הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני רוצה להעלות את זה כמאמר ומרגישה שלא יצא מדי טוב, אשמח מאד לביקורת מפורטת. (דרך אגב, אשמח גם לעצה- תחת איזו קטגוריה להכניס את המאמר?) תודה רבה!
בס"ד
אם מישהו היה מסתכל עליו לאורך זמן, הוא היה רואה כוכב בודד.
אף אחד לא הסתכל עליו לאורך זמן ולכן כולם חשבו שאך סנטימטרים ספורים מפרידים בינו לבין כמה מחבריו.
ילדים קנאו בו על היותו ער בכל הלילה, מבוגרים שקר להם בלב ניסו למצוא אותו- נחמה בתוך החושך.
הוא באמת לא בודד. הוא לבד, זו לא בדידות. ולא המחשבה על אחדותו המדומית עם חבריו היא זו הדוקרת את ליבו הזוהר בזוהר שעין אדם לא מסוגלת לו.
יש בו אור, אור גדול, אור זוהר. אבל ממבט לילי תמידי על כדור הארץ הוא יודע שאין מבחינים באורו. מבחינים בנצנוץ קטן בתוך אפלה גדולה, עוצמתית. והוא? אור קטן בתוך החושך.
אולי הוא ייכבה. למי זה יפריע? למי מועיל אור קטן בתוך ים חשכה? הוא לא מועיל בהמצאותו, לא יזיק בהעדרו.
קרן אור אחת נכבית. אף גבה לא מורמת בכדור הארץ בתדהמה. קרן שניה נעלמת, החושך גדול מספיק בשביל להבליע אותה, לכסות על העדרה. קרן אור שלישית. הכוכב מהבהב. כדור הארץ מטשטש מולו והוא לא יודע אם בגלל דמעותיו או בגלל שהוא הולך ונעלם.
קרן אור רביעית.
"מה אתה עושה?" צעקה כוכבית הגומעת אלפי קילומטרים. צעקה שרק אור גדול מסוגל לה.
"איני מאיר כל כך גם ככה" הוא משיב בצעקה חלושה, של כוכב שרב אורו כבוי. "מדוע ישנה ליקום הגדול אם אורי הקטן לעיני העולם יחסר?".
שתיקה. כנראה לכוכב הקורא אין תשובה לענות לו, הוא צדק. קרן חמישית נכבית.
"אני לא מבין" שוב הקריאה הכוכבית, החוצה קילומטרים בכח אורה.
"מה?" קולו של הכוכב כבר לא נשמע.
"מה הקשר אליך?".
"מה? זה אני". כנראה שהכוכב השני אינו שומע, קול הכוכב אבד כליל, אבל שאלתו מהדהדת בחושך ובשקט.
"ואם זה אתה? האתה בראת את עצמך? בידך לקבוע האם תפקידך חשוב? בידך להחליט להפסיק למלא אותו? אתה תעשה את שלך".
קרן אור אחת נדלקת בשמיים, "ואם איני יכול- אלא אור קטן?" לחישת אור וקרן, שמיים וחושך.
"אז האור הקטן הזה- הוא תפקידך, ואותו עליך לבצע בשלמות".
ארבע קרניים נוספות נדלקות, ואף חיוך אינו מאיר בכדור הארץ למראיהן.
אבל אין זה נוגע לכוכב.
בס"ד
אם מישהו היה מסתכל עליו לאורך זמן, הוא היה רואה כוכב בודד.
אף אחד לא הסתכל עליו לאורך זמן ולכן כולם חשבו שאך סנטימטרים ספורים מפרידים בינו לבין כמה מחבריו.
ילדים קנאו בו על היותו ער בכל הלילה, מבוגרים שקר להם בלב ניסו למצוא אותו- נחמה בתוך החושך.
הוא באמת לא בודד. הוא לבד, זו לא בדידות. ולא המחשבה על אחדותו המדומית עם חבריו היא זו הדוקרת את ליבו הזוהר בזוהר שעין אדם לא מסוגלת לו.
יש בו אור, אור גדול, אור זוהר. אבל ממבט לילי תמידי על כדור הארץ הוא יודע שאין מבחינים באורו. מבחינים בנצנוץ קטן בתוך אפלה גדולה, עוצמתית. והוא? אור קטן בתוך החושך.
אולי הוא ייכבה. למי זה יפריע? למי מועיל אור קטן בתוך ים חשכה? הוא לא מועיל בהמצאותו, לא יזיק בהעדרו.
קרן אור אחת נכבית. אף גבה לא מורמת בכדור הארץ בתדהמה. קרן שניה נעלמת, החושך גדול מספיק בשביל להבליע אותה, לכסות על העדרה. קרן אור שלישית. הכוכב מהבהב. כדור הארץ מטשטש מולו והוא לא יודע אם בגלל דמעותיו או בגלל שהוא הולך ונעלם.
קרן אור רביעית.
"מה אתה עושה?" צעקה כוכבית הגומעת אלפי קילומטרים. צעקה שרק אור גדול מסוגל לה.
"איני מאיר כל כך גם ככה" הוא משיב בצעקה חלושה, של כוכב שרב אורו כבוי. "מדוע ישנה ליקום הגדול אם אורי הקטן לעיני העולם יחסר?".
שתיקה. כנראה לכוכב הקורא אין תשובה לענות לו, הוא צדק. קרן חמישית נכבית.
"אני לא מבין" שוב הקריאה הכוכבית, החוצה קילומטרים בכח אורה.
"מה?" קולו של הכוכב כבר לא נשמע.
"מה הקשר אליך?".
"מה? זה אני". כנראה שהכוכב השני אינו שומע, קול הכוכב אבד כליל, אבל שאלתו מהדהדת בחושך ובשקט.
"ואם זה אתה? האתה בראת את עצמך? בידך לקבוע האם תפקידך חשוב? בידך להחליט להפסיק למלא אותו? אתה תעשה את שלך".
קרן אור אחת נדלקת בשמיים, "ואם איני יכול- אלא אור קטן?" לחישת אור וקרן, שמיים וחושך.
"אז האור הקטן הזה- הוא תפקידך, ואותו עליך לבצע בשלמות".
ארבע קרניים נוספות נדלקות, ואף חיוך אינו מאיר בכדור הארץ למראיהן.
אבל אין זה נוגע לכוכב.
