קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד

תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?

אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.

ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.

ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.

הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.

יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.

תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...

אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.

מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.

ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.

לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.


@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )
רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
למה, אתם שואלים?
קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
גם מעניין.
גם מציאותי.
גם מוסרי.
וגם מצחיק.

זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
זה לא משעמם.
זה לא מדומיין.
זה לא מטיפני.
זה לא מדכא.


טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

מה עוד תוכלו למצוא בספר?
מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

מה עוד?
יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

ובקצרה?
הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

לסיכום -
זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

אז תודה,
@Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )
...ולפי היסוד הזה יש לחקור מה הדין במי שהניח נר חנוכה מעל עשרה טפחים אם יצא יד"ח, דהרי צורת המצווה בנר חנוכה זה שיאיר מתוך רשות היחיד לרשות הרבים, וכיון שאין רשות הרבים למעלה מעשרה ממילא חסר בפרסומי ניסא, או דלמא יש לחלק דגבי שבת הוי פטור מיוחד לזורק ונח מעל עשרה דלא הוי כעין העגלות, אך בנר חנוכה הוי דין בראייה, וכאן מגיע הדיוק מהפסוק כי עין בעין יראו אע"ג דקי"ל דלא ירדה שכינה למטה מעשרה, חזינן דבראייה אין זה מעכב, וצ"ע.
עד כאן בערך הקטע הכבד, ופה הוא יכניס את הסיפור עם ר' חיים והרכבת. הוא מקווה שכולם יאחזו ראש. הרבה צעירים נכנסו לאחרונה. עוד לא יבש הצ'ולנט של ליל שישי מעל שפתותיהם.

כבר בתחילת הזמן רצה לעבור לכולל יותר משופשף לולי הראש כולל שהתחנן אליו ומינה אותו להיות ממלא מקום במסירת השיעור של יום חמישי. ועדיין, הוא לא יודע אם הצר שווה בנזק המלך.
זה היה ברור שהמשא המרכזי במסיבת חנוכה - חוץ מהמשא של הראש כולל - שייך לו. לא מתוך גאווה או שתלטנות חלילה, פשוט עניין טכני, אין מישהו אחר בסביבה שמסוגל לעשות את זה.

הוא העביר מבט סביבו. גרינברג-דוידסון-כהנא, שלושה אברכונים גלוחי פנים שרוב שיגם ושיחם נע בין קורולה עתיקה לבוגבו חדשה, וייל עם הזקן המאפיר שאמנם נחשב ת"ח גדול אך מופנם מאוד, קרביץ שהתחיל לאחרונה לעשות שימוש אצל הרב רויטבלוט, אברהמי שאפשר איכשהו לדבר איתו בלימוד ברמה סבירה, מבטי כולם היו מופנים אל ראש הכולל שניגן כבר את משפטי הסיום עם אתנחתא בין מילה למילה: והשם יעזור, שבעזרת השם, עם הכוח, של ה"קבעום ועשאום", ומה זה "ועשאום", בתחילה של ברזל היו, העשירו עשאום של כסף, וכמובן, זה מדובר על תורה, בשמאלה עושר וכבוד...
שוין. אין לו הרבה זמן לחלום. עוד יוונים יוונים אחד והזמן שלו לדבר.

משהו השתבש. ראש הכולל הפסיק באחת וחיוך גדול פשט על שפתיו. הוא הפנה ראש אחורה.
לא. למה היום. שיבוא אתמול. שיבוא מחר.
הנדיב הנכבד, מקים עולה של תורה בעירנו, מוקיר ורחים וצורבא, ה"ה, הגה"ג, רבי מנחם גד זילבר שליט"א, ובקיצור 'גדי' התורם ה"כבד" של הכולל. ראש הכולל הזמין אותו בהפתעה או שהוא הזמין את עצמו.
כך או כך, דבר אחד ברור: הנדיב הגדול חובב את המיקרופון. הדרשה שלו - הושלכה בזה הרגע אל מתקן הגניזה. אולי יוכל לומר חלק ממנה אצל השווער, אבל לא יהיה לזה אותו טעם. הוא יצטרך להשמיט את הוורט עם העקיצה אשר פריו ייתן בעתו שרומזת למילגה שמגיעה לסירוגין, ועוד כל מיני רמזים ששתל למי שצריך להבין.
הבורקס היבש נעשה תפל. לא שקודם הוא היה יותר טוב.
בהחלטה של רגע סימן לשלזינגר שיפנה לו מקום, נטל את הכובע והלך. מאחוריו נשאו קולות השירה.

הבית היה ריק. כולם אצל השוויגער. הוא צנח על הספה.
אנחה גדולה מלאה את חלל הסלון. אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא. מה הוא ביקש בסך הכל. לקיים את דברי רבא. לא נותנים לו הזדמנות. הוא בנה על זה שהראש כולל ייסע לאסוף כסף מאחרי החגים ועד חנוכה, וככה השיעור של יום חמישי יהיה שלו. ומעשה שטן עסקיו של גדי צלחו יתר על המידה וראש הכולל נשאר בארץ. קרב קץ הישועה כי ארכה לנו השעה.

בהיסח הדעת נטל קובץ שקנה לאחרונה, שהתיימר להכריע במחלוקת השיעורין על פי חשבון מפולפל של כמות השמן בפך שהספיק בדיוק משיעור מיל אחרי השקיעה ועד היום השמיני 16.1 מעלות לפני הנץ בירושלים בניכוי ההרים. בערך בעמוד הששי קלט שהוא סתם הופך דפים והניח את הקובץ לנפשו.

