קהילת כתיבה מקצועית

שלום לחברי הקהילה!
אשמח מאוד מאוד לעזרת מי שהוציא או כתב ספרים - איך למען ה' אתם מגיעים למידע? כל צעד ושעל בספר דורש ממני ידיעות, ואני לא מדברת דווקא על ידע עולם אלא אפ' על הדבר הכי פשוט כגון איך נראה מבנה מסויים... (אני לא יכולה לכתוב שהגיבור עלה במעלית כאשר במציאות אין כזו...)
וכן תחקירים עמוקים יותר כגון איך מתייחסת המשטרה לנעדרים, איך נראה סדר יום בבית חולים (זורקת רעיונות, יש המון).
יש לי ספרים 'מותחלים' ואני ממש מתוסכלת...
אז איך עושים את זה?
ואנא אל תגידו לי ג'מיני כי אין מפלצת מדומיינת ולא אמינה ממנו...
מודה מראש לכולם!

אז אחרי הרבה זמן בו נעדרתי מרחבי הפורם ללא קול ועונה, סוף סוף הגיע הזמן לחשוף את הפרויקט עליו עבדתי בעמל רב כל כך (או לייתר דיוק: ביותר מדי עצלנות) במשך השבועות האחרונים.

סיפור בהמשכים חדש! (יש אישור למחיאות כפיים...)

הפעם הסיפור הוא בסגנון פנטזיית מתח וטיפה מד"ב, אך בטיפה שוני מהפעמים הקודמות...

מקווה שתיהנו!

יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:

• מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
• בני כמה הם?
• האם יש לך קשר מוקדם איתם?
• האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
• למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"

הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.

אני חברה חדשה בפורום. מנסה לראשונה את כוחי בכתיבה לקהל. אני אוהבת לכתוב, אך תמיד כתבתי למגירה.
מעולם לא למדתי מקצועי, אשמח לשפשף ושבח את הכתיבה שלי ע"י שאקבל בקורת כאן בפורם.
לכן אני מעלה סיפור בהמשכים.
ארצה מאד לשמוע (לקרא) את מה שיש לכם להגיד, להעיר, ולהאיר.

פרק 1

שעת בוקר מאוחרת בביהכנ"ס בבית טובי הארץ של מדינת וואס הערצאך, ראה"מ ר' משה זוכמיר ישב על מקומו בעודו מעיין בספר "חק לישראל" המבואר.

"אוף", שוב חט"ה (חבר טובי הארץ) מר אפרים מגהו'ל ממפלגת "מורשת מזרח" לא הסכים לוותר על אמירת תחנון למרות ההילולא של הרה"ק ר' זונדל מפולרוואי זי"ע, "מה, הוא לא מבין שלא אומרים תחנון בהילולא" חייבים לערב את "משמר בית דין" בנושא כדי שיתנו לו דו"ח, הרהר לעצמו תוך כדי המהום כמה הברות לא ברורות.

הוא קם ממקומו והתחיל לחלוץ את תפיליו, "רגע הפלאפון שלי רוטט" צקצק, הוא הביט לעבר המסך של המכשיר המאושר ע"י ועדת הרבנים.

"מה שר האוצר ר' זבולון גינצבורגר רוצה ממני על הבוקר?", חשב לעצמו בעודו תוקע את המכשיר בין כתפו השמאלי לאוזנו, כן ר' זבולון מה הענין? שאל.

"מה, המליאה של טובי הארץ מחכה לי", מתי קבעו את המושב הזה?, טוב, אני מגיע אני כבר אתנצל על האיחור.

הוא השאיר את תיק התפילין על השולחן ורץ לעבר אולם המליאה, בדרכו עצר ב"ירושלימער מזנון" המיועד לחברי טובי הארץ, "תכניסו לי למליאה צלחת קוגל ירושלמי בתוספת מלפפון חמוץ ובועבעס" צעק לעבר אחד המוכרים, והמשיך בדרכו למקומו בשולחן הממשלה במליאה.

בהיכנסו לעבר מקומו ראה מזוית עיניו את חט"ה יענקל צוכמאכער ממפלגת "מאה שערים" ישוב על מקומו עטור בטלית ותפילין מתפלל בדביקות.

הוא סימן בידו לחברי משמר טובי הארץ שיוציאו אותו, "שוב הוא מתפלל במליאה כבר הזהרנו אותו שזה לא מקובל", נצטרך לדון על כך בועדת האתיקה, הרהר.

על מה הדיון?, שאל את יו"ר טובי הארץ ר' קלמיש גריצנבוים, "על חוק השולעם זוכער'ס" שהוגש ע"י חט"ה אבריימל ציגנבאום ממפלגת "הייליגער שבת" השיב, תכף נשמע אותו מסביר את פרטי החוק.

"מורי ורבותי" הרעים קולו של חט"ה אבריימל ציגנבאום ברחבי המליאה,

ברשות ראה"מ שרי הממשלה וידידי חברי טובי הארץ, האמת היא שלא הכנתי את עצמי לדבר אבל היות שהצעת החוק המדוברת היא שלי, לא הייתי מסוגל לשבת בחוסר מעש והוצרכתי להסביר מה מסתתר מאחורי חוק זה.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה, לאחר סעודת ליל שבת כולל מאכלים מכל טוב הארץ עוד צריכים ללכת ולאחל מזל"ט בשמחת שולעם זוכער של אחד מהידידים, שם מכבדים אותכם בקופסאות מלאות ארבעס ובועבעס מיחדים במינם, ומכאן והלאה הגרון שלכם מלא צרבות בלתי פוסקות.

לכן לעניות דעתי צריך לעגן בחוק שכל בעל שמחה חייב לחלק לכל המעוניין כדור נגד צרבות ומי שלא יעשה כן יענש בחומרה "כי ככה זה לא יכול להמשיך!", סיים את דבריו בהחלטיות וירד מהדוכן.

"אל תאכלו את כל השטויות האלו ולא יהיה לכם צרבות, למה שכולם יצטרכו לשלם יותר בגללכם?", צרח לעברו חט"ה ראובן צמעודי ממפלגת "הבוכרים" שהביע את דעת המתנגדים לחוק.

היו"ר דפק עם פטיש העץ על השולחן והכריז "מי שבעד החוק בקריאה ראשונה שירים את ידו" בעודו מתחיל לספור את ידי החברים המושטות אל על, בעוד המתנגדים מנסים לעורר מהומות ומוצאים אחד אחרי השני מהאולם ע"י משמר טובי הארץ....

ראיתי שיש ביקוש אז נעלה את זה כסיפור בהמשכים

כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.

מה היה עושה הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, אם הסכר היה מט ליפול ונשען על גופו הצנום?

כדי לקבל את המענה לשאלה הזו, הכירו את יחסי השכנות ביני לבין הדוד 'מגודל המידות' בליל הסדר בבית סבא.

אני תמיד משובץ לשבת לצידו. ולא סתם לצידו, אלא לזה השמאלי. למה זה משמעותי ודרמטי? נו באמת, תבינו לבד.

השיבוץ הזה הוא כורח המציאות, משום שבצד הזה של השולחן יש מקום לשניים וחצי אנשים. הוא שניים, אני חצי.

שידוך מתבקש בסך הכול, אם אתה שדכן רשע.

מזיגת הכוס הראשונה מגיעה. הוא מסמן לי למזוג לו, כדרך בני חורין. אני מוזג לו יין סמוק ארומטי בעל פיגמנטים עזים. מהסוג שאם תכניס למכונת כביסה, המכונה תהפוך בורדו, והבגד המוכתם יישאר בעינו.

הוא כמובן לא מוזג לי בחזרה. בני חורין לא נוהגים נימוסי גומלין.

ואז מגיעה ההסבה. 130 קילו תופסים זווית של 90 מעלות. אני, שלד אדם צר, לא מצליח לנשום. עומד, או שמא נמחץ, בין הצורך להחזיק את הסיטואציה – תרתי משמע – לבין היציאה מהתמונה שתיתן לקרקפתו לפגוש מרצפת קרירה.

אני חנוק, מנסה לשאוף חמצן דרך האוזניים. הוא לוגם שליש כוס, השאר מטפטף על ה"קיטל" הצח שלי – נוסך אותות גבורה לעמידתי האיתנה.

המרפק שלו בצלעות שלי. השפיץ של כתפו על האף. הוא לוקח את הזמן שלו, לא ממהר להתרומם. אני מנסה לספק למוחי מנת חמצן הכרחית להישרדות ומוריד לאוזניים הוראה לשאוף אוויר. הן מסרבות פקודה, לא שומעות בקולי.

בהסבה הבאה אני מנסה לשכנע אותו שההלכה בעניין התעדכנה למקרי קיצון מעין אלו: מהיום מסבים על צד ימין, "שמא יחניק קנה ווושט של שכנו".

הוא לא משתכנע. תופס שתי כזיתות מצה. כל כזית בגודל של סיפור המרגלים המקראי, בלי עין הרע. ככל שההסבות מתקדמות, הן מחמירות. האיש שעון עליי במלוא כובדו ומפורר עליי חלקיקי מצה לאלפים.

חלקי מצה פוגשים יין ספוג. הענק מתרומם ומסנן לעברי בלי בושה: "אתה שרויה! צא להחליף קיטל".

קיבלתי את הערתו, אבל בחרתי להחליט על העיתוי. בהסבה של האפיקומן הדוד כבר מעט שתוי. הוא תופס זווית, ובתזמון מתואם להפליא אני יוצא להחליף קיטל – לא להכשילו לשרות בשרויה חלילה.

הפעם ההסיבה הייתה מלאה ומוחלטת. הסכר קרס, והמסובים נחנקו מצחוק. לא עזר להם הטיפ של צד שמאל במקרה הזה. כעבור 7 שעות של הסיבה הערנו אותו: "דודנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---

בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

היות והפה שלי היה מפוצץ בסלט ירקות, לא יכולתי לעצור אותו כשהוא התחיל לספר לי את הבדיחה על האישה שחלמה על טסלה. וגם אחר כך כשהוא היה כבר בשווּנג, לא הפסקתי אותו לומר שאני מכירה אותה.
(באמת קשה למצוא בדיחות שאני לא מכירה).

כמו נחש על פי המאורה, המתנתי בשקט שיגיע לסוף, ואז אפלוט במהירות את הפאנץ' - במקומו.

אלא שאז התפרץ לפתע גייזר של טוּב-לב בתוך תוכי. ובמקום כוונתי הזדונית, החלטתי להעניק קצת נחת רוח לברנש עם העיניים הנוצצות שמעבר לשלחן.
(תראו, מגיע לו פה ושם גמול על ההקרבה שלו להתחתן אתי).

הבדיחה הסתיימה.
ואני פרצתי בצחוק רם.

הוא הביט בי בכווצו את עיניו.

"הכרת את זה?!"

הצחוק שלי היה כנראה טיפה מוגזם.

נו מה עכשיו.
הרי לך דילמה מוסרית: את האמת המשפילה? או שקר בלתי מזיק?
אפשרות שלישית אין.

רגע, מי אמר שאין...

מה עם שיטת ה"קפה שנשפך על החצאית ומשכיח הכול".
קפה לא היה זמין, אבל בזריזות אלגנטית טבלתי את המרפק בקוטג'.
צרחתי בהפתעה, והלכתי להחליף חולצה.

ונגמר הסיפור.

הרגשתי מה זה קדוֹשה.
כל הערב הסתובבתי בהתרוממות רוח. ואפילו הרשיתי לעצמי כמה חטאים קטנים, כפיצוי.

.....

זה מה שהיה אתמול.

היום אני משוחחת עם גיסתי על דא ועל הא, וגם על סתם דברים. ופתאום היא פולטת "תשמעי בדיחה".

ומה אתם חושבים היא מתחילה לספר לי? את הבדיחה עם האישה שחלמה על טסלה!
כנראה זה משהו שרץ עכשיו בוואצאפים.

הו, אני כבר מאומנת.
מקשיבה בשקט, וממלאת חרישית את הריאות לקראת הצחוק.
לא יותר מדי וגם לא פחות מדי. תתרכזי...
לא עושים טעות פעמיים.

גיסתי מגיעה לפאנץ'.

תחושה נשגבת גואה בי כשאני צוחקת בקול מדוד.
פניי מאירות כמלאך.
כמה זה מענג להיות טובים.

אבל...

שקט מוזר בצד השני
ואחריו שיעול מחשיד.

"את רואה? ידעתי!" קורא בעלי, שהיה איתה על הקו.


כמו תמיד משאלתי לא התגשמה - האדמה המעצבנת סרבה לבלוע אותי.

איך אומר הפתגם:
"שקר יכול לקדם אותך הרבה, אבל לא להחזיר אותך אחורה".

‏‏

‏‎

סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.

פעם חשבתי שכדאי להוציא אישורים ולבנות ממ"ד. נכון, יש עלויות וזו לא בניה רגילה, אבל מה לא עושים בשביל הביטחון.

היום בשעת מלחמה, אחרי ששהיתי במשך יממה שלמה בבית עם ממ"ד, אני לא מצליח להבין איך אפשר לעבור את המלחמה עם ממ"ד.

הנה עשרת הסיבות למה ממ"ד זה נטל ולא נכס!
ואם יש לכם ממ"ד בבית, תקראו את זה ותגידו אם לא בא לכם לרוץ באזעקה הבאה למקלט הציבורי הקרוב לממ"ד שלכם...

1.
עזבו את אלה שבאופן רשמי הממ"ד הוא החדר הפרטי שלהם, הם סובלים יותר מכולם מהמלחמה, באמת רחמים... תנסו פעם להמשיך לישון כשמתמקמים לכם במיטה עוד ארבעה אנשים שמתנדנדים עם תהילים ביד, והכי מעצבן שאחד מבני הבית שמאוד רוצה שיתחשבו באלה שישנים בחדר דואג להשקיט כל העת את מי שנמלט לממ"ד בלופ של 'שששששש....' עולה ויורד באורך של עשרים שניות כל אחד.
אם היו שואלים אותי, הייתי מעדיף שידליקו לי באמצע שינה טרנסים בפול ווליום, רק לא את הששששש המתחסד הזה...

2.
מבחינה מדעית אין קשר בין בעלי ממ"דים לשמירה על משקל, ולכן אם אתם בדרך ל- או באמצע ה- 'דיאטה', כדאי שתדעו שבירידה ועלייה של מדרגות שורפים קלוריות הרבה יותר מאשר בהליכה רגילה במישור, מה גם שהדרך מהחדר שינה שלכם ועד הממ"ד היא במקסימום 3-7 מטר, ובמדרגות מדובר על בין 20 ל40 מטר, ועכשיו תוסיפו על זה את אפקט המהירות שבתוך הבית אתם הולכים אבל עד המקלט יש תחרות ריצה בין השכנים, אחרת תישארו לעמוד עד שהאירוע יסתיים...
אז אתם שם בממ"ד שצריכים להתחיל להוריד קלוריות, רק שתדעו שלרדת במדרגות זה פי 5 מהליכה במישור, ולטפס שימו לב, זה פי 20.
מה אתם אומרים, ניפגש במקלט?

3.
ומה עם ה'נפש'? גם אם ב"ה לא חטפנו פגיעה פיזית מאיזה רסיס תועה ה'נפש' דורשת את שלה, תמיכה רגשית וחיזוק הדדי מסייע במעבר חלק יותר של המלחמה מבחינה נפשית, במקלט תוכלו לפגוש בעלוני חיזוק, ציורי קיר מרגיעים, או סתם שכן חייכן שמנעים את האווירה, בבית, הסיכוי שלמישהו יהיה כח לזרוק בדיחה ב3:45 לפנות בוקר הוא אפסי, לעומת זאת במקלט הסיכוי שלא יהיה אחד כזה הוא אפסי...
אם יתמזל מזלכם אולי תצליחו לתפוס את צוות הסיוע הנפשי מטעם העירייה שייקלע למקלט שלכם בדרכם לעזרה דחופה בזירת נפילה, אל תוותרו להם, תשאלו את השאלות הנכונות, וסתם בשביל הסקרנות תנסו לראות אם הם לא מגלים בעצמם סימני מצוקה, מאוד יכול להיות שגם הם צריכים עזרה...

4.
מכירים את השכן המטופטפ בהגזמה? זה עם החולצה המגוהצת, הנעליים המבריקות והשיער המסורק.
עכשיו תשכחו את כל מה שידעתם אליו, ותדמיינו 'כרית' בצורה של השכן הזה...
נכון שבא לכם לראות את זה? אז רק שתדעו שמספר ה'פרצופי כרית' שיש במקלט בשעות הלילה, עולה על מספר הכריות שיש לכם בבית כולל אלה שעדיין ב'בוידעם' ולא נכנסו עדיין לכלל שימוש.

5.
אוהבים להסתכן ולראות 'יירוטים'? נראה אתכם מתחמקים מתחת עיניה הפקוחות והלחוצות של אמא ומתגנבים לחלון בסלון כדי לחזות במטר ה'מטאורים' שנוחת על אזור המרכז.
בדרך ל'מקלט' תמיד אפשר להתחמק איכשהוא החוצה, אל דאגה בתוך המקלט יש מספיק המולה שתסיח את דעתה של אמא, והיא תוותר על ללכת לחפש אחריכם בחוץ ברחובה של עיר. לא מומלץ, אבל אפשרי בהחלט.

6.
אני לא רוצה להפחיד, אבל 'מקלט' בתחושה שלי בטוח יותר משמעותית מ'ממ"ד'.
וודאי אם מדובר בממ"ד שמחכה לטיל בקומת הגג.
'מקלט' ממוקם בדרך כלל מתחת לאדמה מה שנותן תחושת בטחון מסוימת שגם אם תהיה פגיעה ישירה, המקלט ישרוד את זה.

מצד שני אם מכניסים למשוואה את כמות הפציעות בדרך למקלט, ה'פגיעה הישירה' הופכת לאופציה רחוקה יותר, ועדיין בגלל שהירידה למקלט היא באחריותנו והפגיעה של הטיל פחות... ההמלצה המושכלת שלי היא עדיין תהיה 'מקלט' בדגש על ירידה זהירה במורד המדרגות.

7.
אם אתם אחראים על 'וועד הבית' בבניין, ולא מצליחים לארגן ישיבת וועד כבר שנה וחצי, אז שתדעו שאם רק היה לכם מקלט בבניין, הייתם יכולים לקבל החלטות מהירות בסבב הצבעות מהיר תוך ניצול ציני של הלחץ שבו אנשים נמצאים כדי לקדם את האינטרסים שלכם בבניין.
עכשיו לכו תנסו להוציא כל שכן מהממ"ד שלו, בהצלחה.

8.
תחשבו על זה, את הממ"ד בבית אתם צריכים לפנות בסופו של דבר לטובת הדיירים המקוריים של החדר, אבל את השטח עליו השתלטתם ב'מקלט' תוכלו לנצל אחרי המלחמה למגוון פעילויות, רק ש'וועד הבית' לא ישמע...

9.
'זכות הרבים' זה לא צחוק!
לכולנו יש זכויות ועם כל הכבוד ל'צדיקים' שיש לכם בבית, אין מה להשוות ביניהם לבין ה'מסה' הגדולה של תינוקות של בית רבן שיש בכל 'מקלט' ממוצע בבני ברק, עליהם שום טיל איראני לא יכול!

10.
אוהבים קונספירציות? בואו למקלט. שם תשמעו מגוון רחב והזוי של עדכונים על אירועים מסתוריים שאולי התרחשו וכנראה שלא, אבל 'כתב החדשות' שזה עתה התחיל את דרכו לא מפסיק לשאול שאלות מעוררות מחשבה על כך שייתכן ואין בכלל מדינה ששמה 'איראן' והכל זה המצאה של ה'בונים החופשיים' שרוצים להשתלט על העולם.

הוא אפילו אמר פעם שיש מצב שה'בונים החופשיים' הם אלה שעומדים מאחורי הקמפיין על כך שצריך לבנות ממ"דים בכל הארץ, הכל כדי שלא יהיה לאנשים דרך להתעדכן במה קורה באמת...

היי, הקטע הבא הוא אולי-פרק-ראשון-לסיפור-בהמשכים, אבל מכיוון שהסוף שלו עוד לא ברור(מהסיבה הפשוטה שהוא לא קיים), אז הוא יישאר בהגדרה הנוכחית עד לקבלת הנחיות חדשות
__

שיעורי היסטוריה הם הסיוט שלי.

כאילו מישהו לקח את הזמן ופיזר את כל החלקיקים הבלתי נראים שלו על פני נצח, ואז מתח את הכל על פני נצח נוסף. ויש לי חשד סביר שזאת גברת שוסטר, המורה המיתולוגית שאחראית לעוול הזה, המתקרא 'שיעור-היסטוריה-בכיתה-י"ב-בשיעור-שמיני-ואחרון-של-יום-ראשון-עייף-במיוחד'.

בשלב כלשהו הקשרים הסינפטיים במוח שלי נהפכים מבולגנים כמו סיר מקרוני דקיקים ומתוסבכים, והדף המרוט שמולי מעיד על כך בשתיקה דמומה רווית דיו בארבעה צבעים שונים.

אני מניחה ראש יגע על זרועותיי הלאות, מניחה למחשבה שלי להיסחף לתכנון עליז לאחר הצהריים הקרוב. המחשבה על בגדים חתיכים במחירי סוף עונה בזארה וסט אוברולים זעירים לאחיינית הכי מתוקה והכי יחידה שלי מציתים בי מלאי אנרגיה חבוי, ורטט של ציפייה חולף דרך כתפיי, מתעקל עם המרפקים ומתנגש בקצות אצבעותיי במרץ חסר סבלנות. היידה, מלחה!

'לא מומלץ, בגין עומד בגלל איזה תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי', קורא קול לא מוכר בקדמת מוחי, ואני משתעלת בהפתעה, תוהה מאיפה זה בא לי.

ראשית, מה למען השם קרה ליצירתיות האופטימית-בדרך-כלל שהיא משדרת לי מחזות אימה בדמות תאונות ופקקים אינסופיים?...

שנית, בהנחה ואכן הייתה תאונה, איך ייתכן שאני אדע עליה?

אוקיי, כן, זה פשוט לא הגיוני. או שאני נביאה, למרות שאני לחלוטין לא חושבת שאני שוטה או קטנה.

"גברת שטיינברג, אפשר לעזור לך במקרה?" קולה מטיל האימה של גברת שוסטר חודר לפתע דרך עור התוף שלי, והוא נשמע קרוב מדי. אני מרימה ראש, ממהרת למלמל מילות התנצלות.

"לרגע היה נשמע כביכול את מחרחרת מתוך שינה, אני מניחה שתטפלי בזה עוד היום", היא רצינית להחריד, ואני מוכרחה למלוא השליטה העצמית שלי כדי לא לפלוט צחקוק היסטרי.

היא חוזרת ללמד, ואני חוזרת לתנוחתי הקודמת, מסדירה נשימה. מיד אחרי זה מעיפה את הקול הטורדני ממקודם ל'stupid thoughts zone' שבירכתי מוחי וחוזרת לטוות חלומות על שמלות מהממות וסוודרים חתיכים שאולי יימצאו.

הזמן עובר מהר פתאום, ואני מתמתחת באושר כשקולו הרגוע עד אימה של יידל וורדיגר מזמר להנאתו שיר עם מילים ביידיש שמעולם לא טרחתי לנסות להבין.

אני מכתפת פאוץ', דוחפת אזניות וממהרת לחכות לאוטובוס שיקדם אותי למושא חלומותיי בשעה האחרונה- קניון מלחה.

אבל תוך דקות אני מוצאת את עצמי כלואה בלופ מחשבות אינסופי, ששוטף אותי בחוזקה ומכריח אותי לחשוב באובייקטיביות האם אני שוטה או קטנה.

