הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא סגר את המחשב בחבטה.
הפרק קצת איכזב. עד עכשיו פרחחניקים הוכיחו רמה גבוהה, שימת לב לדקויות, וברוידא בכלל, לא להאמין שהוא חילוני, כזה שליטה בישיבישקייט, געוואלדיג.
לא חשוב. העיקר העביר עוד שעה.
הוא נשכב והביט בתקרה. רכבים חולפים האירו אותה לסירוגין. אור ראשון של בוקר כבר מפציע. לילה טוב.
הוא נטל את הטלפון וחיפש שם שום דבר מיוחד. אין חדש. לא קרה כלום בעשרים דקות האחרונות. הניח את הטלפון, ונשכב.
התמונות רצות בראש. הנה הוא סיים פגישה רביעית עם חדווי. היה סביר ומעלה. היא היתה מוכנה לסגור, הוא ביקש עוד פגישה. לא משהו מסויים. סתם. לראות שבאמת הכל מושלם. זה עסקה לכל החיים, לא?
אחרי הפגישה טייל על גשר קוקה קולה לכיוון גבעת שמואל, מלברו לייט ביד, ובקבוק קולה צונן בשקית. לחשוב בשקט.
הוא חשב, והגיע למסקנה שלא. היא טובה, נחמדה, הוא באמת נהנה בפגישות, אבל יש בה איטיות כזו שזה לא מתאים לו. הוא זורם, ספונטני, קליל, מסמר בחברה. היא תכביד עליו.
תבוא אחרת, יותר טובה. בעזרת השם.
באו כל מיני. היא כבר התארסה מזמן, הוא עדיין בשוק.
בהתחלה רק היה עובד בסדר שלישי במחסן ירקות. בגילו, לא זה מה שיפיל שידוך. אחר כך הוציא רישיון על משאית, ונהיה נהג חלוקה.
ההצעות טפטפו ובסוף פסקו. גם כשכבר מציעים, הוא מיד מחפש איפה הקאץ'. ברוב הפעמים לא צריך לחפש הרבה. בעיות רפואיות, נפשיות, משפחתיות, עם ילד, בלי ילד. הכל כבר היה. ושום דבר לא עושה לו חשק להתארס. זה כמו לבחור בין עגבניה אדומה ועסיסית אבל עם ריקבון בצד, או עגבניה כמושת פנים, או אחרת ירקרקה וחמוצה. את כולם הוא משאיר על המדף. הבעיה היא שגם הוא נשאר על המדף.
לפעמים הוא מרגיש תסכול שגורם לו ממש לכאב בטן. איך. איך זה קרה. ומה יהיה הסוף. תמיד היתה לו הרגשה שהוא יתקע. ככה. כי תמיד הוא נדפק בחיים. בכל דבר.
זה התחיל מזה שבישיבה קטנה קלרמן ביטל איתו את החברותא ברגע האחרון, ובגלל זה הוא לא התפתח מספיק בלימוד, ובגלל זה הוא לא התקבל לאמרתי אחכמה והלך לדבורץ. ונכון שבחברה הוא היה שפיץ, אבל בלימוד הוא כבר לא השקיע. הוא קלט מיד שהרמי"ם שם סתם עושים לומד'ס בכאילו. עדיף לא לשמוע מהם שיעורים כדי לא להתעקם.
אחרי שנתיים עבר למיר. פה כבר היה בלגן שלם. תמיד היה מעניין בחוץ ליד החנויות של האוכל. אבל גם זה נמאס לו. הוא הלך לחיזוק לישיבה באנטוורפן, ובאמת, בזכותו הישיבה התחזקה מאוד. כל כך התחזקה שהודיעה לו שהוא כבר לא מתאים להם. ואז הוא הלך לישיבה של הרב פינסקר, שזה היה ישיבה לקיבוץ עם הלכה למעשה, אבל כבר נמאס לו מהכל.
