הסיפור "לא מעוקצך" הסתיים. מה דעתכן עליו?

[nechamizak]

אכן. גם לי הייתה התחושה שאולי יפעת ומוש חטפו את הסופרת ואילצו אותה לסיים את הסיפור.

חיבבתי מאוד את הסיפור, בעיקר, בגלל הסיבה שבניגוד לסיפורים אחרים בהם אירועים שגרתיים מתוארים במלודרמטיות , דווקא בסיפור הזה אירועים ביזאריים לחלוטין תוארו בנונשלנטיות משעשעת.

 

[רבקי פרידמן]

אכן. גם לי הייתה התחושה שאולי יפעת ומוש חטפו את הסופרת ואילצו אותה לסיים את הסיפור.

חיבבתי מאוד את הסיפור, בעיקר, בגלל הסיבה שבניגוד לסיפורים אחרים בהם אירועים שגרתיים מתוארים במלודרמטיות , דווקא בסיפור הזה אירועים ביזאריים לחלוטין תוארו בנונשלנטיות משעשעת.

הזדהתי עם כל מילה...

אהבתי את הסיפור מאוד. והסוף פשוט.. הזוי!
עבר לי בראש סיטואציה שהצנזורה צינזרה לה נתח משמעותי מידי והיא כמחאה פרשה בשיא.
לא התחבר לי משום כיוון הסיום המתוק והצפוף הזה.

 

[מ"ם]

אהבתי מאוד!!!
מה שממש לא אהבתי זה את הדחיסה של כל המאורעות בפרק האחרון.
זה ממש עצבן אותי.
ודרך אגב, מה דעתכם על סופרים שכותבים בפרק האחרון משהו כמו:
אילה חזרה בתשובה,
שולי ילדה את ביתה הבכורה.
מנחם נגמל מהסיגריות
וכן הלאה...
זה בערך מה שהיה בפרק האחרון, ואותי זה ממש...

מזכיר לי שבתגובה למכתבים למערכת לאחר הסיפור "אחרי הרעש קול" כתבה רותי קפלר פירוט קצר המתאר את מצבם של הדמויות לאחר שהסיפור הסתיים.

אולי מישהו יכול להביא לכאן את הטקסט, כי זו הייתה בעיניי דוגמה טובה ל"רשימת מכולת" כזו שאינה הפי אנד, אבל מספיק אופטימית.

 

[יוצרת כתיבה]

מוזמן לבקש הישר מהמקור @רותי קפלר ...

 

[Ushaya]

מסכימה עם ההגדרה של מחטף, מכירת חיסול לפרק האחרון. אפשר להכניס לאשכול של ההפי אנד.
האמת, די התאכזבתי בפרקים שפתאום קרו כל מיני ארועים שהפכו את הסיפור מחצי סדרת חיים למיני סיפור מתח. זה היה לא זה ולא זה, לטעמי. חטיפה, בחייכם.
אזהרת ספוילר
מותר לדבר רגע על 'פחות או יותר' של דבורי? (שאגב, לדעתי שונה מאוד בסגנון הכתיבה משומרת השערים, לא מפריע בכלל שהוא מופיע שני דפים לפניו.) הסיפור מתאר את הילדים שהוצאו מהבית כי האמא לא תפקדה, וכל התסבוכת בהמשך. או לפחות זה מה שנראה על פניו, אנחנו עוד די בהתחלה. ואני לא יודעת אם קראתם אבל הופיעה במדור המכתבים תגובה נרגשת של קוראת על הצורך לדבר על העניין: אמהות שלא מתפקדות והצורך להוציא את הילדים מחזקתן. מסכימה עם הרעיון שילד שגדל בבית לא מתפקד באופן קבוע- צריך תמיכה ואולי אפילו בצעד דרסטי- להוציא מהבית. אבל: רגע! בסיפור הנ"ל חוסר התפקוד של האם ניכר ומתבטא בחוסר ארגון, בבלגן, ומחסור בארוחה חמה בצהריים. על זה הוציאה הסופרת את הילדים מהבית?! על זה רשויות הרווחה שולחים סומכת לאמא, מלמדים אותה להעסיק עוזרת ולקנות אוכל מוכן. אם הוציאה אותה מהבית- אני מצפה למשהו עמוק יותר. לא זה. הרבה יותר מדי ילדים היו נשלחים למשפחות אומנה על דברים כאלה אם זו הייתה המציאות. או שהטון יוחרף בחוסר התפקוד, או שתתגלה קנוניה מצד משפחת הגרוש שהציגה את הדברים באופן חריף.
אל תהפכו את האמהות חסרות הארגון והסדר ל'אמא לא בסדר'.

 

[Ruty Kepler]

מזכיר לי שבתגובה למכתבים למערכת לאחר הסיפור "אחרי הרעש קול" כתבה רותי קפלר פירוט קצר המתאר את מצבם של הדמויות לאחר שהסיפור הסתיים.

אולי מישהו יכול להביא לכאן את הטקסט, כי זו הייתה בעיניי דוגמה טובה ל"רשימת מכולת" כזו שאינה הפי אנד, אבל מספיק אופטימית.

זו הייתה השאלה:
"אולי תואילי לפרגן לנו איזה אפילוג? עוד כמה מילים על הדמויות שכה אהבנו והערכנו?"
רחלי ב', ביתר

וזו התשובה:

"יש בעיות שאי אפשר לפתור", אמרה האמירה של הסיפור, שכתבתי בתקציר עוד לפני שנולד.
יש זוגות נשואים שזכו להתאמה מלאה, לקירבת דעת ולב, לתחושת שותפות וידידות אמיתית. אבל לאלפי-אלפי זוגות אחרים, זה לא קרה. גם לא יקרה. ובין בני הזוג יש פערים כבדים, בכל מיני מישורים.

מה כן יקרה להם? הם ימשיכו לחיות, לטפס ולהתקדם, ולעשות את הטוב ביותר בנתונים שלהם. אולי הם לא יגיעו לאוורסט לעולם, אבל יוכלו להנות מפסגות נמוכות יותר, שגם בהן יש נוף, וגם מהן אפשר לצפות בשמים.

יענק'ל? הסיפורים שלי אינם בז'אנר הפנטזיה, כרגע. גם לא אוטופיה או מדע בדיוני. אבל אם כבר גמרנו את הסיפור הריאליסטי, בואו נמציא שהביאו לו הביתה קסדת EEG עם אלקטרודות, והצליחו ליצור איתו תקשורת יפה ורציפה בעזרת גלי מוח. ויום אחד הוא גם הצליח להניע את רגל ימין או יד שמאל או שתיהן, בתגובות רצוניות. בהמשך הוא הגיע לרמה של דיבור חלקי.

שורי עושה חיל בסניף מלחה במשרד של אמא שלה. היא עובדת עם חברות בורסאיות, מצליחה ומקודמת בעבודה, והלקוחות מעריכים מאד את יכולותיה.

הערשי ופריידי מינץ חיים באושר בדירתם המרווחת בגוש 80, כשתורה וגדולה על שולחנם. אין להם שום בעיה (למרות שאי-אלו מגיבים ציפו שכן תהיה...). אחרי שלוש שנים מהחתונה, נולדה בתם הבכורה. היא מתוקה ויפהפיה וקוראים לה הענדי.

 

[Ruty Kepler]

על זה הוציאה הסופרת את הילדים מהבית?! על זה רשויות הרווחה שולחים סומכת לאמא, מלמדים אותה להעסיק עוזרת ולקנות אוכל מוכן. אם הוציאה אותה מהבית- אני מצפה למשהו עמוק יותר. לא זה. הרבה יותר מדי ילדים היו נשלחים למשפחות אומנה על דברים כאלה אם זו הייתה המציאות. או שהטון יוחרף בחוסר התפקוד, או שתתגלה קנוניה מצד משפחת הגרוש שהציגה את הדברים באופן חריף.
אל תהפכו את האמהות חסרות הארגון והסדר ל'אמא לא בסדר'.

זו בדיוק האמירה של 'פחות או יותר'.
לאמא רגילה בכזה מצב היו שולחים סומכת, או מתעלמים.
אבל לגרושה, במיוחד אם הגרוש שלה לא סובל מעודף טוב לב - עלולים לקחת את הילדים.

זו בדיוק האמירה של הסיפור, הצעקה שלו, הצרחה שלו.

 

[מ"ם]

זו הייתה השאלה:
"אולי תואילי לפרגן לנו איזה אפילוג? עוד כמה מילים על הדמויות שכה אהבנו והערכנו?"
רחלי ב', ביתר

וזו התשובה:

"יש בעיות שאי אפשר לפתור", אמרה האמירה של הסיפור, שכתבתי בתקציר עוד לפני שנולד.
יש זוגות נשואים שזכו להתאמה מלאה, לקירבת דעת ולב, לתחושת שותפות וידידות אמיתית. אבל לאלפי-אלפי זוגות אחרים, זה לא קרה. גם לא יקרה. ובין בני הזוג יש פערים כבדים, בכל מיני מישורים.

מה כן יקרה להם? הם ימשיכו לחיות, לטפס ולהתקדם, ולעשות את הטוב ביותר בנתונים שלהם. אולי הם לא יגיעו לאוורסט לעולם, אבל יוכלו להנות מפסגות נמוכות יותר, שגם בהן יש נוף, וגם מהן אפשר לצפות בשמים.

יענק'ל? הסיפורים שלי אינם בז'אנר הפנטזיה, כרגע. גם לא אוטופיה או מדע בדיוני. אבל אם כבר גמרנו את הסיפור הריאליסטי, בואו נמציא שהביאו לו הביתה קסדת EEG עם אלקטרודות, והצליחו ליצור איתו תקשורת יפה ורציפה בעזרת גלי מוח. ויום אחד הוא גם הצליח להניע את רגל ימין או יד שמאל או שתיהן, בתגובות רצוניות. בהמשך הוא הגיע לרמה של דיבור חלקי.

שורי עושה חיל בסניף מלחה במשרד של אמא שלה. היא עובדת עם חברות בורסאיות, מצליחה ומקודמת בעבודה, והלקוחות מעריכים מאד את יכולותיה.

הערשי ופריידי מינץ חיים באושר בדירתם המרווחת בגוש 80, כשתורה וגדולה על שולחנם. אין להם שום בעיה (למרות שאי-אלו מגיבים ציפו שכן תהיה...). אחרי שלוש שנים מהחתונה, נולדה בתם הבכורה. היא מתוקה ויפהפיה וקוראים לה הענדי.

בדיוק זה. תודה!

זה מתקשר למדובר אפילו יותר ממה שזכרתי..

 

[אשר שרבר]

איזה עוד סיפורים שם שווים קריאה?

לא יודע שם, אבל ב'לבית' יש את הסיפור של עטרה, אם מישהו יזכיר לי את השם שלו. אחר, שובב, ומעניין.

ואם מישהו מוכן להסביר לי למה לכל הרוחות אני קורא באדיקות ב'קטיפה' את אמא של דוד, ומה התוכניות שלה? עד שהוא יחתן ילדים? עד שהנין שלה יבוא פתאום עם כיפה בלי סרט חולילה? שוב יפול לכולנו הלב?

 

[מ"ם]

הנה ההוכחה שגברים לא קוראים סיפורים, וכל מוספי הסיפורים נועדו לנשים בלבד.

ב"אם הדרך" יש סיפור של @רותי רפפורט, והשבוע היה שם טוויסט רציני מאוד, משהו מפחיד ברציניותו. מעניין היה לדון עליו אבל איני רוצה להרוס למי שיקנה את הספר...

 

[מוישה]

ואם מישהו מוכן להסביר לי למה לכל הרוחות אני קורא באדיקות ב'קטיפה' את אמא של דוד, ומה התוכניות שלה? עד שהוא יחתן ילדים? עד שהנין שלה יבוא פתאום עם כיפה בלי סרט חולילה? שוב יפול לכולנו הלב?