כי בגין עומד בגלל איזו תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי.

עדיין אנשים

ואפילו נשים מתבלבלים בין כמעט בכי למבוכה
בין טקט לאמת
בין עייפות לחולשה.

"קצת פחות סנוביות, יהיה הרבה יותר טוב"
לא רוצה להודות שאני יודעת
לא רוצה להסביר שאני לא סנובית
לא רוצה לענות כי אז לא יהיה טוב
בטח לא יותר בטח לא הרבה.

יש מילים שהשתיקה יפה להם
ויש שתיקות שהמילים יפות להן
אבל בתוך כל המציאות הזו אני לא מחפשת סטייל
באלי דווקא מכוער
באלי דווקא בסנוב
אפילו שאני בכלל לא סנובית,

ולמה.
למה עדיין אנשים ואפילו נשים מתבלבלים בין סנוביות
לגבורה.

אל תגידי אמרתי לך.
אל.
נכון אמרת.
וצדקת.
כל כך צדקת.
והראש שלי כואב.
מרוב הנהונים.


אל תגידי אמרתי לך.
אל.
אפילו שאכפת.
כי אמרת.
וצעקת.
והזהרת.
וביקשת.
והסברת.

אל תגידי אמרתי לך.
אל.
אפילו שהיית חכמה.
אפילו שזה היה במקום.
אפילו שידעת שזו טעות.
אפילו ש…

אל תגידי אמרתי לך.
אל.
כי אני בוכה.
ואני קטנה.
ואבודה.
וכאובה.

אל תגידי אמרתי לך.
תגידי אני אוהבת אותך.
אני איתך.

מחכה לביקורת...

ב''ה


מְשׁוֹטֵט אֲנִי בְּעוֹלָם שֶׁל מִלִּים.

וְהִנֵּה כֻּלָּם מְדַבְּרִים בּוֹ בְּלַהַט,

וְכָל אֶחָד מְדַבֵּר אֶת עַצְמוֹ,

מִדַּעַת,

אוֹ שֶׁלֹּא.

וְכָל אֶחָד מְנַסֶּה לְבָאֵר אֶת עַצְמוֹ,

וְנִמּוּקוֹ עִמּוֹ,

אוֹ שֶׁלֹּא.

וּפֶתַח יֵשׁ בָּזֶה הָעוֹלָם

לִהְיוֹת אֲנָשִׁים מְלַהֲטִים בְּמִלּוֹתֵיהֶם,

לוֹמַר הַרְבֵּה וּלְכַוֵּן מְעַט.

כִּי אֵין שָׁם אִישׁ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע,

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר.



וּמֵרֹב דָּחְקָם שֶׁל מִלִּים

הֻצְרַכְתִּי לֵילֵךְ לְמַעְלָה מִזֶּה הָעוֹלָם,

לעוֹלָמה שֶׁל מַחֲשָׁבָה.

שָׁם שׁוֹרֶרֶת שְׁתִיקָה גְּדוֹלָה.

וְכָל אִישׁ מַבִּיט בַּחֲבֵרוֹ

וּמִיָּד יוֹדֵעַ מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ.

וּמִיָּד כְּשֶׁעוֹלֶה הָאָדָם שָׁם,

מִתְמַלֵּא הָאָדָם כְּלִמָּה עַל לְשֶׁעָבַר,

עַל מִלּוֹתָיו כִּי רַבּוּ.

וּמִתְכַּנֵּס בְּמַחֲשְׁבוֹתָיו.

וְנַעֲשֶׂה זַךְ הַמַּחֲשָׁבָה.

וְכֻלָּם מִתְמַלְּאִים בָּזֶה הָעוֹלָם

מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וְזַכּוֹת.

וּמִיָּד כִּי עוֹלָה שָׁמָּה מַחֲשָׁבָה

שֶׁאֵין בָּהּ מִן הַטּוֹב, מִן הַחֶמְלָה,

וּמִן הָאֱמוּנָה,

דּוֹחֵק אוֹתָהּ הָאָדָם כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

וְכָל אֶחָד שָׁמָּה מַכִּיר בְּמַעֲלַת חֲבֵרוֹ בְּלִי אוֹמֶר.

דַּי לְהַבִּיט בּוֹ לְרֶגַע קָט,

וּכְבָר הַכֹּל יוֹדְעִים, כֹּל.



-ולְמַעְלָה מִזֶּה

עוֹלָם שֶׁכְּדֵי לֵדַע אֶת חֲבֵרוֹ,

אַף לַחֲשֹׁב אֵין בּוֹ צֹרֶךְ.

כִּי יוֹדֵעַ אֶת הָאָדָם עַצְמוֹ.

מִי הוּא,

תּוֹךְ תּוֹכוֹ.

וְדַי כְּשֶׁאַךְ מַבִּיט עַל חֲבֵרוֹ,

יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו.

אִם אִישׁ רַךְ לְפָנָיו

אוֹ קָשֶׁה וָעַז.

אִם אִישׁ תּוּגָה הוּא

אוֹ שִׂמְחָה מְפַעֶמֶת בּוֹ.

אִם מֵבִין הוּא מִדַּעְתּוֹ

וְחוֹקֵר וְסוֹקֵר,

לְהַגִּיעַ עֲדֵי קַו הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר,

אוֹ שֶׁלֹּא - כִּי דַּי לוֹ בְּמַה שֶּׁעָלָה בְּיָדוֹ,

וּמֵעַתָּה אָצָה דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ אֶל מָקוֹם אַחֵר.



-וּלְמַעְלָה לְמַעְלָה מִזֶּה

שָׁם כָּל הָאֲנָשִׁים שָׁוִים לְפָנָיו.

וְאֵין גְּוָנִים וְאֵין צוּרוֹת.

וְכֻלָּם נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה.

וְכֻלָּם עוֹמְדִים

בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתָם.

וְאֵין אֶחָד נִכְוֶה בַּחֲבֵרוֹ.

יֵשׁ רַק רוּחַ חֲרִישִׁית עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

וַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת אוֹמְרִים בְּקוֹל אֶחָד:

שְׁמַע.

השעה הייתה אחת אחר חצות, כשנביחותיהם הפרועות של כלבי השמירה העירו את שמשון מלכיאלי משנתו השלווה.

הוא התרומם בבת אחת, מחשבותיו מטושטשות, מבלבלות בין חלום למציאות. "פולשים!" חלפה מחשבה מהירה במוחו, הוא השליך בבהילות את שמיכת הפוך המחממת מעליו.

הנביחות לא פסקו, מחרידות את דממת הליל. הוא הושיט את רגליו אל הרצפה, מצטמרר מהמגע הקר. "אני אראה להם מה זה!" לחש בזעם. "זו הפעם האחרונה שהם באים לכאן".

הסיטואציה לא הייתה זרה לשמשון. לאורך השנים הרבות בהן הוא מתגורר בערבות הנגב הוא זכה לא פעם לביקורים לא נעימים של גנבים בדואים. אלו היו מתפרצים לחווה השקטה שלו, גונבים רכוש וכלי רכב. בדיוק מסיבה זו הוא גידל שני כלבי שמירה בחצרו ובמגרה נעולה בחדר השינה שלו נח אקדח תופי זעיר.

בדיוק כשעמד לפתוח את המגירה נשמע צלצול רם ברחבי הבית. הוא נעצר באחת. גנבים אינם מצלצלים בפעמון הדלת. 'מי זה יכול להיות?' הרהר בזעף. 'מי מצלצל בשעה כזו?'

הוא דשדש אל מחוץ לחדר, מעורפל ועייף. במכשיר האינטרקום שבכניסה לבית דלקה נורה ירוקה, הוא מיהר לגשת אל המכשיר וללחוץ על המקש הכסוף שבתחתיתו. "מי זה?" שאל בקול צרוד.

"משטרה." השיב קול מתכתי.

על אף ששמשון היה אזרח שומר חוק, ועל אף שבמקצועו כמדריך טיולים הוא היה רגיל בתיאום תמידי עם גורמי משטרה, הכתה אותו התשובה הקצרה בהלם ובחשש. "מה... מה אתם רוצים?" הוא שאל, בטחונו העצמי נאבד ברגע.

"אני רוצה לשוחח אתך," השיב הקול. "תאפשר לי בבקשה להיכנס.

שמשון פסע במהירות אל דלת הכניסה, מסיט את הבריח ופותח את הדלת לרווחה. רוח עזה התפרצה אל פניו, פורעת את שערו הארוך. טיפות גשם ניקדו בן רגע את השטיח הבהיר שבמפתן.

שמשון גידף חרישית, מלקה את עצמו על ששכח שבחוץ משתוללת סופה כזו. הקור חדר בקלות מבעד לפיג'מה הדקיקה שלבש, מטלטל את עצמותיו. "אתה יכול להיכנס!" הוא צעק אל האיש שמאחורי שער החצר, קולו מתגבר בקושי על שריקת הרוח.

השער נפתח, גבר גבוה לבוש מעיל רוח נכנס לחצר. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו, מחזיק בידו הימנית מטריה קרועה, תומכי הברזל שלה מעוקמים ומזכירים בצורתם עכביש מעוות. לראשו הוא חבש כובע מצחייה שבחזיתו התנוסס סמל משטרת ישראל. הוא לא היה חמוש.

"אתה שמשון מלכיאלי?" שאל כשהיה במרחק של שני מטרים.

"כן, זה אני." השיב שמשון. "מה העניין?"

השוטר התמהמה מלהשיב, מתקרב עד למדרגה שבפתח הבית. הוא הסיר את הכובע מראשו, חושף תחתיו שיער מקריח. פניו היו חיוורות מאוד, המבע בעיניו התכולות קפוא. "הכול בסדר?" שאל אותו שמשון בדאגה.

"עד כמה שזה נוגע אליך, כן". השיב השוטר ושמשון שחרר אנחת רווחה. "אבל אם תאפשר לי להיכנס יהיה נוח יותר".

שמשון נע הצידה בחוסר חשק מופגן, מאפשר לשוטר להיכנס אל תוך הבית, מגפיו מותירים עקבות בוציים על הרצפה המבריקה. שמשון טרק את הדלת, פוסע מאחורי גבו הרחב של השוטר שנכנס אל הסלון, מדלג על מערכת הישיבה שהורכבה מספות עור נוחות ובוחר להתיישב מול השולחן שבפינת האוכל. "שב," אמר, מתעלם מכך שהוא האורח ולא בעל הבית. שמשון התיישב על קצה הכיסא.

"שמי הוא ביל יוסטון, אני מיחידת החילוץ המשטרתית." פתח השוטר. זה היה שם מוזר לכל הדעות, אבל שמשון הצליח לזהות מבטא זר בדיבורו של האיש ותיאר לעצמו שהוא כנראה יליד מדינה זרה. "הגעתי לכאן כדי לבקש ממך לשתף פעולה עם המשטרה במבצע חילוץ של מטיילים שכנראה לקלעו לשיטפון. אנחנו נשמח לקבל את שיתוף הפעולה שלך."

שמשון הבין הכול בבת אחת. עם ותק של עשרים שנה בהדרכת טיולי ג'יפים ואופנועי שטח, הוא הכיר את מרחבי הנגב יותר מכל אדם אחר. הוא הכיר כל צוק וכל עמק, כל נקיק וכל מערה. אך טבעי היה שהמשטרה תגייס את ידיעותיו לצורך הצלת חיים.

"אני אשמח לעזור," אמר ברוחב לב. "במה מדובר?"

השוטר תופף באצבעות ידיו על לוח השולחן המכוסה במפה צבעונית, מספר: "בשעה שתים עשרה ורבע הבחין מסוק סיור שלנו בשיגור של אות מצוקה שבקע מנקיק סלע במרחק של עשרים קילומטרים מערבית מכאן. המשגרים היו ככל הנראה מטיילים שנקלעו לאזור ונלכדו. על פי נתוני השירות המטראולוגי, חייהם של המטיילים נמצאים בסכנת חיים ממשית, משום שמדובר בבור עמוק מאוד בין סלעים, בור שעתיד להתמלא במי גשמים בשעות הקרובות. אם המטיילים יישארו שם, לא יהיה להם סיכוי".

"היחידה שלנו כמובן הפעילה את כל האמצעים כדי לאתר את מיקומם המדויק של המטיילים ולחלץ אותם בעזרת כבלים ממסוק, אך הערפל הכבד לא אפשר לנו ראות טובה. חשוב לי להסביר לך, שאנחנו זקוקים למיקום המדויק ביותר, ברמה של מטרים, כדי לבצע חילוץ בתנאי שטח כאלו. אזור כללי לא עוזר לנו במקרה הזה".

"במקרים כאלו, הפרוטוקולים שלנו קובעים כי יש לנסות ולאתר את המיקום של המטיילים מן הקרקע. שלחנו את הצוותים הקרקעיים שלנו לאתר את המטיילים, אך אלו העלו חרס בידם".

"מה זאת אומרת?" התעניין שמשון. "באילו בעיות הם נתקלו?"

"הם לא הצליחו להגיע בכלל לשטח." השיב ביל השוטר. "מסתבר שהנקיק המדובר ממוקם בפסגתו של צוק מדברי תלול מאוד, צוק שבתנאי מזג האוויר הגישה אליו היא כמעט בלתי אפשרית. כל ניסיונותינו עד עתה עלו בתוהו. חייהם של המטיילים בסכנה חמורה."

שמשון נשך את שפתיו. למרות חזותו הקשוחה, שהתבטאה בצורת הלבוש שלו, בשיערו הארוך ובמבנה גופו המגודל, הוא היה אדם בעל נפש רגישה, טיפוס חם שאוהב לעזור. המחשבה על כך שלא הרחק מביתו המחומם נמצאים קבוצת אנשים בסכנת חיים גרמה לו למועקה מידית. "במה אני יכול לעזור לכם?" הוא שאל.

ביל נעץ בו את עיניו הקפואות, חסרות המבע. "על פי המידע שברשותנו, מסלול טיולי הג'יפים שאתה מדריך עובר בדיוק בשטח המדובר. לא אגזים בהערכותיי אם אחשוב שאתה מכיר את הצוק הזה טוב יותר מכל השוטרים שביחידה שלנו. חשבנו שייתכן ואתה מכיר דרכי גישה לפסגת הצוק שאנחנו לא מכירים. אם כן, יהיה זה אך מתבקש לצרף אותך לצוות מבצע החילוץ שלנו. האם תסכים להצטרף?"

שמשון לא התלבט אפילו לרגע אחד. הוא התרומם בלהיטות מן הכיסא עליו ישב. "למה אתה מחכה?" זירז את השוטר שעל פניו ניכרה הבעה קלושה של שביעות רצון. "חייהם של אנשים בסכנה!"

שניות ספורות לאחר מכן הם עמדו שניהם מול פתח היציאה. שמשון היה לבוש עדיין במכנסי הפיג'מה הארוכים המשובצים שלו, אך מעל חולצתו הדקה הוא לבש מעיל דובון כבד. ההופעה הזו גרמה לו להיראות מגוחך משהו, במיוחד כשלרגליו היו נעולות מגפי עבודה מרופטות בצבע בז'.

דלת הבית נפתחה בקושי, הרוח מהדקת אותה אל המשקוף, מאלצת את שמשון להילחם מולה. הגשם היה חזק יותר מלפני כן, ברק הבזיק בעלטה.

מחוץ לשער היציאה מחצר הבית חנה רכב שטח באורות כבויים. לוחית הרישוי שלו הייתה אדומה ומעל גגו בלט זרקור כבוי בצבע כתום עמום. במבט של איש מקצוע הבחין שמשון מיד שמדובר בדגם המשופר 'ריינגלר' של יצרנית רכבי השטח 'ג'יפ'. זהו דגם מתקדם מאוד, בעל יכולות גבוהות בהרבה מיכולותיהם של רכבי השטח בהם הוא רגיל לנהוג. "השקיעו בכם," הוא אמר לשוטר שלצדו, על פניו מבע מתרשם. "לא ידעתי שהמשטרה מחזיקה רכבים חדישים כאלו".