הוא חיכה להתחתן, ואז להרביץ כזה שטייגן בכולל, שתוך שלוש שנים ידע נשים נזיקין עם כל הרייד. אבל הוא לא התחתן. ולכן הוא בגיל שלושים ושש, גר במחסן בפסגת זאב, בלי אשה וילדים, בלי כסף, וכל ההשכלה שלו זה רישיון ג'. יש לו המון חברים בפייס, ונותנים לו לייקים לפוסטים, אבל זה לא.
כל פעם שהוא עושה את החשבון הזה, הוא מרגיש אפס. כישלון גמור. טוטאל לוס. והוא עושה את החשבון הזה כמה פעמים ביום.
היום היה קצת מעניין בכביש, אוטובוס של אגד ניסה לחתוך אותו בכנפי נשרים, הוא לא ויתר, הסוף היה שהמראה של האוטובוס נשברה. הם עצרו בצד להחליף פרטים, ובינתיים כל האוטובוס הסתכל עליו. היה נראה לו שראה שם את חדווי.
אם לא היה מוריד אותה, מסתמא היו נשואים כבר איזה שלוש עשרה שנים. יש סיכוי טוב שהיו גרים ברמות א' לדוגמא, בטח כבר היה קונה תפילין לזאבי, ואולי היתה לו גם בת בגיל בת מצוה, נגיד שרי, סתם לדוגמא, ועוד ילד בכיתה ג' נקרא לו איציק, ועוד ילדה במשפתחון, ציפי. לא. ציפי הוא לא אוהב. הם היו קוראים לה יפי. כן. ואולי עוד ילד בדרך. והוא היה אברך כולל שמקפיד על שמירת סדרים, לא בשביל הכסף, כי חדווי היתה מכניסה מספיק מהמשרד רואי חשבון, הוא פשוט היה מנצל כל דקה. אולי גם היה עושה שימוש ויושב בבית הוראה. לא מופרך בכלל. וגדולי הפוסקים היו מכירים אותו. הוא היה מגיע אליהם עם שאלות בהלכה, האם לפסוק בשעת הדחק כמו הט"ז או שאפשר להקל כמו שמצא בנודע ביהודה מהדו"ת ח"ב סימן מ"ט.
עם האיטיות של חדווי היה מסתדר. בדיעבד כבר השלים עם זה המון פעמים. לא רק בדיעבד, אפילו לכתחילה היה לוקח אותה היום. רק מילה אחת אז.
אם הוא זוכר נכון, דיברו שיקבל שני שליש דירה בירושלים. היום, אין לו שום סיכוי להגיע לזה. אם הוא יתחתן בסוף עם איזה רווקה זקנה, צריך לקוות שאבא שלה בחיים, או שאולי עדיף שכבר מת ולא אכל הכל על תרופות, ושיש לה קצת חסכונות שיספיקו להון עצמי לדירה בדימונה.
הפעם כואבת לו הבטן ממש חזק. הוא הלך פעם לפסיכולוג שניסה לשחרר אותו מרגשות החרטה. עדיף לא להיזכר במה שהיה שם. הוא בכה, ולא העיז לבוא לעוד ביקור. וחוץ מזה מה זה יעזור. החיים שלו גמורים. בגיל ארבעים לעשות חלאק'ה לילד בשעה שאחרים מובילים לחופה. אוי איך הוא פספס את הרכבת.
קשה לו מאוד. לפעמים, כמעט כל יום, הוא קם בשתיים עשרה להניח תפילין, ולפעמים מכוון שעון מעורר ללפני השקיעה, אבל הקדוש ברוך הוא בטח סולח לו. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.
בכי של תינוק הציק לו. אוף. מה קורה היום. קול אשה דיבר אליו. הוא נחרד, וקפץ מהמיטה. הקול המשיך: חיים, תעשה לה דייסה בבקשה. אני גמורה. קול מתנגן כזה באיטיות מעצבנת. חא-אים, א-ני גמו-רה.
איזה טעות עשה שהתחתן איתה. הסחבנות שלה גומרת עליו. רוגע כזה שבגללו פספסו פעם את האוטובוס האחרון לבני ברק. למה היה כזה פזיז אז. וזה לא צודק שבגלל החלטה של ילד טיפש בן עשרים, הוא צריך לסבול כל החיים.
הפרק קצת איכזב. עד עכשיו פרחחניקים הוכיחו רמה גבוהה, שימת לב לדקויות, וברוידא בכלל, לא להאמין שהוא חילוני, כזה שליטה בישיבישקייט, געוואלדיג.
לא חשוב. העיקר העביר עוד שעה.
הוא נשכב והביט בתקרה. רכבים חולפים האירו אותה לסירוגין. אור ראשון של בוקר כבר מפציע. לילה טוב.
הוא נטל את הטלפון וחיפש שם שום דבר מיוחד. אין חדש. לא קרה כלום בעשרים דקות האחרונות. הניח את הטלפון, ונשכב.
התמונות רצות בראש. הנה הוא סיים פגישה רביעית עם חדווי. היה סביר ומעלה. היא היתה מוכנה לסגור, הוא ביקש עוד פגישה. לא משהו מסויים. סתם. לראות שבאמת הכל מושלם. זה עסקה לכל החיים, לא?
אחרי הפגישה טייל על גשר קוקה קולה לכיוון גבעת שמואל, מלברו לייט ביד, ובקבוק קולה צונן בשקית. לחשוב בשקט.
הוא חשב, והגיע למסקנה שלא. היא טובה, נחמדה, הוא באמת נהנה בפגישות, אבל יש בה איטיות כזו שזה לא מתאים לו. הוא זורם, ספונטני, קליל, מסמר בחברה. היא תכביד עליו.
תבוא אחרת, יותר טובה. בעזרת השם.
באו כל מיני. היא כבר התארסה מזמן, הוא עדיין בשוק.
בהתחלה רק היה עובד בסדר שלישי במחסן ירקות. בגילו, לא זה מה שיפיל שידוך. אחר כך הוציא רישיון על משאית, ונהיה נהג חלוקה.
ההצעות טפטפו ובסוף פסקו. גם כשכבר מציעים, הוא מיד מחפש איפה הקאץ'. ברוב הפעמים לא צריך לחפש הרבה. בעיות רפואיות, נפשיות, משפחתיות, עם ילד, בלי ילד. הכל כבר היה. ושום דבר לא עושה לו חשק להתארס. זה כמו לבחור בין עגבניה אדומה ועסיסית אבל עם ריקבון בצד, או עגבניה כמושת פנים, או אחרת ירקרקה וחמוצה. את כולם הוא משאיר על המדף. הבעיה היא שגם הוא נשאר על המדף.
לפעמים הוא מרגיש תסכול שגורם לו ממש לכאב בטן. איך. איך זה קרה. ומה יהיה הסוף. תמיד היתה לו הרגשה שהוא יתקע. ככה. כי תמיד הוא נדפק בחיים. בכל דבר.
זה התחיל מזה שבישיבה קטנה קלרמן ביטל איתו את החברותא ברגע האחרון, ובגלל זה הוא לא התפתח מספיק בלימוד, ובגלל זה הוא לא התקבל לאמרתי אחכמה והלך לדבורץ. ונכון שבחברה הוא היה שפיץ, אבל בלימוד הוא כבר לא השקיע. הוא קלט מיד שהרמי"ם שם סתם עושים לומד'ס בכאילו. עדיף לא לשמוע מהם שיעורים כדי לא להתעקם.
אחרי שנתיים עבר למיר. פה כבר היה בלגן שלם. תמיד היה מעניין בחוץ ליד החנויות של האוכל. אבל גם זה נמאס לו. הוא הלך לחיזוק לישיבה באנטוורפן, ובאמת, בזכותו הישיבה התחזקה מאוד. כל כך התחזקה שהודיעה לו שהוא כבר לא מתאים להם. ואז הוא הלך לישיבה של הרב פינסקר, שזה היה ישיבה לקיבוץ עם הלכה למעשה, אבל כבר נמאס לו מהכל.
הוא חיכה להתחתן, ואז להרביץ כזה שטייגן בכולל, שתוך שלוש שנים ידע נשים נזיקין עם כל הרייד. אבל הוא לא התחתן. ולכן הוא בגיל שלושים ושש, גר במחסן בפסגת זאב, בלי אשה וילדים, בלי כסף, וכל ההשכלה שלו זה רישיון ג'. יש לו המון חברים בפייס, ונותנים לו לייקים לפוסטים, אבל זה לא.
כל פעם שהוא עושה את החשבון הזה, הוא מרגיש אפס. כישלון גמור. טוטאל לוס. והוא עושה את החשבון הזה כמה פעמים ביום.
היום היה קצת מעניין בכביש, אוטובוס של אגד ניסה לחתוך אותו בכנפי נשרים, הוא לא ויתר, הסוף היה שהמראה של האוטובוס נשברה. הם עצרו בצד להחליף פרטים, ובינתיים כל האוטובוס הסתכל עליו. היה נראה לו שראה שם את חדווי.
אם לא היה מוריד אותה, מסתמא היו נשואים כבר איזה שלוש עשרה שנים. יש סיכוי טוב שהיו גרים ברמות א' לדוגמא, בטח כבר היה קונה תפילין לזאבי, ואולי היתה לו גם בת בגיל בת מצוה, נגיד שרי, סתם לדוגמא, ועוד ילד בכיתה ג' נקרא לו איציק, ועוד ילדה במשפתחון, ציפי. לא. ציפי הוא לא אוהב. הם היו קוראים לה יפי. כן. ואולי עוד ילד בדרך. והוא היה אברך כולל שמקפיד על שמירת סדרים, לא בשביל הכסף, כי חדווי היתה מכניסה מספיק מהמשרד רואי חשבון, הוא פשוט היה מנצל כל דקה. אולי גם היה עושה שימוש ויושב בבית הוראה. לא מופרך בכלל. וגדולי הפוסקים היו מכירים אותו. הוא היה מגיע אליהם עם שאלות בהלכה, האם לפסוק בשעת הדחק כמו הט"ז או שאפשר להקל כמו שמצא בנודע ביהודה מהדו"ת ח"ב סימן מ"ט.
עם האיטיות של חדווי היה מסתדר. בדיעבד כבר השלים עם זה המון פעמים. לא רק בדיעבד, אפילו לכתחילה היה לוקח אותה היום. רק מילה אחת אז.
אם הוא זוכר נכון, דיברו שיקבל שני שליש דירה בירושלים. היום, אין לו שום סיכוי להגיע לזה. אם הוא יתחתן בסוף עם איזה רווקה זקנה, צריך לקוות שאבא שלה בחיים, או שאולי עדיף שכבר מת ולא אכל הכל על תרופות, ושיש לה קצת חסכונות שיספיקו להון עצמי לדירה בדימונה.
הפעם כואבת לו הבטן ממש חזק. הוא הלך פעם לפסיכולוג שניסה לשחרר אותו מרגשות החרטה. עדיף לא להיזכר במה שהיה שם. הוא בכה, ולא העיז לבוא לעוד ביקור. וחוץ מזה מה זה יעזור. החיים שלו גמורים. בגיל ארבעים לעשות חלאק'ה לילד בשעה שאחרים מובילים לחופה. אוי איך הוא פספס את הרכבת.
קשה לו מאוד. לפעמים, כמעט כל יום, הוא קם בשתיים עשרה להניח תפילין, ולפעמים מכוון שעון מעורר ללפני השקיעה, אבל הקדוש ברוך הוא בטח סולח לו. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.
בכי של תינוק הציק לו. אוף. מה קורה היום. קול אשה דיבר אליו. הוא נחרד, וקפץ מהמיטה. הקול המשיך: חיים, תעשה לה דייסה בבקשה. אני גמורה. קול מתנגן כזה באיטיות מעצבנת. חא-אים, א-ני גמו-רה.
איזה טעות עשה שהתחתן איתה. הסחבנות שלה גומרת עליו. רוגע כזה שבגללו פספסו פעם את האוטובוס האחרון לבני ברק. למה היה כזה פזיז אז. וזה לא צודק שבגלל החלטה של ילד טיפש בן עשרים, הוא צריך לסבול כל החיים.
נערך לאחרונה ב:
