הנושאים החמים
הנושאים החמים
האמת? לא יודעת מאיפה להתחיל.
אולי מהאמצע. אולי מהסוף.
שלום לכן אמהות יקרות לבחורות גדולות.
מה שלומכן?
לי אין בנות גדולות. בורכתי בבנים, שגם לגדול שבהם (7.5) לא הייתי נותנת לשמור. הוא פשוט לא יודע לעשות זאת מעבר לשעה.
אתן יודעות מה עוד אין לי?
אין לי אמא שגרה בעיר. אין לי אחיות ואין לי גיסות. גם חמות בעיר אין לי, ובגדול אני מתמודדת ביומיום עם מושג נחמד שנקרא "בדידות", אותו מטשטשות חברות נהדרות.
אני כותבת לכן בכאב.
אחרי שבע וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, שאין לי כזה מושג לצאת עם בעלי ואין כזה דבר לצאת למכירה בערב בלי לבטל תורה של ראש המשפחה. אחרי שבע וחצי שנים שלא יכולתי להשתתף באף חתונה משפחתית!!! זוגות נישאו, הביאו ילדים ערכו בריתות - ובכל התמונות המשפחתיות אני נעדרת.
אין לי בייביסיטר. אין לי מי שישמור על הילדים.
השכונה שלי נהדרת. הרחוב ב-80% שומר תומ"צ למהדרין. שלטי בחירות של ש"ס וג' עוד מונפים במרפסות הבתים, אבל אין לי כאן אפילו אמא אחת שמוכנה שבתה תבא אלי לשמירה על ילדיי.
התקשרתי. התחננתי. בכיתי ממש. הצעתי לעלות לביקור בית כולל פתיחת דלתות ארונות וחטוטי שכבי. פרסתי רשימת מס' טלפון למי שרוצה לברר עלי ועל ביתי. הבטחתי מוניות בחזור לנערות מתוך בני ברק (מעבר לז'בוטינסקי) האמרתי את סכום התגמול פי כמה ממה שיכולתי לשלם. יצאתי ללדת ואף אחת לא הסכימה לשחרר לי את נערתה בת ה-12 או ה-14. (איך הסתדרנו אז זה פוסט בפני עצמו.)
השבת היתה לי שיחה עם אחת מהן. עם אחת מהמאושרות שבורכה בבנות גדולות. היא טענה באזני ש"תשמעי, היום אי אפשר לדעת כלום... איזה דברים נוראים שומעים.." כמעט הטחתי בה "תודה על האמון הבלתי מסוייג שאת רומזת לי עליו-" אבל בחרתי להשיב לה: "אני מבינה שאת חרדה על בנותייך ולא תשלחי אותן לבתים זרים, אבל האם זהו כלל ברזל שלעולם לא מעלה חלודה? האם אין יוצאים מן הכלל? האם אינך מכירה אותי ואת ביתי מספיק שנים כדי לאפשר לי לנשום בשעות אחר הצהריים המוארות, בין 16:00-19:00, נניח?"
מי מדבר על שעות הערב, אפילו לאחר הצהריים מדובר במלאכת גיוס מזעזעת. ההשפלות, ההפצרות- עבור מה? עבור תור לרופא שמקבל רק אחר הצהריים, עבור אסיפת מורות שגרתית...
למה זה כך?
אני עשיתי בייביסיטינג לכל השכונה, (קרית משה, ירושלים-) ילדים גדלו על ברכיי ומשפחות התרחבו על כתפיי (במליצה..) אימי לא ויתרה, בררה שתי וערב על כל משפחה, ואכן לא את כולם אישרה לי, אבל לא היה איזה כלל הסגר כזה של :"אני את ביתי איני שולחת לבתי זרים".
הכאב מתעצם פי כמה כאשר מדובר על שכנותי, שמחר ישלחו ילדון לבקש חלב ומחרתיים ישאלו וואס הערצאך.
כאובה.
מאוד.
ותודה שהקשבתן.
נ.ב. מפרסמת למרות שבוודאות חלקיכן עכשיו מהרהר: "אם אף אחת לא מוכנה כנראה שיש סיבה..." זה בסדר.
אשרי מי שחושדים בו ואין בו.
אולי מהאמצע. אולי מהסוף.
שלום לכן אמהות יקרות לבחורות גדולות.
מה שלומכן?
לי אין בנות גדולות. בורכתי בבנים, שגם לגדול שבהם (7.5) לא הייתי נותנת לשמור. הוא פשוט לא יודע לעשות זאת מעבר לשעה.
אתן יודעות מה עוד אין לי?
אין לי אמא שגרה בעיר. אין לי אחיות ואין לי גיסות. גם חמות בעיר אין לי, ובגדול אני מתמודדת ביומיום עם מושג נחמד שנקרא "בדידות", אותו מטשטשות חברות נהדרות.
אני כותבת לכן בכאב.
אחרי שבע וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, שאין לי כזה מושג לצאת עם בעלי ואין כזה דבר לצאת למכירה בערב בלי לבטל תורה של ראש המשפחה. אחרי שבע וחצי שנים שלא יכולתי להשתתף באף חתונה משפחתית!!! זוגות נישאו, הביאו ילדים ערכו בריתות - ובכל התמונות המשפחתיות אני נעדרת.
אין לי בייביסיטר. אין לי מי שישמור על הילדים.
השכונה שלי נהדרת. הרחוב ב-80% שומר תומ"צ למהדרין. שלטי בחירות של ש"ס וג' עוד מונפים במרפסות הבתים, אבל אין לי כאן אפילו אמא אחת שמוכנה שבתה תבא אלי לשמירה על ילדיי.
התקשרתי. התחננתי. בכיתי ממש. הצעתי לעלות לביקור בית כולל פתיחת דלתות ארונות וחטוטי שכבי. פרסתי רשימת מס' טלפון למי שרוצה לברר עלי ועל ביתי. הבטחתי מוניות בחזור לנערות מתוך בני ברק (מעבר לז'בוטינסקי) האמרתי את סכום התגמול פי כמה ממה שיכולתי לשלם. יצאתי ללדת ואף אחת לא הסכימה לשחרר לי את נערתה בת ה-12 או ה-14. (איך הסתדרנו אז זה פוסט בפני עצמו.)
השבת היתה לי שיחה עם אחת מהן. עם אחת מהמאושרות שבורכה בבנות גדולות. היא טענה באזני ש"תשמעי, היום אי אפשר לדעת כלום... איזה דברים נוראים שומעים.." כמעט הטחתי בה "תודה על האמון הבלתי מסוייג שאת רומזת לי עליו-" אבל בחרתי להשיב לה: "אני מבינה שאת חרדה על בנותייך ולא תשלחי אותן לבתים זרים, אבל האם זהו כלל ברזל שלעולם לא מעלה חלודה? האם אין יוצאים מן הכלל? האם אינך מכירה אותי ואת ביתי מספיק שנים כדי לאפשר לי לנשום בשעות אחר הצהריים המוארות, בין 16:00-19:00, נניח?"
מי מדבר על שעות הערב, אפילו לאחר הצהריים מדובר במלאכת גיוס מזעזעת. ההשפלות, ההפצרות- עבור מה? עבור תור לרופא שמקבל רק אחר הצהריים, עבור אסיפת מורות שגרתית...
למה זה כך?
אני עשיתי בייביסיטינג לכל השכונה, (קרית משה, ירושלים-) ילדים גדלו על ברכיי ומשפחות התרחבו על כתפיי (במליצה..) אימי לא ויתרה, בררה שתי וערב על כל משפחה, ואכן לא את כולם אישרה לי, אבל לא היה איזה כלל הסגר כזה של :"אני את ביתי איני שולחת לבתי זרים".
הכאב מתעצם פי כמה כאשר מדובר על שכנותי, שמחר ישלחו ילדון לבקש חלב ומחרתיים ישאלו וואס הערצאך.
כאובה.
מאוד.
ותודה שהקשבתן.
נ.ב. מפרסמת למרות שבוודאות חלקיכן עכשיו מהרהר: "אם אף אחת לא מוכנה כנראה שיש סיבה..." זה בסדר.
אשרי מי שחושדים בו ואין בו.
נערך לאחרונה ב:
