל פנים בשלב הראשוני כמו שרותי כתבה.

2. יכולת ביטוי מילולית של הילד חשובה מאד לשלב הגמילה. ילד שלא יודע עדיין לדבר יהיה קשה בהרבה לגמול אותו.

3. לא להתיחס לגיל, לגמול מתי שמרגישים שהאמא והילד מתאימים לנושא.

ולא, לא שמתי לב שככל שהגיל עולה קל יותר לגמול (*ללמד) כמו התזה הרווחת.
אני אישית לא מסוגלת לחתל ילדון מגודל בן שנתיים וחצי.

הצלחה לכל הגומלות וניחוחות נעימים....

---
 
נערך לאחרונה ב:

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אגב, עוד לא העמקתי בחומרים של הדס קפלן, אבל כן חשוב לי לציין הסתייגות, לאור ניסיוני (הלא ענף , אבל הכן מאתגר ומורכב) בתחום הגמילות - אני כן חושבת שיש ילדים שהגמילה שלהם מאתגרת יותר בעקבות חוסר בשלות, רגשי או קוגניטיבי. אפילו אם הם לא בננות. גם בהכנה לבית ספר נדרשת בשלות מהלא בננות שלנו, נכון? וכך גם בעוד תחומים בחיים.
אני כן חושבת שיש משמעות לגיל, לא בגלל בשלות או משהו כזה, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים תהליכים מהירים וילדים גדולים יותר נוטים ללמוד מיומנויות מהר יותר, לשתף פעולה יותר ולהבין את האפקט.

מצטרפת לזאת.
גם אני חושבת שיש משמעות לגיל. ושיש ילדים יותר מאתגרים בעניין.
@ארבע וכל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: על מה ולמה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי וזה גם חשוב) יותר מובטחת.
 

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
שלום, טיטול – על חוויית פרידה מטיטולים בגיל מוקדם


1. פרידה מטיטולים יכולה להיות חוויה

במשך שנים רבות חשבתי שיש מושג שנקרא 'גמילה מטיטולים', וזו משימה קשה מעצבנת ומזעזעת. הייתי מסתכלת על אמא ל-17 ילדים ואומרת: 'מילא ילדה אותם, מילא גידלה אותם, אבל איך למען השם היא עברה 17 גמילות?'

אט אט, עם השנים והנסיון והלימוד ממומחיות בתחום, השתנה המבט שלי לגמרי, ורציתי לשתף גם אמהות אחרות בתהליך, שהוא ממש לא גמילה, כי הילד המתוק שלי - מעולם לא היה מכור.
את המשפט הזה של הדס קפלן, אחת היועצות המעניינות בתחום, אימצתי. 'לגמול' צריך את מי שהתמכר. הילד שלי מעולם לא התמכר לטיטולים. לכן אין סיבה 'לגמול' אותו.

מה כן יש כאן, אם לא גמילה? חוויה של חינוך. יש כאן בן אדם קטן וסקרן, שאת נותנת לו מתנה ענקית לחיים: חינוך לאחריות, חינוך לנקיון. את זוכה לתת לו כלים, שישמשו אותו עד 120 בעזרת ה'.

ולמה כתבתי את כל התהליך שיובא בהמשך? כדי ליידע. כי יש, כנראה, אמהות – שישמחו כמוני, לשמוע על הגישה הזו, ולבדוק אם היא מתאימה גם להן, לילד שלהן, ולתנאי הבית שלהן. אולי יש אפילו עוד אחת, שכמוני – מ'גמילה' מייגעת וסוחטת כוחות (אוף!) תעבור ל'תהליך פרידה' מוקדם, רגוע ונעים בהרבה.


2. אין ילד בשל, יש הורים עם מוכנות

בגישה שלפיה הלכתי, אין משמעות למינוח 'ילד בשל'.

הדבר היחיד שצריך זה הורים בשלים.

ילדים יכולים להיפרד מטיטולים מגיל צעיר מאד (שנה +).

בדור של הסבתות שלנו, כל הילדים נפרדו מחיתולים בין גיל שנה לשנתיים. לא היה מצב אחר.

גם היום, בארצות מסויימות, ילדים נפרדים מחיתולים בגיל צעיר. הילד הנורמטיבי שלך אינו טיפש או מעוכב התפתחות יותר מהם.

שנה ושמונה-תשעה-עשרה חודשים זה גיל מצויין, למי שמתעניינת בפרידה מוקדמת מטיטולים. עדיין אין את העקשנויות של גיל שנתיים פלוס, והפעוט נהנה מהתגליות החדשות ומההצלחות שלו.



3. אז מה צריך?

-תקופה רגועה. אפילו לקחת כמה ימי חופש, אם אפשר. כן, בשביל לתת לילד שלך מתנה לחיים.

-הורים שמוכנים ללכת על זה, בדעה אחידה, בלי חרטות וחילוקי דעות.

-שפע של פריטי ביגוד. אל תקמצנו.

-שישיית נייר סופג

-ספריי ניקוי בריח אהוב

-סיר נוח/מדרגות ישיבה

-רצפה פנויה לפספס עליה. בלי שטיחים ועניינים.


4. מה עושים לפני ההתחלה?

קודם כל, כמו שלמדתי בסדנת מוגנות נפלאה של הפסיכולוגית שרי ברלינסקי, משיימים. קוראים להכל בשם. אפשר להמציא שמות, ואפשר להשתמש במה שמקובל בקהילה שלכם. העיקר - הילד אמור לדעת להגדיר את מה שקורה לו, ואיפה זה קורה. אם ההורים מסמיקים ומתנבככים מולו, ומדברים בצורה מעורפלת, הוא פשוט לא יבין.

תנו שם ברור וחד משמעי. לכל דבר, לכל איבר. כינוי משלכם, משהו שבחוץ אף אחד לא יבין, אבל הילד יוכל לסמן בעזרתו.

אחר כך מתווכים לו את המציאות. כשמחליפים טיטול, למשל, מראים לילד מה יש בו. מציינים את השם שבחרתם. מסבירים לו ש'X' אמור להיות בשירותים או בסיר. מסבירים לו שעוד מעט, כשיגדל עוד קצת, יתחיל גם הוא ללכת לשירותים.


5. איך מתחילים?

קמים בבוקר הרגוע, הצח והצלול, ללא שום עול נוסף – בימים האלה לא קובעים כלום עם המשפחה, לא עם חברות, לא לוקחים פרוייקטים, יש לנו עכשיו פרוייקט חיים.

קמים לפני הפעוט. מיד כשהוא מתעורר, מורידים טיטול, ומושיבים אותו בשירותים/סיר. אפשר לתת לו ספר אהוב, מדבקות, צעצוע. (לא בתור פרס. לא מגיע לבן אדם פרס על זה שהוא נושם או אוכל, נכון?)

מכאן ואילך- אין טיטול יותר, אלא רק בזמני השינה.


מה קורה בשלב הראשון?

השלב הראשון הוא הכי חשוב, כי אז הילד מפספס להנאתו. וזה משמעותי להמשך התהליך, כי כך הוא לומד, לראשונה בחייו החמודים, לקשר בין סיבה לתוצאה.

הפספוסים אינם תקלה מצערת – הם דרך נהדרת בה הפעוט יכול ללמוד הרגלים חדשים. התחושה הרטובה והמלוכלכת תלמד אותו בדרך הכי טובה, מה קורה לו.

המציאות היא מורה מצויינת.

כשהוא מפספס, אנחנו לא כועסים. להיפך. אנחנו שמחים שהיתה לו הזדמנות ללמוד את הקשר בין התחושה המוקדמת, לרטיבות שאחר כך.

טכנית – מעיפים הכל למכונה או לפח, בהתאם למצב. מרססים המון חומר ניקוי. מנגבים עם נייר סופג, לשקית קשורה, ולפח.

מילולית – מסבירים לו: "עשית כאן X על הרצפה. X עושים בשירותים. לא על הרצפה".

ככה חמש פעמים, עשר פעמים, כמה פעמים שקורה – קורה.

השלב הראשון בגמילה מורכב מפספוסים. אנחנו לא כופים על הילד לשבת בשירותים, ולא מנג'זים לו, גם אם אנחנו יודעים שעוד רגע הוא יפספס.

אנחנו מציעים ויוזמים מדי פעם, בלי נדנוד. אם הוא לא רוצה – אז לא. המטרה שלנו היא ללמד אותו לקחת אחריות. ואיך הוא ייקח אחריות, אם אבא ואמא לא נותנים לו אותה?


שלב שני: מרווח בין הפספוסים

בשלב השני, הילד ממשיך לפספס להנאתו, אבל אפשר לשים לב שנוצר מרווח בין הפספוסים. הוא כבר לא מרטיב כל שעה, אלא כל כמה שעות. התגובה ההורית לפספוסים – כרגיל: מסבירים מה קרה ('עשית כאן X על הרצפה, X עושים בשירותים לא על הרצפה. עכשיו ניקח את הבגדים לכביסה כי הכל נרטב'). וממשיכים ליזום הליכה לשירותים בלי לנדנד, להציק, או להתנהג כמו זוג ציידים.

יכול להיות שעכשיו הוא יגיד בעצמו את ה-X, תוך כדי פספוס או מיד אחריו. מצויין. תחזקו אותו ותאשרו את מה שאמר.



שלב שלישי: הילד מסמן מראש

באיזה שהוא רגע קסום, אחרי כמה ימים בלי טיטול, במוח של הילד נוצר קישור בין התחושה שלפני, למה שאמור לקרות. הוא יאמר לכם 'X' או 'שירותים'. והוא ידע על מה הוא מדבר! קחו אותו לשירותים, תושיבו אותו בנוח, ותחמיאו על התוצאות הטובות. (בלי פרסים ואיומים. כאמור, אדם בריא אינו אמור לקבל פרס על כך שהוא הולך לשירותים, ובכלל, הפרס הכי גדול זה להיות ילד נקי ואחראי לעצמו, ולא להסתובב עם טיטולים ספוגי ריח כל היממה).

אפשר להמציא סיפורים כיד הדמיון הטובה, על הרצפה שעצובה כי היא לא אוהבת X, ועל השירותים ששמחים, הבגדים שבוכים, המכונת כביסה שמרגיעה אותם, ועוד כהנה.

בשלב הזה צפויות להיות עשרות אזעקות שווא. לא נורא. התפקיד ההורי הוא לקבל אותן בלי תסכול, גם אם הילד הזעיק אתכם 10 פעמים בשעה ובסוף לא עשה כלום. הוא לומד עכשיו את התהליך. לוקח זמן ללמוד אותו.


שלב רביעי: הישורת האחרונה

הילד כבר יודע להתאפק. הילד כבר יודע לסמן מראש כשהוא רוצה ללכת לשירותים. כל מה שנשאר לכם זה רק לנקות עוד כמה פספוסים בשבוע-שבועיים הקרובים, לתת עוד כמה פידבקים וחיזוקים, ולהיות גאים איתו – הוא עבר שלב בחיים, הוא התחנך לנקיון ולאחריות. ואתם אלו שנתתם לו את החוויה המשמעותית הזו.



קרדיטים: חלק מהגישות שמתוארות כאן, והאמירות לפעוטות, הן ברוח ההדרכות של הדס קפלן, דפנה גרייס ודפנה תייר, יועצות מקצועיות בתחום.
תודה על מדריך מפורט ומקיף.
תוהה אם זה הזמן לנשום עמוק ולהתחיל עם בן שנתיים שדווקא מדבר יפה מאד אך נראה שהעניין לא קיים בתודעתו.
 

ארבע

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
הפקות ואירועים
כל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: למה ועל מה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי) יותר מובטחת.

פשוט, בגלל ניסיון העבר - עם הגדולות דילגתי על סיר, חשבתי כמוך, ששימוש בשירותים (עם מקטין) פרקטי יותר, והגמילה שלהן היתה קשה וממושכת. עכשיו אני מנסה עם סיר.
 

y&m

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מצטרפת לזאת.
גם אני חושבת שיש משמעות לגיל. ושיש ילדים יותר מאתגרים בעניין.
@ארבע וכל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: למה ועל מה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות?
לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי) יותר מובטחת.

יש ילדים שזקוקים לתחושת הבטחון של ישיבה על קרקע מוצקה על אביזר קטן וחמוד שתואם לממדיהם.

וכן למציאות של היציאות שנכנסות למקום ספציפי ומרוקנות.
ולא נוחתות ברעש לאנשהו (סליחה על התיאור, רק בשביל להבין משהו שלילדים משמעותי)
 

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פשוט, בגלל ניסיון העבר - עם הגדולות דילגתי על סיר, חשבתי כמוך, ששימוש בשירותים (עם מקטין) פרקטי יותר, והגמילה שלהן היתה קשה וממושכת. עכשיו אני מנסה עם סיר.
מעניין.
הגדולה שלי נגמלה בצ'יק צ'ק. השני שלי היה מאתגר מאד והגמילה היתה מייגעת וממושכת.
רק המחשבה על סיר מוציאה אותי מדעתי. זאת האמת. :eek:
 

פרפר

משתמש מקצוען
כל מי שמשתמשת בסיר כשלב בינים. שואלת בכנות: על מה ולמה? לא עדיף לקנות מקטין או מדרגות? לדעתי ההסתגלות יותר מהירה בלי שלב בינים והשפיות (שלי וזה גם חשוב) יותר מובטחת.
יש לי בבית גם מדרגות (ישבנון) וגם סיר. אני משתמשת בשניהם. בימים הראשונים ההתראות של הילד קצרות מאד, ובזמן הריצה לשירותים כבר יכול להתפספס (ולפעמים השירותים תפוס;)), במצבים כאלו הסיר הוא הצלה (גם לשפיות). לפעמים (בעיקר בימים הראשונים) צריך לשבת ליד הילד עד שהוא מצליח, לי נוח יותר לעשות זאת שלא ברקע המלבב של השירותים. אבל חוץ מזה - הילד הולך גם וגם, ובאיזשהו שלב נפרדים מהסיר.
 
נערך לאחרונה ב:
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  15  פעמים

לוח מודעות

למעלה