ביל לא הגיב להתפעלותו של שמשון. הוא נותר קפוא, מסרב לשבור את הדיסטנס שבין שוטר לאזרח, על אף שבאופן רשמי הפך שמשון לשותפו לצוות. הוא שלף מכיסו מחזיק מפתחות מצועצע בצורת כוכב ים, מבודד מבין המפתחות התלויים בו שלט דיגיטלי זעיר. פנסי הרכב הבהבו פעמיים כשאצבעותיו לחצו את מקש הסיליקון, צליל קצרצר נשמע, נעילת הדלתות בוטלה.

אם קיווה שמשון לרגע שהשוטר יתחשב במקצועו ויאפשר לו לנהוג בג'יפ העוצמתי, הרי שהוא התבדה. ביל אפילו לא חנן אותו במבט כשעקף את הרכב מלפנים, פונה אל הדלת השמאלית הקדמית, פותח אותה בקלילות ומתיישב במושב העור המרופד שממול ההגה. המנוע הופעל בבת אחת, חיישני הרכב מזהים שהמפתח עבר את סף הדלת, מתניעים מבלי צורך בתחיבת המפתח לחריץ ההגה.

שמשון פתח את הדלת הימנית, נכנס בהיסוס, מבטו עוקב באי נעימות אחר קילוחי המים שזרמו מבגדיו ומשערו, יוצרים כתמים כהים לא סימטריים על הריפוד המהודר. ביל סקר אותו מזווית עינו, מפעיל בשתיקה את מיזוג האוויר. משב רוח חם פרץ מפתחי האוורור.

שמשון חגר את עצמו בחגורת הבטיחות, מביט סביבו. תאורה רכה פעלה בחלל הרכב. מערכת מולטימדיה הציגה מפה מפורטת של מערב הנגב, מיקומו הנוכחי של הרכב מסומן במרכז בעיגול אדום מהבהב. מבעד לשמשה הרחבה נעו המגבים במונוטוניות, מאחוריהם מתאבך ערפל כבד. תנועה תמידית של גשמים ניכרה בתוך הערפל.

מנוע הג'יפ שאג כשביל דרך על דוושת התאוצה, הרכב עדיין בהילוך סרק, עומד במקומו. שמשון בחן אותו בביקורתיות, רואה בכך סימן להתרברבות חסרת תועלת. ידו הימנית של ביל הסיטה בזריזות את ידית ההילוכים, הרכב התפרץ קדימה בבת אחת, שריקת הרוח מתגברת.

הכביש הסלול והמואר יחסית נעלם תוך דקות ספורות, במקומו הופיעו מרחבים מדבריים אינסופיים שרויים בעלטה מוחלטת. פנסי הרכב פעלו על מצב אורות גבוהים, פנסי הערפל גם הם מאירים, טיפות הגשם משתוללות באור המסנוור.

נהיגתו של ביל הייתה מהירה, כמעט מופרעת, דבר שהיה למורת רוחו של שמשון שתמיד הדריך את מטייליו לנהוג בזהירות. למרות זאת, נאלץ שמשון להודות בינו לבין עצמו שהאיש לצדו מקצועי מאוד. נראה היה שהוא מכיר היטב את יכולות הרכב שלו, יודע בדיוק מה הוא מסוגל לבצע ומה לא.

ככל שהתקרבו לנקודה המיועדת, הפכה הדרך למאתגרת יותר ומלאה מכשולים. האזור היה הררי, משופע בעליות חדות. האדמה הייתה סלעית ומשובשת. ביצות עמוקות הופיעו מדי פעם.

"זה המקום". אמר ביל לאחר מספר דקות של נסיעה. שמשון הביט מבעד לחלון, מתקשה ברגע הראשון לזהות היכן הוא נמצא. הוא אף פעם לא נסע בשטח הזה בלילה וכמובן שלא במזג אוויר כזה. כשהתחיל לזהות את המקום, נפלטה אנחה עמוקה מפיו. היה זה אחד הצוקים התלולים שהכיר, צוק שהדרך לפסגתו מלאה בורות ומכשולים טבעיים. "דווקא כאן?!" הוא שאל בזעף. "הם לא מצאו מקום טוב יותר להילכד בו?!"

ביל לא התרשם מתגובתו המייאשת של שמשון. הוא נראה נחוש, חדור מטרה. "אילו דרכים אתה מכיר לפסגת הצוק?" שאל.

שמשון הצביע לעבר נקודה עלומה בעלטה שלפניהם. "הדרך היא מהכיוון ההוא," אמר. "אבל לפי מה שאני יודע עובר שם ערוץ של נחל אכזב. אני מאמין שהגשמים שירדו עד עכשיו יצרו שם זרימה מסוכנת שלא תאפשר לנו לעבור".

"אז מה אתה מציע?" ביל היה קר רוח.

שמשון חשב מספר רגעים ולאחריהם הצביע אל נקודה אחרת. "יש שם מעבר נוסף, סלעי יותר. הבעיה היא שהוא מאוד חד מאוד צר ומאוד מסוכן, אפילו ביום ואפילו במזג אוויר נורמלי. אני מפקפק מאוד ביכולות שלנו לעלות דרכו בתנאים האלו".

"אני מבין". אמר ביל, ההבעה על פניו נותרה כשהייתה. "מלבד המעבר הזה אתה מכיר דרכים אפשריות אחרות?"

"לא". שמשון נענע את ראשו.

"אם כך, אני חושב שאין לנו ברירה אלא לעלות דרך המעבר הסלעי שהצעת". החליט ביל בכובד ראש. הוא לא המתין לתגובתו של שמשון, רגלו סחטה באחת את דוושת התאוצה. "תסתכל היטב," ביקש בטון פוקד. "אם תראה מכשול בדרך תאמר לי מיד".

היו אלו שתי הדקות המלחיצות ביותר שחווה שמשון מאז השתחרר לפני עשרים ושתים שנים מצה"ל. המנוע העוצמתי צרח, הגלגלים הרחבים מתיזים מים ובוץ עד גובה החלונות. למרות מערכת הקפיצים המשוכללת, בולמת הזעזועים, הם היטלטלו מצד אל צד, נשארים במקומותיהם רק בזכות חגורות הבטיחות.

ביל רכן קדימה, מחזיק את ההגה בשתי ידיו. עיניו היו ממוקדות בפיסת הדרך המוארת שלפניהם, מבט דרוך על פניו. הוא עקף באלגנטיות בורות, סלעים חדים ובולטים ושרידי צמחיה מדברית קוצנית שהרוח הסוערת לא הצליחה לעקור. "תיזהר!" צעק לו שמשון המבוהל מדי כמה רגעים, כשמכשול חדש חדר לטווח הראייה שלהם. ביל לעומתו היה רגוע כל העת.

השעון שבצג הדיגיטלי הציג את השעה שתיים ושלוש דקות אחר חצות כשגלגלי הרכב נעצרו בחריקה, נאחזים בפסגת הצוק הרטובה. ביל התכופף, מרים מקרקעית הרכב שני פרוז'קטורים כבדים, מושיט אחד מהם לשמשון. הם הסיטו יחד את מתג ההפעלה, אור חזק נדלק.

דלתות הג'יפ נפתחו, הם הגיחו משני צדיו. ראשו של שמשון היה מכוסה בכובע המעיל, פניו החשופות זכו למטר עז וכואב. "אני לא מבין!" הוא צעק לעבר ביל, מנסה להתגבר על שאון הרוח. "איפה המסוק? הוא לא מחכה מעלינו?"

"אני לא יודע!" צעק לו ביל בחזרה. "מכשיר הקשר שלי הפסיק להגיב! ננסה להתקדם!"

הם צעדו בקושי נגד כיוון הרוח, מבוססים עד קרסוליהם במים עכורים. פסגת הצוק הייתה משופעת, המים זורמים במורד, נבלעים אל סדק עמוק שחצה את הצוק לרוחב. "זה הנקיק!" צעק ביל. "משם שיגרו המטיילים את אות המצוקה!"