מבטו נפל על חיבור אחר:
דמויות עוד. הוא דפדף. גיחוך נשפך על שפתיו. מי זה האנשים האלה.
איזה מידע'ס השם ירחם. אם מרן היה חי היה צועק עליהם גאווה גאווה גאווה. אנשים לא קולטים איך הם נראים מבחוץ.
לאט לאט החיוך על שפתיו גווע. זה היה מצחיק אם זה לא היה המאיר'קה שלנו. לא נעים לספר, אפילו את עצמו הוא זיהה באחד הפרקים.
את עצמו, את החברותא, את הגבאי, את השכן, את החבר הכי הטוב מהישיבה, את ההוא שהיה לפניו החבר הכי טוב מהישיבה עד שסירב לחתום ערבות על ההשקעה בצרות עילית, את הרב'ה של אהר'לה, את המנהל, את החבר עירייה, את אשפתא, ואת ויזתא...
את הספר הזה קראתי בעבר, פרקים פרקים, במגזין 'קטיפה'. התעצבנתי לפעמים על הגיבורה (עיינו סעיף 1 ב'חסרונות'), אבל המשכתי לקרוא אותה, כי היא הייתה כל כך נוגעת ללב. לשמחתי, הספר יצא לאור לאחרונה, וזו ההזדמנות לסקור אותו.

במשפט אחד:
זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.

מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.

עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.

רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.

איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.

חסרונות:
1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.

לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
נפתח בווידוי;
קצת לא נעים לי, והרבה נעים לי.
קצת לא נעים - אחרי שזמן רב לא הייתי פעיל כאן, לצוץ פתאום עם סוג של, בערך, פרסומת לחוברת חדשה שזכיתי לכתוב. כאילו, רק בשביל זה אנחנו טובים? הא?

הרבה נעים לי.
אולי שמעתם על "סיפורי מעשיות", של רבי נחמן מברסלב?

מעניין שרבים וטובים לא קראו אותו ולו פעם אחת וברצינות. חבל ממש!

כל הסיפורים שם 'צבעוניים', עשירים, מלאי דמיון וניחוחות מעולמות אחרים. מלכים, נסיכות, עבדים, סוחרים, חלומות, שיחות של גרמי השמיים... תענוג.

כעיקרון, רוב הסיפורים בספר אפופים רמזים נסתרים, וכדי לעמוד על עומקם יש לעיין ולחקור בכל מיני מקורות. אבל אפשר "להריח" קצת תוך כדי הקריאה, לשער מה רמוז בהם, אפשר להרגיש שהם עושים טוב בנפש (תנסו, תנסו), למרות שמשמעותם האמיתית עמוקה מיני ים.

אחד הידועים שבהם הוא מעשה מחכם ותם, עם מסר חד כתער. ובמקביל - סיפור אנושי, חם, מסקרן מאוד, על שני אנשים הפוכים בתכלית. חכם ותם.

שניהם בקצה של הקצה של הסקאלה. החכם - חכם, מאוד מאוד. קולט מהר, מנתח מהר, מבין לעומק. רעהו, התם - תם. תמים. "בוק", כמו שקוראים לו בשפת הרחוב. מרובע. לא מבין חוכמות. "לא משופשף", כמו שהיה מגדיר אותו רבי מנחם, שלמד איתי בחברותא בישיבה קטנה.

בתקופה האחרונה (איזה מושג גמיש!) זכיתי ללמוד את הסיפור שוב. ו... בדיוק לפני שנה וחודשיים - אוקיי זה לא בדיוק שום דבר - בערב סוכות תשפ"ד, בזמן שהסוכה קוראת לי לגמור אותה סוף סוף, להדק על קירותיה בד לבן נקי, לתלות מתקרתה שרשראות צבעוניות תוצרת ידיים קטנטנות ודביקיות, הסיפור החליט שהוא רוצה שאכתוב עליו.

ומה שהיה לכתוב לי עליו, לצערי, אלו רק הגיגים פעוטים... באמת שמומלץ לשמוע את שיחותיהם של זקני אנ"ש; צדיקים חסידים ויראים, ללמוד מפיהם ולהתענג על פירושי אמת בסיפורי מעשיות.

בקיצור, כתבתי.
ואחרי שגמרתי, התחלתי להתלבט עם עצמי. להוציא? לא להוציא? זה אישי? זה לא אישי? מי קהל היעד? ברסלבים? (פחות) ליטאים? (יותר).

ואז מישהו* עשה לי עטיפה כזו מדהימה, ופתאום יש חוברת מודפסת!


והנה העטיפה!
1736175272532.png

והנה הגב שלה...
1736175317085.png
*פרסום ראשון, איזו יד מדהימה! איזה כישרון! גיוועלדיג! שכוי'ח!!!
באחת השבתות האחרונות, זכיתי באוצר יקר:
משום מקום צץ לפניי על השולחן ספרון דק בצבע צהוב עם עטיפה מחרידה בגווני שחור צהוב, ושמו: צרור בושם.
שם המחבר: א' ברסלר. (לאפוקי מא"ב יהושע האפיקורס...)

ומה אומר כי אדבר?
איזה יופי נדיר!

המחבר המנוח כתב את הספר (או נפטר) לפני כחמישים שנה, והוא מעלה שם צרור סיפורים קצרים, שמצליחים להעביר בחדות מכשפת את האווירה בקוצק, פשיסחה, גור וורקי.

המחבר קיבל עדויות אישיות מזקני החסידים, והאותנטיות בלתי ניתנת להכחשה. אפשר להווכח על המסר מהסיפורים, אפשר שלא לאהוב את הדרך הקוצקאית החריפה, הקיצונית והלוהבת (גערר חסידים לא לכעוס עליי בבקשה, כן?). אפשר להתרפק עליה, אפשר פשוט להתפעל.

מדהים כמה הכוח של ספר שכתוב טוב, להעביר בבהירות אווירה, ריחות ומראות של תקופות נשכחות, ובעיקר - של תחושות חברתיות. של שיוך חברתי. לכל קהילה או אפילו בניין מגורים, יש איזה ד.נ.א. משלו, נשמה ייחודית. אבל להצליח להעביר אותה בכתב? קשה, קשה.

א' ב' המנוח הצליח, ובזכותו זכר קוצק והדרך החסידית הרותחת, הסוערת והלא מתפשרת - יכול להתעורר גם בכם. אגב, אפשר בהחלט לראות קווים מקבילים בין רגשי הקשר של החסידים לרבותיהם דאז, למה שחשים כיום חסידי גור כלפי רבם שליט"א. מן יראה עמוקה, מהולה בהמון פחד או יותר נכון - אימה. יראת כבוד חריפה אולי. תגדירו איך שתרצו. חסידי הרבי הגדול מאכלסנדר, מספר הספר - חששו שרבם יגע בהם! הוא היה מניח להם יד על הדופק, ומייד מספר להם בנחרצות מי הם ובמה חטאו... אחחח, זה מפחיד!

אל תרוצו לחנויות, כי כנראה לא תמצאו שם את הספר. אבל כן תמצאו, תעשו לעצמכם טובה, ותקראו בו קצת.
כן כן, היא תרתי דסתרי, ההגדרה של הספר. מדריך כתיבה מקצועי - וקומיקס. לאן הגענו. בזמני, היינו רוכנים על ספרים עבים ומייאשים, גדושי מלל כבד, כדי ללמוד איך לכתוב. הדור הצעיר והמפונק כבר לא יכול ללמוד מהכתב - הוא צריך קומיקסים. אללי.
*
את הספר 'יש לך את זה', אף אחד לא קנה לי, כולם חשבו שכבר ’יש לי את זה’. אבל בנותיי קיבלו אותו במתנה ומיהרתי לשים עליו את ידי.
קודם כל עברתי על הקומיקסים.
תגידו מה שתגידו על הדור הצעיר והשטחי, בתכלס - הם צודקים, הכי מעניין זה הציורים. וב’יש לך את זה’, מופיעים בכל פרק איורים עליזים סטייל משפחת שיקופיצקי, שמציגים את הסופרת העתידית, מנסה לשפוך על הקוראים את כל הידע שצברה, מתלוננת למה הניסים לא קורים אצלה, ועוד ועוד הומור עצמי בריא ועסיסי.
*
ומשהסתיימו הציורים חזרנו אל המילים.

הספר מדריך, כנאמר על כריכתו, ’איך לא ליפול לבורות הפעורים בדרך’.
ב-31 הפרקים שלו עולים עוד ועוד נושאים מחיי הכתיבה. על בנייה נכונה של עלילה, קצב, אורך, דמויות, שפיכת מידע, ואיך לא להפוך את הדמות ל’דוברת’ שלך.

שפרה גליק היא אמנית ההסברה והפישוט. היו שם נושאים שידעתי. ככותבת לציבור המון שנים - הרעיון עצמו היה מוכר לי. אבל שפרה הצליחה ל ה ס ב י ר אותו. להגיד אותו במילים קלות ונעימות, עם דוגמאות ברורות, כך שכל אחד יכול להבין. לדוגמה, הפרק ’זה קרה באמת’. גליק מסבירה למה למציאות מותר לעלות על כל דמיון, אבל בסיפור זה לא תמיד מוצלח. ומה עושים כשרוצים לכתוב על סיפור שקרה במציאות, ועלה על כל דמיון? גם לזה יש פתרונות בספר. השפה הזורמת והנעימה שלו - ייחודית. לא מתאמצת.

עוד רובד של הספר, הוא הניתוח הספרותי. גם אם הקורא לא מתכונן לכתוב בחייו אפילו אות, הוא יכול להנות מחידוד ודיוק יכולות הניתוח שלו. כך הפרק על ’הענשה’, שגרר אצלנו דיון ארוך ומרתק עם המתבגרות.
מכירים את הסיפורים שמענישים את הגיבור? לא היית טוב, קבל עונש, עכשיו בטח תבין שצריך להיות טובים.
’יש לך את זה’ מבדיל בין שני סוגי עונשים שסופרים נוטים לתת לדמויות. עונש שהוא תוצאה טבעית של המעשה (יוסי לא שמע בקול אמא ולא לקח מגפיים, עכשיו הוא רטוב), ועונש יזום, שאינו קשור בהכרח לבחירה הגרועה. נניח: הגיבורה השקיעה בעוגת פאר למפגש המשפחתי כדי להרשים את הגיסות. היא עשתה את זה על חשבון הבית והילדים העצבניים. בדרך למפגש העוגה נפלה ונהרסה והיא נשארה עם ילדים עצבניים ובלי עוגה. מסקנה: אל תאפו עוגות פאר.
הבעייתיות בעונש ’יזום’, מובנת. הרי הסופר הוא שהמציא אותו. והקורא הנבון שואל את עצמו: ואם העוגה לא הייתה נהרסת? אם היא הייתה מגיעה למפגש שלמה וייחודית וגורפת תשואות, אז כן צריך להשקיע בעוגות על חשבון הבית והילדים?
אבל גם ’עונש’ לגיבור שהוא תוצאה טבעית של מעשיו, לא תמיד יהיה נכון מבחינה ספרותית ומבחינה אנושית. הפרק מסביר יפה למה. ומה אפשר לעשות במקום להעניש גיבורים (מה שהסופר עושה לפעמים בשמחה לאיד גלויה. ר.ק.)