מאחר ואני מתעסק קצת בנושאים אלו, אני בהחלט קורא בתשומת לב את הטור השבועי, ואף תיווכתי פעם בין העורכת רוחמה פז לאחד מאנשי החינוך שמגיבים שם מפעם לפעם.
התחושות שעוברות שם בין הטורים, ההתמודדות של ההורים עם ההתרחשויות, האחות מהצד, וכמובן דברי אישי החינוך שמובאים שם בצד הטור, כולם נכונים להיום וגם לעוד עשרים שנה. וזה לא משנה אם דוד האיש יהיה ראש ישיבה או מנהל רשת או ינשור שוב חלילה. אגב, דומני שהיא כתבה שהיא כבר רוצה להפסיק, אבל הקוראים רוצים עוד קצת, כך שאיני מאמין שנראה את הטור עוד זמן רב. מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.

אומר נקודה עמוקה קצת, התופעה של ילד נושר היא סיפור עלינו עצמנו. לכל אדם בוגר יש תקופות של "נשירה", של תחושת אי שייכות, של חוסר יכולת להתחבר לאמתות הגדולות שהוא יודע אותן היטב (בתורה שלנו קוראים לזה יצר הרע), ונוער נושר הוא מקרה קיצון של התופעה שניתן ללמוד ממנו רבות.

לפני כ-15 שנה פורסמה בטלוויזיה סדרה של בנו של הרב אורי זוהר, איתמר זוהר שהיה נער נושר, במהלכה הוא מתעמת עם אביו על ערכים ועל קרעים בין דתיים לחילונים ובמשך כל הסדרה רואים אותו צועק כל הזמן כדי להשתיק את האמת שהוא בעצם מבחין בה ולהגביר את הקול הרגשי שנמשך החוצה, כוח שהוא חזק בהרבה מכוחה של האמת.
לפני כשנה, ערך דן טיומקין פאנל בהשתתפות אורי זוהר ובנו איתמר שבינתיים עלה בחזרה על המסלול, והם מדברים בפתיחות מדהימה על הטעות הגדולה של לפני 15 שנה, של בעל תשובה שגילה את האור וכופה את האמת שלו על כולם בלי להבין לנפשם ובלי להבין שבצורה שכזו כמעט ומנתקים לחלוטין את הסיכוי לחזרתו של הילד (http://www.maane.info/pages/3785). מדהים לראות את הפער, ומדהים גם לראות איך כל גדולי ישראל שבזמננו מורים בהתאם לכך כיצד להתנהל מול נוער נושר.

איני חושב שאיתמר זוהר מנסה למחוק או לצנזר את התכנית ששודרה בבחרותו, כי נאמרו שם דברים גדולים מאוד, ואלו לא דברים שנשכחים ונמחקים לחלוטין. אלו תחושות פנימיות שלעתים רבות גוברות על האמת, ודרך ההתמודדות איתן היא לא בכפיית האמת כי אם בהמון אהבה ואמפתיה.

ההורים של דוד, כמו גם אורי זוהר, מתפוצצים בתוכם בכוחות על הראויים להערכה, ובמאמץ כביר שותקים למול עוולות, שותקים למול דברים שמקפיצים כל אדם ובוודאי הורה, כי הם מבינים שמילה אחת יכולה להרוס הכל עד היסוד, ואת הקושי הזה אנחנו יכולים להבין בזעיר אנפין בקריאת הטורים ב'קטיפה'.

סליחה שסטיתי מנושא האשכול. אין לי מושג על מה מדובר כאן...

 

[תמר בר אילן]

מזכיר - אם ההודעה שלכם מכילה ספוילר (קטע גילוי מסוף הסיפור שקורא מתחיל לא יודע עדיין) -
כתבו בהתחלה - אזהרת ספוילר.

איזה יופי שיש לזה שם...
כמדומני גילינו- איפה כותבים אזהרת ספוילר

 

[תמר בר אילן]

סיפור חמוד ושובב.
הסוף קטוע, כאילו גזרו את ההמשך במספריים והדביקו סיומת מאולצת.

כ"רותי קפלר"- שהרי, לא הוצא ספר אחד ואת מכירה התנהלויות בתוך עיתון...
מעניין אותי לדעת איך נותנים לזה לקרות, כלומר לא להסתיים
או להסתיים בהפי-אנד לא אופייני לעיתון ולכותבת המוכשרת...
ובהדבקת כל הדברים מסביב?
אמת, לא הוטרדתי רבות מהדמויות שהסתיימו חייהם בטוב ובנעימים. יותר המוקד זה הגיבורים...

 

[תמר בר אילן]

מאחר ואני מתעסק קצת בנושאים אלו, אני בהחלט קורא בתשומת לב את הטור השבועי, ואף תיווכתי פעם בין העורכת רוחמה פז לאחד מאנשי החינוך שמגיבים שם מפעם לפעם.
התחושות שעוברות שם בין הטורים, ההתמודדות של ההורים עם ההתרחשויות, האחות מהצד, וכמובן דברי אישי החינוך שמובאים שם בצד הטור, כולם נכונים להיום וגם לעוד עשרים שנה. וזה לא משנה אם דוד האיש יהיה ראש ישיבה או מנהל רשת או ינשור שוב חלילה. אגב, דומני שהיא כתבה שהיא כבר רוצה להפסיק, אבל הקוראים רוצים עוד קצת, כך שאיני מאמין שנראה את הטור עוד זמן רב. מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.

אומר נקודה עמוקה קצת, התופעה של ילד נושר היא סיפור עלינו עצמנו. לכל אדם בוגר יש תקופות של "נשירה", של תחושת אי שייכות, של חוסר יכולת להתחבר לאמתות הגדולות שהוא יודע אותן היטב (בתורה שלנו קוראים לזה יצר הרע), ונוער נושר הוא מקרה קיצון של התופעה שניתן ללמוד ממנו רבות.

לפני כ-15 שנה פורסמה בטלוויזיה סדרה של בנו של הרב אורי זוהר, איתמר זוהר שהיה נער נושר, במהלכה הוא מתעמת עם אביו על ערכים ועל קרעים בין דתיים לחילונים ובמשך כל הסדרה רואים אותו צועק כל הזמן כדי להשתיק את האמת שהוא בעצם מבחין בה ולהגביר את הקול הרגשי שנמשך החוצה, כוח שהוא חזק בהרבה מכוחה של האמת.
לפני כשנה, ערך דן טיומקין פאנל בהשתתפות אורי זוהר ובנו איתמר שבינתיים עלה בחזרה על המסלול, והם מדברים בפתיחות מדהימה על הטעות הגדולה של לפני 15 שנה, של בעל תשובה שגילה את האור וכופה את האמת שלו על כולם בלי להבין לנפשם ובלי להבין שבצורה שכזו כמעט ומנתקים לחלוטין את הסיכוי לחזרתו של הילד (http://www.maane.info/pages/3785). מדהים לראות את הפער, ומדהים גם לראות איך כל גדולי ישראל שבזמננו מורים בהתאם לכך כיצד להתנהל מול נוער נושר.

איני חושב שאיתמר זוהר מנסה למחוק או לצנזר את התכנית ששודרה בבחרותו, כי נאמרו שם דברים גדולים מאוד, ואלו לא דברים שנשכחים ונמחקים לחלוטין. אלו תחושות פנימיות שלעתים רבות גוברות על האמת, ודרך ההתמודדות איתן היא לא בכפיית האמת כי אם בהמון אהבה ואמפתיה.

ההורים של דוד, כמו גם אורי זוהר, מתפוצצים בתוכם בכוחות על הראויים להערכה, ובמאמץ כביר שותקים למול עוולות, שותקים למול דברים שמקפיצים כל אדם ובוודאי הורה, כי הם מבינים שמילה אחת יכולה להרוס הכל עד היסוד, ואת הקושי הזה אנחנו יכולים להבין בזעיר אנפין בקריאת הטורים ב'קטיפה'.

סליחה שסטיתי מנושא האשכול. אין לי מושג על מה מדובר כאן...

הנושא שהעליתם נכון, על אף שאין לכם מושג על מה מדובר כאן-ה''טור'' שפירגנתם לנו בכ"ז יפה.