רעד חלף בגופו של שמשון כשחשב על האנשים שנמצאים בתחתיתו של הנקיק. במצב הזה, היה ברור, הם לא ישרדו עוד זמן רב. הוא החיש את צעדיו, כורע מול שפת הנקיק, מכוון את הזרקור כלפי מטה.

ערפל כבד שרר, אלומת האור לא מצליחה לחדור בעדו, רק צובעת אותו בצבע כתום שהעניק לו אפקט סמיך יותר, דמוי צמר גפן. "אני לא רואה כלום!" צעק שמשון. "הערפל מסתיר הכול!"

ביל כרע גם הוא מול שפת הנקיק, במרחק משמשון, פלג גופו העליון באוויר, עיניו תרות בחשכה. "תסתכל היטב". הוא קרא. "אולי תראה תנועה".

הם שכבו כך, מביטים כלפי מטה, הגשם צולף בהם ללא הפוגה. שמשון גייס את כל כוחותיו כדי לא להיכנע, להמשיך ולהביט כך אל העלטה, לא לאבד תקווה. שיניו נקשו מרוב קור, אצבעותיו איבדו תחושה, איבריו דאבו.

במעמקי ליבו הוא החל להתחרט על שהסכים לצאת להרפתקה הלילית הזו, שמי יודע איך תסתיים. הוא לא תיאר לעצמו שיצטרך להשקיע כל-כך הרבה מאמץ ולסכן את עצמו עד כדי כך. 'עוד עשר דקות' הוא עודד את עצמו. 'אם לא תהיה תנועה בעשר הדקות הקרובות, אני מסתלק מכאן'.

הוא הצמיד את אזנו אל הקרקע, מקווה לשמוע קולות אנושיים. הייתה דממה מוחלטת, שהופרה רק בצלילי פכפוך המים, ביללות זאבים מרוחקות ומדי פעם ברעמים מתגלגלים.

ואז, כשנראה הייתה שאבדה כל תקווה, כששמשון התחיל להפנים שהמטיילים כנראה לא ישרדו את הסערה הזו, הוא שמע פתאום את ביל צועק. הוא הרים מיד את ראשו, מביט בתדהמה בזיקוק שהתפרץ מתוך הנקיק במרחק של כמה עשרות מטרים מהם, מתפוצץ בצבעים מרהיבים אל השמים הקודרים.

"הם שם!" צרח שמשון, מזנק ממקומו. "הם שם! בוא נרוץ לשם!"

ביל קם מן הקרקע. הוא לא היה נראה שמח או מתרגש. על פניו שררה הבעה סתמית לגמרי.

"הי, אתה שומע אותי?!" שמשון לעומתו היה נרגש כמו שלא היה מימיו, הוא חש כאילו חשמל זורם בגופו. "קדימה!" הוא ניסה לזרז את ביל. "תודיע על כך ליחידה שלך. תאמר להם שהמטיילים בחיים. אנחנו חייבים להציל אותם!"

ביל לא התייחס להפצרותיו של שמשון. הוא צעד בפסיעות מדודות, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם. כשעמד במרחק של פחות ממטר משמשון הוא הפשיל את שרוולו, חושף שעון יוקרתי בצבעי שחור וכסף. "הזמן תם". הוא אמר בקול מוזר.

"מה זאת אומרת?!" לחץ החל להשתרבב לליבו של שמשון, מתגבר על האושר שחש עד לפני רגע. "מה זאת אומרת הזמן תם? הם עדיין בחיים! הם שיגרו את הזיקוק הזה שראינו לפני רגע!"

"לא הבנת". על פניו של ביל נח מבע מסתורי, מוזר. "לא הזמן של המטיילים תם. הזמן שלי תם". הוא שלח את ידו לכיס מעילו, שולף משם מכשיר טלפון קטן ומיושן. "אם חייהם של המטיילים חשובים לך, תתקשר עכשיו למשטרה. תודיע להם היכן אתה נמצא ותספר להם שחיי אנשים בסכנה. ולטובתך, עדיף שלא תזכיר את השם שלי".

"מה זאת אומרת?" שמשון התבלבל. "למה אני צריך להתקשר למשטרה? אתה המשטרה, לא? תדבר איתם אתה!"

ביל הביט בו במבט מרחם. "אני מצטער שהטעיתי אותך, שמשון. הייתי רוצה לומר לך שיום אחד תבין למה עשיתי את זה, אבל לצערי סביר להניח שלעולם לא תבין. בכל אופן, לשאלתך, אני לא מהמשטרה. אינני שוטר וכנראה שגם לא אהיה".

הוא החליק את הטלפון לכיס מעילו של שמשון ההמום, לא ממתין לתגובה, מסתובב מיד ופותח בהליכה מהירה. ארך לשמשון רגע אחד להבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו לבד. הוא החל לרדוף אחריו. "עצור!" צעק כמי שנטרפה עליו דעתו. "עצור! ביל! עצור מיד!"

האורות בג'יפ הבהבו לחרדתו של שמשון והוא הבין שהאיש מתכוון להשאיר אותו ללא כלי רכב בפסגת הצוק המבודד. הוא הגביר את מהירות ריצתו, מתכוון להסתער על האיש מאחור ולמנוע ממנו להפקיר אותו. "אל תעשה את זה!" הוא שאג. "תעצור עכשיו!"

ביל הסתובב בפתאומיות.

שמשון נעצר בבת אחת, כמעט מחליק.

"מה קורה כאן?" הוא שאג על ביל. "מי אתה? לאן אתה הולך? למה אתה משאיר אותי לבד?"

"ששש..." אמר האיש, מבע עיניו מהפנט את שמשון הזועם. "חבל להפסיד את הרגע. תקשיב למנגינה".

ובאותו רגע, כאילו על פי מילותיו של האיש, התפרצה מוזיקה אדירה מתוך הג'יפ, בוקעת ממערכת השמע שהורכבה משמונה רמקולים וסאב וופר אחורי. זו הייתה מנגינה מופלאה, ביצוע של עשרות כלי נגינה בעת ובעונה אחת, משתלבים יחד בהרמוניה מפעימה.

"זו הסימפוניה התשיעית של שוברט," לחש האיש בקול מסתורי. "יש שמכנים אותה גם בשם הסימפוניה הבלתי גמורה". הוא התרחק בצעדים מדודים אחורה, פניו אל שמשון, ניצוץ מוזר חולף בעיניו. "הסימפוניה הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש. יש לה התחלה, יש לה אמצע, אבל אין לה סוף..."

ובמילים תמוהות אלו הוא הסתובב, פוסע בצעדי ריקוד לצלילי המוזיקה, ידיו פרושות אל השמים. שמשון התנתק ממקומו, ממהר לרדוף אחריו. האיש נסוג אל מאחורי סלע.

שמשון קמץ את אגרופיו, עוקף את הסלע ונעצר מבולבל במקומו, מביט אנה ואנה אל העלטה האינסופית.

האיש לא היה שם. הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה...

וַיְהִי הַדָּם וְהַצְּפַרְדֵּעַ,
בְּנִי, כְּלוּם הִנְךָ יוֹדֵעַ?
וּמַכַּת חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה,
חֹשֶׁךְ גָּלוּת בְּלִי גְּאֻלָּה.
וַיַּךְ הַבָּרָד וְהֵמִית הַדֶּבֶר,
וְנוֹגֵעַ הִנְךָ גַּם, בְּנִי, בַּשֶּׁבֶר.
וּבִשְׁעַת חִפָּזוֹן וּבְחֹדֶשׁ אָבִיב,
לִבְּךָ הַכָּבֵד, זֶה הַשָּׁב אֶל אָבִיו.
וְהָיָה הַדָּם עַל הַדֶּלֶת לְאוֹת,
וְנִרְאֶה, עוֹד נִרְאֶה נִפְלָאוֹת.

אנשי הדור הקודם אמרו: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה"
אף אני חשתי בעצמי באחד מן הימים שנתקיימה בי אמרה זו. כיצד? בת דודתי שתחיה נישאה בשעה טובה באחת מחורבות ירושלים, שאין לך אדם שיש סיפק בידו לשמוח בבתי האירועים המהודרים שמוציאים ממונו של אדם ומכלים אותו בדברים החולפים ועוברים מן העולם. אלא כך עושים יראי השם, שמתקינים עצמם במחסנים ובפחים שכל מעלתם היא שנאים הם מרחובה של עיר הקודש, ואין צריך לומר מרחובה של בני ברק ודומיה, ואין לנו להגביה עצמנו יותר מיעקב אבינו עליו השלום שנזהר בפחים קטנים - אף אנחנו נתדבק במידותיו, ואפשר שעל זה נתכוונו חכמינו באומרם "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

הכלל שנמצאתי עומד יחד עם בני ביתי ומשים פעמי אל מקום שמחת חתונת בת דודתי, נסתפקתי האם לילך אל התחנה הקרובה לביתי או שמא להרחיק נדוד אל תחילת מסלולו של האוטובוס, שאותו היום- יום רביעי של גלויות היה והצעירים הולכים לבלות בו את זמנם, קל וחומר לימי בין הזמנים שחשים עצמם פטורים מן התורה ולפיכך מרבים הם בנסיעה אל מקומות מגוונים שחלקם עומדים בנתיב נסיעתי, משציפיתי לעומס רב, נפלה ההחלטה בליבי להרחיק אל תחנה מוקדמת יותר, עם שאני צועד במורד הדרך אל התחנה, הופיע האוטובוס כמו בדעתו להשחיץ ולומר לי : "הי לך מחשב דרכים".
מכיוון שכך, גמרתי בדעתי לדלג אל רחוב אחר שבו צפוי האוטובוס לעבור בהמשך דרכו, לא היו דקות הרבה שעמדו רגלי בתחנה המאוחרת, דבר שהגיר את נשימתי לאורכה ולרוחבה, כי גופי לא רגיל היה למשימת ריצה כגון זו. על כל פנים, משעבר זמנו של האוטובוס לבא אל התחנה, התחלתי סותר את דעתי לאמר שמא טעות בידי לעמוד בתחנה זו, טעות לאו דווקא, אלא נאיביות לשמה שאף אם יבא האוטובוס, לבטח יתמלא הוא עד למאד. לבסוף אכן נתממשו חזיונותי והאוטובוס חלף על פני התחנה לבלתי עצור לנו.

היום התחיל להעריב עת ניצבתי בתחנה מוקדמת רוחץ בזיעת אפי שאף שדמדומי ערב הופיעו, עדיין החמה שולטת ואני נצלה באורה. כמנהג עירי תובב"א, האוטובוס הבא לא יצא וכשאני מחכה שאחד שלאחריו התמצקו החששות בליבותיהם של בני ביתי אודות החופה שנתפספסה. ברם עדיין אפשר שנספיק את עיצומה של השמחה בריקודים ובמחולות.

לא נלאה את קוראינו בדברים שאין בהם משמעות כגון דחק בלתי ראוי או צחנת ריקבון וכו' שהרי מורגלים אני בדברים מעין אלו בנסיעותינו התכופות. אלא וודאי שהלבנה שלטה ברקיע כשהגחנו מן ארון הקבורה החנוק העונה לשם אוטובוס ציבורי אל אווירה של ירושלים, בשונה מעירי, שעות הערב של ירושלים זו עת בה הצינה שולטת בכל, אנו הוחרגנו מכך בעקבות החיפזון הרב אל החתונה המתעצמת.
טלטולים רבים היו מנת חלקנו בדרכיה הפנימיות של ירושלים וביתר שאת בדרכים המובילות אל אזור התעשיה הידוע בו נערכה החתונה.

מרוטים וסרוחים נפלטנו אל מקום החתונה המבהיל באותו הרגע בו דממה התזמורת מהריקודים הראשונים. הגם שליבי עמוס היה בסתכול, עדיין נותר בו מעט מקום לאכזבה.
ייזכר לטובה בן דודי האהוב שמילה את כוסי במשקה ראוי ביותר שאינו נופל מן המשקאות ששתינו יחדיו אצל סבי בחג הסוכות דאשתקד.

וראיתי אותה
שמחה כל כך
מאושרת

ותקווה זעירה
מרפרפת

וראיתי שם
בעיניים
שהביטו עליי חזרה

נשזר שם חשש
הפחד
מאכזבה

והתפללתי בשבילה
אנא ד'

עשה
שאם זה שלה
שהפעם
זה יתגשם

שנראה אותה
מאושרת

יחד עם בעלה

והנה היא
כל כך זוהרת

היא בשבילו
והוא בשבילה


מוקדש באהבה ובתפילה לכל הרווקים והרווקות שביננו

עם התארכות ימי המלחמה, החלטתי להירתם למען העורף ולחדד הנחיות לימים קשים אלו. הנה הן לפניכם!

1. אין להיכנס לממ"ד/ממ"ק עם חטיפים, ממתקים, או כל מאכל עתיר שומן או סוכר. זכרו, לכל מלחמה יש מוצאי מלחמה, ואתם מסתבר תרצו גם לצאת ממנו, והדלתות אינן מתרחבות איתכם!

2. אין צורך בריצה מטורפת במדרגות, היא לא מוסיפה לביטחונכם, יותר מקרבת אתכם לחוויה מדהימה של המתנה ללא הגבלת זמן במחלקת מיון בחניון בית החולים הקרוב למקום מגוריכם.

3. אין לפתוח קופסאות טונה במקלטים, גם הנוכחים האחרים במקלט זכאים לחיות. (זאת מלבד הפרת האיסור בשימוש בנשק לא קונבנציונלי).

4. לפני השינה יש להכין את עצמכם לאפשרות שתצטרכו לצאת למקלט, אין ללבוש פיג'מות מביכות או לישון בבגדים במחשבה שגויה שלא יראו שישנתם איתם.

5 במקרה ולבשתם פיג'מה מביכה, אין להתחכם ולנסות להתלבש במהירות על, כשאתם בכלל באמצע שינה. כבר היו מקרים בהם אנשים הגיעו כשהחולצה משמשת כמכנס צמוד מדי ומהמכנס שנתקע ככובע גרב.

6. הימנעו מלהצהיר על כל בום מזדמן "נפילה!" בעיקר למענכם, חסכו מעצמכם להסביר לאחר מכן את ההסבר הארוך והמגומגם להפליא, על זווית יירוט נמוכה וחריגה בשילוב חירטוטים על אטמוספרה בידיים מונפות.

7. אם אין לכם מה לעשות במקלט, יושביו אינם אשמים בזה. הם אינם זקוקים בשעה זו לשיחת מוטיבציה.

8. המקלט הוא לא מקום האידיאלי לשיחות טלפון, אין צורך לחפש בכל פעם את נקודת הקליטה תוך טיפוסים אקרובטיים.

9. לילדים יקרים. אנו מבינים את ההנאה הצרופה בהצלחת חיקוי קול אזעקה. לצערנו עלינו לבקש מכם לחדול מהמנהג הקדוש. הרבה כוסות קפה מיותרות נשפכו, מבוכות רבות נרשמו, ובכלל, הגיע הזמן לסיים את האטרקציה עתיקת היומין המגונה הזו.

10. לנשואים שביננו. ודאו שהוריכם ובעיקר הוריי בן/בת זוגכם מסודרים עם מיגון. אם הם לא, סדרו להם מקום מוגן מתאים ונגיש. למותר לציין את הסיכון הנפשי שיהיה לכם מהגעה של הנ"ל לביתכם.

זהו. שמרו על אורך רוח, והרבה! יען אורך המלחמה הזאת תלוי במישהו שאמר ארבע מאות שבעים ושניים תאריכי יציאה שרובם כבר חלפו לפני שבוע ומטה, והאחרונים יחלפו רק עוד שנים! אם עברנו את פרעה נעבור גם את... "אייי! מה זה? זה לא מצחיק קותי! אתה מוכן להעיף ממני את השמיכה הזו? נו באמת! דווקא עכשיו כשאני באמצע לכתוב כאן לעם קצת משפטי עידוד משמימים?"