ואת הלקחים אפשר לקחת לכל סיפור שקוראים, ולחיים בכלל.

*

ספר שכיף לקרוא, לכל מי שמתעניין בכתיבה וגם בניתוח ספרותי. לקרוא ולהנות מכל כך הרבה מושגים שאנחנו, הדור הקודם של הכותבים החרדיים, למדנו בשיטת הניסוי והטעיה, והם מוגשים לדור של היום על מגש של כסף. (ועוד עם ציורי שיקופיצקי!)
*

יש לך את זה, שפרה גליק. 220 עמודים בכריכה רכה. הוצאת יפה נוף.
קודם כל נדבר על הספר. אחר כך על הסיבות שבגללן אני שמחה שבנותי קוראות אותו.

"בחצר האחורית" הוא ספר ילדים מקסים ומנוקד, שגם מבוגרים ימצאו בו עניין.
מבנה:
גוף ראשון לפי התור. בפרק אחד מספר יוני, ובפרק אחריו - אחותו ניני. בין לבין יש הרבה פתקים ורשימות של יוני, ובראש כל פרק - איור מתוק עם קריצה של הומור.
זמן:
הסיפור מתרחש במהלכו של קיץ אחד, וכמו שמתאים לספר ילדים, כתוב בסדר כרונולוגי.
עלילה:
משפחת שחר עולה בגורל ונבחרת לנהל את היריד השכונתי. יוני עובד קשה מאוד להשיג רעיונות לדוכנים, לחלק מטלות ולפתור את כל הבעיות שצצות, אבל הן - כמו צפרדעי מצרים - רק הולכות ומתרבות. בגדול אפשר לומר שעל כל בעיה שיוני פותר, נולדות בפרק הבא עוד שתיים. חלקן מצחיקות, חלקן עצובות. כולן כתובות בשפה חכמה ורגישה.
בסופו של דבר יוני נאלץ, בצער רב, להתפוטר מתפקיד ניהול היריד. השכן בושקיבוסקי, אבא של הבן-יחיד הכי מפונק בשכונה - אברהם ישעיהו המכונה 'שישקי בושקי', מודיע ליוני בנחישות וברגישות כי מעתה והלאה, המושכות נלקחות מידיו.
בין לבין, ניני אחותו של יוני מסתבכת בהסברים מול חברותיה, איפה אבא שלה ולמה הוא לא בבית. היא גם מתעניינת בתחיה, הילדה הכי מוזנחת בשכונה, ואפילו מנהלת מעקב מרשים עם כל החברות, כדי לגלות איפה תחיה גרה ועם מי.
הסוף טוב: היריד מתקיים, והוא היריד הכי-הכי בתולדות הירידים כולם!

קצת על מה שמאחורי החצר:
כדי לסקור את הספר, נאלצתי לערוך אחריו חיפושים בבית. הוא נמצא במיטתה של בת כיתה ג' שלי. ולהלן הסיבות, למה שמחתי שהילדה קוראת את הספר (למדתי מיוני שחר, לערוך רשימות מסודרות...):
א. כי הוא מלא וגדוש באינטלגנציה רגשית. מהפרק הראשון ועד לאחרון. מודעות עצמית, התנהגות חברתית, כללים של נימוס ואינטראקציות בין-אישיות. כל מה שהייתי רוצה שהילדה תדע על איך מתנהגים, כתוב שם.
יוני וניני לומדים שמותר לטעות וצריך לתקן. לומדים איך להתמודד עם כשלונות ולהמשיך הלאה. לומדים לחשוב על השני. בשתי מילים: מידות טובות.
ב. כי הוא חווייתי ומעניין ומצחיק וכתוב בעברית מצויינת.

