הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זהו, עייפתי מזה.
הזחילות הבלתי נגמרות על המדרכה בשעות העומס כבר מזמן עברו את גבול הטעם הטוב.
אני ממהר לתפילה בבוקר, ונתקע מאחורי חבורת ילדות שגוררות ילקוטים על גלגלים בעיצוב חסר מעוף. בסך הכול חבורה של ארבע, אבל הן משום מה מתפרסות לרוחב כמו מחסום משטרתי. ואני מאחוריהן צועד על ברגים, רוטן כמו מברגה.
בחזרה מהתפילה אני אץ לעבודה. עכשיו זו אימא עם עגלת תאומים ועוד שני ילדים רכובים על קורקינטים בצדדיה. צפי משוער להגעה לעבודה לפי ה'וויז' הביולוגי שלי, לפנות ערב.
ואז ראיתי אותם ונפשי יצאה מקנאה. אלה ציפורי הדרור הנעות בחופשיות, ואיש לא עוצר בעדן. אני מתכוון כמובן לרוכבים על האופניים שלא דופקים חשבון לאיש.
כולם עושים להם כבוד. הם שועטים על המדרכה. מי שמאס בחייו נותר במקומו, ומי שעדיין סקרן לראות לאן הם יתפתחו בהמשך זז חיש הצדה, והייתה לו נפשו לשלל.
נראה שמשהו בריחוף הקסום כ- 38 סנטימטרים מעל המדרכה, מקנה לרוכבים זכויות יתר. סדר הצעידה המסועף על המדרכה, הבנוי מזכויות קדימה, נימוס ודרך ארץ, כלל לא נוגע אליהם. הם מפדלים כל הדרך אל היעד בחיוך מתנשא ולא מתנצל.
חשבתי להצטרף לקהילת הפריבילגים, אבל היות שאני איש שומר חוק, התייעצתי מראש עם חבר עורך דין שגם הוא מתנייד רק באופניים.
שאלתי אותו האם ועד כמה מעמדם הרם של בעלי האופניים מעוגן בחוק. "בוודאי, במקום להתפלסף פשוט אומר לך את נוסח החוק", הוא הציע. והנה לשון החוק: "לרוכב דו-אופן תינתן עליונות חוקית ברורה במדרכה. ככל שהוא יקרא בקול ביפ ביפ ביפ שלוש פעמים, או לחילופין יצלצל גלינג גלינג פעמיים בפעמון החלוד, הרי שהאחריות כולה עוברת לעוברים והשבים, והרוכב ירכב כטוב בעיניו".
אז נכון, אני מכיר את עורך הדין הזה היטב, הוא בעל דמיון מפותח ובעיקר מצוי בניגוד עניינים חריף, ועדיין קיבלתי את חוות דעתו המשפטית המגרה שמבטיחה לפתור לי המצוקה הגדולה.
לא עוד היתקעות מאחורי סבא עם שקיות כבדות, ולא עוד איחורים מעצבנים לפגישות חשובות.
היום הראשון על האופניים היה תענוג. הרגשתי כמו מרחף על ענן. פידלתי במרץ וכולם במדרכה חלקו לי כבוד גדול. מסתבר שעורך הדין צדק, כולם מכבדים את החוק. טוב, היו כמה שצעקו והתעצבנו עלי, אבל פורעי חוק תמיד יהיו.
הרגשתי כמו מלך העולם. נשים עם עגלות סטו בחדות לכביש, מבוגרים שקועים בשיחת נייד זינקו בבהלה, איש עם קפה חם ביד נפרד ביגון מהקפה, עם החם הוא דווקא נשאר, אבל בגרביים. כולם, כולל כולם, כיבדו את העליונות החוקית שלי.
עד שהגיעה אישה אחת שלא דפקה לי חשבון. נסעתי מאחוריה במהירות מופרזת. היא הייתה עם תינוק בעגלה ועם עוד שני קטנטנים לצדה. היא הייתה אדישה לגמרי לצלצולי הפעמון ההיסטריים שלי.
הבלתי נמנע קרה. התנגשתי בה והעגלה התהפכה. גם אני נפלתי ונחבטתי בעוצמה.
קמתי חיש להרים את התינוק שנשפך מהעגלה, בעודי צועק על האם: "למה את לא חוגרת את התינוק, איזה חוסר אחריו...."
אוי, זה צביקי התינוק החמוד שלי עם צווחותיו המוכרות והכובשות, גם אמו המבועתת די מוכרת לי...
הנפילה הייתה כואבת, הפדיחה עוד הרבה יותר, אבל יותר מכל כאבה שלילת רישיון הנהיגה על אופניים, שקיבלתי לצמיתות מהשוטרת של חיי.
הזחילות הבלתי נגמרות על המדרכה בשעות העומס כבר מזמן עברו את גבול הטעם הטוב.
אני ממהר לתפילה בבוקר, ונתקע מאחורי חבורת ילדות שגוררות ילקוטים על גלגלים בעיצוב חסר מעוף. בסך הכול חבורה של ארבע, אבל הן משום מה מתפרסות לרוחב כמו מחסום משטרתי. ואני מאחוריהן צועד על ברגים, רוטן כמו מברגה.
בחזרה מהתפילה אני אץ לעבודה. עכשיו זו אימא עם עגלת תאומים ועוד שני ילדים רכובים על קורקינטים בצדדיה. צפי משוער להגעה לעבודה לפי ה'וויז' הביולוגי שלי, לפנות ערב.
ואז ראיתי אותם ונפשי יצאה מקנאה. אלה ציפורי הדרור הנעות בחופשיות, ואיש לא עוצר בעדן. אני מתכוון כמובן לרוכבים על האופניים שלא דופקים חשבון לאיש.
כולם עושים להם כבוד. הם שועטים על המדרכה. מי שמאס בחייו נותר במקומו, ומי שעדיין סקרן לראות לאן הם יתפתחו בהמשך זז חיש הצדה, והייתה לו נפשו לשלל.
נראה שמשהו בריחוף הקסום כ- 38 סנטימטרים מעל המדרכה, מקנה לרוכבים זכויות יתר. סדר הצעידה המסועף על המדרכה, הבנוי מזכויות קדימה, נימוס ודרך ארץ, כלל לא נוגע אליהם. הם מפדלים כל הדרך אל היעד בחיוך מתנשא ולא מתנצל.
חשבתי להצטרף לקהילת הפריבילגים, אבל היות שאני איש שומר חוק, התייעצתי מראש עם חבר עורך דין שגם הוא מתנייד רק באופניים.
שאלתי אותו האם ועד כמה מעמדם הרם של בעלי האופניים מעוגן בחוק. "בוודאי, במקום להתפלסף פשוט אומר לך את נוסח החוק", הוא הציע. והנה לשון החוק: "לרוכב דו-אופן תינתן עליונות חוקית ברורה במדרכה. ככל שהוא יקרא בקול ביפ ביפ ביפ שלוש פעמים, או לחילופין יצלצל גלינג גלינג פעמיים בפעמון החלוד, הרי שהאחריות כולה עוברת לעוברים והשבים, והרוכב ירכב כטוב בעיניו".
אז נכון, אני מכיר את עורך הדין הזה היטב, הוא בעל דמיון מפותח ובעיקר מצוי בניגוד עניינים חריף, ועדיין קיבלתי את חוות דעתו המשפטית המגרה שמבטיחה לפתור לי המצוקה הגדולה.
לא עוד היתקעות מאחורי סבא עם שקיות כבדות, ולא עוד איחורים מעצבנים לפגישות חשובות.
היום הראשון על האופניים היה תענוג. הרגשתי כמו מרחף על ענן. פידלתי במרץ וכולם במדרכה חלקו לי כבוד גדול. מסתבר שעורך הדין צדק, כולם מכבדים את החוק. טוב, היו כמה שצעקו והתעצבנו עלי, אבל פורעי חוק תמיד יהיו.
הרגשתי כמו מלך העולם. נשים עם עגלות סטו בחדות לכביש, מבוגרים שקועים בשיחת נייד זינקו בבהלה, איש עם קפה חם ביד נפרד ביגון מהקפה, עם החם הוא דווקא נשאר, אבל בגרביים. כולם, כולל כולם, כיבדו את העליונות החוקית שלי.
עד שהגיעה אישה אחת שלא דפקה לי חשבון. נסעתי מאחוריה במהירות מופרזת. היא הייתה עם תינוק בעגלה ועם עוד שני קטנטנים לצדה. היא הייתה אדישה לגמרי לצלצולי הפעמון ההיסטריים שלי.
הבלתי נמנע קרה. התנגשתי בה והעגלה התהפכה. גם אני נפלתי ונחבטתי בעוצמה.
קמתי חיש להרים את התינוק שנשפך מהעגלה, בעודי צועק על האם: "למה את לא חוגרת את התינוק, איזה חוסר אחריו...."
אוי, זה צביקי התינוק החמוד שלי עם צווחותיו המוכרות והכובשות, גם אמו המבועתת די מוכרת לי...
הנפילה הייתה כואבת, הפדיחה עוד הרבה יותר, אבל יותר מכל כאבה שלילת רישיון הנהיגה על אופניים, שקיבלתי לצמיתות מהשוטרת של חיי.
נערך לאחרונה ב:
אומר שהנס שלכם כאן בעולם הוא אנחנו. "אשתו משמרתו" - במובן הכי בסיסי ופשוט של המילה, גם בתחום שלילת רישיון אם צריך... 
חידונים
מאמרים
תמונות
כי גם לה מגיע פינוק מושלם על כל ההעזרה הלב הגדול! 
Reactions: דני הארט, אוראל סולטן, ר' מיילך ועוד 13 משתמשים16 //