 

[אבימי]

איזה יופי שיש לזה שם...
כמדומני גילינו- איפה כותבים אזהרת ספוילר

האופציה נמצאת אצל כל אחד.

 

[ראש לשועלים]

שורה מעלי יש ספוילר לפי ההוראות, זה לא עובד.

 

[Ruty Kepler]

כ"רותי קפלר"- שהרי, לא הוצא ספר אחד ואת מכירה התנהלויות בתוך עיתון...
מעניין אותי לדעת איך נותנים לזה לקרות, כלומר לא להסתיים
או להסתיים בהפי-אנד לא אופייני לעיתון ולכותבת המוכשרת...
ובהדבקת כל הדברים מסביב?
אמת, לא הוטרדתי רבות מהדמויות שהסתיימו חייהם בטוב ובנעימים. יותר המוקד זה הגיבורים...

אין לי מושג במקרה הספציפי הזה.
במקרים אחרים -
1. יש ביקורת קשה, רוחנית או חינוכית, והסופרת לא מוכנה לשנות או שהעיתון לא מסכים. ואז מהר כותבים פרק או שניים ומסיימים את הסאגה.
2. אולי כשהעורכת קראה את כל הסיפור כמקשה אחת, הוא כן היה נראה לה מחולק נכון מבחינת עלילה. אבל הקוראים, שמקבלים רק פרק אחד בשבוע, מרגישים אחרת.
3. אולי הכותבת או העורכת חשבו שמתאים כאן הפי אנד חביב ומקוצר, כי הסיפור כולו היה עם גוון קצת נאיבי (בעיקר בדמותה של הגיבורה הראשית).

אולי לא כתבתי מספיק - כמה אהבתי את הסיפור 'לא מעוקצך'. כתיבת דבש שנונה של מלי אברהם, תבליני סבתא טבריה והגיסות, ונושא כאוב וחשוב כל כך - התמכרות לקשר לא בריא.

 

[nechamizak]

סבתא טבריה .

הסגנון הקבוע עם הסבתא הקבועה מטבריה

נראה לי כמו הברקה בצורת הטמעת חותמת אישית בסיפוריה של מלי.

או שהיא מעירה סוכן רדום אחת לכמה שנים...

 

[אשר שרבר]

מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.

מסכים איתך לגמרי, ובכלל קטיפה נגעו בנושאים שבעיתוני המיינסטרים לא נגעו, פרצו דרך, והוכיחו בגרות נהדרת.
אני חושב שהשאלה שלי עצמי מעידה על המורכבות בסיפור ובאורך, אני לעצמי קורא באדיקות למרות שהוא מרוח כבר.
וכן, זה נושא כבד, וחשוב מאין כמוהו, וכדאי, מאוד, לכתוב עוד על הנושא.

 

[תמר בר אילן]

אין לי מושג במקרה הספציפי הזה.
במקרים אחרים -
1. יש ביקורת קשה, רוחנית או חינוכית, והסופרת לא מוכנה לשנות או שהעיתון לא מסכים. ואז מהר כותבים פרק או שניים ומסיימים את הסאגה.
2. אולי כשהעורכת קראה את כל הסיפור כמקשה אחת, הוא כן היה נראה לה מחולק נכון מבחינת עלילה. אבל הקוראים, שמקבלים רק פרק אחד בשבוע, מרגישים אחרת.
3. אולי הכותבת או העורכת חשבו שמתאים כאן הפי אנד חביב ומקוצר, כי הסיפור כולו היה עם גוון קצת נאיבי (בעיקר בדמותה של הגיבורה הראשית).

אולי לא כתבתי מספיק - כמה אהבתי את הסיפור 'לא מעוקצך'. כתיבת דבש שנונה של מלי אברהם, תבליני סבתא טבריה והגיסות, ונושא כאוב וחשוב כל כך - התמכרות לקשר לא בריא.

יפי, סוף סוף מישהו (מישהי) נגעה בכל הנקודות והחשוב מכל: הקשר הסבוך והלא בריא!!!
הוא, הוא לא נפתר. לא פותרים ב''סליחה'' את הכל