תוך כדי כתיבת הסקירה, התברר שהעותק שהנחתי לידי כדי לדפדף בו, נסחב משם בידי בת כיתה ח' (והוחזר אלי אחר כבוד). ולהלן הסיבות, למה אני שמחה שהנערה שלי תקרא את הספר:
כי אלו לא 'ניני' ו'יוני', אלא חברות יקרות שלה ושלי.
כי כמעט בכל כיתה היום, יש ילד או ילדה להורים גרושים, בהווה או בעבר.
כי סביבי יותר מאחת ומשתיים נשים נפלאות, שנאלצו לפרק את הבית שבנו בתקווה ובעמל.
והן לא 'תופעה' ולא 'בחצר האחורית'. הן חלק בלתי נפרד מאיתנו. מהקהילה, מהחברה, מהמגזר. אנחנו רוצים לקרוא אותן ואת ילדיהן. להבין איך הם מרגישים בכל מיני מצבים. לא רוצים לשלוח אותם מעבר לגדר.
לכל החוששים - אין בספר
משמורות וכאלו
ולא שום דיבור על הסיבה שגרמה לאבא לעזוב את הבית. הוא 'נקי' לחלוטין, ועוסק רק במצב הנתון, בו ילדים גרים לבד עם אמא, והולכים מדי פעם לפגוש את אבא.
*
ברוך השם, כתיבת הסקירה לוקחת קצת זמן, ובינתיים מגיעה בת כיתה ו' ושולחת גם היא יד אל הספר. כשהסיפור התחיל להתפרסם בעיתון 'ילדים', היא הייתה בת 10. קראה כמה פרקים, ולא ממש הבינה מה העניין של יוני וניני האלו, או למה אבא שלהם לא בבית.
היום, אחרי שהסיפור הסתיים, היא כבר יודעת. כמו שיש ילדים עם צליאק ויש ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ויש ילדים יתומים ויש ילדים עניים ויש ילדים עשירים, יש גם ילדים שאבא ואמא שלהם לא גרים באותו בית. למה? מכל מיני סיבות. בדרך כלל הורים גרים ביחד, אבל קורה שאין ברירה ונאלצים להפרד.
והיא יודעת שהילדים של ההורים האלו יכולים להיות בדיוק כמו כל ילד אחר - חכמים, מצחיקים, ובעיקר: חיים וקיימים.

תודה, @dvory , על כל כך הרבה דברים שאמרת במקומי לבנות שלי, בספר הזה.


בחצר האחורית, הוצאת 'יפה נוף' תשפ"ב. 307 עמודים בכריכה קשה.

ו... תגלית לסיום: יש בסוף הספר כמה דפי בונוס עם הוראות, מפת היריד, מתכון לחביתה של יוני והדרכה איך לערוך רשימות סודיות. :giggle:
אז ככה!
אני בעקרון מקהילת המאיירים אבל לאחרונה הכנסתם אותי תחת כנפיכם היות שהוסכם על שני הצדדים שכתיבת תסריטים הינה כתיבה לכל דבר (באחד מענפיה) ומאז התנחלתי כאן כאילו אני הומלס בשדה תעופה. אני מאד נהנית מהסיפורים בהמשכים אגב.
בכל מקרה, הנושא הוא שכתבתי ואיירתי ספר קומיקס לנערות, ועד כאן הכול טוב ויפה כי זו מדינה חופשית וקפיטליסטית. אבל מה שמדהים זה, שאשכרה הוצאה לאור הסכימה להדפיס את זה! ולא רק הסכימה, אלא ########### (פה הרואת חשבון שלי צינזרה)

בכל מקרה, אני ממש מתרגשת ושמחה לחלוק אתכם קצת הצצות מהספר החדש, שנקרא 1:0 , או בעברית מדוברת: "אחת אפס" והוא קומיקס לבני נוער שלדעתי הוא ראשון מסוגו אבל מי אני שאעיד על עיסתי. הוא התפרסם קודם בעיתון ילדים של משפחה למי שעקב.
אפשר להשיג אותו בחנויות של דני ספרים מהיום, ובשאר החנויות משבוע הבא ואילך. כמו כן אפשר ללחוץ על הקישור
הזה ולהזמין מהאתר, ראיתי שיש מבצע גם אז תדחפו למשלוחי מנות, שיהיה. אה, ואל תשכחו לכתוב מה דעתכם!

20220216_145731.jpg
20220216_145818.jpg
20220216_145929.jpg
20220216_145804.jpg
שם הספר: שם כשר
מחבר: אריה שטארק
שנת הוצאה: 2019
ז'אנר: מותחן
היקף: 315 עמ'


על מדף המותחנים החרדי נדירים הספרים המכונים 'ספרי טיסה'. ספרים קצרים וקלילים יחסית, כאלו שניתן לגמוע בקריאה אחת מקצה לקצה בלי לעבור מסע מטלטל של להחזיק ראש בין עשרות דמויות מארבע זירות בשלוש תקופות...
אחד מספרי הטיסה הללו הוא הספר 'שם כשר'.

הספר הוא מותחן, יש שיאמרו מותחן זול. זירה אחת עיקרית, ועוד זירה משנית. כתוב בקלילות ובחן, שזור בהומור קל ועתיר בפיתולי עלילה ותפניות חדות עד לסוף המפתיע יחסית.
ביחס לספר ביכורים, הוא ספר מעולה. נועז, אמיץ, וכתוב לא רע בכלל.
אמנם סגנון הכתיבה וסגנון העלילה מזכיר באופן חשוד את סגנונו של נחמן גרשונוביץ. ואם אכן לא מדובר בסופר ששאב השראה טוטלית מגרשונוביץ אלא בשם עט - ובכן, ביחס לגרשונוביץ הוא מאכזב.

הספר מתאר מסע של משגיח כשרות אמריקאי בשם בן-ציון שוורץ לאי נידח ומסתורי. התרבות על האי הינה לא מערבית בעליל.
על האי הוא נחשף לאינטריגות וסכסוכים נושנים בין הפלגים השונים המרכיבים את אוכלוסיית האי. הוא נקלע לתסבוכת כאשר כל אחד מהפלגים חושד בו שהוא נאמן לאחרים, והוא מוטל בסכנת חיים כמעט בכל פרק מחדש. הדמויות מסתוריות ורבות פנים. אי אפשר לדעת על מי לסמוך, מי חבר ומי אויב.

טכני:
הכריכה נחמדה פלוס. העימוד מדי מרווח לטעמי. אני מניח שזה נועד להקל על הקוראים ולא חלילה להרוויח עוד עמודים...

מה טוב:
הספר מותח. נקודה. קשה להניח אותו מהיד.
הספר קצבי. זז כל הזמן קדימה. אין רגע דל.
הספר אקזוטי. הוא מתאר תרבויות רחוקות ועולמות תוכן נדירים בספרות החרדית הקלאסית.
הספר משעשע. יש בו לא מעט דיאלוגים שנונים ותובנות מפתיעות בסגנון אינדיאני...

מה פחות טוב:
קודם כל שדרת העלילה. רמת המתח גבוהה, אבל די סטטית. בכל פרק מחדש הגיבור נקלע לסכנת חיים וניצל באמצעות 'דאוס אקס מכינה' כזו או אחרת.
שנית, הספר חסר כל מסר. ולא, לדחוף תיאורים על איך הגיבור קורא תהילים או מתפלל מעריב ברגש כאשר הוא נקלע לצרה, זה לא מסר.
שלישית, התהליך של הדמות שטחי עד בלתי קיים. לא שהייתי מצפה ממותחן טיסות לאיזה תהליך נפשי עמוק ואמין סטייל ליבי קליין. אבל עדיין, האיש נשאר אותו איש חוץ מאיזה תובנה כללית שהוא מגיע אליה לקראת הסוף באופן די מגושם.
ודבר אחרון, למרות שהספר תפור מאד טוב, נשארות לא מעט קצוות פרומים. רמזים שאין להם פיתרון, אזכורים חסרי משמעות, אקדחים מהמערכה הראשונה שלא יורים במערכה השלישית. וחבל, כי אם עוד טיפה עבודת עריכה הוא היה יכול הרבה יותר מהודק.

שורה תחתונה:
לא הספר שיחלק את החיים שלכם ללפני ואחרי, אבל בהחלט ספר טוב ומומלץ לטיסה או לליל שבת ארוך...
סקירת ספר:
הדרן / מ. מילר
מאת: מ. י. פרצמן |
קישור לבלוג


<אזהרה: מכיל ספוילרים על הספר הדרן תחת הכותרת 'העלילה'>


אם חשבתם שהעולם הוא לא שחור לבן, טעיתם. בדרום אפריקה של שנות האפטרהייד – השחור והלבן יצקו את הפרט הבסיסי בחיי האדם וקבעו אותם ואת איכותם. העובדה הזו הולידה את ג'ואי, חנן ומרגו אל תוך סיפורנו.

הדרן. נכתב על ידי מ. מילר, פורסם באנגלית תחת השם Sun Inside Rain, תורגם על ידי נאווה גרמן ויצא בעברית בשנת תש"ע על ידי הוצאת הספרים ספיר.

הדרן הוא ספר רגש עמוק וחושב. מיועד לכל אדם שיצוק משלושת הפרמטרים האלו: רגיש, עמוק וחושב.
עם זאת, אין להכחיש שהוא מאתגר נמרצות כל דבר שקשור לצנזורה מגדרית בספרות החרדית-ישראלית. מכיוון שלא זהו קהל היעד המקורי שלו, יש לקחת את העובדה הזו בחשבון לפני הקריאה.


רקע

הספר מתאר בתחילתו את ההתמודדות עם הגזענות בדרום אפריקה בשנות האפטרהייד. הגיבורים, חנן, מרגו וג'ואי, עושים הכל כדי להילחם בה, באמצעות שימוש במוזיקה ובאהבה ללא תנאים.

עם התקדמות העלילה מלווה הספר את הגיבורים במסעם אל היהדות, במלחמה באתאיסטיות ולאחריה בכעס של מרגו, ובהסתגרותו הפנימית של ג'ואי. אינספור שיחות נפש, הרצאות יהדות מפעימות, הבנות מעשירות על "צדיק ורע לו", ופנינים ששווה לכל שומר תורה ומצוות ללמוד היטב.

מדגם:

ג'ואי החזיק את הצדף בכף ידו ונתן לאלומת ירח להשתעשע בו.
"הביטי, הוא מושלם", לחש. "הוא בנוי באופן מושלם כדי להתאים ליעד שלו ולהגביר את הכוח שלו. וכתוספת חסד, הוא אפילו יפיפה. אבל ממה הוא עשוי? ממתכונות".
"מתכונות?"
"כן, מתכונות. את בעלת התואר במוזיקה. תגידי את, מהי, בכלל, מוזיקה?"
"מתכונות?" היא ניחשה.
"בדיוק כך. מוזיקה אינה אלא מתכונות. אם המתכונות ידועות לך, תוכלי לנגן כל דבר. כל דבר בבריאה הוא מתכונות. די.אן.אי, מולקולות של מים, מגדל אייפל, מבנים גיאולוגיים, צדפים. והכל מוזיקה. הכל. אפילו אלקטרונים וקווארקים נמצאים בתנועה מתמדת ויוצרים שירה בתדר שאוזנינו אינן קולטות, אך היא בכל זאת שירה של היקום. גלים, גלי קול, גלי אור: בסך הכל תדרים שונים של מתכונות. היקום כולו הוא מערכת הגיונית של מתכונות. מוכרח להיות יוצר לבריאה, משום שמתכונת מעצם הגדרתה אינה אקראית".

(הדרן, עמוד 126)


"אני הגעתי ליהדות דרך ניתוח הגיוני. אבל בתוך ליבי, אני יודעת שיש היבט של סובייקטיביות, של השראה. רגע ההארה שבו אפילו האינטלקט מפנה את מקומו לאינטואיציה שאכן, זו האמת המוצקת שאין בלתה".
(הדרן, עמוד 172)


ג'ואי התפרץ לעברו. "איך אתה מעז? אנשים הם לא כלי שאפשר להשתמש בו. אנשים הם מתנה. אם אתה לוקח אותם ומשתמש בהם, ג'מיל, אתה מאבד את הדבר האמיתי היחיד על פני אדמות".
(הדרן, עמוד 223)


אך לפחות בדבר אחד צדק לאוניד: לג'ואי אין זכות לשפוט סבל של אדם אחר, לא להעריך את מידת אומץ ליבו ולא לדרוש ממנו תגובה אחרת בהתאם לניסיונו האישי.
(הדרן, עמוד 223)




העלילה

חנן ומרגו הם אח ואחות יהודים-חילונים שגרים בדרום אפריקה. אליהם מתחבר ג'ואי, בחור צבעוני בעל נפש רגישה ושירית, שמשמש כמתופף בלהקה שפותח חנן. השלושה מתחברים עד שהם נעשים שלישייה בלתי ניתנת להפרדה. הלהקה שלהם מתפרסמת בכך שהיא בזה למשטר האפטרהייד וקוראת תיגר על הגזענות.

עם השנים ג'ואי מתחיל לנתק את קשריו עם מרגו ולשמור על מרחק, כדי לגונן עליה מסכנת מאסר. כשחנן מבקש ממנו להתחתן איתה ולהוכיח בכך את ניצחון השיוויון על האפטרהייד, ג'ואי מסרב נחרצות בטענה שיהודים לא מתחתנים עם לא יהודים.

חנן נוסע לישראל כדי ללמוד על היהדות. הוא נקשר לארץ ומתקרב אל קהילה חסידית, אך לפני שהוא נוקט בצעדים דרמטיים הוא נהרג מטיל שפוגע בבית בו התאכסן. מרגו יושבת שבעה לבד, ג'ואי נעלם. מרגו נפגעת וכואבת מהיעלמותו כמעט כמו ממותו של חנן.

מרגו נכנסת לקיפאון עד שהיא פוגשת באקראי את רבקי, ביתו של רב הקהילה, ומתחילה להתקרב ליהדות ולבקוע את חומות האתאיסטיות שלה. חרם שיוצא על כל חברי הלהקה מאלץ אותה לברוח מהארץ, והיא בוחרת בישראל כמקום מפלט. מרגו משתקעת בישראל, מעברתת את שמה למעיין ופותחת ארגון חסד מההון שירשה. היא מתקרבת למשפחת אונגר דרך התזמורת של יצחק, אב המשפחה.

ג'ואי לא ברח כשחנן נפטר, אלא נאסר. הוא מבלה שנתיים בכלא בתת תנאים, בהן מתרסקות ידיו והוא מאבד את יכולת התיפוף. כשהוא משתחרר ומתוודע לכך שהוא מוחרם, חנן נפטר ומרגו נעלמה – בורח ג'ואי לישראל, מתגייר ומעברת את שמו ליוני. בהדרגה חוזרת לו יכולת התיפוף, והוא מתחיל לתופף בתזמורתו של יצחק אונגר.

אם חשבתם שכעת מעיין ויוני נפגשים מיד, הרי שטעיתם. על אף קרבתם וכל הפרמטרים שעשויים לגרום לפגישתם להתרחש, עובר זמן רב עד שזה קורה. בינתיים עוברים שניהם מסכת שידוכים שבה הזיכרון של השני לא מאפשר להם לגשת לשידוך בצורה אובייקטיבית.

מעיין פוגשת באקראי את סבתה, אימה של אימה. היא מתקשה להתחבר אליה, בגלל הסגנון הנוקשה והבלתי מתפשר שלה, אך נהנית מקרבה של משפחה לצידה.

במהלך סעודת שבת בבית משפחת אונגר, משתפת מעיין בהגיג שסיפר לה ג'ואי בעברה הרחוק. בני הזוג אונגר, ששמעו את הדברים מפיו של יוני, יוצרים את הקישור ומעלים את השידוך. השניים נפגשים ומתארסים.

מעיין נתקלת בהתנגדות נחרצת מצד סבתה לשידוך, שחוששת ממה יגידו. היא נישאת בכל זאת, ורק לאחר לידתו של הילד הראשון משלימה סבתה עם הנישואין וכולם הופכים להיות משפחה שלמה ומאושרת עד עצם היום הזה.


מה אהבתי בספר:

קודם כל, את העובדה שאפשר לקרוא ספר נקי לחלוטין, ועדיין לצאת מהשבלוניות של עלילה חד מגדרית. הספר היה מקורי בכל קנה מידה, והתרחק היטב מכל שמץ של בנאליות או חזרתיות-ספרותית.

בנוסף, אהבתי ביותר את בחירת התקופה ההיסטורית, שתרמה רבות לעלילה: הרקע בעצמו היווה קונפליקט מוסרי, ששירת בצורה מושלמת את תהליך הגיבורים ושינויים.

נקודה אחרונה, ושמא יש להגיד העיקרית, אהבתי את שיחות העומק בספר. כחצי ממנו מורכב לא מהתרחשות אלא ממחשבה ורגש. אי אפשר להישאר אדישים למול עוצמות נפשו של ג'ואי, חוכמת חייה של ננה או עיקשותה הבלתי מתפשרת על שלמות של מרגו. היו פסקות שמצאתי עצמי קוראת אותן פעמיים, רק כדי להתמוגג שוב. ספר ששווה לקרוא מדי תקופה, בתור חיזוק וריענון מחשבה.


מה לא אהבתי בספר:


את שיחות העומק בו... איכשהו, היו פעמים שהן הרגישו לי קצת יותר מדי, דיללו את ההתרחשות עד שהפכו אותה למזערית יחסית. היו מקומות שבהם היה צריך לשבור את המחשבה עם עשייה, והציקה לי הפאסיביות של הגיבורים. כמו למשל שיחותיה של מרגו עם ננה שתפסו חלק נכבד מהספר, או חייה של מרגו בישראל שנמרחו בצורה בלתי פרופורציונלית.

לשון:

התרגום מדהים, לפי כל פרמטר אפשרי. משובח, עשיר וקולח. לעומת זאת הפריע לי החוסר בהגהה אחרונה. פה ושם היו שגיאות דקדוק או ניסוח שהיה יכול להיות מהוקצע יותר. נוסף לתמיהתי החסרון של ציון ההגהה בקרדיט.
עם זאת, יש לציין שמדובר בשגיאות בודדות, שמתגמדות לעומת העושר הלשוני השופע.



מסכמת בפסקה שלפיה נראה שנכתב הספר כולו:

"מרגו, לעולם לא נוכל להבין את דרכי ה', ולא נדע מדוע הוא נותן לדברים כואבים להתרחש. אולם אנו יודעים שכך, ורק כך, צומחים ענקי רוח. כאן, בשדה הקרב של כאב הלב, נולדים גיבורי רוח של אהבה וטוב. ללא הכאב, הם לא היו נעשים גיבורים לעולם".
אל המקדמים 'שיתוף תהליך', 'מידע שימושי' ו'אתגר' שנוספו לנו לאחרונה, מצטרף כעת המקדם החדש: 'סקירת ספר'.

מהי סקירת ספר?
סקירת ספר כשמה כן היא, סקירה של ספר. בשונה מביקורת הספרות, הממוקדת בביקורת ואגב יכולה לתת סקירה של היצירה, סקירת הספר ממוקדת על הסקירה, ואגב יכולה לתת ביקורת.
מטרת הסקירה היא לתת ידע על הספר לקוראים שטרם קראו אותו, ולתת להם אפשרות להחליט האם הספר שווה קריאה או לא. מטרת כתיבת הסקירה היא להעניק לנו את האפשרות לסקור ולתמצת את הספר מכל ההיבטים שלו, אפילו אם לא ניתן ביקורת מקצועית ממצה.
ניתן להעלות סקירה על כל עצם העונה להגדרה 'ספר קריאה חרדי'.
ספרי קריאה לא חרדיים, או ספרים שאינם ספרי קריאה, כבודם במקומם מונח (רמז: לא פה).

איך כותבים סקירת ספר?
סקירת ספר מקצועית היא לא קריאה נרגשת של "יאאא איזה ספר מושלם אהבתי שלמוווות", אפילו לא "האח ספר נהדר נהניתי בקריאתו אכן יצירת פאר".
בכתיבת סקירת ספר חובה להקפיד על שלבי הסקירה הנכונים, המפורטים להלן.
יש לציין: השלבים הללו אינם כללים מחייבים בכל כתיבת סקירת ספר, אלא כללי העלאת מאמרי סקירה כאן, קהילתנו המעטירה דפרוג.

1. תעודת זהות:
שם הספר
שם הסופר (ביננו שזה הדבר הכי חשוב)
ז'אנר / קהל יעד
אם ידועים לכם גם שם ההוצאה ושנת ההוצאה, ניתן לציינם.
בנוסף ניתן לציין את אורך הספר, שמות העורכים, שמות המעצבים (אם מדובר בעיצוב ששווה ציון) ופרטים רלוונטיים נוספים.

2. היכרות:
ספרו לנו בקצרה מהו הספר. על מה הוא מדבר? למי הוא מיועד? מה הוא בא להגיד?

3. תקציר
רקע (מקום, זמן), גיבורים, התרחשות, בעיה ופתרון, הכל על 'מה קורה בספר'. כ2-4 פסקאות (לפי הצורך) המספרות מה כתוב במאות העמודים שלו.

4. דעתכם על הספר
כאן מגיע החלק הכי כיף: הגידו את דעתכם האישית, זו שגרמה לכם לכם לכתוב בוק ריפורט על הספר הזה. אהבתם? לא אהבתם? מה לדעתכם טוב בספר? מה לדעתכם יכול היה להיות טוב יותר? האם תמליצו על הספר? אם כן, למה ולמי?

אורך הסקירה:
לא פחות מ300 מילה, לא יותר מ2000 מילה.
אורך מומלץ: כ500.

בהצלחה!

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה